הערות:

סיפור זה וכן גם הסיפור הקודם (1) שהוקלטו מפיה של אותה מספרת משתייכים לטיפוס הסיפורי 960 ATU "השמש תוציא הכל לאור". בשני הסיפורים אדם רוצח את חברו ולאחר שנים יוצאת האמת לאור והרוצח נענש.

מספר 309 בקטלוג ההקלטות

האמונה בכך שמעשיו של אדם נצפים מגבוה, וכל סוד, סופו שיתגלה, היא עתיקת יומין. כבר בקהלת נאמר: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" [קהלת פרק י, פסוק כ]. במשליו של ישוע בברית החדשה יש רעיון דומה: "כִּי אֵין-דָּבָר סָתוּם אֲשֶׁר לֹא-יִגָּלֶה וְלֹא נִגְנַז דָּבָר כִּי אִם-לְמַעַן יֵצֵא לָאוֹר" [מרקוס 4, 22], וכן בבשורה על פי לוקס: "כִּי אֵין-דָּבָר סָתוּם אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין גָּנוּז אֲשֶׁר לֹא יִוָּדַע וְיָצָא לָאוֹר" [לוקס 8, 17] ובמקום נוסף: "וְאֵין דָּבָר מְכֻסֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְלֹא סָתוּם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדֵעַ: לָכֵן כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת-אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל-הַגַּגּוֹת" [שם, 12, 3-2]. בערבית יש פתגמים המביעים רעיון דומה: "מחר יימס השלג ויראה העמק" (בֻּכְּרָא בְּדוּבּ אִלתַלְגְ' וּבִּבָּאן אִלְמַרַגְ') וכן גם "אין (אפילו) יריקה שמתחת לאבן תסתתר" (מָא פִי בַּזְקָה תַחְתְ חַגָ'רְ בְּתִחְ'תְפִי).

בסיפור העממי באה אמונה זו לידי ביטוי בסיפורים רבים. אחד הידועים שבהם הוא האגדה על המשורר היווני איביקוס (Ibycus) שחי במחצית השנייה של המאה השישית לפנה"ס. לפי האגדה, הותקף איביקוס בדרכו על ידי שודדים, שפצעוהו פצעי מוות. בו בזמן חלפה מעליו להקת עגורים, ובטרם נפח את נשמתו קרא: "העגורים ינקמו את נקמתי!" השודדים עזבוהו שם בלא לייחס לדבריו האחרונים חשיבות. לאחר שבועות אחדים, בעת שישב בתיאטרון הפתוח בקורינת, הבחין אחד הרוצחים בעגורים חגים בשמיים, וצעק: "אלו הם הנוקמים ששלח איביקוס!" מיד נפתחה חקירה. הרוצח הודה באשמתו, והסגיר לרשויות גם את שמות שאר חברי הכנופייה.

בעקבות האגדה הפכו המלים "העגורים של איביקוס" למכתם, המבטא את הרעיון, שהאלים מענישים את העבריינים בדרכים שאין לצפותן מראש.

בגרסת הסיפור המופיעה בקובץ המעשיות של האחים גרים "השמש תוציא הכל לאור היום", (גרים 1994, 350-349, סיפור 115) מסופר על חייט, שתקף יהודי בדרך על מנת לשדוד את כספו, והכה אותו למוות. לפני שנפח את נשמתו, אמר היהודי: "השמש הבהירה תוציא הכל לאור היום". כאשר ישב הרוצח ללגום קפה בחברת רעייתו, ריצד אור השמש שהשתקף בכוס על הקיר, והחייט אמר: "כן, היא רוצה להוציא הכל לאור היום ולא יכולה!" אשתו דחקה בו להבהיר לה את פשר דבריו, ולאחר הפצרות רבות הוא גילה לה את מה שקרה. האשה סיפרה את הדבר לחברתה הטובה, ועד מהרה נפוץ הסיפור ברבים, והרוצח בא על עונשו.

הן באגדה על איביקוס, והן במעשייה של האחים גרים מילותיו האחרונות של הנרצח הן אלה שמביאות בסופו של דבר לגילוי הפשע: מוטיב D1715 "כוח מאגי של מלים של שכיב מרע"; מוטיב N271.1 "השמש מוציאה הכל לאור. הרוצח, בראותו את קרני השמש, חוזר על דבריו האחרונים של הנרצח וכך חושף את הפשע".

מוטיב עממי אחר המופיע באחד הסיפורים הוא: N271.2 "הרוצח מתגלה על ידי שמות בלתי רגילים הניתנים לילדים. האיש הגוסס מותיר אחריו בקשה לכנות את בנו או בניו בשם חידתי. הדבר מושך את תשומת לבו של המלך, וגורם לחשיפת מעשה הרצח".

נוסח דומה של הסיפור נרשם באסע"י תחת הספרור 5457 מפיו של נסים בנימין גמליאלי וראה אור בספרו "חדרי תימן" עמ' 161.

הנה הנוסח שרשם:

אסע"י 5457

קם אלחק, פ'את אלחק ("קם הצדק" ו"מת הצדק")

היה היה סוחר יחודי, וליד חנותו. עמדה תנות של סוחר ערבי. הקונים אצל היהודי היו מרובים, ואילו אצל הערבי ביקרו קונים מעטים.

רקם הערבי מזימה נוראה נגד היהודי: תחילה התידד אתו וביקש לשתף אתו פעולה במסחר.

אמר לו ליהודי: "נאחד את שתי חנויותינו, נפסיק להתחרות איש ברעהו והרווחים יחולקו בינינו שווה בשווה."

הסכים היהודי משום דרכי שלום לשותפות עסקים עם הערבי.

מכרו שניהם את כל הסחירה שהיתה להם ונסעו יחד לקנות סחורה אחרת. בלב המדבר קם הערבי שהיה מזוין ואמר ליהודי: "עד כאן ידידותנו. מעתה אתה אויבי ובדעתי להרוג אותך."

אמר היהודי: "למה תהרוג אותי, ואתה נשבעת לי במלח ובחרב ‏שלא תבגוד בי?"

ענה לו הערבי: "ביהודי מותר לבגוד ועליך להתוודות עתה, אם רצונך בכך."

לקח היהודי חרס קטן, באין נייר בידו, וחרת בו: "לאשתי היקרה. אם ייולד לי בן, קראי לו בשם 'קם הצדק', ואם בת. קראי לה 'מת הצדק'."

נתן היהודי את החרס לערבי ואמר לו: "עשה עמי חסד יחיד זה ומסור את החרס לאשתי."

נטל הערבי את החרס ואחר כך קם על היהודי ורצחו נפש והמשיך בדרכו. כשחזר לעירו באה אליו אשתו של היהודי ושאלה לבעלה.

אמר לה: "בעלך נסע בדרך אחרת ומסר לך חרס זה."

הבינה האשה שהסוחר הרג את בעלה אבל לא היו בידה הוכחות כדי להעמידו לדין. ועושרו של הסוחר הערבי פרץ בארץ, הוא נהיה לאדם מפורסם ובעל זרוע, שגם המלך עצמו התחיל לחשוש מפניו.

לימים ילדה אשת היהודי תאומים בן ובת. לבן קראה 'קם הצדק', ולבת – 'מת הצדק', כמצוות בעלה. היא גידלה ולימדה את התאומים וכל השנים עבדה למענם.

עברו חלפו שנים, ויום אחד עבר המלך ליד קבוצת ילדים משחקים ושמע אותם נוקבים בשעת משחקם בשמות 'קם הצדק', 'מת הצדק'. שמות אלו עוררו עניין במלך והוא החליט לחקור בדבר. על אחד השרים ציווה להביא לפניו את שני הילדים, וכאשר אלה עמדו לפניו, שאלם לפשר שמותיהם. הבן שידע כבר את גורל אביו, סיפר למלך על דבר השותפות של אביו עם הסוחר הערבי, על הנסיעה שלא חזר ממנה ועל צוואתו החרותה בחרס.

המלך נתן לשני הילדים מתנות ובגדים, שלח אותם לביתם וביקש את הבן לבוא אליו כעבור שלושה ימים.

המלך רצה לשבור את עוזו של הסוחר הערבי שהתעשר פתאום. הוא היה משוכנע בלבו כי סוחר זה רצח את היהודי, אבל לא היו בידו הוכחות חותכות לכך.

ביום השלישי בא הילד אל המלך והמלך שאלו: "האם תדע לכתוב?"

כשענה הילד בחיוב, הכניסו לחדר אחד ואמר לו: "כל שיחה שתשמע מעבר למסך של חדר זה רשום נא אותה על נייר, וכן תעשה מדי יום ביומו."

המלך הזמין אליו את הסוחר הערבי, התרועע עמו ומינה אותו לאחד ממקורביו. בדרך זו קווה המלר שבמשך הזמן יודה הערבי, ולו במקצת, ברצח היהודי וכך ייתפס בלשונו. בנוכחות הערבי היה המלך מדבר נגד היהודים, משמיצם ואומר: "חבל שמלך אני ומעמדי מחייבני לנהוג ביושר כלפי כל האזרחים."

'קם הצדק' היה רושם מאחורי המסך כל מילה ומילה שהיתה יוצאת מפי המלך והסוחר.

פעם, כטוב לבו של הסוחר הערבי במשתה, התפאר באוזני המלך והשרים כי זכה בחייו להרוג יהודי כופר ולקחת את כספו. הודאתו

נרשמה מאחורי המסך.

למחרת היום אמר המלך לילד היהודי: "עתה הוכח מי הוא רוצח אביך. קום ודרוש צדק. כשמך כן אתה, ועליך להגשים את תקוות אביך. תבע את הרוצח לדין, כי לך משפט התביעה. ייקוב הדין את ההר."

הסוחר נתבע לדין על ידי 'קם הצדק' באשמת רצח אביו. השופט היה המלך עצמו. הערבי הודה בפני המלך והשרים, כי לא יכול היה כבר להכחיש את הדבר.

שאל המלך את הנוכחים באולם המשפט: "מה דינו של רוצח בזדון ויורש קורבנו? מה דינו של מפר שבועה ומועל באמון?"

כל הנוכחים צעקו: "מוות לאיש הרוצח בזדון!"

הוציא המלך לפועל את גזר דין המוות, ובשעת הביצוע צעק כל העם: "קם הצדק! קם הצדק!"