תשמעו, היה איש אחד, יהודי, יש לו ילד הוא רוצה לחתן אותו, אבל אין לו כסף. יום אחד פגש ערבי בעל כסף.

אמר לו: "מה לך, יא יהודי?"

אמר לו: "יא שכני, הבן שלי רוצה להתחתן ואין לי כסף לחתן אותו."

אמר: "כמה אתה צריך? מאתיים? שלוש מאות? ארבע מאות?"

אמר: "תן לי מאתיים."

נתן לו מאתיים, אמר לו: "תחתום לי שתחזיר את הסכום ביום מסוים."

חתם לו להחזיר את הכסף ביום מסוים.

היהודי חיתן את בנו והלך לאסוף את הכסף מהר מהר כדי להחזיר, לא אוהב להתחייב. אסף מאתיים והלך אליו.

אמר לו: "שכני, קח את הכסף שלך."

אמר: "לא. אתה צריך להחזיר ביום שקבענו. נתתי לך על מנת שתחזיר לי באותו היום."

"קח את הכסף."

אמר: "לא."

החזיר את הכסף לבית.

ומתי היה זמן הפירעון? ביום הכיפורים.

ביום כיפור בא הערבי: "אני רוצה את הכסף שלי."

אמר לו: "היום חג, יא שכני. חג. אסור ליגוע בכסף."

נשבע שאם לא יחזיר לו את כספו הוא יחתוך ממנו רוטל בשר מהבשר שלו.

אמר לו היהודי: "יא שכני, מחר אתן לך את הכסף."

אמר: "מחר ניפגש בבית הדין – אצל השופט."

אמר: "בסדר."

בקיצור, למחרת לקח אותו למשפט.

בדרך אמר הגוי ליהודי: "החזק את התיק שלי," ובתוכו לחם, "החזק את התיק."

אמר: "בסדר." החזיק את התיק.

בדרך פגש אדם אחד עם אשתו, ואשתו הרה. הריחה את הלחם: "אני רעבה, אני רוצה לחם."

אמר: "תן לאשתי את הלחם, יא יהודי."

אמר: "זה שלי? זה לא שלי. איך אני יכול לתת לה?"

אמר: "שאשתי לא תפיל את הוולד."

אמר: "מה אני יכול לעשות?"

הפילה. נפל הוולד.

אמר בעלה: "יאללה לשופט!"

אמר: "לשופט!"

הלכו. בדרך מצאו אדם אחד עם החמור שלו קשור. אמר: "הקם עמי את החמור"

החזיק בזין שלו – ונעקר ממקומו.

אמר: "עקרת את הזין של החמור שלי!"

אמר: "מה אעשה לך, אמרת לי שאעזור לך להרים אותו..."

אמר: "לשופט."

הלכו לשופט. מה קרה?

אמר: "שכני הלווה לי 200 כסף, כשהיה לי באתי להחזיר לו, ולא רצה לקבל, אלא ביום המיועד. והיום הזה היה יום חג, ובחג אסור לנו ליגוע במטבעות כסף. ועכשיו הוא אומר שהוא רוצה לקחת חתיכת בשר ממני. וזה ביקש ממני שאתן לאשתו חתיכת לחם, והלחם של הערבי. מה יכולתי לעשות? וזה ביקש שאעזור לו להקים את החמור – נעקר הזין שלו, מה אני יכול לעשות?"

אמר [השופט]: "אתה חייב לתת לו רוטל בשר מהבשר שלך, תמורת הכסף שנתן לך."

אמר: "בסדר."

ובת השופט שומעת את כל הדיון.

הלך השופט לאכול ארוחת צהרים, וגם הם הלכו לאכול, והיהודי עלה לגג.

עלה לגג והוא מדבר עם אלוהים.

אמר: "יא אללה, נתתי לו את הכסף בזמן – לא רצה לקחת אותה. זה ביקש ממני שאתן לאשתו לחם, והלחם לא שלי. הפילה – מאיפה אביא לה ולד? וזה ביקש שאעזור לו להקים את החמור, וניתק הזין ממקומו. מה אני יכול לעשות?"

והבת של השופט שומעת הכול.

אמרה: "אבא."

אמר: "מה?"

אמרה: "אני רוצה היום רק דבר אחד."

אמר: "מה הוא?"

אמרה: "תן לי היום לשפוט בין האנשים האלה. רק היום. תן לי ללבוש את הבגדים שלך ואלך אשפוט אני. רק תן לי רשות."

אמר: "בסדר."

היהודי דיבר עם אלוהים, ושתק. נפל מן הגג. ויש זקן אחד בחוץ – נפל עליו, והוא כבר מת. מת.

בא הבן שלו ואמר: "הרגת את אבא שלי – עכשיו... לשופט!"

נכנסו, והבת של השופט כבר שמעה הכול. היא השופטת.

אמרה לראשון: "מה בפיך?"

אמר: "נתתי לו מאתיים קירש, ובזמן שהיה צריך – לא החזיר. אמר לא יחזיר לי אלא היום. עכשיו אני רוצה רוטל בשר מהבשר שלו."

אמרה: "נכון! הוא חייב לתת לך רוטל בשר מבשרו."

אמר: "כן."

"לך יא גבר, תביא משקל ותביא סכין, ותוריד רוטל בשר מהיהודי. אם תוריד גרם אחד יותר – ראשך! ואם תוריד גרם אחד פחות – מראשך! רק רוטל בדיוק לפי המשקל!"

אמר: "לא, אני לא יכול ככה, אולי יהיה יותר, אולי יהיה פחות."

אמרה: "ראשך! או שתיתן לו מאתיים עכשיו ולך מכאן."

עוד יוסיף מאתיים על המאתיים הקודמים שלא החזיר לו.

אמר: "אני אתן את המאתיים שהוא חייב לי."

אמרה: "עוד מאתיים."

פנה השופט לאיש שאשתו הפילה, אמר: "ומה אתה אומר?"

אמר: "אשתי הפילה כי הוא לא רצה לתת לה חתיכת לחם."

אמר השופט: "אני אגיד לך אני: תן לו את אשתך עד שיכניס אותה להיריון – שנה."

פנתה לבעל החמור: "ואתה מה אתה אומר?"

אמר: "אני לא אומר כלום כבוד השופט."

"אתה אמרת שהוא עקר את הזין של החמור שלך?"

אמר: "לא צריך, לא צריך."

אמר השופט: "מאתיים! תן מאתיים!"

נתן לו מאתיים, וזה שאשתו הפילה נתן מאתיים, וכבר יש לו שש מאות בכיס.

נשאר עוד אחד. אמר לו: "ואתה, מה אתה אומר?"

אמר: "הוא נפל על אבא שלי והרג אותו."

אמר השופט: "היהודי ישכב ואתה תעלה לגג ותיפול עליו ותהרוג אותו."

אמר: "אני לא יכול."

אמרה: "תן מאתיים ולך לך."

הרוויח שמונה מאות, והחוב הזה נהיה אלף.

אתה שומע, * שהוא מסכין, לא עשה שום בעיות, אבל הם מחפשים לאנשים אלבעיות. אבל הילדה היא יותר חכמה מה שאבא שלה. אבא שלה קאל: "לאזם, תביא לו רוטל מן לחמך. היא קאלת: "נכון, אבל בלמיזב. גרם יעלה – ראסך, גרם ינזיל – ראסך. * * עד שי

המקור בערבית

אסמעיין עד בו ואחד, יהודי, מעו ולד הוא רוצה יזווג'ו. אבל מה שי מעו דראהם. ג'לס ליום, ועושה ככה פרצופים, ולקי ערבי בעל כסף.

קאל: "מה לך יא יהודי?"

קאל: "יא ג'ארי ולדי ישתי יתזווג' ומא שי מעי דראהם אזווג'ו."

קאל: "כם וודך? מיאתיין, ת'לת', ארבע?"

קאל: "אדי לי מאתיים."

דא לו מיאתיין, קאל: "אחתום לי ליום מערוף."

חתם לו עד יום מסוים.

היהודי זווג' אלוולד, והלך לאסוף את הכסף מהר מהר, הוא לא רוצה שיתחייב, אסף הכסף – מאתיים, הלך אליו.

קאל: "ג'ארי, קח אל כסף חקך."

קאל: "מא. מעי יום מערוף."

* מה דיית לך – אדיה באותו היום.

"קח את הכסף."

קאל: "לא"

רדי אלכסף ללבית.

ומתי היה הזמן? יום הכיפורים.

בא הערבי:,"אנא וודי אלכסף חקי, הד'ול אלדראהם."

קאל: "אליום עיד יא ג'ארי. עיד. חרם נעיס אלכסף."

קאל: "מא די לו* חקי אלזלט אליום ואללה אליום* * * מן לחמך."

קאל: "אליום יא ג'ארי מא * * גודווא * *"

קאל: "גודווא – בית הדין, ענד אלמשפט."

קאל: "נאהי."

בקיצור אליום אלת'אני לקח אותו ללמשפט.

ווצול ללטריק: "הא ביז אלתיק חקי.", ופי לחם, "ביז אלתיק."

קאל: "נאהי." בז אלתיק.

בדרך לקי ואחד ומרתו. מרתו ואחמה. בתשום אללוקמה. "אנא ג'אוועא, אללוקמא. וודי לוקמה."

קאל: "די למרתי לוקמה יא יהודי."

קאל: "האד'ה חקי? יא ג'ארי? מש חקי, חק האד'ה * * אדי להא?"

קאל: "ולא תסכוט* מרתי. לא תדי אלוולד."

קאל: "איש מא וודך."

אסקטת. נפל אלוולד.

קאל: "יאללה. ענד אלשופט."

קאל: "ענד אלשופט."

הלכו בדרך לקאו ואחד ואלחמר חקו ראבוט, קאל: "קוום מעי אלחמאר."

שבח בלסובלה – אבטלדת*

קאל: "* סובלת חמארי? * * *"

קאל: "איש אפעל לך? אנת קולת אביז* מעך * * "

קאל: "ענד אלקאצ'י."

סארו לענד אלקאצ'י, * , "אש ביה?"

קאל: "יא ג'ארי אדיית לו... אדה לי 200 * ג'א הזמן. מא רצ'י יג'ירהא. לה מא * * יום אלעיד. ואלעיד חראם נעיס אלדראהם, חראם. וד'לחינא קאל ישתי * לחם אללחמא. והאד'ה קאל אדי למרתו לוקמה, ואלוקמה חק אלקבילי. אסקטת. מה * אפעל להא אנא? והאד'ה קאל אביז לו אלחמאר, איקטבטת* סובלו. וש אפעל אנא?"

קאל: "אקול לך * לאזם עליך תבעד רוטל לחם מן לחמך. האד'ה חין דא לך אלדראהם."

קאל: "נאהי."

מהו סאר לענד אל... קאל: "אקול לכום..." ובנת אלשופט תסמע, הדיון. היא שומעת.

הלך אלקאצ'י יתג'דה, והאולך קאלו יוכ'רוג'ו יתג'דאו, והאד'ה אלמדבר טלע אלג'ובה. אד'י* הוא אליהודי.

טלע ללג'ובה, והוא ביחאכי אללה. קאל: "יא אללה, אדיית אלדראהם בזמן – מה רצ'י יג'ירהא; האד'ה קאל אדי למרתו לוקמה ואלוקמה מוש חקי, אסקטת, מן איין אדי להא ולד? והאד'ה קאל אביז מעו אלחמאר, איקטטבת אלסובלה. איש אפעל לו?

הבת של אלקאצ'י תסמע אלכול. אבוה... * קאלת: "אבא."

קאל: "אה?"

קאלת: "אני רוצה היום רק דבר אחד."

קאל: "איש הוא?"

קאלת: "אדי לי היום אחכום בין האולה אנשים. רק אליום. אדי לי חקך אלבגדים, אלבסהן, ואסיר אחכום אנא. מא ג'ר די לי אלרשות."

קאל: "נאהי."

ההוא דיבר עצמו לאללה, וסכת. סכת מא איתחכא, * נטל מן אלג'ובא. נפל מן אלגג ובו ואחד שייבא בחוץ. נטל פווקו וקדו מיית. מת.

בא * הבן שלו קאל: "קתלת אבי – ד'לחין אבי ואולה* אבי*. ענד אלקאצ'י!"

נכנסו ואלבנייה קד סמעת אלכול. * אלבנת האד'ה * בתחכום.

קאל: "איש אלחוק*?"

קאל: "אלחוק אדיית ליה מייתיין קירש, ואלזמן חקהא מא דהא שי, קאל לי מה ידיהא לי אליום. ד'לחין אשתי רוטל לחמא לחמו*."

קאלת: "לאזם. לאכן אסמע."

קאל: "אה."

"סיר יא רג'אל, אדי אלמיזב ודי אלסכין לענד האד'ה אלרג'אל, ויבעד רוטל, אם תזיד גרם אחד – ראסך. ונקוס* גרם מראסך. רק רוטל * עלא אלמיזב."

קאל: "לא למה האד'ה אני לא יכול. לא. אולי תזיד אולי תנקוס."

קאלת: "ראסך! אולה דית לו מאייתיין וסירת לך מן האנה."

עד יזיד על * מייתיין אלאוולה. ארבע מאות.

קאל: "קד אדי מייתיין."

קאלת: "עוד מייתיין."

האד'ה אלרג'ל אד'י מרתו אסקטת, קאל: "ואנת איש בך?"

קאל: "מרתי מא אסקטת * * ידי להא לוקמא."

קאל: "אנא אקול לך אנא: סוק מרתך ענדו לומא יחבלהא, סנא."

קאל: "ואנת איש קולת?"

קאל: "ואנה מא אקול שי יא מוולאן."

קאל: "אנת קולת * סובלת חמארו?"

קאל: "* לא צריך"

קאל: "מייתיין! אדי מייתיין!"

אדה לו מייתיין, והאדה די חיבלת מרתו נטלת אדי מייתיין, והום קד יש לו שש מאות בכיס.

נשאר זה שנפל עליו הוא. אמרת לו "ואתה מה אתה אומר?"

אמר: "הוא נפל על אבא שלי מה* קתלו."

קאל: "אוכרוג' איתמדד, אליהודי יתמדד ואנת אינטול לפוקו, וקתלו."

קאל: "לא מא אסתר*"

קאלת" "* דית מייתיין* קדי מייתיין, קאלת אדי מייתיין וסיר לך."

הרוויח שמונה מאות. והחוב הזה הלך – אלף.

אתה שומע, * שהוא מסכין, לא עשה שום בעיות, אבל הם מחפשים לאנשים אלבעיות. אבל הילדה היא יותר חכמה מה שאבא שלה. אבא שלה קאל "לאזם, תביא לו רוטל מן לחמך. היא קאלת "נכון, אבל בלמיזב. גרם יעלה – ראסך, גרם ינזיל – ראסך. * * עד שי.