|
אלכסנדר כובש העולם אסכנדר, או בשמו
המוכר יותר, אלכסנדר, היה מלך שרצה לכבוש את כל העולם. הוא שמע שישנה ארץ מעבר
להרי חושך ושמה צלמוות, ובה נמצא מעיין מי החיים, ומי שישתה ממימיו לא ימות
לעולם. אבל איש אינו יכול להגיע לאותה ארץ כי קשה לעבור את הדרכים החשוכות
המובילות אליה, דרכים אשר עוברות בין הרים גבוהים שמלאים בכל מיני סוגים של
נחשים ארסיים, עקרבים ומיני מזיקים אחרים. אסכנדר,
בשומעו על ארץ זו לא יכול היה להתאפק ולא שלט ביצריו. הוא החליט שעליו להגיע
למקום זה, לכבוש אותו ויהי מה, וללגום ממי החיים כדי לחיות חיי נצח. זימן אליו
המלך את יועציו והחל לתכנן עמם את המסע. רבים מיועציו התנגדו לתוכניתו אך איש
מהם לא העז להמרות את פיו כיוון שידעו כי המתנגד – דמו בראשו! על כן הוציאו
צוו גיוס לחיילים חזקים וצעירים עד גיל ארבעים, אשר כוחם במותנם ויש להם כוח
סבל. בין יועציו
של אסכנדר היה איש זקן בא בימים בעל ניסיון עשיר, יודע טוב ורע, אשר ליווה אותו
בכל מלחמותיו. אך בינתיים
מילא את מקומו בנו שהיה גם הוא אדם שקול ובעל ידע בכל תכסיסי המלחמה. הבן טרם
נתנסה במסע מסוג זה, על כן פנה לאביו הזקן והתייעץ אתו על מהלך המסע. אביו הפציר
בבנו שיצרף גם אותו למסע. הבן הודיע
לאביו שעל פי פקודת המלך רק אנשים עד גיל מסוים יכולים להשתתף במסע ואסור לו
לקחת אותו, כי הממרה את פי המלך אחת דתו למות. אבל אביו,
לאחר שנודעה לו מטרת הנסיעה, לא הסכים לוותר עליה. הוא הורה לבנו להכין לו תיבה
מרופדת ומאווררת היטב שבתוכה יישב, ואמר לו להעמיס אותה על אחד הסוסים אשר
הועמסו בדברים עדינים שבירים לצורכי המלך וראשי הצבא, ובכל פעם שייתקל בקשיים,
יצמיד את סוסו שלו לסוס המשא, יגחן על ראש התיבה ויתייעץ אתו מבלי שאיש ירגיש
בנוכחותו. אחרי כן שאל
הזקן איזה חפצים לקחו אתם לדרך. הבן מנה את החפצים, אולם אביו הזקן לגלג עליו
ואמר לו כי למסע ארוך ומייגע הכרוך בקשיים מרובים ומתנהל בדרכים עקלקלות
ומפותלות בין הרים גבוהים וחשוכים, דרושים עוד הרבה חפצים שבמסעות רגילים אין
צורך בהם. הוא ציווה על
הבן לקחת למסע מלאי גדול של נרות שעווה ומלאי של לבד (צמר כבשים גולמי שבאמצעות
הכאה וכבישה בלחץ קיבל צורת מרבד חזק), וכן גם מלאי של מראות שתספקנה לכל
המשתתפים במסע. הבן הכין את
כל הדרוש, והמסע יצא לדרך. הם הלכו ימים רבים והימים הצטרפו לחודשים, עד אשר
הגיעו להרי החושך. ככל שהתקדמו
גדלה החשיכה עד שאיש לא ראה את חברו. הם פסעו בשבילים צרים ומפותלים. פחד נורא
תקף את החיילים והם התחילו לצעוק ולצרוח. זעקתם הגיעה לאוזניו של המלך אסכנדר
ויועציו. אסכנדר ביקש את עצתו של יועצו. היועץ פנה לאביו היושב בתוך התיבה והאב
אמר לבנו: "לא לחינם אמרתי לך להביא מלאי של נרות, כי לרגע הזה ולמקום הזה
הם נועדו." הבן פרק את
מלאי נרות השעווה וחילק אותם לחיילים. החיילים הדליקו אותם וכך השתלטו על החושך
ועברו אותו. אך זה הסתיימה
בעיית החושך והנה נתקלו החיילים בבעיה חדשה: הסוסים נתקעו במקומם ולא היה בכוחם
להתקדם. רגליהם כאילו נדבקו לאבני המדבר. המלך היה
המום ולא ידע מה עליו לעשות כי גם סוסו שלו התאמץ לפסוע קדימה ולא יכול. הוא פנה
ליועצו ושאל אותו אם יש באמתחתו איזו עצה. היועץ ניגש
גם הפעם לתיבה של אביו וביקש את עזרתו. הזקן אמר לו:
"אם בנעליך יש פרזול הורד את הנעליים ונסה ללכת כמה צעדים ואז חזור
אלי." הבן עשה
כמצוות אביו וההליכה הוקלה עליו. הוא חזר לאביו והודיע לו על כך. הזקן הבין כי
במקום שהם דורכים עליו יש בסלעים כוח מגנטי, וכוח זה מרתק אליהם את פרסות הסוסים
ומסמרי הברזל, מונע מהם לזוז ומקשה על ההליכה. הוא ציווה על בנו לפרוק את מלאי
הלבד, לחתוך אותו לחתיכות המתאימות לגודל רגלי האנשים והסוסים המפורזלים ולחבוש
את הרגליים עם הלבד וכך לפתור את הבעיה ולהתגבר על המעצור. הם לא עברו
דרך רבה והנה נתקלו בבעיה נוספת שלוותה בפחדים ובסכנות ושרק היועץ הזקן ידע
למצוא לה פתרון. הם נתקלו
בנחשים רבים, נחשים שכאשר אדם מסתכל עליהם גורם לו הדבר לחייך ולצחוק עד שהוא
מתפקע מצחוק ומתעלף. הפעם איבד
המלך את עשתונותיו ומאוד חרה לו שיועצו היחיד אינו מוצא פתרון לבעיה. הסיבה לכך
הייתה שהתיבה עם היועץ הזקן הייתה קרובה אליהם מאוד ובגלל חששו מהמלך לא העיז
הבן לגשת אליה. הוא חיפש עילה והזדמנות לעשות זאת. בלית ברירה ביקש היועץ כי
יניחו לו לנפשו וישאירו אותו לבדו בתקווה שיוכל להתרכז ולמצוא פתרון. בקשתו ניתנה
לו, אולם הפעם עקב המלך אחריו והשגיח עליו ועל תנועותיו. להפתעתו ראה המלך
שיועצו ניגש לסוס שתמיד רכב בסמוך לו, הרכין את ראשו לעבר התיבה והחל לשוחח איתה. המלך רצה
לדעת מה טיבה של תיבה זו. הוא התגנב אל היועץ והאזין לשיחתו. הקול שבקע מתוך
התיבה היה מאוד מוכר לו. הוא לא התאפק, טפח על גבו של היועץ וחקר אותו בדבר טיבה
של התיבה. בלית ברירה
הודה היועץ על חטאיו – על כך שהמרה את פי המלך והביא עמו למסע אדם שגילו מעל
למותר, אך הסביר שלולא אביו לא הייתה צומחת ישועה לחיילים אשר נתקלו בבעיות
רבות. אביו הוא שהציל אותם בעצותיו הטובות והביא להם תועלת רבה. הוא ביקש על כן
סליחה מהמלך, והמלך סלח לו. לאחר מכן
הוציאו את היועץ הזקן מן התיבה, חלקו לו כבוד גדול ורב והתייעצו אתו ישירות
בעניין הנחשים המשונים. היועץ הזקן
כבר דאג למצוא פתרון. לפקודתו הוציאו את מלאי המראות וחילקו אותן לחיילים כדי
שיחזיקו אותן מול פני הנחשים. הנחשים בעת
שראו את עצמם משתקפים במראות החלו לצחוק על עצמם ומרוב צחוק נפלו ארצה מתים. כך
עלה בידם לעבור גם מקום זה בשלום. הם המשיכו
בדרכם עד אשר הגיעו לעיר בנויה לתפארת. הם שאלו מיהו מושל העיר ומצאו אותו. אסכנדר רצה להכריז מלחמה על תושבי העיר.
הוא הלך והתייעץ עם הזקן. הזקן לא
הסכים עם רצונו של המלך. הוא שמע שבעיר זו אין גברים, אלא נשים בלבד. הוא אמר למלך:
"אם תנצח אותן יגידו עליך: ניצחת נשים! ואם ינצחו הן אותך, יגידו שנחלת
מפלה מידי נשים!" אסכנדר וויתר על כן על רעיון המלחמה ופנה
למושלת שלהם כדי לשאול אותה על מעיין מי החיים. המושלת
הזמינה אותו ראשית כל לארמונה, חלקה כבוד לאסכנדר ומלוויו והזמינה אותם לשולחן
הכבוד ושם הגישה להם לחם ופירות שכולם עשויים זהב. אסכנדר שאל
את המושלת: "האם בעירכם אוכלים זהב?" היא השיבה
לו: "לא. חשבתי שאתה מחפש זהב. אם לא רצית בזהב, לחם רגיל היה לך בביתך.
מדוע באת עד לכאן ומדוע מחפש אתה את מעיין מי החיים?" לאסכנדר לא
היה פתחון פה להשיב לה. בבושה גדולה עזב את המקום והמשיך בדרכו לחפש את מבוקשו. אחרי ימים
ולילות של הליכה, הגיע אסכנדר ליעדו, אולם הוא לא ידע היכן בדיוק נמצא המעיין. על פי עצתו
של היועץ הזקן חיפשו ומצאו שם אדם זקן כפוף גוו שראשו שח עד ברכיו ובקושי הוא
מהלך, ושאלו אותו על דבר המעיין. הזקן הוביל
אותם לזקן אחר והזקן הזה הוביל אותם לזקן נוסף יותר זקן ממנו, עד שלבסוף הגיעו
לאיש זקן ששכן בתוך סל נצרים. משקלו היה כציפור וכולו עור ועצמות. נתנו לו שלום
ושאלו אותו על מקום המעיין וסגולותיו. הזקן חייך
חיוך לגלגני ושאל את אסכנדר: "ומה התועלת שתפיק ממנו?" אסכנדר אמר:
"וכי יש תועלת גדולה מזו לאדם, שלא ימות לעולם?" אמר לו הזקן: "אומנם למרבה הצער אני חי
חיי נצח, אף איזו הנאה יש לי מחיי? אם אתה רוצה לחיות כמוני, שתה ממי המעיין.
המעיין נמצא לא רחוק מכאן והוא בהישג ידך, אבל אני מציע לך שתוותר על הרעיון
ותחזור למקום שממנו באת." אסכנדר התחרט על כל המאמץ אשר עשה כדי
להגיע לשם. הוא חזר עם חייליו לעיר הולדתו ובלבו רגש בושה. אולם עוד
בטרם הספיק להגיע לעיר הולדתו, חלה אסכנדר במחלה ומסר את נשמתו לבוראו. לפי פקודת
היועץ הזקן הכינו לו ארון מתים ועל הארון כתבו: "כאן שוכב אלכסנדר הגדול
שרצה לכבוש את העולם" הם הניחו את גופו בתוך הארון כשידיו בולטות אל מחוץ
לארון. ובכל עיר אשר בה עבר מסע הלוויה היו אנשים מסתכלים על הארון וחולקים לו
כבוד אחרון גדול ורב. בעיר אחת
שוחחו האנשים בינם לבין עצמם ושאלו: "מדוע ידי המלך הגדול בולטות אל מחוץ
לארון?" ילד אחד ענה:
"בשביל שכולם יראו: עם כל גדולתו, לא לקח אתו המלך דבר והוא הולך לעולמו
בידיים ריקות!" כשהגיעו
לקרבת עיר הולדתו היו עליהם להודיע על מות אסכנדר הגדול לאמו שעדין הייתה בחיים.
הם לא ידעו כיצד להודיע לה זאת בצורה שלא תגרום להתמוטטותה של האם. איש לא היה
מוכן למסור את הבשורה הרעה. התפקיד הוטל על היועץ הזקן. בא היועץ
הזקן לפני אמו של אלכסנדר והודיע לה כי בנה עומד להגיע וכי יש להכין לו קבלת
פנים מלכותית. הוא אמר לה שעל פי פקודת המלך, על מקבלי פניו להיות אנשים שלא מת
איש מבני משפחתם ושמעולם לא לגמו משקה אבל בחייהם. חיפשו אנשים
כאלה ולא מצאו. אמו הבינה את הרמז והשלימה עם עובדת מותו של בנה. על כך נאמר
בפתגם עממי: עשיר ורש ביום מותם שווים הם בפאר ולעשיר לא
יינתן תכריך אחד יותר. יפתח אברהמי מזיכרונו.
אסע"י 16336 |