אחד היה חברה קדישא. אבל התנדבות, לא כסף. לא מן עשיתי. כלום. כל ימי חייו – חברה קדישא.

מה היה? נפטר יום שישי סמוך לשבת. אמרו אי אפשר ללכת לקבור אותו. מאוחר.

השאירו אותו בבית, הלכו התפללו בשבת, מוצאי שבת חזרו יעשו אלהבדלה פי בייתו, ומעריב.

הגיעו, עשו את התפילה מעריב, הרב לקח את הכוס לעשות את ההבדלה, והוא התעטש. המת התעטש.

אמרו: "שמע ישראל."

אמר: "אל תפחדו, אל תפחדו. אלוהים הוסיף לי עשר שנים. עשר שנים הוסיף לי. אבל אני אלך עם המת אפילו אני לא יכול לעשות משהו. רק אלך אחריו."

ללכת אחרי המת – מצווה. אבל היום בארץ, וגם בתימן, לא היו נותנים לנשים להיכנס לבית קברות....

[כאן מתפתח דיון סביב הנושא של נשים בבית קברות. השמטתי אותו. גם בהקלטה]

היה האיש הזה חיה עשר שנים, נפטר. נפטר אמת, לא חזר עוד פעם.

אז הלכו לקבור אותו.

קברו אותו.

במדינה ההיא יש ערבים. ממזרים.

מה עשו? היו שלושה חברים לצים. לצים אומרים, לצים הדור.

היו כל מת יהודי הולכים לקבר, פותחים את הקבר, חותכים את הראש שלו, מחזירים אותו, ושמים חבית מים ושמים את הראש בתוך המים. שהיהודים יראו אותו. להרגיז את היהודים. וככה.

לוומה (עד ש) נפטר האיש הזה, הלכו להוציא לו את הראש.

הגיעו לקבר, התחילו לחפור, התייבשו. התייבשו את השלושה. התייבשו.

"מה קרה לנו? מה קרה לנו?"

התייבשו.

אמר אחד מהם היום השני, אמר: "תשמעו, אנחנו חושבים זה האיש קדוש. ואסור לנו לעשות את זה. בואו לבקש סליחה ומחילה אולי יעזור לנו, ישחרר אותנו."

אמרו: "השתגעת?" שניים, "השתגעת? זה סתם... אנחנו נשתחרר לאט לאט, לאט לאט, אנחנו נשתחרר."

ישב עוד כמה, אמר: "אני מבקש סליחה ומחילה, ואני עוזב, ולא אחזור לעבודה הזאתי. בתנאי לא אחזור יותר לעבודה הזאת."

השתחרר הלך.

והם נשארו עוד לילה ויום. קד אימותו (כבר נטו למות).

אמרו: "הוא צודק. אין ברירה. רק נבקש סליחה ומחילה ונישבע לא נחזור לעבודה הזאת, אולי ישחרר אותנו."

השתחררו, חזרו הביתה.

אבל מה, היו רואים את הערבים האור על הקבר שלו. רואים את האור על הקבר.

אז היו * אור על הקבר של היהודי הזה, אולי נלך נראה.

הלכו. מגיעים לשמה – אין כלום. חושך.

חוזרים – האור נדלק.

עשה להם ככה משפט*. אבל חזרו לדרך האור. לא הלכו עוד לחתוך ראש, ולא הלכו עוד לעשות כלום.