הילדה המרדנית והדוב הענק משום מה קראו לילדה הזאת נאמדי (לֵבֶד בפרסית). היא הייתה ילדה יפיפייה ומפונקת
ולפעמים לא הקשיבה לדברי הוריה ומרדה בהם. אבל מאחר והיא הייתה בת יחידה, כאשר
רצה אביה לנזוף בה ולחנך אותה, הייתה אמא שלה מונעת
זאת בטענה שהיא קטנה והיא עוד תגדל ותבין את מעשיה ותתחרט. עברו שנים והילדה כבר הגיעה לפרקה ולא
השתנתה במאומה. היא רק חשבה איך להתקשט ואיך להתייפות. אמא הייתה
אומרת לה: "לפחות כאשר את נכנסת לחצר הבית, תסגרי את השער!" והיא
הייתה אומרת: "כן", אבל לא עושה דבר. בתוך החצר שלהם הייתה בריכת מים. יום
אחד מימי החורף הקרים ירדה נמאדי לחצר ביתה כדי לרחוץ
ולנקות את פניה היפות. פתאום התחילה לנשוב רוח חזקה. היא השאירה את שער החצר
פתוח ועלתה לחדרה. כאשר ראתה זאת אמא
שלה, היא גערה בה וקיללה אותה: "הלוואי ויגזרו את צמותיך הארוכות! מדוע לא
סגרת את השער?" אך נמאדי
השיבה: "הרגשתי שמבעד לשער החצר נושבת רוח חזקה ולא היה בכוחי לסגור
אותה." כך היו מתווכחות, ואמה הייתה נוזפת בה
ומטיפה לה מוסר, כאשר פתאום ראתה איש ענק בצורת דוב גדול נכנס לתוך הבית ורובץ
על המרבד הגדול שהיה פרוש על מין שולחן קצר רגליים ליד התנור החם באמצע הבית. הן פחדו נורא ורצו לברוח מהבית, אך הענק
פתח את פיו ודיבר בשפת בני אדם ואמר: "אוי לכם, אויה לכם! אורח בא לבית
שלכם, ואתם בורחים מפניו ולא מכבדים אותו בדברי מאכל או בשתייה?" אז אמרה האם לבתה המרדנית: "נמאדי החוצפנית, ילדתי – שיגזרו את צמותייך, ילדתי – אלפי
פעמים אמרתי לך: סגרי את השער! עכשיו שלא שמעת בקולי, קומי והכיני משקה חם לענק
הַמִּדְבַּר." בלית ברירה קמה הילדה נאמדי והכינה משקה חם לאורח הענק מהמדבר. הענק שתה את המשקה
לרוויה ושוב אמר: "אוי לכם, אויה לכם! אדם נכנס לבית שלכם – לא מכבדים אותו
בארוחה? שירגיש בביתכם מנוחה?" שוב אמרה האם: "נמאדי החוצפנית והמרדנית, ילדתי – הלוואי ויגזרו את צמותיך,
ילדתי – אלפי פעמים אמרתי לך: סגרי את השער! עכשיו שלא סגרת ולא שמעת לדברי,
קומי והכיני אוכל לענק המדבר." הילדה נאמדי
קמה מתוך אונס והכינה גם אוכל טעים והגישה לענק וכיבדה אותו. הענק אכל את האוכל בתיאבון רב ואמר:
"תודה לכם, תודה לכם על האוכל ועל השתייה שלכם, אבל איך הוא המנהג שלכם,
כאשר אורח בא לבית שלכם, אחרי הסעודה לא מגישים לו נרגילה שיתענג עליה?" אז אמרה האם לבתה: "נמאדי המרדנית, ילדתי – שיגזרו את צמותיך, ילדתי – אלפי
פעמים אמרתי לך: סגרי את השער! עכשיו שלא שמעת לדברי, קומי וערכי נרגילה והגישי
לאורח המדבר." הילדה ערכה גם את הנרגילה והגישה לענק,
והוא עישן את הנרגילה בתענוג רב. הגיעה שעת הערב, ובעל הבית הגיע גם הוא, נכנס
לבית וראה את האורח הבלתי קרוא, אבל לא העיז לשאול אותו: מי אתה ומה לך כאן? אשתו גם רמזה לו על הפחד שבלבה ובין כה
וכה שוב הכינו ארוחת ערב וכיבדו גם את האורח ואכלו בצוותא. אבל האב כעס מאוד על
ילדתו. אשתו אמרה לו: "הילדה קיבלה היום מספיק נזיפות ולא כדאי להציק לה
יותר, ובמיוחד כאשר הענק עוד בביתנו, והילדה מרוב פחד שירתה היום את הענק." והענק שראה שהם מפטפטים ביניהם, אמר:
"אוי לכם, אויה לכם! היכן הנימוס שלכם? אורח נמצא בביתכם – לא חושבים עליו
שהוא עייף ועליו לשכב לישון?" אז האב והאם אמרו ביחד: "בתנו
המפונקת, ילדה רעה, אמרנו לך מדי שעה בשעה, שתסגרי את שער הבית, ובקולנו לא
שמעת, השארת את השער פתוח, ועכשיו הענק בביתנו שטוח! עתה קומי ותציעי מיטה
בשבילו, שלא יהיה נרגז ומתוח." ובכן, קמה הילדה והציעה מיטה באחד
מהחדרים הפנימיים והזמינה את הענק לישון. היא רצתה לצאת מהחדר, אך הענק נכנס
לתוך החדר וסגר את הדלת בעדה והילדה לא יכלה לצאת. ההורים ישבו בבית והתחילו לבכות, וגם
הילדה בכתה בפנים. והענק צעק בקול עז ואמר: "אוי לכם, אויה לכם עם התרבות
והחינוך שלכם. אורח חתן בא לבית שלכם, ואתם יושבים ובוכים על גורלכם?" שתקו כולם ואיש לא העיז לפתוח פיו.
והענק אמר לילדה: "ילדה
רעה, יפיפייה, למה את מחכה
ולמה את בציפייה? הוריך אמרו לך:
תסגרי את השער! בגלל שלא שמעת
אותם, תיכנסי למיטה שלי בלי בכייה, כי אני סגרתי
את הדלת, ואם תתנגדי,
אין שום תועלת!" הילדה בלית ברירה נכנסה למיטה של הענק,
והענק פקד עליה: "בגלל שלא שמעת בקול הוריך, עליך ללקק את כף רגלי." והיא עשתה כן. ואחר כך אמר לה: "עכשיו את תהיי
שומרת סוד ותבטיחי לי כי מעתה והלאה לא תמרי את פי הורייך. אני מגלה לך סוד, ולך
אסור לגלות אותו לאיש, אפילו להוריך, והסוד הוא שאני בן אדם כמוכם, אלא שכישפו
אותי ובבוא העת אני אהיה חופשי, ואת תהיי לי לאשה." לאחר שהילדה הבטיחה לו לנצור את סודו, הענק
התחיל להתעטש ופתאום נבקע העור מעליו ויצא מתוכו בחור יפה תואר ויפה מראה שאין
כמוהו בעולם ואמר: "אם תגלי את סודי זה, תסבלי הרבה בחיים שלך ואני אעלם
כליל מתחום ראייתך." הנערה נכנעה לו ברצון. הוא קידש אותה
והם חיו כבעל ואשה לכל דבר. אבל הורי הנערה היו מתאבלים
על גורל בתם היחידה אשר נמצאת בידי הענק ולא ידעו מה יקרה לה. למחרת בבוקר קם הענק ולבש את עורו כרגיל
והבטיח לאשתו שיחזור אליה כל ערב, אך התרה בה שעליה לסגור את השער ולא לפתוח
לאיש שאין היא מכירה אותו, אלא אם כן יאמר את הסימן המוסכם ביניהם שהוא
"ילדה רעה, יפיפייה". אחר כך יצא מהבית ונעלם. וההורים בראותם את הבת שמחו נורא ואפילו
לא הרגישו אצלה שום סימן של צער או דאגה. אדרבה, היא הייתה עליזה ושמחה. ההורים לא ידעו את פשר הדבר ולא שאלו
אותה, הם רק שמחו שהענק לא הציק לבתם היחידה. והבת גם לא גילתה כלום על הנעשה בחדר
הענק. עבר יום אחד ועברו ימים רבים. הענק נהג
לבוא בערב ולהעלם בבוקר, והילדה שמחה בבואו ודאגה בעת פרידתו. ההורים השתוממו על
התנהגותה המוזרה של בתם, במיוחד השתוממו על כך שהילדה הפכה לילדה ממושמעת
ומסודרת ועשתה את כל עבודות הבית ובמיוחד שמרה על סגירת השער ופתיחתו בזהירות. עד שיום אחד החליטו ההורים להתעניין במה
שנעשה בחדר הענק. הם עמדו מאחורי הדלת והסתכלו מבעד לסדקים של קרשי הדלת וראו את
הנעשה שם. הם התפלאו על כך שהילדה לא גילתה להם עד עכשיו מאומה והסתירה מפניהם הכל. בינתיים הם לא דיברו דבר עד שהגיע יום
המחרת והענק כהרגלו יצא מהבית ונעלם מעיניהם. אז התרעמו ההורים על הנערה שלא
הגידה להם עד עכשיו כלום והשאירה את הוריה שרויים בדאגות מיותרות. הנערה חשה עצמה בין הפטיש והסדן, כי מצד
אחד היא הבטיחה לדוב שתכבד את הוריה ותשמע בקולם, ומצד שני אסור לה לגלות את
הסוד שהענק הנו אכן אדם רגיל, אלא שבכוח הכישוף עליו להתנהג כך, ולפי דבריו של
הענק אם הסוד יתגלה, הוא עלול להיעלם. היא הייתה במבוכה ולא ידעה מה לעשות. אך
לבסוף בראותה את יגון לבם של הוריה לא יכלה להתאפק וסיפרה להם את הכל והוסיפה שהיא גם אוהבת אותו מעל ומעבר. וכאשר הענק חזר בערב, התייחסו אליו
ההורים ברגש של כבוד ולא כמו בימים הקודמים שאז התייחסו אליו בזלזול ובפחד. הוא שאל את נערתו על סיבת הדבר, והיא
גילתה לענק את מה שעבר עליה באותו יום. הענק כעס נורא על נערתו ומתוך רוגז משך
את צמותיה של הנערה וגזר אותן ולקח את השערות אתו והתחיל לבכות מרה. הוא פתח פיו וגילה לנערה: "עם כל
אהבתי אליך, את גילית את הסוד שלי ובזה גזרת עלי צרות צרורות, ואני חייב להיעלם
ולא תראי אותי יותר!" ובו ברגע נעלם מעיני כל. הנערה חיכתה
ימים ושבועות לשווא, והענק לא הופיע יותר, והיא הרגישה סימני הריון והדבר הוסיף
לה דאבה על דאגותיה היא ישבה ובכתה יום ולילה. הוריה ניסו לנחם אותה, אבל היא מיאנה
להינחם והאשימה את הוריה, במיוחד את אמה שקיללה אותה תמיד ואמרה לה:
"שיגזרו את צמותייך!" ועל כן התקיימה הקללה והענק גזר את צמותיה ונעלם
ובגלל זה באו עליה כל הצרות. הוריה הצטערו צער רב על מר לבה של בתם
ולא ידעו מה עליהם לעשות. אך העולם כמנהגו נוהג: עברו ימים ועברו לילות ומלאו
תשעת ירחי ההיריון. היא נתקפה בצירי לידה וילדה בשעה טובה בן. עם לידתו של הבן
נוספה לאנשי הבית צרה חדשה: השכנים לעגו לבתם והיו מעוררים את כעסה באומרם אליה:
"מי יודע מהיכן הבאת את הבן הממזר הזה!" היא סבלה את כל החרפה שהעטו עליה
שכנותיה עד אשר הגיע הבן לגיל שנה. יותר לא התאפקה ולא יכלה לשבת בבית. מצד אחד
הייתה סובלת בדאגתה לאהוב לבה, ומצד שני סבלה מדברי הלעג של שכנותיה. היא החליטה
למסור את בנה להוריה וללכת ולחפש את הענק אהוב לבה. היא לבשה על כן בגדי גברים,
יצאה מהבית ועזבה את עיר מולדתה. אבל דבר אחד היה מציק לה: לאן ללכת?
היכן תחפש את בעלה? היא הלכה לאן אשר הובילו אותה רגליה. כך הלכה מכפר לכפר
ואחרי ימים רבים הגיעה לפונדק אשר ניצב על פרשת דרכים. היא נכנסה לפונדק עייפה ויגעה וראתה
שהמקום הומה אדם: המון אנשים נכנסים ויוצאים, ובעל הפונדק שהוא איש זקן, בקושי
רב משרת אותם. היא ניגשה לזקן ושאלה אותו אם הוא
מעוניין שהיא תעזור לו. והזקן לא התנגד ושמח מאוד על כך שמי שהוא מוכן לעזור לו,
והיא שירתה את האנשים בפונדק בנאמנות. אחרי כמה ימים הזקן ראה שהמשרת (כלומר
היא) הוא אדם נאמן. הוא ביקש ממנו שינקוב במשכורתו ככל אשר יאבה, רק שיישאר
ויעזור לו מכיוון שאין ביכולתו יותר לעמוד על רגליו. הוא גם סיפר שהיה לו בן אשר
נחטף ממנו בילדותו ועד עכשיו אין לו שום מידע ממנו ואין הוא יודע אם הוא חי ומת,
ומאז הוא יושב בפונדק זה ומחכה ליום שיופיע בנו ויזכה לראות אותו. הסיפור מצא חן בעיניה. היא חשבה שאולי
גם לה כדאי להישאר כאן ולחכות לבעלה, ועל כן נתנה את הסכמתה להישאר ולשרת את
הזקן ולעבוד בפונדק שלו, כי זה היה מקום אידיאלי להגשמת תקוותיה. ובכן, היא
התחילה לעבוד ולשרת עד אשר יום אחד חלה הזקן וקרבו ימיו למות. הזקן הזמין את
משרתו הנאמן ובנוכחות שני עדים העביר לו את כל נכסיו ורכושו, וזאת בתנאי אחד,
שכאשר ייוולד למשרתו בן, יזכור אותו ויקרא לו על שמו כדי שלא ישכח שמו, והיה
וביום מהימים יימצא הבן שלו ויחזור לבית, הם יחלקו את רכושו שווה כשווה ויחיו
כמו שני אחים. כך אמר הזקן והלך לעולמו. היא התחילה לעבוד לבדה בפונדק ואיש לא
שם לב ולא הרגיש שהיא אשה. חודשים עברו והיא הייתה
מאזינה לשיחות שהתנהלו בין האנשים אשר פקדו את הפונדק ולפעמים גם התערבה בדבריהם
ונתנה להם עצות. פעם אחת שמעה מעוברים ושבים כי בית
המרחץ הציבורי אשר בשכנותה עומד למכירה. צץ רעיון בראשה לקנות את בית המרחץ וכך
עשתה. היא קנתה את בית המרחץ ושיפצה אותו שיפוץ כללי וציירה על קירותיו כל מיני
ציורים אשר גרמו לכל אדם לרצות לשהות בבית המרחץ, ליהנות מיופיו ולהתפעל
מציוריה. אז עלה בדעתה הרעיון להשתמש בבית המרחץ
כדי למצוא את בעלה, כי ממילא לא הייתה לה שום מטרה להפיק רווחים מקניית המקום.
היא הכריזה על כן ברבים שהשימוש בבית המרחץ הוא ללא תשלום, אך כל מי שבא לרחוץ
בו, עליו לספר קטע כלשהו מקורות חייו, ואם הסיפור ימצא חן בעיניה, היא תעניק
לבעל הסיפור גם דינר אחד. מאז נהרו הרבה אנשים לפונדק, והיא נאלצה
גם להעמיד משרתים ומשרתות לשירות האורחים. הפונדק נהפך למקור הכנסה והפקת
רווחים, ומצד שני, הרווחים שימשו בחלקם לתשלום למספרים אשר סיפרו את קורות חייהם
ואשר גילו לה לפעמים דברים אשר במשך זמן רב צפנו בלבם כסוד. זמן ארוך לא ידעו הוריה של נמאדי דבר עליה ועל קורותיה. נכדם, אשר אותו גידלו ובו
טיפלו במסירות רבה, התחיל לשאול על אביו ועל אמו, והם לא ידעו מה לענות לו. הדבר
הציק להם מאוד, מה גם שהם ירדו מנכסיהם והפכו לעניים מרודים. הם החליטו לקום
וללכת ולחפש איזה אות וסימן מבתם. הם הלכו והלכו ימים ושבועות והגיעו לכל מיני
מקומות והתעניינו פה ושם אם מי שהוא ראה בת כזאת וכזאת, אך לא מצאו זכר וסימן
לבתם. יום אחד מצאו הזקנים בדרכם מעיין מים חיים שפיכה תחת עצים ירוקים ורעננים.
הם ישבו שם לאכול ולהפיג את עייפותם. הם הוציאו את מעט הצידה הדלה שהיה ברשותם
ורצו לאכול. תוך כדי אכילה ראו כלב אחד העומד בקרבתם
ומסתכל על האוכל. הם ריחמו עליו וזרקו לו חתיכת לחם. אבל הכלב לא הסתפק בפרוסת
הלחם, אלא בא וחטף את כל הצידה וברח למדבר. הבן הקטן קם ועקב אחרי הכלב, אבל הכלב
רץ, והילד רץ אחריו עד שהגיע למקום מוקף חומה בלב המדבר ובו בתים הרוסים
וחורבות, ושם נעלם הכלב. הילד רצה לחזור על עקבותיו, אבל כבר
השתרר חושך והוא לא מצא את דרכו. בלית ברירה נכנס הילד בפתחו של אחד מהבתים
ההרוסים וראה שיש שם חדר פנימי עם דלת. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה וסגר את
הדלת אחריו. הוא היה עייף ורדום ורצה לישון, כאשר שמע רעשים מוזרים מבחוץ. בלב
מלא חרדה ופחד, קם והסתכל מתוך החורים שהיו בקירות הבית וראה כי לתחום החומה
נכנסו שבעה דובים גדולים ובראשם דוב ענק ענק. הדוב הענק פקד על שבעת הדובים שיפשטו את
פרוותיהם, ושבעת הדובים התפשטו ויצאו מתוך פרוותיהם, וכולם הפכו לבני אדם, וכולם
צעירים יפי תואר ומראה. הדוב הגדול התחיל לקלל אותם ולהכות בהם בחוזקה. הוא שאל
וחקר את הדובים אחד אחד אם מצאו נערות יפות תואר ולא
חטפו אותן. וכל אחד מהדובים בכה והתחנן ונשבע שלא
ראה כזאת. אבל הבחור האחרון קיבל מכות פי שבע משאר חבריו וכל תחנוניו בפני הדוב
הגדול לא הועילו לו. הדוב הגדול הראה לבחור צרור שערות ארוכות וכל הזמן שאל היכן
היא בעלת השערות ולמה לא הביא אותה עבורו. הוא איים עליו כי זו תהיה מנת חלקו
יום יום עד אשר יחטוף את בעלת השערות ויביא לו אותה. לקראת השחר עזב אותם הדוב ופקד עליהם
לתור את העולם כולו ולחטוף בנות יפות ולהביאן לו, לדוב הגדול. כאשר עזב אותם הדוב הגדול, הם קמו ביחד
והלכו להעטות חזרה את פרוותיהם והם קראו לאלוקים שישלח להם גאולה ויביא להם את
השליח הנכסף שישרוף את פרוותם המקוללת ויגאל אותם מידי הדוב הרע הזה. ובצאת השמש לבשו את פרוותם ונעלמו כמו
לא היו. אחר כך יצא גם הילד מהחדר וברח, רעב וצמא, לכיוון העיר, אבל לא מצא את
סבו וסבתו. בבכי רב שאל כל איש אשר פגש בדרכו אם ראה את הסבא והסבתא שלו. ובאותו זמן הסבא והסבתא הלכו בדאגה רבה
וחיפשו את נכדם, עד שבסוף ניגשו לפונדק ושאלו את הנוכחים על גורל נכדם. השמועה
על אובדן הנכד התפשטה חיש קל בין כל האורחים. ובעלת הפונדק שהייתה בחדרה, מקשיבה
לקורות חייהם של מבקרי בית המרחץ, שמעה גם היא על כך. מתוך טוב לבה היא שלחה
אנשים שיחפשו את הילד בלי לדעת מיהם האנשים אשר אבד להם הנכד. אחרי שהשליחים
הלכו ומצאו את הילד והביאו אותו לפונדק, היא אמרה למשרתיה שישרתו ויכבדו את זוג
הזקנים ונכדם. אחרי שהזקנים אכלו ושתו והיטיבו את לבם,
הם חשבו לשלם תמורת האכילה והשתייה, אולם המשרתים סרבו לקבל דבר, ואדרבה, אמרו
להם שבעל הפונדק הוא איש טוב לב ואם יש להם דבר מעניין בקורות חייהם, הם יכולים
ללכת לבית המרחץ ולספר לבעל הפונדק על כך, והוא עם שמיעת קורות חייהם יעניק להם
גם דינר אחד בעד כל סיפור. הם אמרו: "יש הרבה דברים מעניינים
בקורות חיינו, אבל אלה הם סודות שאנו נוצרים בלבנו ואיננו יכולים לספר לכל
אחד." הם עדין היססו אם ללכת או לא ונשארו
בפונדק גם בערב. אותו לילה הם שמעו מנכדם מה שעבר עליו בלילה הקודם. הם החליטו
שלמחרת היום ילכו אל בעל הפונדק ויספרו לו את הסיפור, וכן עשו. למחרת כאשר הלכו לבית המרחץ, ונמאדי ראתה את צורת הליכתם ושמעה את קולותיהם, עלה חשד על
לבה שמדובר בהוריה. היא הלכה לקראתם והזמינה אותם לחדרה. כאשר פתחו וסיפרו את
קורות חייהם, הם התחילו גם לבכות, במיוחד כאשר סיפרו על אותו פרק בחייהם העוסק
בבתם היחידה ששמה היה נאמדי. נמאדי זיהתה
אותם ולא יכלה להתאפק וגם היא התחילה לבכות, אולם היא סובבה את ראשה ויצאה
מהבית. אחר כך חזרה ואמרה להם: "אני מכיר בחורה בשם זה שלפני זמן רב פקדה
את הפונדק", ובמקום זה היא סיפרה את קורות חייה שלה והמשיכה: "ואני
יכול לחפש אותה בשבילכם. בינתיים שבו בפונדק שלי ותנוחו, בעוד אני מחפש
אותה." והם אמרו: "נכדנו הקטן, גם לו יש
סיפור מעניין שקרה לו רק אתמול." והנכד סיפר לה את המעשה, והיא, אשר ידעה
כבר שהבן הוא בנה והזקנים הם הוריה, לקחה את הבן ואימצה אותו אל לבה והבטיחה לו
כי מעתה לא יקרה לו שום רע ובקרוב הוא יזכה לראות גם את אביו ואת אמו. אבל הזקנים לא האמינו לה וחשבו שהיא
רוצה פשוט לנחם אותם. בערב לפי הסימנים שהילד נתן, היא הלכה
למקום עם עוד שומר ראש ואיש גיבור. הם חיכו עד אשר באו הדובים, וברגע שחזרו על
מעשיהם כמו בערב הקודם, הסתערו היא ושומרי ראשה עם חרבם ודקרו את הדוב הגדול.
והדוב נפל ארצה כצלע הר שמתמוטטת תחתיה. הדובים המכושפים שרפו את עורם ובאו
והשתחוו לפני שני אלה אשר הרגו את הדוב המכשף הענק, ובעלת הפונדק ידעה, שבאה שעת
גאולתה, היא השמיעה את הסיסמה: "ילדה רעה, יפיפייה", והענק אשר היה בעלה, הראה לה את צמותיה, והם
התחבקו אחד עם השני ושמחו שמחה רבה והלכו יחדיו אל הפונדק. נמאדי
החליפה את בגדיה והתלבשה כאשה לכל דבר ובצורה זו
התגלתה גם לפני הוריה ואמרה להם: "נמאדי החוצפנית בתכם, כבר נמצאת
בביתכם, עם בעלה ועם
נכדכם, אשריכם,
אשריכם!" המשפחה כולה שבה והתאחדה. הם שמחו מאוד
וחיו חיים טובים. יפתח אברהמי מזיכרונו, אסע"י
16343 |