תימן
פלטיאל גיאת
שם הסיפור: לפומו (לפיו) - האיש שסמך על אלוהים |
סוגה: מעשייה |
מספר/ת: סעדה נעוס |
מקום: |
היה איש אחד, עם אישה וילדים, לא היה חקו (=שלו) אלפרנסה רק מן אלעצים (לא הייתה פרנסתו, אלא מן העצים). היה – חטב יקולו לו (חוטב עצים קראו לו). ויש לו שתי חמורים. היה לוקח כל בוקר החמורים והולך לתת עצים, ונכנס לשוק ומוכר, וקנה משהו ומביא להם לאכול. אז היה בדרך עדר צאן. [...] אבל אחד מהצאן הלך שמאלה. הלך הלך הלך הלך ולא [...] שואל עליו ולא שום דבר. ונעלם אחד הצאן. היום השני אותו דבר. היום השלישי אותו דבר. אמר: "לאן הם הולכות העזים האלו? לאן?! אני ארדוף אחריהן אסתכל לאן הם הולכות." רדף אחריהן. מה היה? היה אריה חיגֵ'ל. מה זה חיג'ל? אין לו רגל. הוא בתוך מערה. והיו הולכים אליו. אוכל אותה, ביום השני תבוא שנייה, ביום השלישי תבוא שלישית. והיה ככה חי בתוך המערה. יצא החטב הזה, אמר: "אלוהים, אתה נותן לו פרנסה לפומו (לפיו), לפה שלו. למה לי לא?! אני חוזר הביתה." חזר הביתה. הגיע, הכניס את החמורים. אשתו מחכה: "מה הביאת?" "לפומו." (=לפיו) קאלת (אמרה): "מה יש לך?" קאל: "לפומו." מה שהיא מדברת [עונה לה]: "לפומו, לפומו, לפומו." קאלת: "גמרנו! משוגע!" {מוחאת כף}. לא דיברה אותו יותר. היום הראשון, היום השני והיא תדבר אתו [עונה לה]: "לפומו." רק לפומו. אלוהים ידי (ייתן) לו לפה. היום השלישי באו שניים, שני צעירים, לא צעירים – בחורים. אחד הלך ליער מצא מטמון. הוא לא יוכל לבדו הוא רוצה עוזר. קאל (=אמר): "בוא יא אחי, נלך אני ואתה נלך לבעל החמורים האלו, ניקח אותם, נשלם לו שכר, נלך נוציא את המטמון – לי ולך חצי חצי." קאל (=אמר): "בסדר." הגיעו אליו. "אתה תסדר לנו את החמורים שלך היום, נביא רק קצת סיד, בשביל הערבים, יש חג לערבים, קוראים לו בערבית בע [...]." [אמר]: "לפומו" אמרה לו אשתו: "קאלו אומרים לך תשכיר להום (להם) את החמורים." אמר: "לפומו" [אמרו] "כמה אתה מרוויח ליום, נשלם לך אפילו יותר." קאל: "לפומו" קאלת: "ככה הוא ככה, אבל אתום..." קאלו "אנחנו נחזיר אותם, אל תפחדי." הלכו, הגיעו לשם, משכו את המטמון, שמו על החמורים בשקים פתוחים מלמעלה. שמו על החמורים ושמו מלמעלה עפר. מי שימצא אותם יגיד הם סוחבים עפר. וגם [...] יש חשבונות בראש, כל אחד יש לו חשבון. אחד מהם אמר: "אחי, אנחנו רעבים, לך תביא לנו אוכל. הנה יש מסעדה שמה. תביא לנו אוכל." קאל: "בסדר." "ואני אסיים את העבודה עד שתבוא." אמר: "בסדר." ההוא הלך לשמה, הגיע, אמר: "זה בא מהצד. אני מצאתי את המטמון, והוא בא ייקח את החצי? לא." אבל קד (כבר) אלכסף על החמורים. העמיסו אותו. "אני אקח לו [...] אשים לו רעל. והוא יאכל אותו וימות, ואני אקח את המטמון." וההוא, מי שנשאר אצל החמורים אמר: "אה... הוא ייקח את המטמון? אני לא אתן לו! אני אעשה לו בור, אשים לו מחצלת הזאת על הבור, ואני יגיד לו – יבוא ישב על זה והוא ייפול, ואני ישים על החמור וגמרנו. ואקח את המטמון אני." יופי. הגיעו לשמה, אכל את האוכל שלו [...] והוא לקח לו את האוכל לשמה. הגיע לשמה, אמר: "שב פה." קאל: "לא, אני אשב פה. אל תפחד." ישב בצד, וההוא: "תוכל." (תאכל). קאל: "אני אכלתי. תוכל אתה." אכל את האוכל עד שגמר, פרכס [...] מת. ההוא לקח אותו לַלְבּור, הכניס אותו ושם אלעפר. ההוא נפל לבור, הפיל אותו לבור, הוא שם לו את העפר. הגיע וישב על זה. וההוא אכל ומת, והחמורים נשארו לבדם. אין עליהם אף אחד. הגיע אלערב והחמורים מכירות את הדרך, ומרגישים [...] אומרים הבהמה היא בת אדם, לא אלחמורים. ניתקו את אלקשר אלי הם קשורים עליו, והביתה. והאשה אומרת לבעלה: "עכשיו החמורים הלכו. ממה נתפרנס? הנה ערב הלך ולא באו." קאל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אל תדוני אותם." פתאום החמורים הגיעו לדלת, נכנסו בדלת ככה בזווית חזק. נקרע אלשק ואלכסף נפל. והיא נכנסה: "בוא בוא, בוא בוא תראה!" קאל: "מה יש?" קאלת: "בוא תראה בוא. בוא תראה מה החמורים מכניסות." והוא ירד, אמר: "אמרתי לך לפומו." {צוחקת} "אלוהים נתן לך לפה – עכשיו תאכלי." |
AT 1645B* (ATU 834). |
פלטיאל גיאת |
חוטב עצים / אישה / שני חברים (רוצחים זה את זה) |
אמונה באל / דואג לתת לברואיו כפי צרכם |
האל נותן לברואיו גם אם ללא יכולת (אריה=מלך אך חסר רגל) וגם אם הם עניים ללא כוח וקצת משוגעים (חוטב העצים שאשתו חושבת שהשתגע ואכן כך מתנהג). יש להנות ממה שה' נותן לנו (סוף הסיפור "אלוהים נתן לך לפה - עכשיו תאכלי". |
פה, אוכל (ה' נותן אוכל לפה האריה // המילה "לפיו" חוזרת הרבה בדברי הגיבור // החברים רעבים - קונים אוכל והאחד ממית את חברו במזון מורעל // סיום הסיפור "אלוהים נתן לך לפה - עכשיו תאכלי. |
למה נוהג כך? האם משתגע מקנאה באריה למול עמלו הרב והקושי בהבאת הפרנסה? האם בוחן את אלוהים? האם בטוח שכך יקרה כעת משלמד את הדרך (=מאמין)? אשתו מסיקה מסקנות שהשתגע ומאוד פרקטית. לא מדברת איתו יותר, כן מערבת אותו במתרחש (מתיעצת לגבי החמורים פעמיים) והופכת ליוזמת ופעילה גם ב'השכרת החמורים': "קאלת "גמרנו! משוגע!" {מוחאת כף}. לא דיברה אותו יותר" וכשבאים לבקש את החמורים אמנם פונה אליו "קאלו אומרים לך תשכיר להום (להם) את החמורים." אבל כשהוא ממשיך להשיב רק במילה "לפומו" היא מנהלת עמם את המו"מ [אמרו] "כמה אתה מרוויח ליום, נשלם לך אפילו יותר." ... קאלת: "ככה הוא ככה, אבל אתום..." קאלו "אנחנו נחזיר אותם, אל תפחדי." |
|