היה או לא היה, הו שומעי המעשייה,

אם יש בכם עדין ער, סיפורנו נספר.

אך לא נפתח בטרם כאן נזכיר

את הנביא אשר כל איש מוקיר,

על מוחמד אדוננו הברכה והשלום

ישגב שמו בכל הארץ ובשמי מרום.

בימיו של הח'ליף הרון אל ראשיד, מגן האמונה, חי בבגדאד, על שפת החידקל, דייג עני ושמו יוּסֶף שכל אשר הרוויח די היה בו כדי למלא את קיבתו במעט מזון ותו לא. לא היה בידיו כסף עודף לקנות לעצמו בגדים, בית או אשה.

כשהיה מסיים את יום עבודתו היה יוּסֶף מבשל לעצמו כמה דגים ומעט אורז בסיר ישן נושן, ולאחר שסעד את לבו היה מתכסה בשק ישן ושוכב לישון על שפת הנהר. בן עשרים היה יוּסֶף, ובעת שישן היו פוקדים אותו חלומות, ובחלומותיו היה בא ויוצא בארמונות מלכים לבוש במחלצות פאר ופוגש את הנערות היפות ביותר בתבל. אך כאשר היה ניעור משנתו, היו הארמונות והנערות גזים ואינם והוא היה מוצא עצמו ערום למחצה על שפת הנהר מופתע ונדהם.

יוּסֶף הדייג הרהר בעניין. "אם רק יכולתי להביא אתי מחלומותיו את בגדי הפאר שלי, או את הארנק המלא במטבעות זהב, או למצער את הטבעת שענדתי," אמר לעצמו, "הייתי יכול לבלות את ימי כשם שאני מבלה את לילותי, שכן מה מועיל לי שאני מבלה את לילותי בארמונות מלכים אם בשעה שאני מתעורר, נקי מכל נכסי, עלי לעבוד בפרך למחייתי כדייג."

אבל מכל הרהוריו אלה לא יצא דבר. כל יום עם עלות השחר היה מאבד את כל מה שהיה בבעלותו בחלום.

והנה, לילה אחד כאשר שב מעבודתו בנהר, סעד את סעודתו הדלה ושכב לישון, חלם שהוא לבוש בכותונת משי ובגלימה מעוטרת רקמה דמשקאית, ארנק תפוח בחגורתו, מלא וגדוש בדינרי זהב וטבעת זהב על אצבעו. והוא הילך בגן ורדים נושם אל קרבו את ניחוחות פריחת האפרסק, ושם ראה נערה מקסימה מרקדת על הדשא. היא הייתה מתוקה ודקת-גזרה, עורה לבן כשנהב, שפתיה אדומות ושדיה כשני אגסים בשלים. טבורה כפנינה, ירכיה רכים כשמיכת פוך ואין כל לבוש לגופה למעט שתי אצעדות כסף על רגליה.

יוּסֶף עצר מהילוכו כדי להתבונן בה ולהתפעל מחן ריקודה. הוא המטיר עליה מטר של מטבעות זהב ששלה מארנקו כשהוא חושב לעצמו: "מה אכפת לי אם אבזבז עליה את כספי. הרי ממילא לא ייוותר לי ממנו דבר בבוקר."

הנערה אספה את המטבעות וחדלה מריקודה. היא התיישבה לרגליו, והוא שאל אותה לשמה.

"שמי הוא חלומית." אמרה לו.

יוסף קרא לעבדים ולמשרתים שהיו בגן וציווה עליהם להביא יינות משובחים, ומיני מאכל – קבאב וצלי טלה ובשר מבושל בלבן, פירות ומיני תרגימה, והם מיהרו להיענות לו. המשרתים נשאו את המזון לסוכת גפנים מבודדת בירכתי הגן, שם פרשו שטיחי משי וערכו רותו לפניהם, ויוּסֶף והנערה ישבו בנוחות וסעדו את לבם.

וכאשר שבעו דיים נטל יוּסֶף את הנערה בזרועותיו, גיפף אותה ונשק לה על שפתיה ונאנח, שכן מעולם לא נגע ביופי שכזה בעבר, אך למרבה הצער עתידה היא להיעלם עם הזריחה – כך חשב לעצמו.

וחלומית, ששמעה את אנחותיו ביקשה לדעת על מה ולמה הוא נאנח.

"אני מאושר," השיב לה יוּסֶף, "לאחוז אותך בזרועותי, ובה בעת אני עצוב כי מחר אתעורר ואת תיעלמי, שכן אני דייג עני בלי רכוש ונכסים. כל רכושי הוא רשת הדייגים שלי ואין לי אדמה בבעלותי, רק מי החידקל שאיש אינו מחזיק בהם או שולט עליהם."

חלומית התעצבה לשמע דבריו של יוּסֶף שכן אהבה אותו מאוד והיא אמרה לו: "אחת משתיים, או שתצטרך שלא להתעורר מן החלום הזה, או שאמצא דרך להגיע אליך לבגדאד. אסור לנו להיפרד!"

והיא נשקה לו על ידיו ועל ברכיו.

אבל יוּסֶף אמר: "איך תוכלי לבוא אלי? ניסיתי לא אחת ולא שתיים לשמור לעצמי ולו רק מטבע זהב אחת מחלומותי והדבר לא עלה בידי, ואיך אוכל להביא עמי משם נערה?"

"אשר לזהב," אמרה לו חלומית, "הדבר פשוט מאוד. אתה צריך להלוות אותו לאדוננו הח'ליף, הרון אל ראשיד, מגן המאמינים, בעת שגם הוא וגם אתה חולמים. אבל להביא אותי מן החלום הוא דבר קשה הרבה יותר, ועם זאת אני בטוחה שנמצא את הדרך לעשות זאת!"

יוּסֶף מישש את ארנקו המלא וגדוש במטבעות זהב. "ראשית כל הבה ונמצא את מגן המאמינים ולאחר מכן נחשוב מה לעשות אתך."

והם שוטטו בגנים עד שהגיעו אל אדם, שמכשפה זקנה רכבה על גבו, לפתה אותו בירכיה והצליפה בו בשוט.

"זהו אדוננו הח'ליף!" אמרה חלומית.

"אבל איך זה יכול להיות?" שאל יוּסֶף, "מי הוא זה המרשה לעצמו להתייחס בצורה כזאת לח'ליף?"

"ראה," השיבה לו חלומית, "אתה אדם עני, ועל כן אתה זוכה לקבל בחלומותיך זהב ומזון משובח ונערות יפות, אבל אדוננו הוא עשיר ויש ברשותו את כל אשר יחפוץ לבו, לכן הוא זוכה ליחס כזה בחלומותיו, שכן זהו רצונו של אללה!"

יוּסֶף היה מופתע מדבריה, אך הוא פנה אל האיש ואמר לו: "הו אביר המאמינים, הואל נא וקח ממני את אלף דינרי הזהב שבידי, והחזר לי אותם מחר במהלך היום."

"אעשה זאת בשמחה," השיב לו הח'ליף, "אך דבר ראשון, עזור לי לסלק מעל גבי את הזקנה הבלה הזו הרודה בי."

יוּסֶף וחלומית לקחו מקלות והכו את המכשפה עד אשר נאלצה לשחרר את הח'ליף מלפיתתה, להרפות מצווארו ולהניח לו לנפשו.

ואמיר המאמינים העתיר על יוּסֶף וחלומית דברי תודה, לקח מידיו של יוּסֶף את הזהב ואמר לו: "בוא אלי מחר לחצר המלכות ואמור לי: 'זכור את המכשפה' ואני אשיב לך את כספך ואגמול לך על השירות שהענקת לי. אני מתכוון לקחת עכשיו את הזהב ולבזבז אותו כדי שלילי ינעם עלי כמו יומי."

אבל יוּסֶף אחז בגלימתו של אמיר המאמינים והפציר בו: "אמור לי, הוד מעלתך, אדוננו רב החסד, איך אוכל לגאול את הנערה המקסימה הזאת מחלומי וליהנות ממנה ביום כפי שאני ניהנה ממנה בלילה?"

הח'ליף הביט בחלומית ואמר: "לו הייתי יודע כיצד לעשות זאת, הייתי שומר אותה לעצמי, אך אינני מכיר שום דרך לעשות זאת. תקוותך היחידה היא המכשף לוקמן, שכן רק הוא בכשפיו יוכל לעשות זאת ואף אחד זולתו."

יוּסֶף וחלומית נפרדו מן הח'ליף ושבו לשוטט בגניה של ארץ החלומות, אך לא עלה בידם למצוא את לוקמן.

ואז אמרה לו חלומית: "איננו מצליחים למצוא אותו שכן הוא עדין ער ולא חולם. הוא מבלה את לילותיו ברקיחת שיקויי כשפים ובדקלום לחשים ואינו שוכב לישון עד אשר מפיג השחר את את הרע מעל הארץ."

"אבוי לי," בכה יוּסֶף, "ומה יהיה אם אתעורר בטרם יעלה המכשף על משכבו?"

יוּסֶף והנערה בילו את לילם באהבים, חיבקו וגיפפו זה את זו בעודם שואפים אל קרבם את ניחוחותיו המשכרים של הלילה, עד אשר תם ונשלם מעשה אהבתם כמו גם הלילה, וחלומית אמרה לו: "עכשיו אנו חייבים למצוא את לוקמן או להיפרד לעד."

והם רצו ורצו במחוזות החלום עד שנגלה לעיניהם איש זקן, עטור זקן לבן, מגבעת קוסמים לראשו וגלימה שחורה על כתפיו, וחלומית אמרה: "זהו לוקמן! הוא ולא אחר!"

יוּסֶף צנח על ברכיו מול המכשף, אחז בגלימתו והתחנן: "גאל את הנערה הזאת למעני והנח לי לקחת אותה אתי לבגדאד, שכן רוצה אני לשאת אותה לאשה."

לוקמן הביט בחלומית ונדהם מיופייה: "ומה יהיה שכרי אם אעשה זאת?"

"אתן לך את כל הזהב שאקבל מידי אביר המאמינים בבגדאד. כל מה שאקבל ממנו יהיה שלך."

לוקמן הסכים לדבריו של יוּסֶף, ואמר: "בוא אלי לביתי שבבגדאד ותקבל ממני את הנערה שלך."

יוּסֶף נפרד לשלום מחלומית, מסר אותה לידיו של לוקמן ועזב אותם.

ומיד אחר כך זרחה השמש ויוּסֶף התעורר ומצא את עצמו על שפת החידקל, מכוסה בשק הישן שלו. הוא נזכר בחלומו. ועל כן קם ורחץ עצמו והתפלל. ואז נטש את הרשת והלך לארמונו של אמיר המאמינים. הוא נכנס לחצר ומצא את הח'ליף יושב על כסאו, והוא ברך אותו לשלום וכרע ברך לפניו.

והח'ליף פנה אליו ואמר לו: "אמור לי מה בקשתך ואת אשר על לבך." כפי שנהג לומר לכל הבאים לעתור בפניו.

"הוד מעלתך, השב לי בבקשה את אלף הדינרים שהלוויתי לך."

"אלף דינרים? על מה אתה מדבר?"

"הו אדוני, כלום אינך זוכר? זכור את המכשפה!

והח'ליף נחרד ונרתע לאחוריו: "אתה יודע אם כך על חלומי! ומה עלה בגורל הנערה שהייתה אתך?"

ויוסף השיב: "לאחר שתשלם לי את הכסף, אוכל ללכת אל המכשף לוקמן ולתבוע אותה ממנו."

"טוב ויפה." אמר הארון אל ראשיד והוא קרא לממונה על אוצרותיו ופקד עליו לשלם ליוּסֶף אלף דינרי זהב ועוד חמש מאות דינרים נוספים על שפטר אותו מעונשה של המכשפה.

יוּסֶף העתיר דברי תודה על ראשו של הח'ליף ולאחר שיצא מלפניו, שוטט בשווקיה של בגדאד וחקר ושאל את הבריות: "היכן מתגורר המכשף לוקמן?"

והם ענו ואמרו לו: "תמצא אותו בבקתה בודדת הסמוכה לבית הקברות. תזהה אותה על פי הינשוף היושב מעל פתחה. אך תוכל למצוא אותו רק בלילה בעת שהרוע והרשע מתהלכים בעולם."

יוּסֶף חיכה לרדת הלילה. לבו היה מלא בחששות כבדים וכאשר עטפה החשיכה את היקום, קם והלך אל בית הקברות ושם ראה את הצריף, והוא ראה את עיניו הנוקבות של הינשוף – ירחק מכם, הו השומעים – והוא נקש על הדלת ומבפנים שמע קול קורא: "האם אתה לבוש בתכריכים, או שתלבש אותם רק בעתיד?"

"אני בן אדם, ואני עדין חי וקיים." השיב יוּסֶף בקול רועד.

"היכנס אם כך." אמר הקול.

יוּסֶף נכנס לבקתה ושם ראה את לוקמן המכשף לוגם מוח מתוך גולגולת אדם, ולצדו ישבה חלומית, יפה כפי שהייתה בחלום, עירומה מכל בגד למעט צמד אצעדות כסף, בדיוק כפי שראה אותה בחלומו.

"תן לי את הזהב וקח את הנערה." פקד לוקמן.

יוּסֶף ראה שחלומית עירומה מבגד, למעט אצעדות הכסף שעל רגליה, והוא חשב לעצמו: האם לא תזקק לבגדים, ומה יהיה מחירם? וכלום תרצה נערת חלום בזהב ותכשיטים?

ואז נזכר יוּסֶף כי למרות היותה נערת חלום, היא ביקשה ממנו בחלומו בעת ששכבו מחובקים יחדיו, בגדי משי וענק פנינים וכיסוי ראש שזור כסף, וצמידי זהב, ולבו נמלא חששות, שכן – חשב לעצמו – נערה אנושית תרצה הרבה יותר מנערת חלום.

הוא הוציא על כן את הזהב מן הארנק ונתן אותו ללוקמן, אבל השאיר חלק מן המטבעות – מאה או אולי מאתיים מטבעות – בתחתית.

"האם נתת לי את כל מה שהח'ליף נתן לך?" שאל לוקמן.

"הכל!" השיב יוּסֶף "חי זקנו של הח'ליף, נתתי לך הכל!"

אבל לוקמן הצביע על הארנק של יוּסֶף, ומטבעות הזהב שנותרו בו הלכו וגדלו יותר ויותר עד שהיו גדולות כצלחות והארנק התנפח ותפח עד שקיבל מימדים של ראש שור. התפרים בעור נפרמו והארנק נקרע ומטבעות הזהב הגדולות כצלחות פרצו החוצה וקיפצו על הרצפה כמו קרפדות. פניו של לוקמן היו כמו ענני סערה. עיניו רשפו זיקים, ויוּסֶף היה חיוור כסיד מרוב פחד.

"מכיוון ששיקרת לי," רעם קולו של לוקמן, "אהפוך אותך לקרפדה והנערה תישאר ברשותי ואני אתענג עליה כחפצי!"

אבל יוּסֶף נפל על ברכיו לפני הקוסם והתחנן והפציר: "לא קרפדה! כל דבר, רק לא קרפדה! אני רק שמרתי בצד מעט זהב כדי לקנות בגדים ומעט מתנות לנערה."

לוקמן אחז את חלומית בזרועותיו, אף שזו האחרונה נרתעה מפניו. "רק למען הנערה שלך, אחוס עליך ולא אהפוך אותך לקרפדה! אבל אני הפכתי את הנערה הזו מנערת חלום לנערה בשר ודם, ואני אהפוך אותך מגבר בשר ודם לחלום, ונערתך תהיה שלי, ומן החלום הזה אתה לא תתעורר לעולם!"

לוקמן הצביע על יוּסֶף, ומלמל לחשי כישוף רעים, ויוּסֶף מצא את עצמו תועה בארצות הלילה, כמו בחלום, ועם זאת היה זה חלום שממנו אין יקיצה ואין תקווה לבוא השחר. והוא שוטט תועה בארצות הלילה, לאורך זמן ללא תכלית, אך לא פגש שום נערה או בת חווה, רק מפלצות ויצירי סיוט וחלומות רעים.

ולאחר שעייף מנדודיו ויגע מרוב געגועיו לנערת החלומות שלו, ייחל יוּסֶף רק לשינה. הוא כרע ארצה לצד הנחל ותהה אם אדם חולם יכול לישון בחלומו.

ועם זאת בעת ששכב על הקרקע, הוא הושיט זרועותיו ולפתע חש שהן נוגעות במותניה של נערה. הוא התיישב תחתיו בתדהמה, שכן נוכח לדעת שזו היא חלומית אהובתו, אך הפעם היא הייתה לבושה בשמלות משי משובחות מעוטרות זהב ויהלומים, כסף ופנינים.

יוּסֶף אימץ את חלומית בזרועותיו ונשק לה שוב ושוב, ולאחר שנרגע מעט מן הפגישה המחודשת חקר אותה "כיצד הגעת לכאן?"

"אני ישנה ובשנתי אני חולמת עליך וכך הגעתי אליך."

"ומאין לך בגדי המשי והיהלומים?"

"לוקמן נותן לי כל דבר שתאבה נפשי," השיבה, "שכן, גם אם שולט הוא בכל רוחות הלילה, עדין אני היא ששולטת בו, ומרבית ימי ולילותי אבלה בחברתך, חולמת, שכן לוקמן ישן במשך היום ובלילות הוא עסוק ברקיחת שיקויי כשפים, וכך יכולה אני לישון גם ביום וגם בלילה ולהיות בחברתך כמעט תמיד."

ויוּסֶף אמר: "אך מה יקרה אם לוקמן ימצא אותנו כאן בעת שהוא עצמו חולם?"

"לא," השיבה חלומית, "שכנעתי אותו לתת לי את גביש הבדולח הקסום שלו והסתרתי אותו כך שלא יוכל למצוא אותנו וגם לא שום דבר אחר!"

וכך, הפך חלומו של יוּסֶף לנעים מכל החלומות והוא היה מאושר בתכלית האושר, אך לפעמים היה נאנח ואומר, "פעם הייתי גבר והייתה לי נערה בחלומי, ועתה אינני אלא גבר בחלומה של נערה!