הערות:

ראו מקור בספר "ליקוטי מעשיות"

היריה במראה

מעשה במלך אחד, שהיה מלך בארצות המערב, ושמעו הלך בכל המדינות, והוא היה בקי מאד בחכמת התכונה ובחכמת כוכבים ומזלות. פעם אחת עלה במחשבתו לדעת, אם נולד איש אחר במזל ובכוכב כמוהו, ואם יש בן גילו חי על האדמה. ומיד ראה באיצטגנינות שלו וחיפש בכל קצווי ארץ, ולבסוף מצא את העיר שיש בה בן גילו. אחר כן עוד פעם שנית חיפש בחכמת ה‏איצטגנינות שלו וחילק את העיר לרחובות, וחילק הרחובות למבואות, וחילק המבואות לחצרות, עד שמצא לבסוף את הבית של בן גילו ומצא אותו, כי הוא יהודי. והוא היה הרב הצדיק מורנו ורבנו רבי חיים בן משה בן עטר.

ומיד נבהל המלך ותמה תמיהה גדולה ואמר: "היאך ייתכן זה, שאיש יהודי יהיה כערכי?"

ויתייעץ ברעיונו לנסוע לאותה העיר, שיש בה האיש בן גילו הנזכר, כדי לדעת באיזו מדריגה הוא עומד.

ולמחר קרא כרוז בחַיִל לקרוא לכל השרים והרוזנים והפרתמים, שיבואו תכף ומיד אל המלך. ותכף ומיד נזדמנו לפני המלך. ויאמר להם המלך: "דעו, שעלה על דעתי לצאת לדרך וליסע למרחקים ולמדינות לדעת, היאך מתנהג העולם. ועד שאני חוזר לביתי, אנוכי מצווה למשנה המלך שישב על כסאי להנהיג המדינה."

וקיבלו כולם את דבר המלך ברצון נפשם.

אז לקח המלך עבד אחד מעבדיו, וגם החליף בגדי מלכותו ושינה אותם ולבש בגדים אחרים פשוטים, ויצא מביתו והלך לדרכו, ממדינה למדינה ומעיר לעיר. עד שהגיע לעיר של הרב החכם הנזכר. ומיד מצא את ביתו והלד ועמד בחצרו, וקרא בקול גדול: "איה בעל הבית?"

ושמעה אשתו של הרב ויצאה לקראתו.

ושאל אותה: "איה בעלך?"

וענתה ואמרה לו, שהלך ליער. וראה את ביתו גרוע ופחות כבתי העניים. ושאל אותה: "מתי יבוא בעלך?"

השיבה לו, שיבוא אחר חצי היום. וישב האיש הבא אליו עד אותו הזמן.

ואז ראה, שבא איש אחד עני ומשאוי על כתפו ונכנס לבית, ומיד נכנס גם המלך לבית, ותכף קם הרב ונפל על פניו ארצה ואמר לו: "אדוני המלך, בוא, ברוך יי!"

ותמה המלך לדבריו וחשב בלבו: מאין ידע האיש הזה, שאני הוא המלך? והשיב לו: "אין אני מלך, ומדוע תקרא לי בשם מלך?"

ואמר לו בפנים שוחקות: "אדוני, מדוע אתה מעלים ממני דבר הידוע לי, שאתה הוא המלך?"

והשיב לו המלך: "אל נא תכחד ממני, מהיכן ידעת שאני מלך?"

אמר לו: "אדוני המלך, הנה לכל איש ואיש יהיה עמו השר שלו לשמרו כפי מדריגתו . ומן השר של מעלה העומד מאחריך לשמרך, ממנו ידעתי שאתה הוא המלך. אך איני יודע, למה הטרחת עצמך בדרך של כמה פרסאות לבוא אלי?"

השיב לו המלך: "לא אשקר באמונתי, שהאמת אתך שאני הוא המלך. דע לך, כי ראיתי באיצטגנינות שלי, שבן גילי אתה, מאחר שנולדת בכוכב שלי. ובאתי לידע מדריגת מערכתך: אם אתה כמוני במעלה, אם יותר או פחות. וכעת אני רואה אותך בשפל המערכה, ותמהתי עד מאד על דבר זה."

אמר לו: "אדוני המלך, דע לך, שאני גדול ממך."

ויצחק המלך עליו: "מדוע דיברת שקר? כי הלא אני רואה אותך בשפל המערכה, ואיך תאמר: 'שאני גדול ממך'?!"

אמר לו: "עכשיו אני מראה לך, שאני גדול ממך."

ומיד הביא הרב לפניו את המראה ואמר לו: "אדוני המלך, הבט במראה הלזו."

והמלך בהביטו במראה ראה בתוכה כל כדור הארץ, ממלכה וממלכה כולן ערוכות ומסודרות לפניו. ושאל את המלך, האם יכול לברור ארץ ממלכתו מתון שאר ממלכות הארץ?

ואמר לו המלך: "ימתין כבודו מעט, עד אשר אמצא גבולי ארץ ממלכתי."

והשיב לו הרב: "אדוני המלך! הסב פניך אחורנית, ואחר כך עוד תביט במראה."

וכן עשה המלך. בהביטו בפעם השנית, ראה בתוכה כל ארץ ממלכתו לבדה, מדינה ומדינה, עיר ועיר.

ושאל עוד את המלך: "האם יכול לברור עיר מושבו, עיר ‏המלוכה?"

ואמר לו המלך: "ימתין כבודו עוד מעט, עד שאברור עירי מתוך שאר הערים."

והשיב לו הרב: "אדוני המלך, הסב עוד פניך אחורנית, ואחר כד תחזור להביט עוד במראה."

ועשה כן כאשר דיבר לו. הביט בפעם השלישית, ראה עיר מלכותו כשולחן ערוך לפניו: אנשים ונשים ברחובותיה ובשוקים זה בכה וזה בכה.

ושאל את המלך: האם הוא מכיר ורואה הפלטרין שלו וחדר משכבו. והשיבו כפעם בפעם, שימתין לו, עד שיברור הפלטרין שלו מתון עיר הבירה, באשר היא עיר גדולה.

והשיב לו הרב עוד: "אדוני המלך, הסב עוד פניך אחורנית, ואחר כך תחזור תביט עוד במראה."

ובעשותו כן, הביט וראה הפלטרין שלו וחדרי משכבו הבנויים בהוד תפארתם כאשר הם. ושאל עוד את המלך: האם הוא רואה ומכיר בית מלכותו, השרים והסגנים העומדים לשרתו? האם הוא רואה את אשתו הקיסרית בחדר משכבה?

והשיבו המלך: "הן, ידידי, את הכל אני רואה עין בעין ממש."

ובהביטם יחד בחדר הקיסרית, והקיסרית שוכבת על משכבה, והנה המשנה למלך נכנס בחדרה. עד אשר בא אל מיטת משכבה, והנה קול המשנה למלך קורא אליה: "הבה נא אבוא אליך, ידידתי הקיסרית!"

והקיסרית נבהלה לקול דבריו, ותאחזנה פלצות, והשיבה לו בקול דממה דקה מרוב הבהלה: "הייעשה כזאת לשכב את אשת אדוניך?"

והמשנה למלך משיב אמריו לה: "אם תישמעי לי, אזי ניתן סם המוות למלך, וניטול אני ואת את המלוכה, ואז אוסיף לד עוד הוד ותפארת כהנה וכהנה. ואם תמאני עוד, דמך בראשך!"

והרב אמר למלך: "הנה נא אתה רואה ושומע את כל אלה."

והשיב לו המלך: "כן, ידידי, ולבי בוער בקרבי, בראותי אהובתי הקיסרית בצער ואנחה כזאת. וברם מסופק אני אם דברי המראה הזאת כנים ואמיתים, או אם המה מראות ודמיונות כוזבות."

והשיב לו הרב: "אדוני המלך! חושה נא מהר וקח את קנה השריפה אשר בידי לירות בכיוון אל המשנה למלך אשר נראה בתוך המראה!"

ותכף ומיד לקח המלך את קנה השריפה וירה לתוך המראה. ותכף ומיד נגע קנה השריפה בלב המשנה למלך ונפל פגרו בתוך החדר של הקיסרית.

והיקסרית נבהלה ותפן כה וכה ותרא כי אין איש – מאין בא קנה השריפה הזה והמית למשנה למלך בתוך חדרה? ויצאה בפחי נפש החוצה לקרוא למשרתים ולשלוח להביא את הכומר הגדול שלהם.

וכאשר בא הכומר לחדרה, ראה את פגר המשנה למלך, אמר לקיסרית: "אל תפחדי! כי הנני תכף מטמין את הפגר בתוך המרתף של המלך ואיש לא ידע זאת. וכאשר יחזור המלך, נבוא אליו להגיד לו, כי המשנה למלך נאבד זה זמן מה. ונעליל על היהודים, כי המה המיתו למשנה למלך והטמינו את פגרו. ושני אנשים יבואו ויעידו לפני המלך ויאמרו, כי בזמן פלוני ראינו שנכנס משנה המלך לאחת מחצרות היהודים..."

והמלך והרב רואים ושומעים את דבריהם. והמלך ברוב חכמתו כתב בפנקסו את השעה והיום שנעשה בו המעשה. והרב אמר למלך: "אדוני המלך! הנה ראית בעיניך, כי היהודים האומללים נקיים מפשע זה."

והמלך השיבו: "אל תירא! הנני נוסע לשוב אל ביתי, ואז בראותי אמיתת הדברים האלה, אדע כי גדולה מדריגתך ממדריגתי ואז אדע מה אעשה."

וכאשר שב המלך אל ביתו, ויהי למחר נאספו כל רוזני ממשלתו, להגיד למלך את אשר עשו היהודים למשנה למלך, והעדים העידו על כל אשר נעשה. ויאמרו כולם ביחד, כי המלך במשפט יעמיד ארץ, אם כן אפוא לגרש ולאבד את כל היהודים אשר בממלכתו.

השיבם המלך: "אהובי, עמי ואומתי! כי המשפט הזה להמית עם רב לא דבר נקל הוא. רק על זה צריכה המתנה בדין ולקרוא ולהזמין אל המשפט שופטים נאמנים מכל אומה ולשון. וגם מן היהודים עצמם צריך אחד המיוחד שבהם לעמוד על המשפט!"

והמלך שלח פתקי הזמנה אל כל אומה ולשון אשר על כדור הארץ, לבוא אל המשפט הזה ביום מועד. וגם שלח הזמנה אל הרב מורנו ורבנו חיים בן מורנו ורבנו משה חכם היהודים אשר במקום פלוני לבוא אל המשפט ביום המועד. ותשקוט הארץ בדבר המלך. והיהודים האומללים אשר בכל עיר ומדינה חגרו שקים אנשים ונשים.

ויהי בלילה בבואו אל חדר הקיסרית ושאל את פיה, האם יש לה ידיעה מכל הדבר הזה. והקיסרית כיחדה ממנו, כאילו לא ידעה זאת אפילו בחלום. והמלך ברוב חכמתו ביקשה, שאל תכחד ממנו שום דבר, והבטיחה בשבועה, שלא יגיעה שום נזק.

והמלכה מרוב פחדה לא רצתה להגיד לו בשום אופן. ויקצוף המלך ויגזור אומר, שתכף ומיד תגיד לו הדברים כהויתן, ואם לאו – אז תדע, כי פשע בינה ובין המוות.

אז בעל כרחה, שלא בטובתה, הגידה למלך מראשית ועד סוף הדברים כהויתן. וממש היה כמו שראה בתוך המראה אצל הרב הנזכר. ושאל עוד את פיה, באיזו שעה ובאיזה יום נעשה המעשה. והגידה לו ככל הכתוב ומפורש בפנקסו. ואז הודה ואמר: "גדול אלהים בישראל."

ויהי כאשר הגיע יום המשפט, ובהתאסף ראשי עם ועם מכל אומה ולשון, ובתוכם גם החכם רבי חיים עטר לעמוד על משפט היהודים – והמלך התחכם וימן להם סעודה גדולה כיאות למלכים. ויבואו השרים לפסוק ולגמור הדין והמשפט, טרם בואם להסב בסעודה, כי חששו, פן בהימשך הסעודה היום לא יוכלו לעיין במשפט היטב.

ויען החכם רבי חיים עטר ואמר להם: "אהובי וידידי, הן מדרך רחוקה באנו לקבל פני המלך ולראות הדרת כבודו. נא מכם, היום נשמח בסעודת המלך להשתעשע בו, ולמחר נעיין בדין ובמשפט."

ויענו כולם ויאמרו: "טוב הדבר אשר דיברת." ויעשו כן.

וכאשר טוב לבם בתוך הסעודה, ויען החכם רבי חיים עטר: "אדוננו המלך! הבה לנו יין ישן, אשר לא הורק מכלי אל כלי."

ויען המלך בשמחה ובטוב לב: "הנה כל המרתפים שלי מלאים חביות סדורות זו עם זו וזו על גבי זו מינים ממינים שונים. הנה הפתח פתוח לפניכם לעשות בהן כחפצכם!"

ומיד קמו השרים והפרתמים, וגם הכומר הגדול, צורר היהודים, ומשרתי המלך לקחו בידם פנסים ונרות דולקים להאיר לפניהם. ובבואם בתוך המרתף, הקדים הכומר ובא לפניהם להראות להם, כי החביות אשר בצד מקום פלוני המה טובים ומשובחים. והחכם רבי חיים לא הטה לו אוזן ורצה להתקרב לצד אחר לפתוח אחד מהחביות. ותכף ומיד הרגישו ריח רע של פגר מובס.

פתח פיו ואמר: "אהה, אדוני! מהו הריח אשר מריחים בתוך המרתף?"

והשיב לו הכומר והמשרתים, כי זה הריח נתהוה מעיפוש האויר אשר בתוך המרתף.

והחכם לא הטה אזנו לדבריהם וחיפש אחרי הריח, עד בואו למקור הריח, וראה שם שינוי מקום בין החביות. ואז תכף ציוה המלך לחפור במקום ‏ההוא. ויהי כאשר חפרו מעט, ומצאו את פגר המשנה למלך טמון בבגדיו המסומנים.

ויחר למלך מאה וחמתו בערה בו וקצף על משרתיו ואמר להם: "מאין באו האנשים בתוך מרתפי להטמין את פגר המשנה למלך, אם לא היתה הסיבה מכם?"

והמלך כמעט נתבהל, ותבער אש בקרבו, ויאמר להמית לכל שריו ועבדיו, כי בלי ספק הרגו את המשנה למלך מחמת קנאתם בו והעלילו על היהודים הנקיים מחטא.

ויהי כאשר ראו משרתי המלך ושריו, כי כלתה עליהם הרעה, ענו ואמרו לו: "אדוננו המלך לעולם יחיה! מה נאמר ומה נדבר? כי בהיות הקיסרית בחדרה והמשנה למלך נכנס אצלה, והנה לפתע פתאום נגע קנה שריפה בלב המשנה למלך וימת שם, ולא נודע מי הכהו, והקיסרית מרוב פחדה קראה לכומר לחקור אחרי הדבר. שם עצות לנפשה, לבל יתודע הדבר לשום אדם לעולם, וציוה להטמין אותו בתוך המרתף, ושמח ואמר: 'מצאנו מקום להעליל על היהודים'. והכומר הכין והזמין שני עדים להאמית הדבר..."

והמלך וכל שרי עם ועם ידעו, כי היהודים נקיים מחטא ופשע זה. והסכימו כולם פה אחד להרוג לכומר במיתות משונות וגם להרוג את כל העדים ולכל השרים והמשרתים, אשר ידעו הדבר ורצו להעליל על היהודים על לא דבר. והיהודים נהפך אבלם לששון ויום טוב. ולכל בני ישראל היה אור במושבותם בזמן המלך ההוא. ולהחכם רבי חיים עטר עשה כבוד וגדולה והושיבו בעיר מלכותו ונעשה יועץ למלך.

ליקוטי מעשיות, סי' א, 8-3 ‏(קיצור).