ד"ר יואל פרץ
האסכולה הסטרוקטראליסטית
שעור מס' 8: הגישה הפרדיגמאטית
חובה:
ק' לוי סטרוס, עלילות אסדיוואל, הספרות, 20, (1975), עמ'
8-27.
טקסטים: "השמש
התמים בן השם", מגילת רות
הקדמה למשנתו הסטרוקטורליסטית של
קלוד לוי שטראוס
לוי שטראוס חיבר ספר בשם "The
Structural Study of Myth"
ובו הוא מביא את עיקרי תפיסתו. את רעיונותיו ביסס בין היתר על משנתו של הבלשן
השוויצרי דה-סוסיר (De Saussure) מתחילת המאה העשרים. דה סוסיר עשה את
ההבחנה הבסיסית בין שפה (langue) ודיבור (parole). שפה היא המבנה והכללים הבלתי משתנים שאינם תלוי זמן בעוד
שהדיבור הוא הביטוי היומיומי תלוי הזמן המסתמך על המבנה והכללים של השפה.
לדעתו של
לוי-שטראוס אחד המבנים הבסיסיים שתרבויות בכל רחבי העולם חולקות ביניהן הוא המבנה
של יחסי שארות, כלומר למי בכל קבוצה מותר לשאת אשה ואת
מי מותר לו לשאת? מי יורש מה ממי? איך מזוהים כל מערכות היחסים הללו?
טענתו היא שהמיתוס מתפקד כלשון בעלת מבנים
וכללים. מערכות שארות מגדירות את הכללים על פיהם מוחלפים רעיונות, סחורות ואנשים,
בתחומי תרבות מסוימת. הוא מדגיש במיוחד כי מערכות השארות מסבירות את "החלפת
הנשים" שבמסגרתה חברי משפחה אחת מוסרים אשה
ממשפחתם לבן משפחה אחרת ומקבלים בתמורה כלה לאחד מבני משפחתם. מערכות כאלה קיימות
לדוגמא אצל הבדווים בארץ בנישואים של בני דודים.
נקודה חשובה
עוד יותר במשנתו היא שיחסים בין יחידות בתוך מבנה מאורגנים בצמדים בינאריים (binary pairs). צמדים אלה הם או דומים או מנוגדים אחד לשני. רעיון זה לקוח
מרעיונותיו הפרדיגמאטים של דה דוסיר.
פרדיגמה היא תבנית שניתן להמיר אותה בתבנית אחרת. בספרות מדברים על שתי צורות
המרה:
1.
מטפורה (דימוי או השוואה) – מדמים
או משווים משהו אחד למשהו אחר שדומה לו. "היא יפה כמו השמש".
2.
מטונימה – המרת
משהו אחד במשהו אחר קרוב לו. כתר יכול להיות מיטונימה
של מלך למשל.
מה שחשוב
לענייננו הוא שבמבנים של המיתוס מוצא לוי-שטראוס תבניות פרדיגמטיות
שבהן מומר צמד בינארי אחד בצמד בינארי אחר דומה לו, או תבניות סינטגמטיות
שבהן מומר צמד בינארי אחד בצמד בינארי אחר הפוך לו או שונה ממנו.
מה שחשוב הוא
לא הזהות של כל יחידה לכשעצמה, אלא היחס בין כל שתי יחידות בתוך צמד בינארי.
בספרו "The Raw and the Cooked", "הנא
והמבושל" מסביר לוי-שטראוס כיצד יוצרים צמדים בינאריים, במיוחד צמדים
מנוגדים, את המבנה הבסיסי של התרבויות האנושיות, צורות החשיבה האנושיות וצורות
הסימול האנושיות. החשיבה בצמדים בינאריים נתפסת אצלו כתכונה בסיסית אוניברסלית בתרבות האנושית. דבר נוסף שהוא טוען הוא שבכל צמד
בינארי ניגודי יש צד אחד מועדף וצד אחר דחוי. מבושל עדיף על נא (לא מבושל) טוב
עדיף על רע, אור עדיף על חושך וכן הלאה.
מיתוסים
בתרבויות שונות יכולים להכיל כל דבר שהוא. מדוע בכל זאת ניתן לזהות דמיון בין
מיתוסים של עמים מרוחקים?
לוי-שטראוס
מעדיף להתבונן במבנה מאשר בתוכן. התכנים יכולים להשתנות במידה רבה מתרבות לתרבות.
הדמיון הוא תוצאה של מבנה זהה. לוי-שטראוס רואה במיתוס שפה. כמו שפה יש לספר אותו
על מנת שיתקיים. המיתוס מכיל גם הוא שפה ודיבור. לטענתו של לוי-שטראוס השפה
מתקיימת ב"זמן הפיך" בעוד שהדיבור מתקיים ב"זמן בלתי הפיך"
דיבור מתקיים לאורך קו זמן. מבנה השפה הוא משהו שנמצא מעל הזמן. הוא קיים בעבר
בהווה ובעתיד.
דוגמא: המשפט
"הילד הלך לבית הספר" מבחינת תוכנו הוא רצף שאנו קוראים אותו לפי סדר:
היה ילד. מה עשה הילד? הוא הלך. לאן הלך הילד? לבית הספר. אבל מבחינת המבנה
הדקדוקי אנו יכולים להביט על המשפט כולו כיחידה ולהתייחס למבנה הדקדוקי שלו: נושא
נשוא, תואר הפועל וכולי.
למיתוס, על פי
לוי-שטראוס יש את שתי התכונות: קיום דיאכרוני בזמן – משהו שהתרחש בנקודת זמן
בהיסטוריה, וקיום סינכרוני מבחינת המשמעות שהיא מעבר לזמן. היא התקיימה בעבר
מתקיימת בהווה ועשויה להתקיים בעתיד.
לוי-שטראוס
מייחס למיתוס מרכיב שלישי ההופך את המיתוס ללשון בפני עצמה ולא רק כצרוף תוכני של
מלים. זהו הסיפור שהמיתוס מספר. את עלילת המיתוס ניתן לתרגם, לעבד לקצר
ולהאריך בלי שיאבד את מבנהו הבסיסי. ניתן לכנות תכונה זו חשילות – היכולת להתחשל
לשנות צורה ולהיות מעוצב בדרכים שונות מבלי לאבד את המובן הבסיסי.
המיתוס דומה
לשפה בדברים הבאים:
1.
הוא מורכב מיחידות המתחברות זו לזו
על פי מערכת כללים.
2.
היחידות האלה יוצרות מערכות יחסים המבוססים
על צמדים של הפכים שקובעים את המבנה כולו.
מיתוסים שונים
משפה כיון שהיחידות הבסיסיות שלהם אינן פונמות או מורפמות – היחידות הבסיסיות של
לשון, אלא יחידות בסיסיות של המיתוס שהוא קורא להן "מיטמות"
(mythemes).
כל מיטמה היא אירוע או מצב בתוך עלילת המיתוס. שיטת
הניתוח שלו מבוססת על סדרות יחסים ולא על יחס בודד. הוא מכנה אותן צרורות יחסים.
הוא נוטל מתוך המיתוס את המיטמות הדומות ומסדר אותן בלי
קשר לסדר הכרונולוגי שלהן בעלילה.
דוגמא לצורה
שבה עובדות המיטמות: ניקח לדוגמא מבנה טיפוסי של מיתוס
– גיבור פוגש במכשול. הוא מתגבר עליו וכתוצאה מכך זוכה בגמול. ניקח מספר רב של
וריאציות של סיפורים כאלה. בכל וריאציה יהיה גיבור שונה, מכשול שונה, צורת התגברות
שונה וגמול שונה, אבל המבנה הוא אותו מבנה: צירוף שלוש מטימות
בסיסיות. עכשיו נסתכל על המכשולים השונים: הגיבור רוצה להכין מרק עוף ואין לו
תרנגולת. הגיבור רעב. / הגיבור מאוהב במישהי בלתי מושגת. / המורה מלמד כיתה שאינה
יודעת את החומר.
בכל המקרים יש
איזה שהוא חֶסֵר שצריך להתמלא כאשר יתגבר הגיבור על המכשול. הניגוד בין קיום חסר
ומילויו על פי לוי-שטראוס, הוא הדילמה התרבותית שכל אחד מן המיתוסים מנסה לפתור.
כך למשל
בניתוחו למיתוס של אדיפוס הציג לוי-שטראוס את הניגוד בין מוצא כתוני
(מוצא זר של המין האנושי) למוצא אוטוכתוני (מוצא טבעי מקומי של האדם) כצמד בינארי המומר על ידי צמד בינארי אחר.
הניתוח
הסטרוקטורלי של מיתוס מאפשר לנו לזהות את הסדר בתוך הכאוס. ניתוח זה נתפס על ידי
לוי שטראוס כ"מדעי" ואובייקטיבי.
להלן סיכום הרעיונות העיקריים שהציע לוי-שטראוס:
1.
הרעיון של ניתוח יחידות במבנה של
צמדים בינאריים.
2.
הרעיון שמה שחשוב הוא לא הצמדים
עצמם, אלא היחס בין צמדים שניתן לנסחו בצורה אלגברית: A מתייחס ל-B כמו ש-C מתייחס ל-D.
3.
הרעיון של זמן הפיך ולא הפיך
והרעיון של קריאת מבנה סיפורי (למשל מיתוס) כמבנה דו-ממדי ולא רק לינארי דיאכרוני (כלומר קווי ועל פי סדר הזמנים).
4.
רעיון נוסף הוא שהחזרה במיתוס
ובכלל בספרות המועברת בע"פ נחוצה כדי לחשוף את מבנה המיתוס. המיתוס בנוי
משכבות שכבות וכל שכבה חוזרת בצורה אחרת על השכבה הקודמת.
5.
ולבסוף: הרעיון שתפקידו של המיתוס
הוא לספק מודל הגיוני המתגבר על ניגודים – למשל אמונה בשני דברים סותרים בעת
ובעונה אחת. סתירות כאלה יש בכל תרבות והן באות לידי ביטוי בצמדים הבינאריים.
מאמר זה של
קלוד לו-שטראוס עסק בכמה גרסאות של מיתוס של שבטים אנדיאניים
בחוף המערבי של קנדה. המטרה הבסיסית של היא המאמר לבודד ולנתח ארבע רמות שונות
שהסיפור מתפתח בהן:
1.
הרמה הגיאוגרפית.
2.
הרמה הכלכלית.
3.
הרמה החברתית.
4.
הרמה הקוסמולוגית.
מטרה נוספת היא
להשוות גרסאות שנות של המיתוס הנפוצות באותה אוכלוסייה ולנסות להסביר את ההבדלים
הקיימים ביניהן.
מדובר בשבטים
אינדיאניים בחוף הצפון מערבי של אמריקה המתגוררים בתחום המנוקז על ידי שני נהרות.
חלק מן הגרסאות נרשמו באזור סמוך לחוף וחלק במעלה הנהר. השבטים שבהם מדובר אינם
עוסקים בחקלאות אלא בליקוט צמחים, בצייד ובדיג. אחד השבטים די צמוד לתחום מושבו.
השבט השני נודד בקיץ לציד הדגים ובחורף מתפרנס ממאגרי מזון שנאספו בקיץ. בחורף
סובלים הילידים ברעב. בקיץ הם דגים את דגי הסלמון (אילתית).
מבחינה חברתית
קיימים אצלם מעמדות של אצולה והעם הפשוט.
המיתוס על אסדיוול נרשם על ידי בואז (1912).
אם ובת שבעליהן מתו ברעב יוצאות לפגישה אחת במעלה הנהר והשניה
במורדו. הן נפגשות באמצע הדרך. בלילבה מבקר אותן זר
מסתורי שפירוש שמו "ציפור מבשרת טובות" הבת נישאת לו ונולד להם ילד בשם אסטיוול. אסטיוול הוא גיבור בעל
כוחות פלא שמקבל מאביו חפצי פלאים. האם מתה. אסטיוול
ואמו חוזרים לכפר הולדתה של האם. אסטיוול רודף אחרי
דובה לבנה ומטפס לשמים שם הוא מגלה שהדובה היא נערה יפיפייה, בתה של השמש. אסדיוול מתחתן אתה לאחר שהוא עומד בהצלחה בכמה ניסיונות. הוא
מתגעגע לאמו ויורד חזרה לאדמה. הוא מביא לאנשי הכפר מתנות מן השמים שבעזרתן הוא
מציל אותם מרעב. אסטיוול בוגד בכלתו ומתחתן לבתו של ראש
שבט מקומי. בעקבות מריבה עם גיסיו הוא נפרד מהם. הוא מצטרף לקבוצה אחרת ומתחתן עם
נערה אחרת. הוא רב שוב עם הגיסים. הם משאירים אותו בים, הוא מגיע למעמקי הים ומקבל
עזרה ממלך סוסי הים וכך הוא ניצל. אחר כך הוא נוקם בגיסיו, עוזב את אשתו וחוזר
לכפר מולדתו לאשתו הראשונה ולבנו. בסוף המיתוס הוא יוצא לציד בהרים ואובד שם ללא
נעלי שלג והופך לאבן שאפשר לראותה עד היום.
זה הסיפור
בגרסתו הראשונה. לוי-שטראוס בניתוח שלו אומר שניתן לזהות במיתוס:
1.
סביבה גיאוגרפית: תיאור המסעות
במעלה ובמורד הנהר.
2.
תנאים כלכליים: החיפוש המתמיד אחר
מזון והנדידות של אסטיוול וקרוביו.
3.
ארגון חברתי ומשפחתי: נישואין,
גירושין, התאלמנות, ריב בין קרובי משפה.
4.
קוסמולוגיה: ביקורו של אסטיוול בשמים ובמעמקי הים. הקשר שלו לשמש ולמלך סוסי הים.
מבחינה
גיאוגרפית מראה לוי-שטראוס שנדודיו של הגיבור נעשים בשני צירים: מזרח-מערב לאורך
הנהר וצפון-דרום.
מבחנה כלכלית
מתאר המיתוס נדודים בעקבות הדגים השונים המגיעים לנהרות בעונות שונות. במיתוס
מודגש גם ההבדל בין ציידי יבשה ובין ציידי ים.
מבחינה חברתית
מתאר המיתוס לעתים מצבים מציאותיים: פרידה של אם ובת בגלל נישואי הבת. הליכה של
הנשים אחרי בעליהן למקום מושבו של הבעל. יחסי הזיקה מבחינת קלאנים
הם מאטרילינארים (נקבעים על ידי האם. כמו שביהדות
לדוגמא בן לאם יהודיה ואב גוי הוא יהודי כי הזיקה הדתית נקבעת על ידי האם), אך
הילדים גדלים בכפר של אביהם. בגלל הרעב ומות הבעלים נפגשות שתי האלמנות וחיות יחד
במסגרת מאטריליניארית (אימהית) המנוגדת לצורת החיים
המקובלת עם משפחת האב. חשוב לציין שגם האורח מבני האלים שמתחתן עם הבת עובר
לגור אתה ולא לוקח אותה אליו, שוב בניגוד למקובל. לאורך כל הסיפור מודגש המתח
בין הבעלים לגיסים, כלומר לבני משפחות הנשים.
בפתח הסיפור יש
איחוד מחדש של אם ובתה שמשתחררות מקרוביהן (הן קרובי דם – של האם, והן קרובי
נישואין – של הבת). בסוף הסיפור יש איחוד בין אב ובנו שגם הם השתחררו מקרוביהם
(קרובי דם וקרובים בעקבות נישואין). יש כאן צמד ניגודים. גם ברמה הקוסמולוגית יש
צמד ניגודים: מסע לשמים לעומת מסע למעמקי הים. המסע לשמים מביא לנישואין שנהרסים בגלל
חזרתו של הגיבור לכפר הולדתו. המסע למעמקי הים לא גורר נישואין, אבל מביא לניתוקם
של הגיבור ובנו מקרוביהם.
בשתי הרמות
הראשונות (גיאוגרפית וכלכלית) תוארה מציאות ממשית. ברמה החברתית תוארו גם מצבים
מציאותיים וגם מצבים מנוגדים למקובל באותה חברה ברמה הקוסמית, לפחות על פי
תפיסתנו, מדובר במציאות דמיונית. מבחינת שומעי המיתוס אין הפרדה כזאת בין מציאות
לדמיון. לוי-שטראוס טוען שכל ארבע הרמות מכילות אותו "שדר" עצמו.
הרעב שאנו
נתקלים בו לאורך הסיפור הוא גם עניין קוסמולוגי בתפיסתם של הילידים. העולם נברא
כתוצאה מרעבתנותו של בורא העולם, "העורב הגדול" שערך מסעות כדי להשביע
את רעבו וכך יצר את העולם.
בתחילת הסיפור
אנו מבחינים בכמה צמדים: אם-בת, בכיר-צעיר, מורד הנהר-מעלה הנהר, מערב-מזרח,
צפון=דרום. שמים-ארץ.
הסיפור עוסק
בכמה ניגודים שלא באים על פתרונם, לדוגמא ארץ ושמים. הגיבור עולה לשמים מוצא שם אשה, אבל בסופו של דבר מנתק את יחסיו אתה. גם הניגוד בין
ציידי היבשה לציידי הים הבא לידי ביטוי בריב שפורץ בין הגיבור לגיסיו הוא ניגוד
שאינו נפתר. הפתרונות הממצעים (מלשון אמצע, למשל פגישת האם והבת באמצע הדרך)
נכשלים במרבית המקרים. בסוף הסיפור נתקע הגיבור בשל חסרון הנעליים בחצי הדרך ואינו
יכול לא לעלות ולא לרדת. ההפיכה לאבן משמעה שיתוק, קפיאה במקום.
כמו בניתוח של
המיתוס היווני של אדיפוס גם כאן מבחין לוי-שטראוס בין ארועי
רצף – המהלך הכרונולוגי (על פי סדר הזמן) של העלילה ומהלך של סכמות – מקרים דומים
שמתרחשים בחלקים שונים של העלילה ושאנחנו יכולים לקבץ אותם יחד במהלך הניתוח.
הסכימה
הגיאוגרפית מתבטאת בתנועות הגיבור מזרח- מערב וצפון-דרום המקבילות לתנועות
השבטים במציאות לחיפוש מזון (תנועה מנהר לנהר – צפון דרום – בעקבות עונות הדגים
ותנועה במורד הנהר ובמעלה הנהר – מזרח-מערב שוב בהקשר של חיפוש מזון.
הסכימה הקוסמולוגית קשורה בתנועות
מעלה-מטה: בין פסגה לעמק, בין הארץ לשמים, בין הארץ למעמקי הים.
שתי הסכימות משתלבות בסכמה שלישית של ניגודים בינאריים שהגיבור אינו
מצליח להתגבר עליהם גבוה/נמוך ß מים/יבשה ß
ציד ים/ציד יבשה ß
פסגה/עמק.
בנוסף קיימת
סכמה חברתית העוסקת בסוגי יחסים שונים אם/בת, בעל/גיסים, אב/בן ובמגורים פאטרילוקלאליים (אצל משפחת הבעל) לעומת מגורים מאטרילוקאליים (אצל משפחת האם).
הסכמה האחרונה
היא הסכמה הכלכלית רעב ß דיג דג החלב ß
ציד דג האלתית ß ציד יבשתי מוצלח.
לוי-שטראוס
מפשט את כל הסכמות האלה למצב תחילי לעומת מצב סופי:
מצב תחילי מצב
סופי
נקבה זכר
מזרח-מערב גבוה-נמוך
רעב שפע
מזון
תנועה נייחות
בשלב הבא של הניתוח מנסה לוי-שטראוס לפענח
את המסר המועבר דרך סידור הסכמות הזה.
רצף האירועים
הוא החלק הגלוי של הסיפור. ארגון הסכמות הוא התוכן הסמוי.
הוא מביא בהמשך
המאמר גרסה נוספת של המיתוס שבה יש יותר קשר בין החלק הגלוי לסמוי.
לא ניכנס כאן
לניתוח המפורט שהוא עושה. ננסה רק להציג את המסקנות שהוא מסיק. לוי-שטראוס טוען
שהמיתוס מציג תמונה שקשורה מצד אחד למציאות החיים ומצד שני, מתארת מצבים
מדומיינים של קשרים בין שמים וארץ או קשרי שארות ונישואין לא מקובלים,
הכשל של המצבים המדומיינים מטרתו להראות שהמציאות הקיימת על אף שפע הניגודים
שבתוכה היא בכל זאת עדיפה על האפשרויות האחרות לפישור בין מתחים.
המיתוס פותח
במצב של רעב ומסתיים במצב של שפע. זהו לכאורה כיוון חיובי: שלילת הרעב ותנועה
לקראת פתרון של שפע.
מצד שני המיתוס
נפתח בתנועה (כיוון חיובי) ומסתיים בקיפאון, בשיתוק (מצב שלילי).
המיתוס מדגיש
את חשיבות המצבים הממצעים הקיימים בין הניגודים. דוגמא נוספת לכך היא מנהגי חגיגות
הפוטלאטש (שאינם מוזכרים במיתוס) ושבהם עורך הפוטלאטש מחלק את כל רכושו בין אורחיו. זהו מצב שבו
אדם כאילו פועל נגד האינטרסים שלו – מבזבז את רכושו, אבל מבחינה חברתית זהו מנהג
המאפשר שיתוף בין כל בני השבט וחלוקה שוויונית ממוצעת של הרכוש. כל אדם שמתעשר מעל
לרף מסוים, מחלק את העודפים בין חבריו וכך מושג שוויון חברתי המאפשר תמיכה בחברים
החלשים של השבט.
עריכת פוטלאטש וחלוקת רכוש מעניקה לאדם העורך את הטכס הכרה
חברתית ומדגישה את מעמדו בחברה.
הפרק על אדיפוס (לימוד סטרוקטורלי של מיתוס)
בתוך ספרו של קלוד לוי שטראוס, "אנתרופולוגיה סטרוקטורליית"
המאמר נלקח מאתר באינטרנט : http://mural.uv.es/madelro/myth.html
From
Claude Levi-Strauss, Structural Anthropology. New
York: Basic Books, 1963, pp. 202- 212.
הלימוד הסטרוקטורלי של מיתוס
קלוד לוי-שטראוס
תרגם מאנגלית: יואל פרץ
האנתרופולוגיה
הלכה והתרחקה בעשרים השנים האחרונות ממחקרים בשדה הדת על אף מאמצים מסוימים שנעשו
לאחרונה לחדש מחקרים כאלה. באותו זמן עצמו, ובדיוק בגלל שהאינטרס של אנתרופולוגים
מקצועיים היה להתעלם מן הדת הפרימיטיבית, ניצלו כל מיני חובבים המתיימרים להשתייך
לדיסציפלינות אחרות, את ההזדמנות כדי להידחק לתחום זה ולהפוך למגרש המשחקים הפרטי
שלהם את מה שאנו הותרנו כארץ שוממה. התקוות למחקר מדעי של הדת התערערו בשתי
דרכים...
קרוב
לודאי שמכל הפרקים של אנתרופולוגיה דתית לא היה פרק שמחקרו התעכב במידה כה רבה כמו
הפרק של המיתולוגיה. מנקודת מבט תיאורטית, המצב נותר דומה מאוד למה שהיה לפני
חמישים שנה, כלומר כאוטי. מיתוסים עדין מפורשים בצורה נרחבת בדרכים סותרות:
כחלומות קולקטיביים, כתוצר של משחק אסתטי, או כבסיס לפולחן. דמויות מיתולוגיות
נחשבות כהפשטות מאונשות, גיבורים ממוצא אלוהי או אלים
שירדו ממעמדם. תהיה ההשערה אשר תהיה, המבחר הסתכם בצמצום המיתולוגיה אם למשחק חסר
תועלת ואם לספקולציות פילוסופיות גולמיות.
כלום
עלינו לבחור בין שטחיות לפלפולי שווא כדי להבין מהי מיתולוגיה באמת? יש הטוענים כי
חברות אנושיות רק מבטאות באמצעות המיתולוגיות שלהן רגשות בסיסיים המשותפים לכל
המין האנושי, כמו אהבה, שנאה, או נקם, או שהן מנסות לספק סוג מסוים של הסברים
לתופעות שאחרת לא ניתן להבינן – תופעות אסטרונומיות, תופעות מטאורולוגיות וכדומה.
אך מדוע שחברות אלה יעשו זאת בדרכים כה מסובכות ועקלקלות, כאשר כולן מודעות
להסברים אמפיריים? מצד שני פסיכואנליטיקאים ואנתרופולוגים רבים העתיקו את הבעיות
מן השדות הטבעיים או הקוסמולוגיים לכיוון השדות החברתיים והפסיכולוגיים. אך אז
הפרשנות נעשית קלה מדי: אם מיתולוגיה נתונה מעניקה חשיבות לדמות מסוימת, נניח סבתא
מרשעת, יתבע מאתנו הדבר להניח שבחברה כזו סבתות הן אכן מרשעות וכי המיתולוגיה
משקפת את המבנה החברתי ואת היחסים בחברה. אך אם הנתונים הממשיים יהיו מנוגדים
להנחה יניחו המפרשים באותה מידה שמטרת המיתולוגיה היא לאפשר פורקן לרגשות מודחקים.
תהיה הסיטואציה אשר תהיה, דיאלקטיקה שנונה תמצא תמיד דרך להעמיד פנים שהמשמעות
נמצאה.
מיתולוגיה מעמתת את מי שחוקר אותה עם מצב שבמבט ראשון נראה כמלא סתירות.
מצד אחד נראה כי במהלכו של מיתוס כל דבר יכול לקרות. אין היגיון ואין רצף. כל
אפיון, אפשר שייחסו אותו לכל נושא. אפשר למצוא בו כל יחס שניתן להעלות על הדעת.
כשנכנסים לתחום המיתולוגיה הכל אפשרי.
אך מצד
שני אותה שרירות לב כביכול מוסווה על ידי דמיון מדהים בין מיתוסים שנאספו באזורים
שונים במידה רבה מאוד. וזוהי הבעיה: אם תוכנו של מיתוס הוא מקרי, איך נוכל להסביר
את העובדה שמיתוסים בכל מקום בעולם הם כה דומים?
המודעות
לסתירה הבסיסית הזו ביחס לטבעם של מיתוסים היא זו שעשויה לקדם אותנו לפתרונה,
מכיוון שהסתירה שניצבת לפנינו דומה מאוד לזו שבזמנים עברו הטרידה את הפילוסופים
הראשונים ביחס לבעיות בלשניות. הבלשנות יכלה להתפתח כמדע רק לאחר שהתגברו על סתירה
זו. פילוסופים בעת העתיקה חשבו על לשון באותה דרך שאנו חושבים על מיתולוגיה. מצד
אחד הם הבחינו שבלשון נתונה רצפים מסוימים של קולות התקשרו למשמעויות מוגדרות והם
ניסו בכנות, לגלות את הסיבה לזיקה שבין אותם קולות למשמעות שניתנה להם. ועם זאת
מאמציהם סוכלו למן הרגע הראשון מכיוון שאותם קולות היו קיימים במידה שווה בשפות
אחרות, אף על פי שהמשמעויות שנמסרו באמצעותם היו שונים לחלוטין. הסתירה יושבה רק
עם הגילוי שצירופי הקולות ולא הקולות עצמם, הם שמעניקים את המשמעויות לנתונים.
אך לא
די בכך שנזמין את חוקרי המיתוסים להשוות את מצבם הבלתי יציב למצבם של חוקרי הלשון בתקופה הטרום מדעית.
למעשה, דבר זה רק יעביר אותנו מקושי אחד לקושי אחר. יש סיבה טובה מאוד מדוע לא
ניתן להתייחס למיתוס כאל לשון אם ברצוננו לפתור את בעיותיו המיוחדות; המיתוס הוא
שפה: כדי שהמיתוס יוודע עליו להיות מסופר; הוא חלק
מן הדיבור האנושי. כדי לשמר את ייחודו עלינו להראות שמיתוסים הם בו בזמן גם דברים
הזהים לשפה וגם שונים ממנה. גם כאן ניסיון העבר של הבלשנים עשוי לסייע לנו, מכיוון
שבניתוח השפה עצמה ניתן למצוא דברים שהם זהים ובאותו זמן הם גם שונים.
זוהי בדיוק
ההבחנה שעשה סוסיר בין langueל-parole. ה'לנג' מהווה את הצד
המבני הסטרוקטורלי של הלשון, בעוד שה'פרול'
הוא ההיבט הסטטיסטי שלה. לנג שייכת לזמן הפיך. פרול הוא בלתי הפיך. אם שתי שכבות אלה כבר
קיימות בשפה, אזי מתקבל על הדעת שנוכל לבודד גם שכבה שלישית.
הבחנו
בין לנג לפרול על פי
קישורי הזמן השונים שהם עושים בהם שימוש. נוכל לראות שהמיתוס עושה שימוש בקישור
שלישי שמצרף את התכונות של השניים הראשונים: מצד אחד מיתוס מתקשר תמיד לאירועים
שבאופן מוצהר קרו בעבר, אך מה שמעניק למיתוס ערך מעשי רלוונטי הוא זה שהתבנית המתוארת
בו היא חסרת זמן; היא מפרשת את ההווה ואת העבר כמו גם את העתיד. דבר זה ניתן
להבהירו על ידי השוואה בין מיתוס למה שהחליף אותו במידה נרחבת בחברות המודרניות,
דהיינו, פוליטיקה. כאשר היסטוריון מתייחס למהפכה הצרפתית הוא מסתכל עליה תמיד כעל
רצף של אירועי עבר, סדרה בלתי הפיכה של מאורעות שתוצאותיהם הרחוקות אפשר שעדין
תורגשנה בהווה. אך בעיניו של הפוליטיקאי הצרפתי כמו גם בעיני תומכיו, המהפכה
הצרפתית היא שני הדברים גם יחד, גם רצף אירועים השייך לעבר – כפי שהיא נתפסת על
ידי ההיסטוריון – וגם תבנית חסרת זמן שניתן לזהותה במבנה החברתי הצרפתי בן זמננו
ואשר מספקת מפתח לאינטרפרטציה שלו ושניתן להסיק ממנה על התפתחויות עתידיות. מישְלֶה, לדוגמא היה היסטוריון בעל חשיבה
פוליטית. הוא מתאר את המהפכה הצרפתית כך: "באותו יום הכל
היה אפשרי... עתיד הפך להווה... כלומר, זמן לא היה קיים עוד, הבזק של
נצחיות."
מבנה
כפול זה שהוא גם היסטורי וגם א-היסטורי באותו זמן, הוא שמסביר כיצד מיתוס, המתקשר
לממלכת הפרול ומתפרש ככזה ובאותה עת עצמה
מבוטא כלנג, עשוי להוות ישות מוחלטת ברמה שלישית, שאף שהיא נותרת
לשונית בטבעה, היא נבדלת מהשתיים האחרות.
יהיה
חוסר ידיעתנו באשר ללשון ולתרבות של העם שבה צמחה אותה לשון, אשר יהיה, מיתוס נתפס
כמיתוס על ידי כל קורא בכל מקום בעולם. תוכנו של מיתוס אינו טמון בסגנונו, במוסיקה
המקורית שלו, או בתחביר הלשוני שלו, אלא בסיפור שהוא מספר. מיתוס
הוא שפה, המתפקדת על רמה גבוהה במיוחד שבה המשמעות מצליחה "להמריא"
באופן מעשי מן הקרקע הלשונית שעליה היא ממשיכה להתגלגל...
עתה
נפנה לדוגמא קונקרטית של המתודה שאנו מציעים. אנו נשתמש במיתוס של אדיפוס הידוע
לכל. אני מודע היטב לכך שהמיתוס של אדיפוס הגיע אלינו בצורתו המעובדת המאוחרת דרך
שינויי צורה ספרותיים שעניינם הוא יותר בעיונים האסתטיים והמוסריים מאשר בצדדים
הדתיים או הטקסיים, יהיו אשר יהיו. אך אנו לא נפרש את המיתוס של אדיפוס במונחים
מילוליים ואף לא נציע הסברים המיועדים למומחה. אנו רוצים פשוט להמחיש – ומבלי
להגיע לכל מסקנה המתחשבת בכך – טכניקה מסוימת, שהשימוש בה קרוב לודאי אינו תקף
בדוגמא מיוחדת זו, בגלל האלמנטים הפרובלמטיים שהצבעתי
עליהם למעלה. את ה"הדגמה" יש על כן להבין לא במונחים שאליהם מתכוון
מדען, אלא במקרה הטוב, במונחים שאליהם מתכוון רוכל רחוב, שמטרתו איננה להשיג תוצאה
קונקרטית, אלא להסביר, בצורה תמציתית ככל
האפשר, את דרך הפעולה של הצעצוע שהוא מנסה למכור לצופים.
המיתוס
יטופל כאן כאילו הוא מהווה תכליל (פרטיטורה) של תזמורת שאנו בוחנים מבלי דעת
כסדרות חד-קוויות; המשימה שלנו היא לחזור ולכונן את הסידור הנכון. נניח, לדוגמא,
שאנו מתמודדים עם רצף מהסוג: 8,6,5,4,3,7,5,2,1,8,7,5,4,1,8,6,4,3,2,8,7,4,2,1...,
המשימה היא לצרף ביחד את כל האחד-ים, השנים-ים, השלוש-ים וכן הלאה. התוצאה תהיה
שרטוט מעין זה (קרא מימין לשמאל ומלמעלה למטה):
8 |
7 |
|
|
4 |
|
2 |
1 |
8 |
|
6 |
|
4 |
3 |
2 |
|
8 |
7 |
|
5 |
4 |
|
|
1 |
|
7 |
|
5 |
|
|
2 |
1 |
8 |
|
6 |
5 |
4 |
3 |
|
|
אנו נשתדל לבצע אותו סוג ניתוח למיתוס של
אדיפוס, בניסיון לבנות כמה סידורים של המיתמות (יחידות בסיסיות
של המיתוס) עד שנמצא סידור התואם את העקרונות שמנינו למעלה. הבה נניח, לצורך
הדיון, שהסידור הטוב ביותר הוא הסידור הבא (אף על פי שלבטח ניתן לשפרו בסיועו של
מומחה למיתולוגיה היוונית):
|
|
|
קַדמוֹס מחפש את אחותו אֶוּרוֹפֵּה, שנחטפה על ידי זאוס |
|
קדמוס הורג את
הדרקון |
|
|
|
|
הספרטים הורגים איש את
רעהו |
|
לבדקוס (אביו של ליוס)
= חיגר (?) |
|
|
|
לאיוס (אביו של אדיפוס) = שמאלי (?) |
|
אדיפוס
הורג את אביו, לאיוס |
|
|
אדיפוס
הורג את
הספינקס |
|
|
אדיפוס
= רגל-נפוחה (?) |
|
|
|
|
|
|
אדיפוס
נושא לאשה את אמו, יוֹקַסְטֵה |
|
|
אתאוקלס הורג את אחיו, פוליניקס |
|
|
|
|
אנטיגונֶה
קוברת את אחיה, פוליניקס, על אף האיסור |
אנו מוצאים את עצמנו, אם כך, מתמודדים עם ארבע
עמודות אנכיות, שכל אחת מהן כוללת כמה יחסים השייכים לאותו צרור. אם היה עלינו לספר
את המיתוס, היינו מתעלמים מהעמודות וקוראים את השורות מימין לשמאל ומלמעלה למטה.
אך אם ברצוננו להבין את המיתוס, אזי יהיה עלינו להתעלם ממחצית מן
הממד הדיאכרוני (מלמעלה למטה) ולקרוא מימין לשמאל עמודה אחר עמודה, כאשר כל עמודה
נחשבת ליחידה.
כל
היחסים השייכים לאותה עמודה מציגים את התכונה המשותפת שמשימתנו היא לגלותה.
לדוגמא, כל האירועים המקובצים בעמודה הראשונה מימין, עניינם הוא קרבת דם מודגשת
בצורה מופרזת, כלומר, הקרבה היא יותר אינטימית מאשר הייתה צריכה להיות. בואו
ונאמר, אם כך, שלעמודה הראשונה יש את התכונה המשותפת של הפרזה בערך של קרבת
דם. ברור שהעמודה השנייה מבטאת את אותו דבר, אבל הפוך: המעטה בערך
של קרבת דם. העמודה השלישית עניינה במפלצות שהושמדו. אשר לעמודה הרביעית, כאן
נחוצות כמה מלות הבהרה. הקונוטציה הראויה לציון של השמות בשלשלת היוחסין של
אדיפוס, צוינה פעמים רבות. עם זאת בלשנים מתעלמים ממנה בדרך כלל, מאחר ועבורם הדרך
היחידה להגדיר את משמעותו של מונח היא לחקור את ההקשרים שהוא מופיע בהם, ושמות
פרטיים, בדיוק מהסיבה שמשתמשים בהם ככאלה, אינם מלווים בשום הקשר. בשיטה שאנו
מציעים ללכת בה, ההתנגדות נעלמת, מאחר והמיתוס עצמו מספק את הקשרו שלו. את המובן
אין לבקש יותר במשמעות האירועית של כל שם, אלא בעובדה
שלכל השמות יש תכונה משותפת: כל המשמעויות ההיפותטיות (שבהחלט יכולות להישאר היפותטיות)
מתייחסות לקשיים בהליכה יציבה ובעמידה זקופה.
מהו אם
כך הקשר בין שתי העמודות שבצד שמאל? עמודה שלוש מתייחסת למפלצות. הדרקון הוא יצור כתוני (ממוצא זר, מן השאול)
שיש להורגו כדי שהמין האנושי יוולד מן האדמה;
הספינקס הוא מפלצת הממאנת להתיר לבני אדם לחיות. העמודה האחרונה מולידה את הראשונה
שעניינה במוצא האוטוכתוני (מוצא עצמי, לא מפלצתי) של המין האנושי.
מאחר והיצורים המגונים מוכרעים על ידי בני אדם, נוכל לומר שהתכונה המשותפת של
העמודה השלישית היא הכחשת המוצא האוטוכתוני של האדם.
דבר זה
מאפשר לנו מיד להבין את משמעותה של העמודה הרביעית. במיתולוגיה, האיפיון האוניברסלי של בני האדם
הנולדים מן האדמה הוא שברגע שהם בוקעים ממעמקים אין הם יכולים עדין ללכת או שהם
צועדים בצורה מגושמת. כך הוא הדבר במקרה של היצורים הכתוניים
במיתולוגיה של הפואבלו: מויינגבו,
המנהל את הבקיעה ושומאיקולי הכתוני
הם חיגרים ("מדממי רגל", "פגועי
רגל"). אותו דבר קורה לקוסקימו של הקווקיוטל לאחר שנבלעו על ידי המפלצת הכתונית,
טסיאקיש: כאשר הם חוזרים אל פני האדמה "הם צולעים
קדימה או מועדים הצידה". התכונה המשותפת של העמודה הרביעית היא על כן התעקשות
על המוצא האוטוכתוני של האדם. נובע מכך שעמודה ארבע מתייחסת לעמודה שלוש
כמו עמודה אחת לעמודה שתים. אי היכולת לחבר שני סוגי יחסים מוכרעת (או מוטב לומר
מוחלפת) על ידי הטענה שיחסים מנוגדים הם זהים במידה והם סותרי-עצמם באותו אופן. אף
על פי שזהו ניסוח זמני של מבנה המחשבה המיתית, הוא מספיק לנו בשלב זה.
אם נשוב
עתה למיתוס של אדיפוס, נוכל לראות מה משמעותו. עניינו של המיתוס הוא אי היכולת של
תרבות המחזיקה באמונה שהמין האנושי הוא אוטוכתוני (ראה למשל, פאוסניאס,
VIII, xxix, 4: צמחים מספקים מודל
לבני אנוש), למצוא מעבר מספק בין תאוריה זו לבין הידע
שיצורים אנושיים נולדים למעשה מן האיחוד של גבר ואשה.
אף על פי שברור כי הבעיה איננה ניתנת לפתרון, מספק המיתוס של אדיפוס סוג של כלי
לוגי הגיוני אשר מקשר את בעיית המוצא – לידה מאחד או לידה משנים? – לבעיה הנגזרת
ממנה: לידה מן השונה או לידה מן הזהה? באמצעות המתאם של תבנית זו, מתן הערך המוגזם
לקרבת דם מתייחס להמעטה בערכה של קרבת דם, כמו שהניסיון לברוח מאוטוכתוניות מתייחס
לחוסר האפשרות להצליח בכך. אף על פי שהניסיון מנוגד לתיאוריה, החיים החברתיים
נותנים תוקף לקוסמולוגיה על ידי הזהות המבנית שלה. לפיכך הקוסמולוגיה היא נכונה.
על
חייו ומפעלו הכולל של קלוד לוי שטרוס
קלוד
לוי שטראוס הוא אנתרופולוג יהודי צרפתי שהשפיע החל משנות הששים של המאה שעברה על
תחומים נרחבים בתפיסה האסתטית והחברתית של התרבות. הוא נולד ב-28/11/08 בבריסל
ובקרוב ימלאו לו תשעים וחמש שנים. הוא זכה השנה לקבל את פרס מייסטר-אקהארט לפילוסופיה.
הוא ידוע במיוחד בזכות תרומתו לתפיסה
הסטרוקטורלית באנתרופולוגיה ובתחומים נוספים. הוא למד פילוסופיה בפריס וב-1934 החל ללמד בבית ספר תיכון בפריס. באותה שנה הוצע לו
לכהן כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת סאן פאולו שבברזיל בתנאי שיתן את הסכמתו לכך תוך שלוש שעות. את חמש השנים הבאות עשה
בברזיל ושם ערך מחקרי שדה אינטנסיביים באזורים נידחים של המדינה. כשנשאל פעם מה
גרם לו להגיע להחלטה, השיב: "למעשה הפכתי לאנתרופולוג לא בגלל ענייני
באנתרופולוגיה, אלא בגלל רצוני לצאת מתחום הפילוסופיה". הפילוסופיה הגבילה
אותו לתחום התרבות המערבית בעוד שהאנתרופולוגיה נתנה לו את ההזדמנות לחקור את שדה
החשיבה המלא של האנושות. הגישה שלו הייתה אם כך מלכתחילה גישה אוניברסלית
חובקת עולם.
הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו הייתה
הערבוביה המביכה של מנהגי נישואין שגילה בתרבויות שונות. לא יתכן, אמר לעצמו,
שמנהגים אלה הם חסרי משמעות. וריאציות של אותם מנהגים עצמם הופיעו בכל מיני מקומות
בעולם ועם זאת הרעיון שלכולם יש מטרה עקבית אחת נראה לו אבסורד. במאמץ להבהיר את הנתונים
האלה הציע לוי-שטראוס לבצע ניתוח סטרוקטורלי שלהם. העבודה התיאורטית שלו בצרוף
מחקרי השדה שערך היוו את הבסיס לפרסומיו והקנו לו מוניטין בענף האנתרופולוגיה
באמריקה.
עם פרוץ המלחמה חזר לוי-שטראוס לצרפת כדי
להתגייס, אך נאלץ להמלט לארה"ב מחמת יהדותו. הוא
לימד שלוש שנים בבית הספר לעבודה סוציאלית בניו-יורק ובין השנים 1946-1947 כיהן
כנספח תרבותי צרפתי בוושינגטון.
בשנת 1948 חזר לצרפת כפרופסור לאתנולוגיה
באוניברסיטת פריס וב-1959 מונה לראש הקתדרה
לאנתרופולוגיה חברתית ב'קולג' דה פרנס' ומילא שורה של
תפקידים אקדמיים עד לפרישתו.
עבודת השדה שלו בברזיל משתקפת בספרו על מבני
שארות (קרבה משפחתית) אלמנטריים שיצא ב-1949 ובספר נוסף
שראה אור ב-1955 ושהיה בעל אופי יותר עיוני וספרותי. עבודתו המונומנטלית
בת ארבעת הכרכים "מיתולוגיות" מ-1960 ו-1970 היא שהקנתה לו את עיקר
פרסומו.
את השקפותיו התיאורטיות גיבש בספרו מ-1958
"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית". הרעיון המרכזי שהגה היה החלת שיטות מחקר
מבניות מתחום הבלשנות, הספרות והאומנות על מערכות תקשורת סימבולית בתרבויות. תפיסה
זו עמדה בניגוד לתפיסה הפונקציונלית והתפיסה ההיסטורית
שהיו מקובלות עד אז באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה והסבירו כל דבר מנקודת מבט של
תפקודו העכשווי או התפתחותו ההיסטורית.
לוי-שטראוס ראה במתודות הבלשניות שפותחו על
יד דה סוסיר דגם מתאים לבחינת תופעות חברתיות. בדברו על
ניתוח בלשני של שפה (בספרו "אנתרופולוגיה סטרוקטורלית") הוא אומר:
"על ניתוח מדעי להיות אמיתי, מפשט ומסביר". ניתוח פונמי (מהמלה פונמה –
הברה) חושף תכונות ממשיות של הלשון שהדובר בה יכול לזהותן ובו בזמן פונמה היא
הפשטה של מבנה הלשון, לא צליל אלא קטגוריה של צרוף צלילים המובחן מצרופים אחרים על
פי חוקים מוגדרים לאותה לשון. את המבנה הקולי הכולל של שפה ניתן לבסס על מספר
מצומצם של חוקים.
במחקר מערכות השארות, ניסה לוי-שטראוס
להסביר את קיומן של מערכות יחסים שונות במשפחה בתרבויות שונות בדרום אמריקה.
חוקרים לפניו גילו חוקים מבניים שונים. לדוגמא התברר שיש קורלציה בין טיב היחסים
בין בעל לאשה: אם לאשה יש
מעמד חברתי דומיננטי ויחסים פורמליים עם הבעל, ישררו
בדרך כלל יחסים אינטימיים בין האב לבן. אך לא נמצאה תיאוריה עקבית שתסביר מבנים
אלה.
גישה נאותה לבעיה היא מציאת יחידת שארות
(קרבה משפחתית) שתסביר את כל הוריאציות. זהו אשכול של ארבעה תפקודים: אח, אחות, אב
ובן. תפקודים אלה מעורבים בכל חברה שקיימים בה איסורים (טאבו) על גילוי עריות
הדורשים מאדם להשיג אשה מאנשים המצויים מחוץ לקו התורשה
שלו. אח יכול להשיא את אחותו לזרים על בסיס זה שבדור השני בנה של אותה אחות ישיא באופן
הדדי את אחותו לזרים. בבסיס הדרישה הזאת עומדת סירקולציה נמשכת של נשים השומרת על
יחסי אחווה בין קלנים (שבטים או חמולות) שונים.
פתרונות מעין אלה בין אם הם נכונים או
שגויים, דורשים חשיבה מבנית, גם אם אין הם מוליכים לפתרון כולל. אין להמעיט בערכם
של איסורים (טאבו) המבטאים את האופי הסטרוקטורלי של החברה. תיאוריה סטרוקטורלית
צריכה להתקשר לנתונים הממשיים שהחוקר נתקל בהם.
השקפתו של לוי-שטראוס על החיים האנושיים היא
שהם מתקיימים סימולטנית בשני קווי זמן: הקו ההיסטורי מרובה האירועים והקו של מה
שהוא מכנה מחזורים שבהם שולטת לאורך זמן מערכת דפוסים מיתיים ולאחר זמן היא מוחלפת
על ידי מערכת אחרת. במובן זה עבודתו מתקשרת לעבודתו של ההיסטוריון פרננד ברודל (Fernand Braudel)
על ההיסטוריה של אגן הים התיכון ועל מה שהוא מכנה "La longue duree"
השקפות תרבותיות וצורות של ארגונים חברתיים המתקיימים לאורך תקופות זמן ארוכות.
סיכום הנקודות העיקריות במאמר
המאמר
שאנו דנים בו לקוח מספרו של קלוד לוי שטראוס, "אנתרופולוגיה
סטרוקטורליסטית". הפרק מהווה ניסיון לפרש ולנתח בצורה סטרוקטורליסטית את
סיפור אדיפוס במיתולוגיה היוונית. הספר ראה אור בשנת 1962 ומציג תפיסה שהייתה אז
חדשנית מאוד ביחס לפרשנות שניתנה עד אז למיתוסים.
לוי-שטראוס פותח את מאמרו בדיון על מצב המחקר של מיתוסים בשנות החמישים של
המאה שעברה. לדעתו הוזנח תחום מחקר זה וההסברים שניתנו למשמעות המיתוסים היו מאוד
כאוטיים: לדוגמא ההסבר של מיתוסים כחלומות קולקטיביים ששימשו כבסיס לפולחן.
הדמויות המיתולוגיות נתפסו כהפשטות מאונשות, גיבורים
ממוצא אלוהי או אלים שירדו ממעמדם וכדומה.
הוא
דוחה את ההסברים האומרים כי "חברות אנושיות רק מבטאות באמצעות המיתולוגיות
שלהן רגשות בסיסיים המשותפים לכל המין האנושי, כמו אהבה, שנאה, או נקם, או שהן
מנסות לספק סוג מסוים של הסברים לתופעות שאחרת לא ניתן להבינן – תופעות
אסטרונומיות, תופעות מטאורולוגיות וכדומה". הוא מציג את השאלה המתבקשת:
"מדוע שחברות אלה יעשו זאת בדרכים כה מסובכות ועקלקלות, כאשר כולן מודעות
להסברים אמפיריים?" מצד שני הוא גם דוחה את ניסיונותיהם של
פסיכואנליטיקאים ואנתרופולוגים להעתיק את הבעיות מן השדות הטבעיים או הקוסמולוגיים
לכיוון השדות החברתיים והפסיכולוגיים. דרך זו נראית לו פשטנית מדי. "אם
מיתולוגיה נתונה מעניקה חשיבות לדמות מסוימת, נניח סבתא מרשעת", הוא
אומר, "יתבע מאתנו הדבר להניח שבחברה כזו סבתות הן אכן מרשעות וכי
המיתולוגיה משקפת את המבנה החברתי ואת היחסים בחברה. אך אם הנתונים הממשיים יהיו
מנוגדים להנחה יניחו המפרשים באותה מידה שמטרת המיתולוגיה היא לאפשר פורקן לרגשות
מודחקים. תהיה הסיטואציה אשר תהיה, דיאלקטיקה שנונה תמצא תמיד דרך להעמיד פנים
שהמשמעות נמצאה."
המיתולוגיה מעמידה אם כך את החוקר בפני מצב מלא סתירות: ."אפשר
למצוא בו (במיתוס) כל יחס שניתן להעלות על הדעת. כשנכנסים לתחום המיתולוגיה הכל אפשרי."
מצד שני
קיים דמיון מדהים בין מיתוסים שנאספו מאזורים שונים. "אם תוכנו של מיתוס
הוא מקרי", אומר לוי-שטראוס, "איך נוכל להסביר את העובדה
שמיתוסים בכל מקום בעולם הם כה דומים?"
בנקודה
זו הוא עושה אנלוגיה מתחום הבלשנות. גם כאן עמדו החוקרים בפני סתירה: "מצד
אחד הם הבחינו שבלשון נתונה רצפים מסוימים של קולות התקשרו למשמעויות מוגדרות והם
ניסו בכנות, לגלות את הסיבה לזיקה שבין אותם קולות למשמעות שניתנה להם. ועם זאת
מאמציהם סוכלו למן הרגע הראשון מכיוון שאותם קולות היו קיימים במידה שווה בשפות
אחרות, אף על פי שהמשמעויות שנמסרו באמצעותם היו שונים לחלוטין."
"הסתירה
יושבה", הוא ממשיך ואומר, "רק עם הגילוי שצירופי הקולות ולא
הקולות עצמם, הם שמעניקים את המשמעויות לנתונים."
מכאן
הוא עובר להסבר קצר על תורתו הבלשנית של דה-סוסיר, בלשן
שוויצרי שפרסם את מחקריו ערב מלחמת העולם הראשונה, כלומר פחות או יותר כאשר נולד
לוי-שטראוס, ואשר השפיע עליו מאוד.
דה-סוסיר עשה הבחנה בין מה שהוא מכנה בין langueו-parole. ה'לנג' (שפה) מהווה את
הצד המבני הסטרוקטורלי של הלשון, בעוד שה'פרול'
(דיבור) הוא ההיבט הסטטיסטי שלה. לנג שייכת לזמן הפיך ומבטא את
הכללים הבסיסיים של השפה משותפים לכל ועליה נבנה ה-פרול,
הביטוי האישי האינדיבידואלי של כללים אלה על ידי דובר של השפה בזמן נתון.
לוי-שטראוס מציע שכבה שלישית שלדעתו קיימת במיתוס: המיתוס מתקשר לרצף
אירועים שקרו בעבר, אך התבנית המתוארת בו היא חסרת זמן ורלוונטית לעבר ולהווה כמו
גם לעתיד. הוא משווה זאת לפוליטיקה, שהיא לדבריו התחליף המודרני למיתוס בחברה
שלנו, ולהתייחסות שלה להיסטוריה. היסטוריה, לדוגמא המהפכה הצרפתית היא רצף אירועים
השייך לעבר ועם זאת מבחינה פוליטית היא חסרת זמן בהיותה תבנית שניתן לזהותה במבנה
החברתי בן זמננו ושניתן להסיק ממנה גם על העתיד.
מבנה
כפול זה קיים גם במיתוס. זיהוי המיתוס ככזה אינו קשור בשפה או בסגנון או בתחביר
הלשוני, אלא בסיפור שהוא מספר. המיתוס מהווה שפה המכילה את שני הרובדים הלשוניים של שפה ודיבור שמהם צומח רובד שלישי.
כדוגמא
קונקרטית הוא מביא את המיתוס של אדיפוס, או ליתר דיוק את המיתוס הכולל של שלשלת השליטים בעיר תֵבַּי. הוא מודע היטב לכך שמיתוס זה הגיע אלינו בגלגולו
הספרותי ואין בכוונתו להתייחס ליו כמומחה, אלא להמחיש בעזרתו טכניקה מסוימת, גם אם
אין בהכרח תקפה במקרה המסוים הזה. "את
ה"הדגמה" יש על כן להבין", אומר
לוי-שטראוס, "לא במונחים שאליהם מתכוון מדען, אלא במקרה הטוב, במונחים
שאליהם מתכוון רוכל רחוב, שמטרתו איננה להשיג תוצאה קונקרטית, אלא להסביר, בצורה תמציתית ככל האפשר, את דרך
הפעולה של הצעצוע שהוא מנסה למכור לצופים."
הוא מטפל במיתוס כבתכליל (פרטיטורה) של
תזמורת שהוא מפרק למרכיביו. את כל הרכיבים הזהים הוא ממקם בטורים אנכיים.
מיתוס בנוי מיחידות בסיסיות שהוא מכנה אותן מיתימות והוא מנסה לסדר אותן בארבעה טורים:
הפרזה
בערך של קרבת דם |
המעטה בערך של קרבת דם |
הכחשת
המקור האוטוכתוני של בני האדם |
הדגשת המקור
האוטוכתוני של בני האדם |
קַדמוֹס מחפש את אחותו אֶוּרוֹפֵּה, שנחטפה
על ידי זאוס |
|
|
|
|
|
קדמוס הורג את
הדרקון |
|
|
הספרטים הורגים איש את רעהו |
|
|
|
|
|
לבדקוס (אביו של ליוס)
= חיגר
(?) |
|
אדיפוס הורג את אביו, לאיוס |
|
לאיוס (אביו של אדיפוס) =
שמאלי (?) |
|
|
אדיפוס
הורג את הספינקס |
|
|
|
|
אדיפוס
=
רגל-נפוחה (?) |
אדיפוס
נושא לאשה את
אמו, יוֹקַסְטֵה |
|
|
|
|
אתאוקלס הורג את אחיו, פוליניקס |
|
|
אנטיגונֶה
קוברת את אחיה, פוליניקס, על אף האיסור |
|
|
|
המונח כתוני משמעו מוצא זר מן השאול או ממפלצות. המונח אוטוכתוני
מתייחס למוצא מן האדמה. משמעות השמות השונים בטור ארבע מצביעה לדעתו של לוי-שטראוס
לעובדה שבמיתוסים על בריאת האדם מן האדמה מתואר האדם כמתקשה ללכת או להתייצב על
רגליו ועל כן טור זה מדגיש את המוצא האוטוכתוני של האדם. מתאים ללוי-שטראוס כיהודי
לעסוק במדרש שמות...
נעיר כאן במאמר מוסגר ששמו של אדיפוס – נפוח
רגליים – ניתו לו על ידי אביו המאמץ אחרי שאביו
הביולוגי פילח את קרסוליו של אדיפוס התינוק בסיכה לאחר לידתו. השם אכן מדגיש את
היותו מתקשה ללכת מלידתו ועל כן ממוצא אוטוכתוני.
לעומת זאת הטור השלילי עניינו התכחשות למוצא
האוטוכתוני של האדם. נראה לי שטור זה דורש הסבר מיוחד. הספינקס היא מפלצת המטרידה
בני אדם ומאיימת עליהם ואדיפוס מכריע אותה. הספינקס מציגה חידה: מיהו זה שלפעמים
הולך על שתים, לפעמים על ארבע ולפעמים על שלוש. תשובתו של אדיפוס היא שמדובר באדם,
הזוחל על ארבע בילדותו, צועד על שנים בבגרותו ונעזר במקל בזקנתו. הספינקס מייצגת
אם כך את מי שחדה חידה לאדם על מוצאו (שהרי החידה מתארת את חייו של האדם ומדגישה
את זה שהוא זוחל בילדותו). ומאבדת את עצמה
לדעת כאשר האדם, אדיפוס, מגלה את "האמת".
הדרקון, למעשה נחש דרקוני, שהורג קֶדמוס, הוא יצור כתואי. לאחר מותו
זורע קדמוס את שיניו של הדרקון ומן האדמה בוקעים הספרטים ההורגים איש את רעהו. חמשת הספרטים
שנותרים בחיים מסייעים לקדמוס לבנות את העיר תבי. יש כאן אם כך רמז למוצא כתוני.
זה מתאים יותר להכחשת המקור האוטוכטוני מאשר דוגמת הספינקס.
טענתו של לוי-שטראוס בסיום הפרק היא שהמיתוס
של סיפורי שושלת המלכים בעיר תבי בנוי משני זוגות יחסים
כשבכל סוג יש ניגודים שלא ניתן לחבר ביניהם.
"אי
היכולת לחבר שני סוגי יחסים", אומר לוי-שטרוס,
"מוכרעת (או מוטב לומר מוחלפת) על ידי הטענה שיחסים מנוגדים הם זהים במידה
והם סותרי-עצמם באותו אופן."
מכאן
אנו מגיעים למשפטי הסיכום של הפרק: הניתוח הסטרוקטורלי מספק מודל להכרעה בין
ניגודים או התמודדות אתם. המיתוס רומז לבעיה ניגודית אחרת שאין לה פתרון: הניסיון
היומיומי המלמד כי אדם נוצר בעקבות איחוד בין גבר לאשה
ודבר זה עומד בסתירה לתפיסה המיתית הקוסמולוגית על מוצאו של האדם מן האדמה, כלומר
ניגוד בין מוצא משנים למוצא מאחד.
את הפרק
הוא חותם במשפט הבא:
"אף
על פי שברור כי הבעיה איננה ניתנת לפתרון, מספק המיתוס של אדיפוס סוג של כלי לוגי
הגיוני אשר מקשר את בעיית המוצא – לידה מאחד או לידה משנים? – לבעיה הנגזרת ממנה:
לידה מן השונה או לידה מן הזהה? באמצעות המתאם של תבנית זו, מתן הערך המוגזם לקרבת
דם מתייחס להמעטה בערכה של קרבת דם, כמו שהניסיון לברוח מאוטוכתוניות מתייחס לחוסר
האפשרות להצליח בכך. אף על פי שהניסיון מנוגד לתיאוריה, החיים החברתיים נותנים
תוקף לקוסמולוגיה על ידי הזהות המבנית שלה. לפיכך הקוסמולוגיה היא נכונה."
אישית,
נראה לי ששרשרת ההיקשים שלו קצת חלשה מבחינה לוגית, מה גם שהוא עצמו מתנצל על כך
בתחילת המאמר. מה שחשוב לו זה להביא בפנינו את עצם התפיסה של הניתוח המבני כמתודה
לחקירה ולהבנה של מיתוסים.
בספר בראשית מוצגת כידוע הדילמה שלוי-שטראוס
דיבר עליה בסוף: מוצא משניים: – "זכר ונקבה ברא אותם" לעומת מוצא
מאחד: "וַיִּיצֶר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה"
עוד הערה מעניינת שיכולה להתקשר לענייננו
היא דבריה של אנטיגונה לקראון השליט המוכיח אותה על הפרת
הצו המלכותי לקבור את אחיה. אנטיגונה עונה לו כי יש חוקים שיש להם מעמד מקודש,
החורג מעבר לצווים שקובע שליט זה או אחר: "חוקי אלים בלתי כתובים" אלה
אינם מהיום או מאתמול, אלא היו קיימים מאז ומתמיד, ואיש אינו יודע מתי נוצרו.
במשפט האלים לא תוכל לתרץ את הפרתם בכך שאיזה אדם הטיל עליה פחד. (אני מצטט כאן
מתוך ספרו של אהרן שבתאי, "המיתולוגיה היוונית" עמוד 128).
הערות על המיתוס של אדיפוס כפי שהוא מוצג על ידי לוי-שטראוס
לוי-שטראוס מביא רק קטעים
קטנים מן המיתוס. למעשה הוא מתייחס לכל תולדות משפחת המלוכה בתבי
החל בסבו של אדיפוס, קדמוס וכלה בילדיו, פולינייקס, אטאוקלס ואנטיגונה.
מטרתו העיקרית היא להראות כיצד מיתוסים מבוססים ומאורגנים סביב ניגודים. עמודה
ראשונה מבטאת "הגזמה בערכם של קשרי דם" עמודה שנייה "המעטה בערכם
של קשרי דם" עמודה שלישית: בני אדם אינם נולדים מן האדמה. עמודה רביעית: הם
כן נולדים מן האדמה. ההדגשות באדום מסמנות את אותם חלקים מן המיתוס שלוי-שטראוס
הביא במאמרו.
1.
נערה יפת תואר, אֵוּרופֶּה,
נחטפת על ידי זאוס.
2.
אחיה של אורופה וביניהם קדמוס נשלחים להצילה. הם נכשלים במשימתם.
3.
במהלך חיפושיהם אחרי אורופה
מייסדים כל האחים ערים.
4.
לקדמוס נאמר לעקוב אחרי פרה ולהקים עיר במקום בו
הפרה עוצרת לנוח.
5.
לאחר שהפרה אכן עוצרת שולח קדמוס
את אנשיו להביא מים.
6.
האנשים נהרגים על ידי דרקון (נחש).
7.
קדמוס הורג את
הדרקון, אך עכשיו
אין לו אנשים לסייע לו בייסוד העיר.
8.
אתנה אומרת לקדמוס לזרוע
את שיני הדרקון באדמה. הוא עושה זאת ואנשים חמושים יוצאים מתוך האדמה.
9.
האנשים הקרויים "ספרטוי"
(שפירושו "זרועים") מתחילים להלחם איש עם רעהו.
10.
רק חמישה ספרטים שורדים
והם אלה שמסייעים לקדמוס לבנות את תֵבַּי.
11.
לקדמוס יש בן בשם פולידורוס
(בגרסה אחרת נכד בשם פנטאוס) שלו יש בן בשם לבדקוס, שלו יש בן בשם לאיוס.
12.
ללאיוס נאמר שהוא יהרג
בידי בנו.
13.
לאיוס נועץ סיכה בקרסוליו של התינוק משאיר את בנו
למות על פסגת הר.
14.
הילד מתגלה על ידי רועה ומאומץ על ידי מלך קורינתוס.
15.
לאחר שהוא גדל לומד הילד (שנקרא אדיפוס) כי הוא עתיד
להרוג את אביו ולשאת את אמו לאשה.
16.
בהיותו נחוש בדעתו להמלט
מגורל זה, עוזב אדיפוס את קורינתוס.
17.
בעת מסעו פוגש אדיפוס את לאיוס.
לאיוס מתגרה בו ואדיפוס הורג
אותו.
18.
אדיפוס מגיע לתבי ומגלה
כי העיר מוטרדת על ידי הספינקס. (ראש אשה גוף אריה, זנב
נחש וכנפי נשר)
19.
אדיפוס פותר את חידת הספינקס והספינקס הורגת את עצמה.
20.
אדיפוס נושא לאשה
את יוקַסְטֶה, אלמנתו של לאיוס
ואמו שלו.
21.
בהמשך יוצאת האמת לאור. יוקסטה
מתאבדת. אדיפוס מעוור את עצמו ויוצא לגלות.
22.
בניהם התאומים של אדיפוס ויוקסטה,
אטאוקלס ופולינֵייקֵס יוצאים
להלחם איש ברעהו. התאומים הורגים איש את אחיו.
23.
לאטאוקלס הנאמן ליורשו של אדיפוס ניתנת קבורה הולמת. פולינייקס מושלך בשדה.
24.
אחותם של התאומים, אנטיגונֶה, קוברת את פולינייקס בעצמה.
25.
אנטיגונה נידונה למוות, אך היא תולה את עצמה עוד
לפני כן.
אוטוכתונוס
(autochthonous)
פירושו להוולד או לנבוע מן האדמה. המומים של לבדקוס, לאיוס ואדיפוס מאשרים
בעקיפין מקור זה. טור שלוש על המפלצות מכחיש מוצא כזה ביחסו את מוצא המפלצות מן
האדמה. המפלצות מנוצחות על ידי בני אדם הנולדים מיצירי אנוש, גבר ואשה. (לפי מיתוס יווני אחר אדם נוצר מאדמה שהתייבשה בשמש).
מה שחשוב הוא לא מוצא זה או
אחר אלא הצגת הצמדים הבינאריים כיוצרי המבנה של המיתוס.
נקודה מעניינת: אדיפוס הורג את
אביו, אך משלים את מפעלו של אביו – חיסול הספינקס.
טיירסיאס החוזה העיוור המפרש לאדיפוס את הנבואה ומסביר
לו שהיא אכן התגשמה, התנסה בהווית שני המינים – הוא
התגלגל תקופה מסוימת מחייו בדמות אשה לאחר שראה זוג
נחשים מזדווגים והרג במקלו את הנקבה. לאחר זמן ראה שוב זוג נחשים מזדווג והפעם
רוצץ את גולגלתו של הזכר והוא חזר והיה לגבר. זאוס והרה
התווכחו ביניהם מי משני המינים נהנה יותר במשגל ופנו אליו שיחווה דעה. טיירסיאס השיב להם:
גבר זוכה רק במנת תענוג אחת מתוך עשר,
לעומתו האשה על העשר עד תום מתענגת.
התשובה הרגיזה את הרה והיא
הכתה אותו בעיוורון. לעומת זאת זאוס העניק לו את כושר הנבואה. אני מביא כאן את
הסיפור כי הוא רומז לעניין המוצא של האדם מאיחוד בין גבר לאשה
ובו בזמן מעלה באסוציאציה את עניין הנחש בגן עדן.
(הציטוט
מתוך ספרו של אהרן שבתאי – המיתולוגיה היוונית)