זה היה יהודי אחד חבר עם סייד. אלי יסמאוו דרוזי (מאלה שקוראים להם דרוזי).

היו חברים, אוכלים, שותים, יחד הכל. מה זה חברים. אז החליטו ללכת להביא סחורה ממקום אחר. הלכו. היהודי עשיר וגם הערבי העשיר הזה, לקח כסף והלך איתו. מאמין לו, מאמין לו אין מה אין מה לדבר. הגיע לדרך, החליט שיהרוג אותו. מראש, ככה סתם. [מישהי בקהל: הגוי, יהרוג את היהודי] הערבי. אמר בשביל... אמר: "אני החלטתי להרוג אותך!"

אמר: "אבל למה? מה אתה רוצה? למה תהרוג אותי? אנחנו חברים אנחנו."

אמר: "לא!"

"אתה רוצה את הכסף? קח לך את הכסף! אבל לא להרוג אותי."

אמר: "לא. לא רוצה כסף. רוצה להרוג אותך!"

אמר: "בסדר."

[לפני ש]הרג אותו [אמר]: "אבל לא, יש לי צוואה ממך."

קאל (אמר): "מה?"

"בצוואר שלך (לשון שבועה), שאשתי בהיריון, שהיא תלד, אם תביא ילד, תגיד לה תסמי (תקרא לו) תקרא לו יא קליל אלאִנסאף. יא קליל אלאִנסף. ולא (ואם) היא ילדה – יא קלילת אלאמאן.

אמר: "בסדר." הוא לא יודע מה הדיבורים [מאזינה: מה פירוש.]

כן. אז הרג אותו, חזר הביתה, הגיע לאשתו (של הנרצח).

"איפה סאלם? איפה סאלם יא סידי?"

קאל: "יא סאלם יא יהודי, יו, חבל. כואב לי הלב..."

"מה יש?"

"כאבה לו את הבטן ומת."

יו, מסכינה! (=מסכנה) התאבלה עלא (=על) בעלה. גמרנו. מת – מת.

ילדה, הביאה ילד. קרתה לו יא קליל אלאִנסף.

גדל הילד. גדל, גדל, גדל, גדל. יום אחד יצא לשחק – קוראים לזה מעבר של המלך, אל אימאם, שעוברים עם חקהום אלעסכר (החיילים שלהם) [מאזינה: סוסים. סוסים] ואל-סוסים, הכול.

אז הילד הלך. האמא רדפה אחריו: "יא קליל אלאִנסף! יא קליל אלאִנסף!"

המלך שמע אותה. זה מילה איומה על המלך! כאילו הוא לא עושה טוב לאף אחד.

אמר (המלך): "תעצור את המרכבה."

עצר את המרכבה, אמר: "תן לי את היהודייה הזאת!"

באה אליו: "מה יש לך? יא סידי, יא מוולאי (כינוי למלך)"

[אמר המלך:] "למה... מה קרה לָךְ? למה את קוראת לו יא קליל אלאִנסף?"

קאלת (אמרה): "לא אתה. אלוהים ישמור אותך וישמור חקך אל-ממלכה (את הממלכה שלך). לא, הבן שלי קוראים לו 'יא קליל אלאנסף'"

"הבן שלך?"

קאלת (אמרה): "כן."

"למה? מה הסיבה?"

קאלת "יא סידי ועייני. זווג'י כאן צאחב הוא וואחד מן אלסאדה (בעלי היה חבר של אחד מן אלסאדה – שם מקום)

[...] אלעיר חק אלערבים. צנעא ככה ערבים והיהודים כאן.

אדית (נתנה) לו השם של אותו האיש. "הום הלכו לתת סחורה. הוא אמר שבעלי כאבה לו את הבטן, וציווה אותו אם אני אלד בן אקרא לו 'יא קליל אלאִנסף', ואין היא (ואם היא) ילדה – 'יא קלילת אלאִמאן'. והוא בא להגיד לי, וקריתי לו 'יא קליל אלאִנסף'."

אמר: "בס [=מספיק]. לכי הביתה."

הלכה הביתה. עשה לו כמה זמן, קרא לאנשים, הקרובים והכול, וההוא איתה. קרא לו.

אמר: "מה אני יגיד לכם. למה אני קריתי לכם?"

אמרו: "למה?"

אמר: "אני חלמתי וראיתי בחלום: אם מישהו הרג יהודי או שהוא יכול להרוג את יהודי ייכנס(?) ביל ג'נא (בגן עדן). מה הוא ייכנס ללג'נא סלמה בסלאם".

[חילופי דברים בין המספר לאחת השומעות]

קאל: "מה עשית? תגיד מה עשית?"

קאל: "יא מוולאי (כינוי למלך) רצחתי יהודי. וטעמְתְ (= וטעמתי) מהדם שלו. ככה עשיתי מהדם שלו."

"איזה מזל יש לך! איזה מזל יש לך! – ללג'נא (לגן עדן). תיכנס לגן עדן, ללג'נא... טוב. שב שם."

ישב. "עכשיו תלכו תביאו את היהודייה."

הלכו הביאו את היהודייה, הגיעה לשמה.

אמר: "יהודייה."

אמרה: "כן."

אמר: "זה הרג בעלך. זה. זה הרוצח. את רוצה לרצוח אותו? זה הכול ברשותך. לרצוח אותו? או שאת רוצה לקחת מה שיש לו. עם הבית עם הכל."

קאלת: "מה אגיד לך יא מוולאי, מַעִי (יש לי) ילדים, ומי יעבוד עליהם? אבא שלהם הלך. אני אקח מה שיש לו. לתת לילדים לאכול."

אמר: "בסדר. תמכרי את הבית. תיקחי מה שיש לו, ואת... אבל הילד – אוי ואבוי לך אם תשאירי אותו יא קליל אלאנסף. למה עכשיו אן אנספת ליש (עשיתי לך משפט צדק)".

רושם: "מה זה אנסאף?"

"זה כינוי המשפט יצא"

מאזינה: "הכריע. יעני זהו"

הוכיח את המשפט והוא כבר שפט. אין מה לדבר. צריך להחליף את השם של יהודי. "תחליפי שם הילד – של יהודי."

זה המשפט. משפט צדק

רושם: "קליל אלאנסף – זה משפט צדק?"

"כן. זה שהשופט לא שפט בסדר, זה קוראים לו בערבית 'יא קליל אלאנסף'. שהוא לא שפט בסדר. אז שהוא עשה ככה זה אל-משפט יצא לפועל. כמו שצריך."

רושם: "ומה זה קלילת אלאימאן?"

"זה אמונה, שאין אמונה. אפילו בקבר. הוא חבר הם אוכלים יחד. כתוב שאסור להאמין לגוי אפילו בקבר. אל תאמין לו: אכל אתו והלך אתו והם חברים, הגיע לדרך ויקול (ויגיד) להרוג אותו. זה אמת, זה אין אמונה. אמר: 'אם היא ילדה – יא קלילת אלאימאן, זה אין אמונה לערבי. אם הוא ילד – יא קליל אלאנסאף', שאלוהים אנסף, רק אלוהים."

 

הערה: בנוסח הבדווי של הסיפור שאסף יואל פרץ בשבט ערב אל חוג'יראת נקרא הגיבור Ḏā᾽eq ᾽Anṣāf (Tasting Justice)

הערות:

סיפור זה וכן גם הסיפור הבא (2) שהוקלטו מפיה של אותה מספרת משתייכים לטיפוס הסיפורי 960 ATU "השמש תוציא הכל לאור". בשני הסיפורים אדם רוצח את חברו ולאחר שנים יוצאת האמת לאור והרוצח נענש.

מספר 309 בקטלוג ההקלטות

האמונה בכך שמעשיו של אדם נצפים מגבוה, וכל סוד, סופו שיתגלה, היא עתיקת יומין. כבר בקהלת נאמר: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" [קהלת פרק י, פסוק כ]. במשליו של ישוע בברית החדשה יש רעיון דומה: "כִּי אֵין-דָּבָר סָתוּם אֲשֶׁר לֹא-יִגָּלֶה וְלֹא נִגְנַז דָּבָר כִּי אִם-לְמַעַן יֵצֵא לָאוֹר" [מרקוס 4, 22], וכן בבשורה על פי לוקס: "כִּי אֵין-דָּבָר סָתוּם אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין גָּנוּז אֲשֶׁר לֹא יִוָּדַע וְיָצָא לָאוֹר" [לוקס 8, 17] ובמקום נוסף: "וְאֵין דָּבָר מְכֻסֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְלֹא סָתוּם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדֵעַ: לָכֵן כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת-אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל-הַגַּגּוֹת" [שם, 12, 3-2]. בערבית יש פתגמים המביעים רעיון דומה: "מחר יימס השלג ויראה העמק" (בֻּכְּרָא בְּדוּבּ אִלתַלְגְ' וּבִּבָּאן אִלְמַרַגְ') וכן גם "אין (אפילו) יריקה שמתחת לאבן תסתתר" (מָא פִי בַּזְקָה תַחְתְ חַגָ'רְ בְּתִחְ'תְפִי).

בסיפור העממי באה אמונה זו לידי ביטוי בסיפורים רבים. אחד הידועים שבהם הוא האגדה על המשורר היווני איביקוס (Ibycus) שחי במחצית השנייה של המאה השישית לפנה"ס. לפי האגדה, הותקף איביקוס בדרכו על ידי שודדים, שפצעוהו פצעי מוות. בו בזמן חלפה מעליו להקת עגורים, ובטרם נפח את נשמתו קרא: "העגורים ינקמו את נקמתי!" השודדים עזבוהו שם בלא לייחס לדבריו האחרונים חשיבות. לאחר שבועות אחדים, בעת שישב בתיאטרון הפתוח בקורינת, הבחין אחד הרוצחים בעגורים חגים בשמיים, וצעק: "אלו הם הנוקמים ששלח איביקוס!" מיד נפתחה חקירה. הרוצח הודה באשמתו, והסגיר לרשויות גם את שמות שאר חברי הכנופייה.

בעקבות האגדה הפכו המלים "העגורים של איביקוס" למכתם, המבטא את הרעיון, שהאלים מענישים את העבריינים בדרכים שאין לצפותן מראש.

בגרסת הסיפור המופיעה בקובץ המעשיות של האחים גרים "השמש תוציא הכל לאור היום", (גרים 1994, 350-349, סיפור 115) מסופר על חייט, שתקף יהודי בדרך על מנת לשדוד את כספו, והכה אותו למוות. לפני שנפח את נשמתו, אמר היהודי: "השמש הבהירה תוציא הכל לאור היום". כאשר ישב הרוצח ללגום קפה בחברת רעייתו, ריצד אור השמש שהשתקף בכוס על הקיר, והחייט אמר: "כן, היא רוצה להוציא הכל לאור היום ולא יכולה!" אשתו דחקה בו להבהיר לה את פשר דבריו, ולאחר הפצרות רבות הוא גילה לה את מה שקרה. האשה סיפרה את הדבר לחברתה הטובה, ועד מהרה נפוץ הסיפור ברבים, והרוצח בא על עונשו.

הן באגדה על איביקוס, והן במעשייה של האחים גרים מילותיו האחרונות של הנרצח הן אלה שמביאות בסופו של דבר לגילוי הפשע: מוטיב D1715 "כוח מאגי של מלים של שכיב מרע"; מוטיב N271.1 "השמש מוציאה הכל לאור. הרוצח, בראותו את קרני השמש, חוזר על דבריו האחרונים של הנרצח וכך חושף את הפשע".

מוטיב עממי אחר המופיע באחד הסיפורים הוא: N271.2 "הרוצח מתגלה על ידי שמות בלתי רגילים הניתנים לילדים. האיש הגוסס מותיר אחריו בקשה לכנות את בנו או בניו בשם חידתי. הדבר מושך את תשומת לבו של המלך, וגורם לחשיפת מעשה הרצח".

נוסח דומה של הסיפור נרשם באסע"י תחת הספרור 5457 מפיו של נסים בנימין גמליאלי וראה אור בספרו "חדרי תימן" עמ' 161.

הנה הנוסח שרשם:

אסע"י 5457

קם אלחק, פ'את אלחק ("קם הצדק" ו"מת הצדק")

היה היה סוחר יחודי, וליד חנותו. עמדה תנות של סוחר ערבי. הקונים אצל היהודי היו מרובים, ואילו אצל הערבי ביקרו קונים מעטים.

רקם הערבי מזימה נוראה נגד היהודי: תחילה התידד אתו וביקש לשתף אתו פעולה במסחר.

אמר לו ליהודי: "נאחד את שתי חנויותינו, נפסיק להתחרות איש ברעהו והרווחים יחולקו בינינו שווה בשווה."

הסכים היהודי משום דרכי שלום לשותפות עסקים עם הערבי.

מכרו שניהם את כל הסחירה שהיתה להם ונסעו יחד לקנות סחורה אחרת. בלב המדבר קם הערבי שהיה מזוין ואמר ליהודי: "עד כאן ידידותנו. מעתה אתה אויבי ובדעתי להרוג אותך."

אמר היהודי: "למה תהרוג אותי, ואתה נשבעת לי במלח ובחרב ‏שלא תבגוד בי?"

ענה לו הערבי: "ביהודי מותר לבגוד ועליך להתוודות עתה, אם רצונך בכך."

לקח היהודי חרס קטן, באין נייר בידו, וחרת בו: "לאשתי היקרה. אם ייולד לי בן, קראי לו בשם 'קם הצדק', ואם בת. קראי לה 'מת הצדק'."

נתן היהודי את החרס לערבי ואמר לו: "עשה עמי חסד יחיד זה ומסור את החרס לאשתי."

נטל הערבי את החרס ואחר כך קם על היהודי ורצחו נפש והמשיך בדרכו. כשחזר לעירו באה אליו אשתו של היהודי ושאלה לבעלה.

אמר לה: "בעלך נסע בדרך אחרת ומסר לך חרס זה."

הבינה האשה שהסוחר הרג את בעלה אבל לא היו בידה הוכחות כדי להעמידו לדין. ועושרו של הסוחר הערבי פרץ בארץ, הוא נהיה לאדם מפורסם ובעל זרוע, שגם המלך עצמו התחיל לחשוש מפניו.

לימים ילדה אשת היהודי תאומים בן ובת. לבן קראה 'קם הצדק', ולבת – 'מת הצדק', כמצוות בעלה. היא גידלה ולימדה את התאומים וכל השנים עבדה למענם.

עברו חלפו שנים, ויום אחד עבר המלך ליד קבוצת ילדים משחקים ושמע אותם נוקבים בשעת משחקם בשמות 'קם הצדק', 'מת הצדק'. שמות אלו עוררו עניין במלך והוא החליט לחקור בדבר. על אחד השרים ציווה להביא לפניו את שני הילדים, וכאשר אלה עמדו לפניו, שאלם לפשר שמותיהם. הבן שידע כבר את גורל אביו, סיפר למלך על דבר השותפות של אביו עם הסוחר הערבי, על הנסיעה שלא חזר ממנה ועל צוואתו החרותה בחרס.

המלך נתן לשני הילדים מתנות ובגדים, שלח אותם לביתם וביקש את הבן לבוא אליו כעבור שלושה ימים.

המלך רצה לשבור את עוזו של הסוחר הערבי שהתעשר פתאום. הוא היה משוכנע בלבו כי סוחר זה רצח את היהודי, אבל לא היו בידו הוכחות חותכות לכך.

ביום השלישי בא הילד אל המלך והמלך שאלו: "האם תדע לכתוב?"

כשענה הילד בחיוב, הכניסו לחדר אחד ואמר לו: "כל שיחה שתשמע מעבר למסך של חדר זה רשום נא אותה על נייר, וכן תעשה מדי יום ביומו."

המלך הזמין אליו את הסוחר הערבי, התרועע עמו ומינה אותו לאחד ממקורביו. בדרך זו קווה המלר שבמשך הזמן יודה הערבי, ולו במקצת, ברצח היהודי וכך ייתפס בלשונו. בנוכחות הערבי היה המלך מדבר נגד היהודים, משמיצם ואומר: "חבל שמלך אני ומעמדי מחייבני לנהוג ביושר כלפי כל האזרחים."

'קם הצדק' היה רושם מאחורי המסך כל מילה ומילה שהיתה יוצאת מפי המלך והסוחר.

פעם, כטוב לבו של הסוחר הערבי במשתה, התפאר באוזני המלך והשרים כי זכה בחייו להרוג יהודי כופר ולקחת את כספו. הודאתו

נרשמה מאחורי המסך.

למחרת היום אמר המלך לילד היהודי: "עתה הוכח מי הוא רוצח אביך. קום ודרוש צדק. כשמך כן אתה, ועליך להגשים את תקוות אביך. תבע את הרוצח לדין, כי לך משפט התביעה. ייקוב הדין את ההר."

הסוחר נתבע לדין על ידי 'קם הצדק' באשמת רצח אביו. השופט היה המלך עצמו. הערבי הודה בפני המלך והשרים, כי לא יכול היה כבר להכחיש את הדבר.

שאל המלך את הנוכחים באולם המשפט: "מה דינו של רוצח בזדון ויורש קורבנו? מה דינו של מפר שבועה ומועל באמון?"

כל הנוכחים צעקו: "מוות לאיש הרוצח בזדון!"

הוציא המלך לפועל את גזר דין המוות, ובשעת הביצוע צעק כל העם: "קם הצדק! קם הצדק!"

גמליאלי, חדרי תימן, עמ' 161. הסיפור נפוץ מאוד בין יהודי תימן. בארכיון אסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל על שם דב נוי) רשומות גרסאות רבות: 759, 2076, 3626, 5255, 5457, 9857 ועוד.

מקליט:

פלטיאל גיאת

גיבור/ת הסיפור - דמויות:

מלך [ערבי] / שופט צדק

נושאים / מילות מפתח:

עימות: יהודים - ערבים

מסרים:

הצדק יוצא לאור / למרות שנאה יהודים-ערבים, אפשר לבטוח גם בצדק של מלך ערבי

סמלים/מוטיבים:

דקויות - לשים לב בניתוח:

הערבי עשיר גם הוא - הרצח רק על רקע לאומי. בהמשך עניין גן העדן להורגי יהודים.

הרחקה - לא מוסלמי אלא דרוזי.

יהודים מזוהים עם שלום. ליהודי קוראים "סאלם" - שם יחיד בסיפור (למעט בנו). אולי כי מזכיר 'שלום'. גם רעיותו לא רוצה נקם להרוג את הערבי אלא את כספו וגם זה "בעבור הילדים".

הערות פלטיאל: