צדקה תציל ממוות

היה סוחר, עבד. באותו זמן חזר הביתה, מגיע ועוד רחוק מהבית, והוא מלא כסף. הרוויח. אמר: אם אני אלך בדרך אמצא שודדים, יקחו את הכסף, ואם אני אלך למסעדה – יגנבו לי במסעדה. אז מה אני אעשה? אם אני אלך הביתה אני לא יכול להספיק להגיע הביתה. מה אני אעשה? אני אכנס לישון בין הקברים.

נכנס בין הקברים, ישן בין שני הקברים והחמור שלו בחוץ.

הוא שומע בלילה שתי נשים מדברות: "האיש הזה בורח שלא יגנבו לו את הכסף, וזה הוא לא יודע מחר בבוקר אשתו תמות."

אמרה השנייה: "איך תמות?"

אמרה: "היא תעשה כביסה, היא תעלה לגג תתלה את הכביסה, תיפול ותמות. היא תהיה מחר האורחת שלנו".

מסכין, לא ישן, ולא עוד רוצה כסף ולא *.

בבוקר קם מוקדם, הביתה שלא תעשה כביסה.

הגיע הביתה ישב. בסדר האישה בבית הכול בסדר. נכנס.

"בוא בוא בוא, בינתיים תבוא עכשיו למקלחת, תתרחץ אחרי כל הזמן הזה ואתה בלי ריחוץ וזה, ותחליף, ונשב לאכול וזה."

אמר: "לא מתרחץ ולא מחליף ולא כלום! שבי כאן!"

"אבל צריך את הבגדים שלך לכבס אותם."

"אין כביסה ואין שום דבר!"

"לא... מה..."

"לא!"

"מה קרה לך היום? מה יש?"

קאל: "זהו. אין!"

בקיצור לא רוצה לא לאכול ולא להחליף ולא שום דבר.

אמרה לו "מה יש?"

קאל: "אמרתי לך היום אין כביסה! לגמרי!"

"טוב, לא חשוב. אתה יודע מה? לך לשוק תביא לי מצרכים."

אמר: "אבל תבטיחי לי שאת לא תעשי כביסה."

קאלת: "אני לא עושה כביסה."

הלך לשוק.

אחרי שהוא הלך עשתה את הכביסה, אבל מה, שיש עוד מזל לאדם אין... הלכה לקחת הקערה תעלה לגג לתלות, ודפקו בדלת.

מי? אישה אלמנה: "אני רעבה, ואני ערומה... ואני ואני ואני. "

נתנה לה בגדים ואוכל והכול.

הלכה, היא רוצה לעלות לקחת... והנה דפיקה בדלת.

"מי זה?"

גבר: "אני ואני ואני ואני."

נתנה לה את הכול, מה שיש לה.

בקיצור עלתה, רוצה לקחת את הקערה, והנה דפיקה בדלת.

"מי זה?"

ילד: "אני יתום ואין לי אבא ואין לי אימא..." ואני ואני ואני..."

נתנה לו והשקתה אותו והכול.

בסדר. הלכו שלושתם, עלתה לגג, תלתה את הכביסה טוב ויפה וירדה.

הבעל חוזר מהשוק, ראה את הכביסה תלויה – התעלף בדרך. אמר: "כבר האישה נפלה מהגג."

לקחו אותו הביתה, הגיע לבית, היא כבר * *.

אמרה: "מה קרה לך? מה יש לך?"

אמר: "את בריאה?!"

והוא שמח שמחה גדולה.

[למאזינות: אמרתי לך, זה לא סיפור זה מעשה. זה מעשה קטן. המצווה היא שמרה עליה. המצווה - אין כמוה].

הערות:

ראו בעלי צדקה אצל ברדיצ'בסקי

http://folkmasa.org/b/mi_sipurp.php?mishtane=278

 

בתו של רבי עקיבא (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב)

דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: "ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא". הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא, כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: "מאי עבדת?" - אמרה ליה: "בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה." אמר לה: "מצוה עבדת!" נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

 

לרבי עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכלדיים (=חוזים בכוכבים): "אותו היום שנכנסת לבית החופה, מכיש אותה נחש והיא מתה."

היה דואג על הדבר הרבה.

אותו היום נטלה את המכבנה (=תכשיט מתכת לראש או לצוואר כעין חישוק שמתעקל לתוך עצמו וקצהו חד), נעצה אותו בסדק.

קרה שישבה (המכבנה) בעינו של נחש.

בבוקר כשנטלה אותה, נסרך ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: "מה עשית?"

אמרה לו: "בערב בא עני, קרא בפתח והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה לו."

אמר לה: "מצווה עשית!"

יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות" (משלי י, ב') – ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

מקליט:

גיבור/ת הסיפור - דמויות:

נושאים / מילות מפתח:

מסרים:

סמלים/מוטיבים:

דקויות - לשים לב בניתוח:

הערות פלטיאל: