המעשה הזה עלא יהודי ביקרא פי בית כנסת עלא קד עצרו אותו אחד מן חק אלערב חק תימן, עסכרי, עלא חין ביקול: "אחד ירדוף אלף ושניים רבבות" כתוב בתנ"ך (המעשה הזה על יהודי שהיה קורא בבית כנסת עד שעצר אותו אחד מהערבים של תימן, חייל, על שהוא אומר את הפסוק "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה" [דברים לב ל]).

מהו הלך למלך, אמר: "אדוני, היהודים ואחד ילחק אלף ושניים ריבוות."

הלך המלך, קרא לרב חק אליהודים: "תעלה."

עלה למלך, "תשמע: אתם אומרים ואחד עילחק אלף ות'נין ריבוות. ד'לחינא, אנא וודי שרתכום וולא אסלמתו."

"יא מוולאי, זה כתוב ככה מן אבות אבותינו, אנחנו לא כתבנו."

קאל: "קדו האד'ה: או ככה או ככה."

קאל: "טוב. לכום שבוע."

קאלו: "מה נעשה?"

מה יעשו היהודים בתימן? לקרוא ולצום. יצומו ויקראוו.

באו, קריו (קראו), קאלו: "מי יגיע לנו לנהר סביטנו (=סמבטיון), לבני משה. הום יעזרו לנו."

קאל ואחד: "אני אלך." התנדב.

הלך, הגיע לים, יום שישי אחר הצהרים, ואין לו לא סירה ולא כלום.

ג'ר (לקח) קרש, שם אותה על הים, ושחה עד סוף הים.

הגיע לסוף הים, עלה לעיר ההיא, מזל שלו מצא בנת אלרב (בת הרב) עד היא הלכה להביא מים מהבאר, קד אלקוז עליה, מלאן מים.

אמר: "תסקיני!" (השקיני)!

מא אסקתו שי (לא השקתה אותו).

כסר אלקולה חקהא (שבר את הכד שלה).

הגיע לבית כנסת, אמרו: "חילל את השבת. הוא לא ייכנס."

הרב אמר להום: "חבר'ה, שכ'וות*, תנו לו להתפלל – מוצאי שבת נדון אותו."

אמר: "בסדר."

התפלל, אמר: "אתה איתי הביתה."

הוציא אותו הרב אליו.

הגיע, הילדה אמרה: "אימא, זה זה, זה ששבר לי את הקולה."

אז היא אמרה לבעלה: "הוא לא חילל את השבת, הוא עוד שבר לבת שלך חקהא אלכוז (את הכד שלה). היא נתנה בו מים."

אמר: "גמרנו. בסדר."

אמר: "רבי, אני באתי שליח. היהודים בצרה. אני באתי אם אתום תעזרו ליהודים, זה מה שיש.

אמר: "מה?"

אמר: "הפסוק ככה. כתוב 'אחד ירדוף אלף ושניים רבבות'. הערבים שמעו אותנו אמרו או שנראה להום את זה או שהיהודים יסלמו, יקעו כולם ערב (יתאסלמו, יהיו כולם ערבים). עכשיו אני באתי שליח."

אמר: "בסדר. תנוח."

נח. אמר: "הזמן הגיע. רק עד מחרתיים."

אמר: "בסדר."

"הדרך רחוקה!"

אמר: "בסדר."

נשאר ענדו (אצלו) היום הראשון והיום השני, והוא שרפה (לחוץ, נשרף מבפנים), והאד'ך הרב (והרב הזה)...

אמר: "תשמע. אני אחתן אותך הבת שלי. הבת שלי תעשה את הכול."

בסדר. אבל הזמן הלך."

אמר: "אל תדאג."

כתב שם (=משמות הקודש) והנה הום פי צנעא ענד אלאמאם (והנה הם בצנעא אצל המלך).

הגיעו לצנעא, מה עשו היהודים? "הה? שלחנו אותו יציל אותנו – הלך להתחתן. מה זה?"

יהודים הם תמיד חשדנים, אין מה לדבר. "הלך להתחתן."

אמר: "בסדר. נו, מה לעשות?"

אמרו: "הזמן מחר."

"מחר – מחר."

המלך הוריד את אלעסכר (החיילים) שלו. קבוצות קבוצות קבוצות.

אשתו עלתה לגג, ג'ארת אלמסרק ביפעל... (לקחה את המסרק ועשתה... [כנראה סרקה את שערה]).

ואלחלק הראשון קאל "בום" (הקבוצה הראשונה התפוצצה). כולם אלחיילים חק אל מלך (החיילים של המלך).

קאל ליה אלרב (אמר לו הרב [צ"ל: הוא אמר לרב]): "אדוני, מספיק או עוד?"

קאל: "לא לא *. בארך אללה פיכום. גמרנו. אין כמוך."

וההיא חזרה הביתה, קאל להא (אמר לה) "קאל תביא לי ארבע לסיס."

אדית ליה ארבע קחאט* (נתנה לו ארבע גרגירים[?]*). עדתהן מן ראשן[?]* (?)

"אדיי לי צינייה קהווה." (תני לי ספל קפה).

אדית לו בצינייה קהוה (נתנה לו ספל קפה).

קאל: "מה קולנא ליש דיי לנא נוכל ודיי לנה זה." (מה אמרנו לך, תני לנו לאכול ותני לנו זה...)

קאלת: "* אנתו (אתם) שקרנים?"

כ'טבהא והנה היא יונה. * מן אלחלון וסארת לה. (*מהחלון והלכה לה).

זה מעשה, משהו לא סתם.