שני אחים, אחד עשיר ואחד עני. העשיר לא היה לו אף ילד, ולא ילדה. אלעני הייתה לו ילדה אחת.

אז היא גדלה, בית לא עשיר.

אבא שלה אמר לאח שלה: "הבת שלך תבוא תעבוד אצלי?"

אמר: "אני אגיד לה."

הלך אמר לה.

אמרה: "אני אלך, למה לא?"

הלכה לעבוד אצלו. עד שהמליטה הפרה, הביאה עגלה.

אמר: "העגלה הזאת תגדלי אותה, בשבילך השכר שלך."

אמרה: "בסדר."

שמחה, שיהיה להם עגלה. אין להם כלום. הייתה מביאה לה מהאוכל שלה, הייתה גונבת לה מפה ומפה,

התפתחה את העגלה. הייתה משהו.

הוא מיד... אמר: "אני לא נותן." נתן לה כסף ככה ליד.

אמרה: "למה זה?"

אמר: "זה השכר שלך. העגלה – אני לא מביא אותה."

זרקה לו את זה לפרצוף והלכה לבכות אצל אבא שלה.

הגיעה, אמרה...

"מה קרה לך? מה יש?"

קאלת: "הדוד *[אמר] הוא יביא לי את העגלה. אני שמרתי עליה, נתתי לה את האוכל שלי. אני רוצה רק העגלה שלי. הביא לי כסף – זרקתי לו לפנים."

אמר: "בסדר. מחר נלך לשופט."

למחרת הזמינה אותו, הלכו לשופט.

הגיע, אתה יודע, העשיר יהיה מכובד, אבל השופט באותו יום הוא לא * *.

אמר: "תשמעו. אני שמעתי הטענות שלכם. שלוש חידות. מי שיוציא אותם ישיל (ייקח) אלעגלה."

מה החידות?

"מה העושר? מה המתוק? מה היקר?"

אז הם אמרו: "מי יפתור דברים כאלו? ומי יכול לפתור אותם?"

בקיצור הגיעו הביתה מבולבלים.

העשיר, אשתו פקחית.

אמרה: "מה קרה לך? למי העגלה?"

אמר: "אה, העגלה... השופט משוגע!"

"למה?"

הוא אמר מי יוציא שלוש חידות ייקח העגלה.

"מה הן?"

"מה העושר? מה המתוק? מה היקר?"

קאלת: "* . הכול בבית שלנו. מי יש בבית? הקופה מלא כסף, הדבש ארבע שנים בצנצנת, היקר – הכלב."

אמר: "פתרת לי את הבעיה. בסדר, מחר אנחנו נלך לשופט."

אמרה: "בסדר."

למחרת הוא האד'ך (ההוא) הגיע אבא שלה,

"אבא מה קרה לך, אתה לא נראה טוב? למי העגלה?"

אמר: "אה, בנתי, עוד לא יודעים. הוא נתן שלוש חידות, מי שיוציא אותן – ייקח את העגלה."

"מהן, אבא?"

"מה העושר? מה המתוק? מה היקר?"

אמרה: "לך לאכול, אני אפתור לך אותם."

"את יודעת?!"

קאלת: "תלך."

הלך. אכל. חזר.

"אבא."

"כן."

"אבל לא תגיד לשופט שאני אמרתי לך, אוי ואבוי לך!"

אמר: "מה?"

"העושר – האדמה המתוק – השינה. היקר – הבריאות."

קאל: "את בטוחה?"

"מאה אלף אחוז. אל תדאג."

למחרת הלכו, ההוא לקח הכלב, לקח אלכסף, לקח הדבש.

הגיע, "מי פתר את החידות?"

אמר: "אני."

אמר: "מה?"

"העושר – הקופה, הנה. מלא. הדבש – ארבע שנים בצנצנת."

אמר: "יופי."

"והיקר – הכלב."

אמר: "זה לא *, זה לא *."

"ואתה, מה אמרת?"

אמר: "אני אומר העושר – האדמה. המתוק – השינה. היקר – הבריאות."

אמר: "העגלה של אחיך! תמסור לו את העגלה!"

-" עכשיו שב פה!"

ישב, אמר: "תגיד לי מי פתר לך החידות שלו."

אמר: "אני!"

קאל: "לא אתה! תגיד לי מי פתר... אתה לא תלך מפה אם לא תגיד לי מי פתר לך אלחידות."

אמר: "יש לי בת, אבל היא אמרה לי לא להגיד לך."

אמר: "לא חשוב."

"למה?"

"תגיד לה תבוא אלי."

הלך ועוד כועסת הרבה, למה הוא אמר שהיא...

הגיע שמה לבית, אמרה: "אבא, למי העגלה?"

אמר: "שלך."

"ולמה אתה ככה נראה לי לא טוב?"

קאל: "יא בנתי, אילץ אותי השופט להגיד לו מי פתר לי את החידות, ואמרתי זה את."

אמרה: "ולמה אתה מפחד? אייקטע ראסי (היחתוך לי את הראש?) מה יכול להיות?"

אמר: "אבל הוא אמר תלכי אליו."

קאלת: "אני אלך. אז מה יש. אני אלך."

הלכה, הגיעה לשופט: "שלום."

אמר: "שלום. שבי."

ישבה. "מה רצונך אדוני?"

"רצוני להתחתן איתך!"

"תתחתן בבת של עני?!"

אמר: "לא מעניין אותי העוני של אבא שלך, אני מתחתן אותך, לא אבא שלך. מה, את לא רוצה?"

אמרה: "לא. אני לא אומרת אני לא רוצה, מה אני רוצה יותר משופט?"

"אבל בתנאי עליך, בתנאי לא להתערב במשפטים שלי. לא להתערב פעם. אם תתערבי תלכי הבית של אבא שלך."

קאלת: "מה איכפת לי להתערב?"

טוב, התחתנו, עברו כמה זמן, אהב אותה, היא אהבה אותו.

בא מהכפר איש היה לו סוסה ואיש היה לו סוס. הוא רצה להרביע על הסוסה.

לקח אותה לבעל הסוס, הרביע עליה, שילם לו כסף עבור ההרבעה. המליטה הסוסה, הביאה סייח.

אמר בעל הסוסה, סייח שלו.

אמר: "אתה משוגע, הסוסה שלי הייתה בהיריון, שילמתי לך על ההרבעה."

אמר: "אם לא הסוס שלי – לא הייתה בהיריון. הסייח שלי."

מפה לשם – לכו לשופט.

הלכו לשופט, הגיעו.

השופט הצדיק בעל הסוס, אמר: "הוא צודק הסייח שלו."

והיא שומעת.

ההוא יצא בוכה. אמרה: "אל תבכה. המשפט טעות!"

קאל: "מה אני אעשה?"

קאלת: "קח ראש הדייגים, ומחר בבוקר תעלה הגבעה הזאת. תשים אותה על הקוצים ועל האבנים. והוא עולה כל בוקר יטייל שמה. הוא יגיד לך 'מה אתה עושה פה?' תגיד 'אני דג דגים'. יגיד לך 'הדגים מאיפה* יוצאים?' תגיד לו 'כמו שהסוס יכול להביא סייח, אלהרים יביאו דגים'."

מהו אחר כך אמר לו ככה.

"מי אמר לך המשפט הזה?" ידע על המקום.

קאל: "אני."

קאל: "לא נכון. אם אתה לא תגיד לי אתה לא תלך מפה."

אמר: "אשתך!" והיא אמרה לו לא יגיד זו היא. "אשתך!"

מהו הגיע... רץ הביתה בחזרה, הוא התעצבן, הוא אוהב אותה.

הגיע, נכנס, סגר על עצמו את הדלת,

והיא ידעה. הבינה. היא עשתה אוכל מה שהוא אוהב, בצוהריים עלתה עם בקבוק ערק ובקבוק קוניאק,

הגיעה דפקה בדלת.

אמר: "מי בדלת?"

אמרה: "אני."

"את ידעת מה התנאים..."

קאלת: "אני יודעת. נאכל ארוחת פרידה, ואני הולכת הבית של אבא שלי."

פתח הדלת. הוא אוהב אותה.

אכלו. כוס מפה, וכוס מפה, כוס מפה, כוס מפה – אתה גמרת את האדם.

עד שהוא ידע, קד בדע קצת... (התחיל קצת...)

"את שומעת! את הולכת הבית של אבא שלך!"

קאלת: "כן!"

"מה יקר לך בבית - תקחי."

בסדר. גמר לאכול, שתה והכול. נפל. השינה ובשכרות.

מהו קרתה לחקהא אלעוזרים (קראה לעוזרים שלה) ירתמו את העגלה שלו.

רתמו את העגלה, סידרה את הבית, סגרה, "קחו אותו לעגלה!"

לקחו אותו לעגלה – והבית של אבא שלה.

פלטיאל: על המיטה, כשהוא ישן?

הוא הנה רדום לאוו (אפילו אם) יסחבו אותו לתעלה, הוא לא ירגיש, הוא שיכור. שיכור וישן.

הגיעו לבית של אבא שלה, עשתה לו מיטה נקייה והכול בסדר, השכיבה אותו, השכיבו אותו שמה, סגר עליו מאותו יום עד היום השני. הוא ...

היום השני קם והנה היא לפניו.

אמר: "מה אני אמרתי לך, שתלכי לבית של אבא שלך..."

קאלת: "אדוני, סליחה. אני בבית של אבא שלי. אתה באת לבית של אבא שלי!"

אמר: "באמת זה נכון. למה אני פה?"

קאלת: "מה אמרת מהפה שלך? שמה יקר לי בבית לקחת. אין לי יקר חוץ ממך."

אמר: "ניצחת אותי! עכשיו קחי הכתר, את תהיי השופט – ואני אהיה במטבח."

הוא נכנס יבשל, והיא הייתה השופטת.

אבל היא חכמה...