עכשיו את מספרת לי איך בתימן חשבתם על ארץ ישראל:

-כן. חשבנו בתימן שאנחנו נגיע בארץ הזאת, מה היו אומרים? היו אומרים: בארץ ישראל הכל הכל קדוש. אין מה לדבר. היו עובדים בשלושים גרוש ליום. ואנחנו חשבנו גרושים כמו של תימן, לא ידענו שהם הגרושים האלו אלאֶפֶס. אתה מבין? אז הגענו לארץ, אוי ואבוי לנו, איפה מה שאנחנו חושבים? אנשים ערומים, אנשים... באמת הוא אמר לי אחד מהשוטרים של תימן, שהם באו אלינו אמרו שאנחנו צריכים להיכנס לארץ. אז הוא ראה אותי עם שמלה גדולה של תימן והמטפחת על הראש ועם אלקרקוש, אז הוא אמר לי: 'יהודייה!' אמרתי: 'כן'. אמר לי בית אל מקדס {צ"ל אלקודס = ארץ ישראל} אין ככה. אין. אמרתי: למה? אמר: "רק ככה וככה (מסמלת בידה על הכתפיים, במשמע בגדים קצרים עד לכאן) ומכנסיים אין ועל הראש אין. אמרתי: למה? אמר: ככה בלקודס, בארץ ישראל ככה. אמרתי טוב. באמת הגענו לפה ראינו ושמענו את הכל. קיבלנו הלם, באמת הלם. עשו לילדים שלנו ברית מילה.

-מה?

-עשו ברית מילה. הם.

-למי?

-לילדים שלנו.

-מי עשה ברית מילה?

-האשכנזים.

-עשו עוד פעם?

-לא. התינוקים שילדו בארץ. עשו להם ברית מילה, חיתנו את הבנות שלנו ואת הבנים בלי רצון ההורים, ההורים כמו... ניגרו כמו אלפסולת. לא ידעו כלום בחיים שלהם.

-מה זאת אומרת: עשו ברית מילה בלי שההורים ידעו?

-לא. ידעו, אבל אין שואלים אותם.

-אבל לא עושים מסיבה כמו.....

-איפה מסיבה?

-עם כיסא של אליהו...

-עם כיסא של ג'דתי.

-עושים לו ברית מילה בבית חולים?

-כן.

-אנחנו הגענו כמו אריות, לא הגענו מתים. הגענו כמו אריות בגיל עשרים וחמש, שלושים, הגיל שלנו צעירים. ועיבדנו את האדמות את ההרים את הגבעים, לא היה ככה במדינה, אפילו עץ לא עמד ** וכל זה עיבדו אותו התימנים עשו את זה. מה אתה חושב? היה לנו פעם בית הבראה בהרצליה. אז אחת הרכזת, המנהלת של ** אמרה: 'תעקבו אחרי עמוד האש'. אתה ראית אותו פעם?

-כן.

-אז אנחנו עקבנו אחרי עמוד האש אז היא באה: 'נו, עקבתם אחרי עמוד האש?'. אמרתי: 'כן. עקבנו אחריו. מה את חושבת, לא עקבנו? גם לנו יש טלויזיה בבית אנחנו עקבנו אחרי זה. אבל, תאמיני לי, כל מה שאתם עושים יבוא הזמן ותקבלו את זה * הזה'. גאלת: 'למה?' אמרתי: 'למה, מה שעשו בעמוד האש אנחנו עשינו. חוץ מהמלחמה. נכון. המלחמה - לא היה לנו מלחמה. אבל עבדנו בטוריות, עבדנו הילדים רחצנו אותם בדליים. העז קשורה על המיטה, ליד המיטה שלנו שנתיים. הילדים מלמעלה והעז מלמטה. מישהו עשה אותי בעמוד האש?! אין לי חברים. אליערות ברמת-מנשה כולה על ידי התימנים. מישהו עשה את התימנים בעמוד האש? לא! אתם עושים רק לחברים שלכם: מפרסמים, עושים את הכל... אבל יבוא הזמן, אל תדאגי. יבוא הזמן!

אמר: אני לא מדבר אליקים. אני מדבר מדרך עוז שהם חקלאים. אמרתי לו:'אתם באתם בחסות מדרך עוז נתן לי ***

-מי זה?

-אחד בא מרצה מתנועת המושבים.

-איפה הוא הרצה?

-היינו בבית הבראה בזכרון. הוא בא להרצות, אמרו אנחנו יצאנו מהאגודה ואנחנו אין עוד לנו זכות, רק למדרך עוז. ואנחנו באנו בחסות שלהם. אז נתתי באבי אביו. אמרתי: אנחנו לא חסותך ולא חסות מדרך עוז. אנחנו עבדנו פי אלף פעם מה שמדרך עוז ומה שאתם כולכם במדינה. ואנחנו לא מחכים לחסות אף אחד. 'מי את, איך קוראים לך?' אמרתי 'סעדה נעוס'. לא קוראים לי. אבל מה? במדינה הזאת, אם אתה שותק - אתה בסדר. אבל שאתה תדבר... מה אמרתי לך, עשיתי להאד'ק בעלת הבית עשיתי לה יום ככה. אז בא המדריך השני אחריה להרצות לנו. רפי קוראים לו. אז שהוא רצה להיכנס למועדון היא יצאה לפניו. 'מה נשמע?' גאלת: 'גברת נעוס עשתה ערב ככה'. הוא נכנס אומר: 'מי זאת גברת נעוס?' אמרתי: כן. אתה רוצה עוד משהו?' גאל לא לא.

-תספרי לי איך חשבתם שם, בתימן, על ארץ ישראל.

-אמרתי לך: חשבנו נגיע לארץ קדושה שאף מלה שקר לא תהיה. אמת. ויהודים. צריך נהייה קדושים. נגיע לארץ קדושה - נהייה קדושים. מהו הגענו, אמרתי לך, מה ראינו? 'אין יהודים, אין קדושה אין... והכל שקר. הכל שקר! בא אלי אחד מן הדתיים האלו לחנות, היה לי חנות בחיפה, הייתי מוכרת ירקות. אז הוא הגיע אמר לי אתם הפסדתו את הגרעינים שלכם, כאילו הילדים. אמרתי: אנחנו הפסדנו אותם בגלל שאתם חזקים, אתם הדתיים. מה אתם רוצים, מה אנחנו נעשה? אם אתם הייתו חזקים, אם היתה מדינה יהודית לא היינו מפסידים כלום.

-המנהלים היו בלי כיפה...

-כולם! כלבים כולם, בחייך. אמרה לי בבית התינוקות, אני הייתי אחראית בצמח בבית התינוקות עבדתי כל זמן המעברה. נכנסתי שמה הכניסו אותי לעבוד בבית הילדים. אמרה להדליק את הפתיליה בשבת. אמרתי: 'אני אדליק בשבת?' גאלת: 'מה יש?! זה ילדים. גם אבא שלי היה רבי'. אמרתי גם אבא שלי רבי. אבל אני צריכה ללכת אחרי המסורת'. 'לא לא הילדים חייבים להדליק להם *'. גולת 'את תדליקי. אני לא מדליקה'. לא יודעים מה זה שבת, לא יודעים מה זה...

-והצלחתם לשמור על הדת?

-אנחנו שומרים ברוך השם. רק הילדים שלנו... (טופחת בידה על יריכה) כולם... ירחם השם. ולא אחד * שומר על הגחלת

-אולי בהזדמנות, כשיהיה לך זמן תוכלי לספר לי את כל סיפור העלייה שלך. עכשיו אני רואה שיש לך עבודה...

-עוד מעט צריך לעשות אוכל, אין מה לעשות. עוד רבע שעה.

-אז בינתיים נתחיל?

-אני אספר לך על מה שבארץ הזאת?

-את סיפור העליה שלך.

-בדרכים? בדרכים לא צריך.

-יש לך סיפור גם על הדרכים?

-על הדרכים *. אבל קשה. מסובך בדרכים. הליכות ברגל, בעיות בכבישים, יושנים בהרים. אתה יודע כמה הלכנו ברגל? שלושה שבועות.

-מאיפה לאיפה?

-מתימן עד שהגענו לסיאני.

-איפה בתימן.

-כ'אולן.

-אתם באתם דרך חודיידה?

-כן.

-ומשם אוניה עד עדן?

-לא לא אין אוניה. מן אלחודיידה עברנו דרך אלסייאני. הפעם הראשונה. אנחנו עברנו פעמיים. הפעם הראשונה נסענו לארץ ישראל הגענו לד'אלע דרך אלחודיידה. הגענו לד'אלע ואמרו הדרך סגורה. אין כניסה, וחזרנו לתימן.

-באיזה שנה?

-שלושים וחמש. עלינו וחזרנו.

-אבל כבר מכרתם את הבית מכרתם הכל.

-לא, לא מכרנו. פעם שעבר לא מכרנו. הבית נשאר במקום לא מכרנו כלום. הפעם האחרונה אנחנו מכרנו.

-ומתי זה הפעם האחרונה, באיזה שנה?

-בשנה 49 * ארבעים ותשע התחלת השנה.

-ואיך אמרו לכם לבוא? מי...

-אמרתי לך בא לנו שוטר הביתה. בכל המדינה נתנו, בכל כפר שוטרים, שזירזו אותנו נלך ניכנס לארץ.

-שוטרים של מי? של תימן?

-של תימן. לא יודעים כלום. למה? אצלנו אלעאמל היה לו טלויזיה. דיברו שהיהודים עלו בממשלה והם כופים על אלעראב. שבר אותה.

-ואתם עזבתם לבד או עם כל הכפר.

-כל הכפר. כאן יגול חייאת בעלי. בעלי היה אומר לו ערבי אחד: תגיד מה אתה רוצה תלך לבית אלמקדס שב פה אנחנו ניתן לך אדמה אנחנו ניתן לך מה שאתה רוצה ותשב פה בכ'אולן. אמר למה? אמרו בשביל מה אתה צריך ללכת?. גאל אני רוצה יהיה לי רובה כמו אותך, וללכת עם הרובה ויהיה לי מטוס ויהיה לי... מה אתה חושב לשבת פה אצלכם? מספיק עד עכשיו. אמר אנחנו זה הצבא 'אלאום אל לאג'י'. אתה שומע? בעלי היה, אני חושבת, ב**. צבא אום אל לאג'י. לא שמענו אום אל לאג'י בחיים שלנו. ואז שמענו שיצאו אלו המצרים קראו להם אום אל לאג'י בתימן. למה עכשיו בתימן הכל מצרים, הממשלה שמה גד אלמצרים שמה ואלירדנים הרבה, פי צנעא? המון.

-מי אירגן את העליה של הכפר?

-כל אחד אירגן את עצמו.

-אבל איך זה שפתאום כולם רוצים לעלות?

-תאמין לי: ככה. אנחנו לא יודעים! לא יודעים!

-מה זה לא יודעים?

-לא ידענו איך הלכנו ואיך ידענו את הדרך ישר. לא יודעת, ועד עכשיו אני לא --מעכלת את זה.

-לא היה...

-לא היה אף אחד.

-לא עשיתם שיירה?

-השיירה שלנו.

-מי זה שלנו, המשפחה?

-של הכפר והכל. כל הכפר.

-אבל בטח היה איזה מוסלם שהראה לכם את הדרך.

-ולא מוסלם ולא אף אחד ולא קבילי ולא... יש אנשים באו עם קבאיל בגלל הגמלים שהום נתנו להום הגמלים לסחוב את הדברים. אז יש אבל הם לא יודעים בעצמם איפה הדרך - הערבים. אבל אנחנו, אמרתי לך, הלכנו על המזל וידענו את הדרך וידענו את הכל ואני עד היום לא מעכלת את זה. איך ידענו את הדרך עד שהגענו אלסייאני.

-קודם הגעתם לחודיידה.

-לא. פעם אחרונה לא הגענו עד חודיידה. הלכנו דרך אלסייאני.

-ושם מה היה?

-באלסייאני באו לנו אנשים מן הארץ.

-היה שמה מחנה?

-היה תימני אחד בא אלינו לסייאני, הביא להום מי שאין לו כסף הביא לו כסף בשביל הרכבים.

-איך קוראים לו?

-אסמו... (שואלת חברה) מישהו מאנשי צנעא.

-כשהגענו לסייאני היה לנו משרתים מן הארץ, באו לעולים כמו שאתה אומר לפגוש אותם לראות מה שלומם לראות מה יש להם. טוב * האחרונה הם השתדלו על התימנים, על כל העליה, לראות אותם, לשלם עליהום ברכבים. היא היתה רכבים מן אלסייאני.

-עד לאן?

-עד חאשיד. ומן חאשיד באוירונים.

-אז כמה זמן הייתם בלסיאני?

-בלסייאני אני חושבת שבוע ימים.

-והייתם שם באוהלים?

-לא. בתים. של ערבים. הכניסו אותנו שילמנו להם. ובאו ברכבים לקחו אותנו בלילה עד חאשיד. בחאשיד נשארנו הרבה, יותר מחודש.

-ואיך היה שם?

-היה מחנה, מחנה עולים. היה מחנה טוב היו לוקחים ילדים משמה והיו נותנים להם בגדים מן אל... לא מצאו חן בעיננו. הבגדים שנתנו לנו - מאלו. והם רגילים על בגדים לכסות כל הגוף כל ה... והם אומרים לא, לא צריך. אז חלק היו שומרים עד שהולכים מאצלם ומחליפים. בסוף מה היא אמרה לי אחת בחיפה, באה אלי כשהייתה בחאשיד. אמרה: סעדה, היו מסדרים אותנו. היו חולצים ובסוף הולכים להחליף. אבל בסוף אנחנו תפסנו אותם היינו שורפים את הכל.

-את מה?

-את הבגדים שהיו חולצים, של תימן, היו שורפים אותם.

-היו שורפים אותם?

-שורפים אותם. גולת יא ממזרים ששרפו אותם.

-ואם יש קרקוש יפה, גם שורפים אותו?

-הכל. לקחו את הכל ושרפו את הדברים הטובים. הכניסו אותם מדינה ישראל, מה אתה אומר. גם הכסף של תימן שמה ערמות במדינה ישראל. גרושים של תימן, ערימות. כל מה שהיה דבר טוב - מדינה ישראל.

-מה?

-מה שהיה דבר טוב: מכנסיים, שמלה, גרגוש... הכל שמה.

-איפה שמה?

-במדינה ישראל. תל אביב.

-והם לקחו את זה בלי רשות?

-בטח. היו זורקים אותם התימנים. משוגעים אין להום שכל. צחקו עלנו: אחת מצאתי אותה בטבריה. אמרה: הבן שלי היה עוזר לכם בחאשד. גולת: לכי לעזאזל עם הבן שלך ביחד. הבן שלך חי בזכותנו. לו היה הבן שלך כמו שצריך היה אומר לנו אל תזרקו ואל תעשו, תכניסו כל הדברים. אז בסוף, אמרתי לך,ישבנו את החודש ההוא, היה לנו טוב שמה, היו **

-אז אמרתי לך...

-אמרת שהיה טוב שמה.

-היו נותנים לנו לחם. אף אחד לא היה יכול לאכול אותו. 'רותי', 'רותי', יו... ובשר היו מביאים פרות, אני חושבת זקנות או מה. היו שוחטים שלוש, ארבע בכל ערב.

-מי היה שוחט?

-הרב.

-אה. אתם.

-אח שלי היה עובד שמה, ועוד כמה, ולוי זה שנפטר.

-לא הייתם אוכלים את הבשר שהם נותנים לכם?

-היו נותנים לנו בשר, אבל כמה תבשל לא היה מתבשל לא היה חיים ככה. תראה. אז עד שנכנסנו לארץ הגענו...

-רגע. עכשיו אתם צריכים לעלות למטוס, ואתם בחיים שלכם לא ראיתם מטוס...

-בתימן ראינו אחד. היה מרגש. אני הייתי בתימן עושה חשבון על מה כתוב בתנ"ך: ואעלה אתכם על כנפי נשרים'. היה לנו, אם תמות פרה או משהו בתימן, יבואו הנשרים לאכול. אמרתי אנחנו נעלה על כנפי הנשרים אלו? הייתי מספרת לעצמי. לא ידעתי שכנפי נשרים האוירונים.

-אז תספרי לי איך היה...

-שהיגענו על יד המטוס, גם לתימן יצא מטוס. הביאו מטוס לתימן בזמן שהיינו בתימן.

-שעבר מלמעלה...

-שעבר מלמעלה, מטוס לבן, אני לא אשכח אותו. מטוס לבן. ובעלי אמר: יו... הלואי ואני בפנים. אבל הלכנו קשה עד שהיגענו למטוסים.

-פחדתם כשראיתם את המטוסים?

-לא. לא פחדנו דוקא.

-עכשיו אנחנו נעוף בשמים?

-ועפנו מה יש? הכל הלך בסדר. אז הגענו לעין שמר. אמרו הילדים לבד. קודם כל פי חאשיד גאלו הילדים לבד והזקנים לבד. אז נכנסנו בטקסי שבעה.

-איפה זה עכשיו?

-בחאשיד. שבעה, זה שהגיע * ללַחְג'. היו פעמים מחנות. בחאשיד ובעדה אללַחְג'. אלסייאני חאשיד ולחג' - שלושה מקומות. האד'י גדי תחת אלממשל. אז הטקסי אמר רק שבעה יכנסו. ואני הבן שלי היה השמיני. אמר הוא יצא החוצה, באוטו אחר. אמרתי תשמע: לו יסיר ראסי ראסי האד'ה - מא אדי הבן שלי.

-בן כמה הוא?

-היה בן תשע. אני לא אביא הבן שלי. צעקנו צעקנו, היה מדבר בערבית. אמרתי מה אני לא אביא הבן שלי. שמע הסדרן, סדרן אחד. 'מה יש, מה קרה?' גאל היא לא רוצה להביא הבן שלה הוא מיותר בלמונית. אמר תעזוב אותה. אבל קיבלנו מכה מן אלאוטו. בא מישהו אחד דפק אותו מאחורה. * בעדה התעכבנו הרבה. הגענו לחאשיד, ללחג', איפה שעלינו במטוסים. הגענו לשם, הכניסו אותנו למקום גדול קוראים לו *. כל העולים מגיעים לו ואח"כ מפזרים אותם לאוהלים. פיזרו אותנו לאוהלים. קודם כל הלכו לעשות לנו חיסון, ולעשות לנו, יחליפו את הבגדים.

-זה בחאשיד.

-בלחג'. יחליפו הבגדים ועשו לנו זריקות חיסון.

-עשו לכם ריסוס גם?

-ריסוס, כן. בדרך הריסוס, עוד היינו ברכבים.

-איפה?

-בדרך, עוד לא הגענו חאשיד, ריססו אותנו בדרכים. לא ריסוס. גפרור.

-מה?

-איבוק. אז עד שהיגענו...

-ואיך אתם הגבתם שפתאום מרססים אותכם?

-לא היגבנו בכלום.

-זה לא היה מעליב?

-העליב לא מעליב, אנחנו לא יודעים כלום. אמרתי לך * כמו אלעורים, לא יודעים לאן נגיע, בסוף אבדנו את ההכרה. בסוף ישבנו בלחג' אלחודש ההוא ובעדה הביאו המטוסים. איך שהביאו המטוסים אמרו: עלינו ביחד עד שהגענו ל...

-איפה ירדתם?

-בלוד. הביאו אוטובוסים אמרו הנשים לבד והילדים לבד והגברים לבד. והערבים היו אומרים לנו בתימן אותה מילה. הערבים הפחידו אותנו: אמרו אתם תראו שאח"כ תלכו הנשים לבד, והגברים לבד והילדים לבד. מהו? אותה לילה בעלי... הילדים באמת לקחו אותם, אותי לא רצה לתת שאני אלך לבד. בעלי לא רצה, אמר תכנסי פה מאחרי הכיסא, מאחרי הגב שלו תשכבי כאן. ושכבתי שמה. אמר לא תלכי, את לא תלכי. זה הילד... הילדים לקחו אותם למקום אחר. עד שהיגענו לעין שמר הביאו הילדים הביאו הכל, הוא רק לקחו הקטנים, הילדים הקטנים. הגדולים לא לקחו אף אחד. התחלנו בסוף, מה אני אגיד לך, התחלנו להסתובב נתנו לנו אוהלים בעין שמר. נתנו לנו אוהלים, אוכל מחדר אוכל. היו נותנים אוכל. ישבנו שנה, יותר משנה. אוכל כל יום, בוקר ערב צהרים.

-ואיך התנהגו אליכם? הרגשתם שמה טוב?

-בסדר. לא ראינו אף אחד. הכל בסדר רק המבשלות והיו המנהלים עוברים במחנה, אבל זה לא הרגשנו בהם כלום. אחת היתה במעברה...