אחד היה ולד מלך (בן מלך) אבא שלו רצה לחתן אותו בבחורה, מן חקהום אלגדולים.

קאל: "אבא."

קאל: "כן."

קאל: "אני רוצה בנת אלרעווי", אחד חקלאי, "אני רוצה אותה."

"אתה בן השיך ותתחתן עם חקלאית? "

אמר: "אני אוהב אותה, אני רוצה אותה."

שלח חקו אלעבד לענד אבא שלה (שלח את העבד שלו לאבא שלה), שהוא רוצה לחתן הבת שלו בבת שלו.

קאל להא (אמר לה): "יא בנתי האד'ה..."

קאלת: "יש לו עבודה ביד?"

"את רוצה בן המלך יהיה לו עבודה? מה את משוגעת?"

בן מלך מה הוא צריך עבודה?

"לך. אם אין לו עבודה ביד – לא רוצה."

הלך, הוא כועס.

הגיע לאבא שלה, אמר לו: "נו, מה אמר לך?"

קאל: "היא אמרת אם אין לו עבודה ביד היא לא מתחתנת. היא רוצה גבר עם עבודה ביד."

קרא לו: "בוא תראה עכשיו. בוא תשמע מה היא אמרה."

אמר: "מה?"

"אמרה: אם אין לך עבודה ביד היא לא רוצה אותך."

קאל: "היא צודקת. אני אלך אעשה עבודה. היא צודקת!"

הלך עם התפרנים, הלך עם אלנעליים, הלך עם כל אחד ואחד כמה הוא צריך זמן לוומה (עד ש) הוא ילמד אלחוג[?]*. האד'ך (זה) אמר לו שנה והאד'ך אמר לו חצי שנה, והאד'ך אמר לו שנתיים. לא עלה לו בראש.

הלך עם שעושים שטיחים.

אמר: "אני רוצה לעשות שטיחים. כמה זמן אני יכול ללמוד?"

אמרו: "שבוע."

אמר: "בסדר. תנו לי חוטים, תנו לי מחטים."

אדאוו (הביאו) מחטים וחוטים, ותפר.

מא ג'א שבוע אולה עשה שטיח, לא גדול גדול, שטיח. ועשה השם שלו באמצע. למה? לא עכשיו. זה אחר כך עשה את זה. [המספרת התבלבלה והקדימה את סוף הסיפור לכאן]

בסדר. לקחו לה השטיח הראשון, מהעבודה שלו. אמרו "זה העבודה שלו."

אמרה: "בסדר. עכשיו אני מתחתנת."

התחתנה איתו.

עד שהגיעה לבית, כמה זמן, יצא ערב לרחוב לטייל, תפסו אותו השודדים. שבעה שודדים תפסו אותו. למקום חקהום (לקחו אותו למקומם).

"עכשיו אתה לא יצאת מפה אלא בכסף, אולה נהרוג אותך (או שנהרוג אותך)."

קאל: "אני אגיד אל תהרגו אותי, חבל לכם. אבל מה, יש בידי עבודה, אני אעשה לכם משהו ייתן לכם כסף עד הראש."

אמרו: "מה?"

קאל: "שטיח. תנו לי צמר והאד'ה (וזה), אני אעשה לכם שטיח, תקבלו כסף עד הראש."

בסדר. הביאו לו צמר טוב ומחטים, עשה שטיח גדול, יפה, וכתב השם שלו בחוטים באמצע השטיח.

"קחו אותו למלך." לאבא שלו, "קחו אותו למלך וייתן לכם כסף עד פה."

אבל הכלה בבית, היא בוכה עליו וזה, איפה הלך בעולם.

מהו אבא שלו פתח השטיח ראה השם שלו.

הוא לא אמר להום, הוא קרא לה: "בואי הנה, בואי."

קאל: "בעלך חי. קחי השטיח. בעלך חי."

אז היא לקחה השטיח לחדר שלה, פתחה אותו והנה השם האנך (שם), איפה הוא ובאיזה מקום הוא.

ואלו שהביאו השטיחים עדום ענדו (הם עדיין אצלו) השטיח, עדום ענדו.

אמר לשניים חיילים שלו: "תלכו איתם. תביאו את הילד שלי משם, ואם לא ייתנו – תהרגו את כולם!"

הלכו אתו איתם.

הגיעו לשמה, הביאו את כולם, את השודדים ואת הילד.

קטל השודדים כולם.

אמר: "זה הגמול שלקחתו הילד שלי – תמותו כולכם."

הרג אותם וחזר הילד שלו, בזכות השטיח.

נישק לה את הרגליים בסוף. אמר: "אם לא למדתי את השטיח הייתי מת. כל הכבוד בשבילה, ד'י היא (שהיא) אמרה לי לעבוד."

וזה חוכמות, אל תחשוב.