היה יהודי אחד גר בעיר של נצארה (נוצרים).

והנוצרי, זה שיש לו מכולת, כולם קונים אצלו.

גם אלאבא של התינוק קונה אצלו.

לא היה לו לשלם על המקום, היה לוקח בחוב.

אז חלם ערב אחד שהבת שלו תתחתן עם התינוק שבבטן של האימא. של האיש הזה.

ערב ראשון, ערב שני, אמר: "חלום כזה? הבת שלי גדולה, והוא עוד תינוק בבטן של אימא – איך תתחתן איתו?"

פעם רביעי הלך לחקהום אל... מדרי יסמאו (הלך ל... שלהם, לא יודעת איך קוראים לו).

אמר: "אדוני אני חלמתי שלושה פעמים שהבת שלי תתחתן עם התינוק שיילד ליהודי. עד הוא לא ילד [נולד]." אמר: "מה, איך אני אעשה להתפטר מהיהודי?"

אמר: "מה הוא לוקח ממך?"

אמר: "לוקח ממני מצרכים."

"הוא משלם?"

קאל: "משלם, אבל..."

"תן לו. תן לו הרבה הרבה הרבה. תן לו. עד שיסלת*, אם אתה רוצה תיקח הילד בגלוי, עד שיסלת* תגיד: 'שלם! שלם לי!' יגיד לך 'אין לי, מאיפה אשלם? אשתי יולדת אין לי מה להביא לה לאכול.' אם הוא לא ישלם, תגיד 'תן לי התינוק הזה, שילדה. ' ואתה תיקח את התינוק תזרוק אותו לים, תהרוג אותו, וגמרת הבעיות."

אמר: "אה, בסדר."

נתן לו,

הוא אמר: "אל תיתן לי הרבה, לא צריך."

קאל: "תיקח. תאכלו. מה איכפת לך?"

נתן לו הממזר בכוונה, עד שהיא ילדה. הביאה את הילד.

"תן לי אלחוב! גמרנו כבר!"

"אין לי! מאיפה אני אביא לך? אין לי!"

אמר: "תן לי את התינוק הזה!"

אמר לאשתו: "הוא ביקש אלחוב, אולה (או ש) נביא לו את התינוק."

קאלת: "תגיד לו יחכה נעשה לו ברית מילה, וניתן לו."

עשו לו ברית מילה, מסרו לו את זה בסלסלה. כתב בצוואר* מכתב קטן, השם ואל* חקו (שלו) ואלבן של מי הוא.

ולקח אותו הממזר לשפת הים עם שני פועלים ערבים. אמר: "תזרקו אותו לים!"

הלכו השניים לשפת הים,

ההוא אמר: "תזרוק אותו אתה."

האד'ך אמר: "תזרוק אתה.

אמר: "תזרוק אתה."

אמר: "אתה יודע, לא תזרוק אותו אתה ולא אני. נשימו (נשים אותו) פה ונברח לנו, לא צריך * לנוצרי."

שמו את הילד וברחו.

הילד בחום כזה, בשפת הים, תינוק בן שבוע. היה נחש בא, לוקח עשבים ושם על הסלסלה. לוקח * ושם על הסלסלה.

בא עברי אחד ממקום אחר ללכת להביא דגים מהים. רואה את הנחש הזה סוחב. לאן הוא הולך? סוחב...

הסתכל הסתכל, עד שהוא ראה שהוא סוחב על משהו, אמר בעצמו: "אני אתקרב לראות, מה זה?"

הוא ראה איפה שהוא מתקרב היהודי, הנחש בורח. איפה שהוא מתקרב, הנחש בורח.

עד שהגיעו לתינוק.

אמר: "אהה... עכשיו אני לא רוצה דגים, אני אקח אותו ואלך הביתה."

לקח התינוק והלך הביתה.

הגיע לאשתו, אמר: "אין דגים היום."

קאלת: "למה?"

קאל: "מצאתי לך ילד בשפת הים."

אמרה: "וויש הוא האד'ה? הוא עברי? או ערבי? או..."

קאל: "תפתחי. אם הוא עם ברית מילה, סימן שהוא יהודי, ואם לא..."

פתחה, והנה הוא מכ'תון (והנה הוא נימול).

קאלת: "כן."

קאל: "אה. תשמרי עליו."

שמרה עליו. גדל, גדל, גדל, למד, היה מלומד נהדר, מצוין,

ומעו (ויש לו) ילד, בעל הבית.

אז בדע יום אחד, הוא... לא בתורה, הוא יודע יותר טוב ממנו. אז הוא כנראה אסף עליה אלבעיות, על הילד של בעל הבית,

"מה אתה משוויץ? אבא שלי הוא לא אבא שלך. הוא מצא אותך בשפת הים."

"מה אתה מדבר?"

אמר: "כן."

הלך לאבא שלו, אמר: "אבא!"

"מה?"

"נכון אתה מצאת אותי בשפת הים?"

אמר: "מי אמר לך?"

אמר: "הילד שלך."

אמר: "נכון. אני מצאתי אותך בשפת הים, אבל אני אבא שלך, אני גידלתי אותך אתה בן שבוע. מה אתה רוצה?"

"לא. אני צריך להכיר המשפחה שלי."

"מה אתה אומר?"

קאל: "אני חייב!"

אמר: "טוב."

הביא לו הסלסלה שמצא אותו בתוכה. שמר עליה שמה.

לקח אותה, אמר: "זה הסלסלה שאני מצאתי אותך בתוכה. קח אותה, לך לאן שאתה רוצה."

הלך הלך הלך, לאן הגיע? ל* של הנוצרי. איפה שהוא מוכר.

הגיע לשמה, והבת שלו מוכרת שמה.

"שלום."

התחיל לעזור לה בעבודה. אז הוא עובד מעהא (איתה), אבא שלה בא, אמר: "מי זה?"

קאלת: "בנאדם. תן לו יאבה ישב אצלנו יעזור לנו, הוא בנאדם טוב.

ישב אצלם כמה זמן, אמרה "אני רוצה להתחתן איתו."

"תתחתני איתו?"

קאלת: "כן."

* * * להתחתן איתו. הבת שלו, היא בנת אלנוצרי ד'י חלם (שחלם).

התחתן. הגיע לחתונה. חילק אלהזמנות כולם.

המופתי אומר לו, בעל הספרים של הנוצרים, אמר...

התברר לו לפני אלחתונה בשני ימים, שהוא אותו ילד שילד היהודי.

פלטיאל: למי? לאבא?

לאבא שלה.

"לא תתחתני איתו, ולא..."

קאלת: "אני מתחתנת איתו."

הלך למופתי. "כך וכך וכך וכך."

קאל: " יש מישהו עוד לא נתת לו הזמנה?"

קאל: "כן."

קאל: "מי זה?"

"בעל אלנורה," מי שעושה נורה חמה,

ומי שנכנס זו הבת. נתן להה ההזמנה שלו.

פלטיאל: לא הבנתי. מה זה נורה?

נורה, ששורפים אותה, כמו סיד. אם אתה מסייד את הבית לאן תלך? נתפסת לכל החיים.

[הפרעה – השמטתי מההקלטה]

אמר לו: "אתה את יודע את מי שכחנו מן אלהזמנה?"

קאל: "לא."

"בעל הנורה. אתה צריך לקחת לו את ההזמנה."

קאל: "בסדר."

לקח, וכתב בהזמנה מן בפנים "מי שהביא לך ההזמנה תטמון אותו בנורה. תזרוק אותו בנורה רותחת."

יצא, לקח אלהזמנה, פגש הבן שלו.

"לאן אתה יוצא?"

קאל: "אבא שלך אמר לא הכינו הזמנה לבעל הנורה. אני צריך לקחת."

קאל: "תן אותה. אני אקח אותה אני, שב בבית, אתה חתן. שב."

לקח אותה הילד שלו.

אלוהים על ישראל * * *

הלך, לקח אותו, הגיע לשם, פתח אותה לקח אותו - ולנורה.

אוול (קודם כל) הפסיד הילד.

בערב החופה קאל: "תשמע."

אידה (הביא) שני שוטרים. "שבו פה, מי שתראו אותו יוצא בלילה – תנו לו ירייה."

יצא אבא שלו – אידוו לו ירייה. יצתה אימא שלו – נתנו לה ירייה.

פלטיאל: של מי?

של הבחור שטמנו בנורה. בעל נוצרי ואשתו.

נשארו הילד ואלבנת. היהודי.

כמו ש* התחתן בילדה וזה בזכות התורה והנחש.

אתה מבין? נחשים הם מלאכים, הם לא נחשים...