יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

 

שעור מס' 10: האסכולה הקונטקסטואלית (הקשרית), הפרפורמאטיבית (ביצועית) והפונקציונאליסטית (תפקודית)

א. האסכולה ההקשרית

רשות:

R.A. Georges, Toward an Understanding of Story Telling Events, Journal of  American Folklore, 82, 1969, pp313-328.     דפי עזר לשיעור: המודל של ג'ורג'ס, בתוך: R.A. Georges, Toward an Understanding Telling Events, Journal of American Folklore, 82, 1969, pp. 317-321.

טקסטים: : "סיפור "גדסית" 

 

ב. האסכולה הפרפומאטיבית (אומנות הביצוע)

חובה:

ת' אלכסנדר, מ' גוברין, "אמנות ההצגה של המספר העממי", עיתון 77, גליון 61-60, פברואר 1984 עמ'  49-52.

רשות:

ג' חזן רוקם, "לראות את הקולות, עיון בהיגוד הסיפור העממי מבחינה תיפקודית, סמיוטית ופרשנית", בתוך ת' אלכסנדר, עד עצם היום הזה, תל-אביב, 1993, עמ' 127-139.

 

ג. האסכולה הפונקיונאליסטית (תפקודית)

רשות:

ת' אלכסנדר, "העיצוב הז'אנרי של סיפורי שדים, נישואים בין גבר לשדה", בתוך י' עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים, 1995, עמ' 291-307.

 

W.R. Bascom, Four Functions of Folklore, In A. Dundes (ed), The Study of Folklore , Eaglewood Cliffs(1965), pp.279-299.                                     

 

לקראת הבנה של אירועים היגודיים  רוברט א' ג'ורג'ס

Toward an Understanding of Storytelling EventsRobert A. Georges

סיכום המאמר

 

הקדמה

     במאה התשע עשרה הסתכלו על הסיפורים כעל ישויות מסורתיות לשוניות עמוסות סמלים בעלי משמעות. הסתכלות זו עוררה מספר שאלות: עד כמה נרחבת התופעה של סיפור סיפורים? איך צמחו סיפורים דומים? מה המובן והמשמעות של תוכן הסיפור?

     על השאלה הראשונה הייתה תמימות דעים: תופעת ההיגוד היא אוניברסלית. רישומים כתובים הראו קיום של סיפורים בעולם העתיק של העולם המערבי, איסוף נרחב הראה שהסיפורים התקיימו באוכלוסיות אנאלפביתיות באירופה, ודיווחים אתנוגרפיים מחלקים רחוקים של העולם גילו שהסיפורים קיימים גם בחברות ה"פרימיטיביות" בעולם הלא-מערבי.

     שתי השאלות האחרות היו יותר מסובכות שכן נגעו בתיאוריות מנוגדות על ההיסטוריה ועל טבע האדם. התנהלו ויכוחים רבים על התשובה להן. מה שכדאי לציין בקשר לויכוחים אלה, הוא שהייתה להם השפעה גדולה על הדורות הבאים של חוקרים:

1.   הם חיזקו את ההנחה שסיפורים הם ישויות מסורתיות מילוליות משתמרות. (survivung tradtional linguistic entities)

2.   הם יצרו מוטיבציה לתיעוד של טקסטים סיפוריים נוספים וללימוד תוכנם מתוך מטרה לפענח מהו המידע הגלום בהם על טבע האדם ועל התרבות.

     הנקודה הראשונה הפכה להיות הנחת היסוד והשניה המטרה העיקרית של מחקר הסיפורים במאה העשרים. רוב העיסוק בסיפורים נעשה על ידי אנתרופולוגים ופולקלוריסטים.

     הפולקלוריסטים עסקו בסיפורים מנקודת השקפה היסטורית. הם סווגו את הסיפורים לסוגים ומוטיפים והעדיפו מחקרי רוחב על מחקרי עומק. האנתרופולוגים נטו לזנוח את הפרספקטיבה ההיסטורית. הם עסקו במחקר סינכרוני ובחנו סיפורים של חברות ייחודיות כדי לקבוע את הקשר התפקודי בין תוכן הסיפור לבין גורמים אחרים של המבנה החברתי האנושי או המשמעויות הביהביוריסטיות שיש לתכני הסיפור על מי שחבר בתרבויות אינדיבידואליות.

התוצאות של מחקרים אלה היו כדלקמן:

1.   איסוף נרחב של סיפורים הראה שיש דמיון רב בסיפורים של אנשים מתרבויות שונות שאין ביניהן קשר.

2.   העיסוק לעומק בטקסטים של סיפורים הראה שהם משקפים מציאות תרבותית או מעוותים אותה, שהם מחזקים את המבנה החברתי ותורמים לאיחוד החברתי או מחלישים אותו ומאיימים על האחדות החברתית, שהם יכולים לתפקד כמכניזם מתנה וכמכשיר של בקרה חברתית או כמכניזם של בריחה ומכשיר לביקורת חברתית.

 

     בתקופה האחרונה (המאמר נכתב ב-1969!) יש בחינה מחדש של רעיונות אלה בקרב קבוצה קטנה של  פולקלוריסטים ורצון להבהיר מושגים בתחום:

1.   ויליאם בסקום וסקוט ליטלטון טענו לצורך בהגדרות חדשות לנרטיבים מסורתיים ולסכמות רב ממדיות לסיווגם בקטיגוריות

2.    אחרים טענו לצורך בהכללת  מספרי-הסיפורים כחלק מהסיפור. ההקשר יחד עם הטקסט. הביצוע (performance) יחד עם התוצר (product).

3.   Hallowell טען שהמסגרת המתאימה לחקר סיפורים צריכה לבוא מהעוסקים במחקרי תרבות ואישיות.

4.   פישר ניסה להתוות מבנה סיסטמתי ל"סיפורי-עם" שיתמקד בעובדות סוציופסיכולוגיות שהלוול ואחרים מצאו אותן כל כך מרתקות.

5.   אנתרופולוגים כמו אדמונד ליץ וריימונד פירט' טענו לצורך למודלים חדשים של מבנה חברתי לניתוח סיפורים משום שמודל שווי-המשקל של ברונסלאו ומלינובסקי התגלה כבלתי מספק למטרה זו. לוי-שטראוס פיתח מבנה שונה למחקר סיפורים הצומח משאלות פילוסופיות שרוב חוקרי המאה העשרים העדיפו  להתעלם מהן.

     אפשר לצטט דוגמאות נוספות. אבל אלו תספקנה כדי להדגים את השונות והקיצוניות בתהליך החשיבה מחדש.

 

     ויכוחים אלה הובילו את החוקרים להבנה שאין פרספקטיבה יחידה שיכולה להיות מספקת לחקר הסיפורים. הדבר היותר חשוב שהחשיבה מחדש גילתה הוא שהבעיה במחקר הסיפור איננה באמת הבעיה של פרספקטיבה וגישה. החשיבה מחדש קוראת תגר על ההנחות הבסיסיות והמטרות העיקריות של חקר הסיפור שהיו קיימות מאז המאה התשע עשרה..

 

     ג'ורג'ס טוען שההנחות הבסיסיות והמטרות המרכזיות של מחקר הסיפור שצמחו במאה התשע עשרה והתקיימו עד היום הן בלתי קבילות. התופעות שהחוקרים בודדו כסיפורים (סיפורי עמים, מעשיות, נרטיבים בעל פה, נרטיבים מסורתיים) אין להסתכל עליהן כעל ישויות מסורתיות לשוניות משתמרות ומטרת החקירה אינה יכולה להמשיך להיות חקר הטקסט. שכן טקסטים אלו מהווים רק את הייצוג הכתוב של אחד ההיבטים של המסר המועבר באירועים תקשורתיים מורכבים שלצורך הנוחיות נכנה אותו כאן כ"אירועים היגודיים" ( storetelling events). לאירועים אלו יש היבטים שונים וקשורים שכולם תורמים לאירוע הכולל ובאותו זמן גם מהווים חלק מהאירוע הכולל. הגדרה זו היא אנלוגית למושג על מבנה חברתי של רדקליף בראון בכך שהאירוע ההיגודי כולו נתפס כמורכב מרשת של קשרים הדדים בין הרבה היבטים. היא שונה מההגדרה שלהם בכך שפעולת ההיגוד נתפסת יותר כפעולה עיצובית מאשר פעולה תומכת וכגמישה לעומת נוקשה ומקובעת. אין שום היבט של סיפור סיפורים שיכול להתפס כדומיננטי באופן אוניברסלי, ואין היבט שיכול להיחקר מבלי לקחת בחשבון את הקשר ההדדי שלו עם היבטים אחרים. לבודד היבט אחד (למשל אותו חלק של המסר המועבר על ידי הקוד הלשוני) ולהתעלם מכל יתר ההיבטים האחרים של האירוע ההיגודי משמעו לתת להיבט הנחקר עצמאות ומרכזיות שפשוט אין לו.

 

     הוא מבקש להדגיש שמה שהוא טוען אינו פשוט עוד פניה לחוקרי סיפורים לחקור את מספרי הסיפורים, הקהל, וההקשר יחד עם הטקסט הסיפורי. מה שמוצע כאן הוא מושג הוליסטי יותר מאשר פרטני של אירוע תקשורתי מורכב שמזוהה כ "סיפור-סיפורים". מטרת המאמר הוא לפתח מושג זה דרך שימוש בשלוש  פרוצדורות:

1.  מערכת הנחות  שתתאר את ההיבטים השונים של "אירוע היגודי" והקשרים ההדדיים ביניהם.

2.  מודל שיציג בצורה חזותית באמצעות דיאגרמה את ההיבטים של האירוע ההיגודי והקשרים ביניהם.

3.  השוואה והנגדה של מושג ההיגוד כפי שהוא מתואר במערכת ההנחות ובדיאגרמה לעומת הנחות קודמות על היגוד והסקת מסקנות להמשך המחקר בתחום.

 

מערכת עקרונות

1.   כל אירוע היגודי הוא אירוע תקשורתי.

א.  בכל אירוע כזה לפחות מוסר אחד ומקבל אחד. (encoder & decoder)

ב.  בכל אירוע יש תקשורת ישירה בין מוסר למקבל.

ג.    התקשורת בין המוסר למקבל נעשית באמצעות מסר מקודד.

1.       הקודים שמשתמשים בהם לפענוח המסר הם לשוניים, פרא-לשוניים וקינטיים.

2.       המסר מועבר באמצעות צירוף של אמצעי תקשורת שמיעתיים וראייתיים.

3.       השידור והקליטה של המסר בכל אירוע היגודי יוצר תגובות המפוענחות על ידי המוסר והקולט כמשוב.

2.   כל ארוע של סיפור סיפורים הוא התנסות חברתית.

א.  בכל אירוע היגודי, המשתתפים יוצרים מערכת ספציפית של קשרי זהויות.

1.       המשתתפים תופסים עמדות של זהויות חברתיות לביצוע האירוע.

2.       אחד המשתתפים הוא מספר הסיפור. לפחות אחד הוא המאזין. הזהויות של המספר והמאזין הנבחרות מבין זהויות חברתיות רבות של הפרסונות של המשתתפים באירוע, הופכות להיות הזהויות הבולטות ביותר בזמן אירוע סיפור הסיפורים. ככל שהאירוע נמשך כך החשיבות של הזהויות של מספר ומאזין הופכות להיות מרכזיות יותר ויותר.

3.       הזהויות החברתיות שמוגדרות על ידי המשתתפים בכל אירוע היגודי יוצרות מערכת התאמה. (A matching set). באירוע היגודי מתקיימות כמה זהויות חברתיות במקביל. למשל כאשר אב הוא המספר והבן הוא המאזין, קיימות גם הזהויות של אב ובן, אם כי במהלך האירוע המרכזיות של תפקידי המספר והמאזין הופכות להיות מרכזיות.

ב.  בכל אירוע היגודי המשתתף מתפקד בהתאמה עם מערכת ספציפית של קשרי מעמד.

1.       המשתתפים בכל אירוע של היגוד נהנים מהסטטוס שמגיע להם בתקף זהותם כמספרים או כמאזינים. חובת המספר לקודד ולהעביר את המסר בדרך חברתית מקובלת שאותה מכירים המשתתפים. זכות המספר שהמאזין יקבל, יפענח ויגיב למסר בהתאמה לחוקים החברתיים המקובלים שמוכרים לו ולמשתתפים אחרים. זכות המאזין היא שהמספר יצפין ויעביר את המסר בהתאמה לחוקים המקובלים וחובת המאזין היא לקבל, לפענח ולהגיב למסר בהתאמה לחוקים החברתיים המוכרים והמקובלים.

2.       החובות והזכויות שקובעות את מעמדם של המשתתפים בכל אירוע יוצרות מערכות הדדיות (reciprocal sets)

ג.    לכל אירוע היגודי יש תועלת חברתית.

1.       התועלת החברתית היא התועלת הממשית שהוגים משתתפי האירוע בעצמם. (למשל: בילוי זמן, למידה, הסברה, תיאור של תופעה פיזית או תופעה חברתית)

2.       התועלת החברתית יכולה להיות מבוטאת על ידי המשתתפים ולהיות מועברת על ידם ישירות לאחרים.

ד.   לכל אירוע היגודי יש תפקוד חברתי.

1.    תפקודים חברתיים הם היקשים שהחוקרים מעלים כדי להסביר את המשמעות של האירוע ההיגודי ( לדוגמא, להצדיק או לחזק קבוצות, להבחין בין מעמדות, לתת תוקף לדרישות של תחרות חברתית, להצדיק או לספק רציונליזציה להמשכיות חברתית או לשינויים חברתיים)

2.    התפקודים החברתיים הם תמיד פועל יוצא של תהליך ניתוחי.

3.   כל אירוע היגודי הוא ייחודי.

     כל אירוע מתרחש רק פעם אחת בחלל ובזמן.

     כל אירע מתרחש רק פעם באותו הקשר חברתי.

     כל אירוע יוצר את המערכת המיוחדת שלו של כוחות פסיכולוגיים הלוחצים על הסביבה החברתית ועל אלו שהאינטראקציה שלהם יוצרת את הסביבה החברתית.

4.   אירועים היגודיים מציגים דרגות של קווי דמיון.

קווי דמיון אלה מאפשרים לחברים בחברה נתונה לקבץ אירועים היגודיים יחדיו.

הקריטריונים לקיבוץ הם בעלי אופי תרבותי ולכן משתנים מחברה לחברה.

 

מודל של אירועי היגוד

     המודל הוא ניסיון לייצג ולהכניס סיסטמה ולהציג, דרך דיאגרמה ומשפטי תיאור, את מה שמתרחש באירוע היגודי. הדיאגרמה צריכה להיות נתפסת כתלת-ממדית וכנמשכת.

הצורות מייצגות פרסונות חברתיות שזהויותיהן כמספרים או מאזינים הופכות להיות בעלי חשיבות במשך האירוע ההיגודי. החצים מייצגים את הכוחות החברתיים, כלומר את החוקים החברתיים שמקורם בסביבה החברתית ומקבלים את הכוון שלהם במהלך האירוע  עצמו. 

 

דיון

טבע הסיפורים

     רוב החוקרים תופשים את הסיפורים כישויות עצמאיות או חצי עצמאיות בזמן ובמרחב. הם מניחים שהישויות נוצרו באיזה שהוא זמן לא מוגדר בעבר על ידי יוצר אנונימי והצליחו להשתמר מעבר לזמן ולמקום וכך זכו למעמד של ישויות מסורתיות.

     הסיפורים נתפשים כאחיהם הבלתי כתובים של הנרטיבים הספרותיים שעימם הם חולקים מבנים פורמליים ואמצעים נרטיביים. הם נבדלים מהם בשני אפיונים:

1.   באופן שבו הם מועברים (על ידי שפה מדוברת יותר מאשר כתובה – מכאן המושג סיפור שבע"פ (oral narrative) ומושג הסיפורים כישויות לשוניות).

2.   במעמד  ה"נמוך" חברתית, כלכלית וחינוכית של הקהל שסיפורים אלה מועברים אליו (ה"עם" , ה"פרימיטיבים", חסרי היתרון, בלתי מתוחכמים, אנאלפביתיים).

 

     כל אלה נדחים ונמצאים להיות בלתי רלבנטיים במונחים של אירוע היגודי כפי שהובא כאן. המסר של אירוע היגודי אינו קיים מחוץ לתחומי האירוע עצמו. זה אינו איזה דבר שמשתמשים בו בהקשרים שונים. המסר של אירוע היגודי קיים אך ורק בתנאי ובגלל שיחידים נבחרו לבעלי זהויות של מספר ומאזין ומעמדם וההקשר החברתי השלם מאפשרים להם להעביר מסר שהוא פשוט היבט אחד של שלם אינטגרלי שבו המסר וכל היבט אחר של ההיגוד בלתי ניתנים להפרדה.

     המסר אינו מועבר רק על ידי שפה מילולית אלא מקודד בכל מיני דרכים המקובלות בהקשר לחוקי הקידוד המקובלים בזמן סיפור הסיפור. למרות שניתן למצוא אנלוגיות בין הסיפור בע"פ והנרטיב הכתוב הרי לא ניתן לשפוט אותם באותו קריטריון ולא ניתן להפעיל עליהם אותה מתודולוגיה מחקרית.

לבסוף כיון שאירועי  היגוד  הם אירועים של תקשורת והתנסות חברתית, הם יכולים להיווצר מאינטראקציה של שניים או יותר אנשים בלי תלות במעמדם החברתי, הכלכלי או החינוכי. אין שום דבר אותנטי או מסורתי במסר שנוצר על ידי אנשים אנאלפביתיים משום שאירוע סיפור סיפורים מהווה סוג אחד של תקשורת בתוך התקשורת האנושית וסוג אחד של התנסות חברתית בתוך הרשת של קשרים חברתיים בין אנשים, ללא תלות במעמדם החברתי, כלכלי או חינוכי.

 

תהליך העברת הסיפור ושינוי הסיפור.

     רוב המחקרים מסתכלים על המספרים כעל נשאים של סיפורים ספציפיים שתפקידם לשחזר במדויק ככל האפשר עבור אחרים. והמאזינים יעבירו אותם שוב במדויק ככל האפשר לאחרים. יש כאן הנחה סמויה שהסיפורים עצמם נשארים יציבים באופן יחסי וסטטיים ומועברים מאחד לשני והשינויים שקורים בהעברה הם בלתי מודעים, מקריים ובלתי נמנעים. וכן שהמאזינים הם ספוגים פסיביים המאושרים לקלוט את הסיפורים ולהעבירם במדויק ככל האפשר.

     הנחות אלו נדחות גם הן במושגים של אירוע היגודי המוצג במאמר זה.

     כמובן שהיחיד המקבל את התפקיד והזהות של מספר מחפש את הסיפור במאגר זיכרונותיו. מבנה המסר שהיחד יעביר יקבע חברתית כתוצאה מ:

1.   טבע המתח החברתי שאפשר את סיפור הסיפור.

2.   טבע הרשת של קשרי זהות.

     אולם מעבר לכל המסר מעוצב על ידי מספר ספציפי למאזין ספציפי. כלומר למרות שזה מפתה וגם אופייני לנסות למצוא מכנה משותף לאירועים היגודיים, הרי זה מוטעה לחשוב ששני אירועים הם בעלי אותו מסר או שהמסר של אירוע מסוים הוא וריאנט של אירוע אחר.

     אמירה כזו מחזקת את ההסתכלות על המסר כישות עצמאית המועבר באופן מדויק ושהשינויים בו מתרחשים באופן מקרי. עוד יותר מטעה הנטייה לראות בחלק של המסר שמועבר על ידי הקידוד הלשוני כמסר השלם. נטייה זו עלולה לגרום להתעלמות מצורות אחרות של קידוד (בלתי מילולי וקינטי) וכן מהתהליך הדינמי של התקשורת האנושית והאינטראקציה החברתית שבלעדיו לא מתקיים אירוע היגודי והעברת מסר.

 

משמעות הסיפורים

     חוקרים רבים פנו לפסיכולוגיה, לסוציולוגיה ולסוציופסיכולוגיה כדי לספק מסגרת להבנת משמעות הסיפורים. נאמר כבר קודם במאמר זה כי היה מקובל להסיק על הקשר הפונקציונלי בין תוכן הסיפור והיבטים אחרים של המבנה החברתי האנושי. אולם לא צמחו מסקנות מוגדרות מניסיונות אלו, שכן כמו שנאמר במאמר זה שניתן להסיק שסיפורים יכולים לבטא את המציאות החברתית או לעוות אותה, הם יכולים לחזק את המבנה החברתי ולתרום לאחדות או להחליש את המבנה החברתי ולאיים על האחדות החברתית, הם יכולים לשמש כמכניזם מתנה וכמכשיר לבקרה חברתית או כמכניזם לבריחה ומכשיר לביקורת חברתית.

     מה שנכון לגבי הפונקציות הפסיכולוגיות והחברתיות של הסיפורים לגבי החברה בכלל וליחיד בפרט מהווה סכמת התייחסות לחוקר הספציפי בבואו לבדוק את הפונקציונליות של הסיפורים. החוקר יכול להלביש על הסיפורים את השקפותיו.

     כל עוד החוקרים מודעים לסכימה המושגית שנמצאת ביסוד האנליזה שהם עושים לסיפורים, אין סכנה שייחסו למסקנותיהם כאל יותר מאשר מעמד של השערה.

     דוגמא ליישום לא נכון של תוצאות מחקר היא עבודתו של מלינובסקי על המיתוס. הוא חקר חברה אחת והסיק במסגרת נקודת ההתייחסות שלו הרואה תרבות כשלמות מאוזנת והציע את הניתוח שלו למיתוס של כל החברות. הוא טען שמיתוס (מילה שהוא מעולם לא הגדיר) זו תופעה אוניברסלית והפונקציה של מיתוס והמשמעות החברתית שלו זהה בכל החברות. עשרות חוקרים הלכו בעקבותיו כדי להוכיח את ההשערה שלו ולבדוק את הפונקציה של המיתוס בחברות אחרות.

הצעתו של כותב המאמר היא שמאחר והפונקציה תמיד מוסקת יש להסתכל עליה כהשערת עבודה עד שתהפוך לעובד מוכחת.

 

     נושא מוזנח בספרות הוא מה שג'ורג'ס קורא התפקיד החברתי של אירוע היגודי. המשתתפים באירוע תופשים את אותו או חלק ממרכיביו כשימושי עבורם. הרבה חוקרים שואלים שאלות כמו: למה אנשים מספרים את הסיפור הזה? או מה משמעות הסיפור עבורך? המידע הזה אף על פי שהוא נאסף נחשב לחסר חשיבות משום שחוקרים חושבים שהמשתתפים באירוע לא מבינים במה כל העניין. לדעת ג'ורג'ס יש חשיבות גדולה ביותר למידע זה יותר מאשר לתפקוד של האירוע שהוא כאמור היסק מנקודת מבט של החוקרים בעוד שכאן יש עדות למבט של משתתפי האירוע עצמם.

 

סיכום

     ג'ורג'ס דוחה את התזות המרכזיות שמתייחסות לסיפור כאל ישות לשונית משומרת ואת ניסוח מטרת מחקר הסיפורים כניתוח של הטקסט הסיפורי.

     מחקר הטקסט הנו מחקר של היבט אחד בלבד של התנהגות תקשורתית מורכבת שמכונה במאמר זה אירוע היגודי. ג'ורג'ס מציע לחוקרים לאמץ גישה הוליסטית במקום גישה פרטנית. הוא  מציע את הנחות היסוד שלו והמודל שלו כבסיס למחקר עתידי.

     הוא מציע כיוון מחקרי חדש ובעיקר עומד על כך שהנתונים למחקר חייבים לבוא מהסיטואציה הסיפורית הטבעית. יש לבצע כל מאמץ אפשרי כדי להתייחס במחקר לסיטואציה זו בשלמותה. אמצעים טכנולוגיים כמצלמות מאפשרות זאת. רק על ידי הניסיון ללמוד את האירוע ההיגודי באופן הוליסטי נוכל להתחיל להעריך את המשמעות האמיתית שלהם כמאורעות תקשורתיים וכביטוי מיוחד ביותר של ההתנהגות האנושית.

 

סיכום קצר של מאמרה של גלית חזן-רוקם "לראות את הקולות, עיון בהיגוד הסיפור העממי מבחינה תיפקודית, סמיוטית ופרשנית"

     המאמר שהתפרסם בתחילת שנות התשעים מסכם כיווני מחקר שונים הקשורים באסכולה ההקשרית והפרפורמאטיבית (ביצועית). הוא בוחן את ההיגוד העממי משלוש נקודות מבט:

1.   הגישה התפקודית – הסתכלות על האירוע ההיגודי כעל אירוע תקשורתי ובחינת התפקידים שממלאים ערוצי התקשורת השונים בהעברת המסר מהמספר למאזינים.

2.   הגישה הסמיוטית – הסתכלות על האירוע ההיגודי כמייצג או מסמן עולם פנימי של חוויות המועבר באמצעים של מערכת סימנים מוסכמת מן המספר למאזינים.

3.   הגישה הפרשנית (הרמנויטית) – בדיקת מערכת ההתיחסויות של החוקר לחומר הנחקר.

הגישה התפקודית

     כאן הולכת חזן-רוקם בעקבותיו של הבלשן רומן יאקובסון שהציג את הלשון כמערכת תקשורת בין מה שהוא מכנה מוען (מספר הסיפור במקרה שלנו) לנמען (שומע הסיפור במקרה שלנו). הוא תיאר בדגם שלו את תפקודיה הבסיסיים של הלשון:

א.  תפקוד ריגושי שממוקד במוען.

ב.  תפקוד קונאטיבי הממוקד בנמען.

ג.    תפקוד ייצוגי שממוקד בהקשר.

ד.   תפקוד פאטי שמוקד במגע שבין המוען לנמען.

ה.  תפקוד פואטי שממוקד בשדר או בטקסט.

ו.    תפקוד על-לשוני שממוקד בצופן.

     כפי שראינו גם ג'ורג'ס רומז לדגם של יאקובסון. חזן-רוקם מדברת על שתי גישות למודל: 1. לבחון כל תפקוד בנפרד לאורך האירוע ההיגודי. 2. לבחון בכל קטע של ההיגוד בו זמנית את כל התפקודים והיחסים ביניהם. מה שמדגישה החוקרת בחלק זה של מאמרה הוא קיומן של שתי מערכות תמסורת, האחת לשונית (התוכן המילולי של הסיפור) והשניה חזותית (שימוש בתנועות, מחוות ודרמטיזציה). המערכת הלשונית היא המרכזית. המערכת החזותית יכולה:

א.  להקביל ללשונית (הדגמת מלה כמו ספר בתנועת ידים המסמנות צורת ספר).

ב.   לחזק את המסר המילולי (למשל דפיקה על השולחן להדגשה)

ג.     להוסיף מידע שאינו כלול בלשון (הדגמה ביד של מה זה "דגתי דג כזה גדול").

ד.   לסתור את המסר הלשוני (למשל בסיפור של פלורה כהן על אבו-קטרינה).

     כמו כן היא מבחינה בין תנועות "אפיות" – תנועות המשמשות בתקשורת בין המספר לקהל שלו. לבין תנועות "דרמטיות" תנועות תאטרליות המשמשות בתקשורת בין הדמויות בסיפור.

הגישה הסמיוטית

     כאן היא מתייחסת למערכת הסימנים שמאפשרת לייצג עולם פנימי. בניגוד לחוקר גאספרוב שהדגיש את תפקידה של הלשון כיוצרת מערכת סימנים ודגמי ארגון, אומרת חזן-רוקם שמערכות כאלה קיימות גם בערוצים החזותיים, גם אין הם עומדים בפני עצמם. היא מדברת על שלוש מערכות חזותיות:

1.   כאלה המהוות חלק בלתי נפרד מן המסירה הלשונית.

2.   כאלה העושות שימוש בחפצים בצורה מטפורית (למשל ייצוג של אוהל באמצעות מטפחת ראש).

3.   כאלה המצויות בסביבה המקיפה (למשל ריהוט או אביזרים המצויים בחדר בזמן ההיגוד).

     מודגש כאן שבהיגוד סיפורים יש מימוש של ייצוגים שונים של מערכות כאשר תהליך היצירה ותהליך הקליטה מתרחשים באותו זמן (להבדיל למשל מיצירה כתובה שבה תהליך הכתיבה של היצירה על ידי הסופר ותהליך הקריאה שלה על ידי הקורא הם שני תהליכים נפרדים שמתרחשים בזמנים שונים).

הגישה הפרשנית

     כאן טוענת חזן-רוקם שיש קשר בין טכניקות הרישום , ההקלטה והצילום של אירועים סיפוריים לבין הפרשנות המחקרית שלהם. ככל שיש בידי החוקרים יותר אמצעים לרישום מדויק של תהליך הביצוע ולא רק של הטקסט, מושם הדגש המחקרי על ערוצים נוספים מלבד הערוץ הטקסטואלי.

     מצד שני אסור להיתפס לאשליה שתיעוד מצולם הוא תיעוד מושלם של אירוע היגודי. כל תיעוד יש בו אלמנט של העדפה המדגיש צד אחד על חשבון צד אחר (צילום המספר לעומת צילום הקהל, צילום מקום האירוע והתייחסות לתפאורה לעומת צילום האירוע עצמו וכדומה).

 

סיכום קצר למאמרן של תמר  אלכסנדר ומיכל גוברין, "אמנות ההצגה של המספר העממי"

     המאמר פורסם בשנת 1984. הוא עוסק בביצוע ((performance של טקסט סיפורי. לדעת המחברות אירוע סיפורי הוא אקט תקשורתי שבמהלכו מתפעל המספר שלושה ערוצי תקשורת: לשון, קול ותנועה. הערוצים גם אם הם מתאימים ביניהם אינם מוסרים אותו מידע. הם משלימים זה את זה. תפיסה זו ממקמת את ביצוע הסיפור בין שלושה תחומים: ספרות, תיאטרון ונאום. עם זאת הסיפור המבוצע הוא אומנות אוטונומית מיוחדת לעצמה.

     ביצוע הסיפור נתפס במידת מה כתאטרון יחיד שבו ממלא המספר את כל התפקידים: "כותב" הטקסט, במאי ושחקנים.

     הבסיס למחקר היה תיעוד מוקלט ומצולם של ביצוע סיפור.

העיצוב המשחקי של עמדות המספר

     המחברות מבחינות בין ארבעה גילומי יסוד של נוכחות המספר בהיגוד:

1.   מספר מגיד. מספר הפונה ישירות לקהל ומשתמש במטא-טקסט. טקסט הנמצא מעבר למסגרת הסיפורית, למשל משפט כמו: "ועכשיו אספר לכם סיפור הקשור במנהגי הפסח".

2.   מספר מסכם. מספר הנמצא מחוץ לעלילה ומוסר באופן "אובייקטיבי" ומרוחק את פרטיה.

3.   מספר מתלווה. מספר המצוי בתוך העלילה ומלווה את גיבוריו מנקודת מבט רגשית: "איזה מסכנה היא הייתה!".

4.   מספר דמות. מספר המגלם בצורה חצי תאטרלית את הדמויות השונות ומציג אותן בגוף ראשון.

      המספר מחליף עמדות ללא הרף. לעתים קרובות הוא נמצא במצבי ביניים של מספר מגיד ומספר מסכם, מספר מגיד ומספר דמות וכדומה. כל אחת מהמעמדות מאופיינת בצורות שונות של לשון, קול ותנועה.

     ריבוי החלפת עמדות ושימוש בגילומים מעורבים הוא לדעת המחברות קו היכר מהותי לסיפור העם. חילופי העמדות מאפשרים למספר העממי יצירת מתח ועניין ושילוב של עמדה סמכותית המעבירה מסרים עם עמדה תאטרלית בידורית יותר באופייה.

     עיצוב הדמויות של גיבורי הסיפור מושפע גם מהשוני במקורות המידע של המספר: במקרה הספציפי שנבחן יש בביצוע הסיפור ביטוי הן לארכיטיפים מרוממים מן המסורת הדתית והן לאפיונים עממיים קומיים. הגוון הז'אנרי המעורב מאפשר למספר למתוח ביקורת סמויה על מוסדות הקהילה המעריכים רק עושר וייחוס. הביצוע של הסיפור קובע אם כך במידה רבה את הז'אנר שלו.

     מסקנה נוספת של המחברות היא ביחס לאלמנטים הקבועים והמשתנים של האירוע ההיגודי. המתח בין הקבוע למשתנה, בין הסטטי לדינמי, נתפס בכל אסכולה בצורה שונה. האסכולה ההקשרית הדגישה את היסוד המשתנה בעיקר של הביצוע האישי של כל מספר, בעוד שהתבניות הספרותיות, התימות והז'אנרים נתפסו על ידה כיסודות של קבע. המחברות מנסות להראות שגם ברמת הביצוע של המספר העממי יש יסודות קבועים העוברים במסורת מדור לדור ולכל ז'אנר יש צורת עיצוב משלו.

 

סיכום קצר של ארבעת הפונקציות של פולקלור על פי בסקום.

     וויליאם בסקום (Bascom), שהיה פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ביסס את הענף של האנתרופולוגיה התרבותית (Cultural Anthropology) והביא את הגישה הפונקציונליסטית אל חקר הפולקלור. במאמרו משנת 1954 "Four Functions of Folklore" מציג בסקום שורה של שאלות שעד אז כמעט ולא זכו להתייחסות: מתי והיכן מתרחשות פעילויות של היגוד סיפורים ושירים? מי מספר אותם ומי קהל המאזינים? מהם האמצעים הדרמטיים השונים (מחוות, הבעות פנים, פנטומימה, חיקוי וכדומה) שהמספר עושה בהם שימוש? מה חלקם של המאזינים בסיטואציה ההיגודית (צחוק, תגובות, ביקורת, עידוד, שירה, ריקוד,נטילת חלק פעיל באירוע)? מהן האבחנות הקטגוריאליות שמחילים משתתפי הארוע עצמם על החומר המסופר? ולבסוף: מהי התייחסותם של המשתתפים לקטגוריות אלה?

     בסקום מטעים שקדם לו בכך האנתרופולוג מלינובסקי (Malinowski) ומצטט קטעים ממאמריו וכי חלק מן התשובות ניתן למצוא בעבודותיהם של פולקלוריסטים שונים בעבר, אך הן לא עמדו במרכז המחקר. הוא מדגיש את חשיבותו של מה שהוא מכנה "ההקשר החברתי של פולקלור" ו"ההקשר התרבותי" שלו. בהמשך מאמרו הוא מציע ארבעה תפקודים בסיסיים של פולקלור:

·         שיקוף של התרבות שבתוכו מתרחש האירוע הפולקלורי, שיקוף שמכיל לעתים הבטים ביקורתיים ומאפשר שחרור ומתן פורקן ללחצים חברתיים על ידי הומור או לעג למבנים מקובלים.

·         אשרור וחיזוק (validating) של התרבות הסובבת.

·         חינוך והכוונה לעבר המוסכמות החברתיות של התרבות.

·         הפעלת לחץ חברתי על הפרט להשתלב במערכת התרבותית המקיפה.

 

סיכום קצר למאמרה של תמר אלכסנדר, "העיצוב הז'אנרי של סיפורי שדים, נישואים בין גבר לשדה"

     במהלך הקורס עסקנו הן בז'אנרים והן באסכולות מחקריות. מאמרה של אלכסנדר רומז לקשר שבין ז'אנר לאסכולה. כל אסכולה מגדירה את הז'אנר על פי אמות מידה המיוחדות לה. בראשית המחקר הפולקלוריסטי נתפס הז'אנר כנקבע על ידי התוכן: סיפורים על בריאה נתפסו כמיתוסים, סיפורים על גיבורים, קדושים ונסים נתפסו כאגדות וסיפורים על גיבורים לא מזוהים העוברים הרפתקאות, מצילים נסיכות וכדומה נתפסו כמעשיות. הז'אנרים נתפסים באסכולות אלה (כמו האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית) כאוניברסאליים.

     באסכולה הפונקציונליסטית (תפקודית) אמת המידה לקביעת הז'אנר הוא התפקיד החברתי והתרבותי שלו במערכת נתונה. בסקום למשל טען שבמיתוסים הדגש הוא על התפקוד של קדושה, באגדות, הדגש הוא הן על תפקיד של קדושה והן על תפקיד חילוני ובמעשיות מודגש דווקא התפקוד החילוני. באסכולה זו מה שקובע את הז'אנר הוא ההתייחסות וההגדרה של בני החברה עצמה וקנה המידה הוא אמונה לעומת אי-אמונה.

     במאמרה בוחנת אלכסנדר את היחס לשדים ובמיוחד את התמה של נישואין בין אדם לשדה לבין העיצוב הז'אנרי של נושאים אלה. כל ז'אנר עושה שימוש שונה באותם תכנים עצמם. בדור שלנו חל מהפך בתפיסה של קיום שדים. בניגוד לאמונה המוחלטת בשדים שאפיינה את העולם המסורתי, בעולם המודרני היחס הוא דו-משמעי ומשתנה בין אמונה להטלת ספק וזלזול. השדים אינם שייכים לעולם הרגיל שלנו ועם זאת יש להם מאפיינים אנושיים: הם אוכלים, מתרבים ומתים כמו בני אדם.

     כאשר משולבים סיפורי שדים בז'אנר האגדה קיימת בעיה: באגדה יש שתי מגמות: הרצון לדיוק בדיווח על מעשה שהיה והרצון לבטא אמת מידה מוסרית. השדים שנתפסים בעולם הפולקלור כישויות ניטרליות הופכים באגדה לישויות רעות ובלתי מוסריות שיש ללחום בהן.

     לא ניכנס כאן לפרטי המאמר. נציג כאן בקצרה רק את המסקנות. הסיפורים שנסקרים מתחלקים מבחינה ז'אנרית לשלוש קבוצות: מעשיות, אגדות שבח וממוראטים.

     במעשיות יש למספר חירות מלאה ליצור עולם בדיוני שלם מתוך נקודת מבט של מספר יודע כל. השדים אינם מייצגים בהכרח ישויות רעות או בלתי מוסריות. גם שדים וגם בני אדם יכולים להיות רעים או טובים. גם שדים וגם בני אדם נבחנים מנקודת מבט מוסרית של התנהגותם.

     באגדות העימות הוא עימות דתי בין קדושה לטומאה. השדים נתפסים כטמאים. הרב או הגיבור חייבים להתגבר על השדים.

     הממוראטים (סיפורים אישיים) מהווים ז'אנר שלשי הנפוץ דווקא בימינו ועניינם הוא דיווח על מפגש אישי של המספר עם שדים. אף שצפוי היה שבתקופה מודרנית ז'אנר זה יהיה פחות נפוץ בגלל התרופפות האמונה בשדים, המציאות מוכיחה שההפך הוא הנכון.

     עצם השימוש בנושא השדים איננו מיוחד אם כך לז'אנר מסויים. העיצוב הז'אנרי נקבע על פי חוקיו של כל ז'אנר.