יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

שיעור ראשון - ספרות עממית – הגדרה ותיחום

קריאת חובה:

אלכסנדר ת', נוי ד', "קוים לאפיון הספור העממי", בתוך: ת' אלכסנדר (עורכת), עד עצם היום הזה, תל-אביב, 1993, עמ' 39 – 60.

רשות:

נוי ד', "פולקלור", בתוך: ת' אלכסנדר (עורכת), עד עצם היום הזה, על אומנות ההיגוד של המספר העממי, תל-אביב, 1993, עמ' 17-38.

ר' יאקובסון ופ' בוגטיריוב, "הפולקלור כצורה מיוחדת של יצירה", בתוך: א' אבן זוהר וג' טורי (עורכים), סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה – מבחר מאמרים, תל-אביב, 1986, עמ' 276 – 286.

עלי יסיף, "הספר העממי – פולקלור או תרבות פופולרית", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, (תשמ"א), עמ' 127-133.

סיכום על פי ספרו של עלי יסיף, סיפור העם העברי.

המונח 'ספרות עממית' רומז לשני תחומים: 'ספרות', שהיא סוג של אומנות ו'עממית' שמתקשר לסוציולוגיה – מדע החברה. השאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמנו מהו עם או עממי בהקשר של ספרות עממית. במאה התשע עשרה וכמעט עד אמצע המאה העשרים נתפס 'העם' כשכבות הנחשלות והכפריות המרוחקות ומנותקות ממרכזי התרבות. המושג פולקלור (מהמלה Folk שפירושה עם) נתפס כנחות ביחס לתרבות העירונית של השכבות המשכילות.

למעשה עד היום התפיסה הרווחת בציבור בישראל לגבי פולקלור היא כאל מנהגים, אמונות, סיפורים, שירים, חפצים ולבוש המאפיינים מגזרים דתיים ו/או קבוצות עדתיות.

התפיסה האקדמית הנוכחית התרחקה מאוד מהשקפה זו. עם, כפי שמגדיר אותו החוקר עלי יסיף בספרו 'סיפור העם העברי' הוא:

"כל קבוצה חברתית שמאחד אותה גורם משותף אחד לפחות כמו שפה, מסורת, מקצוע, מסגרת חברתית טבעית או ממוסדת וכיוצא באלה"

(יסיף עלי, סיפור העם העברי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1994, עמ' 4)

פירוש הדבר שגם קבוצת חובבי כדורגל, יחידה צבאית, או קבוצת סטודנטים באחווה יכולות להיחשב לעם בהקשר הפולקלוריסטי. לכל קבוצה כזו יש כפי שאומר יסיף:

"מסורות משלה, סיפורים, בדיחות, שמועות, פתגמים וכיוצא באלה, שנוצרו בתוך הסביבה הטבעית של הקבוצה ומשקפים את הצרכים, הקונפליקטים השאיפות ומערכת היחסים המורכבת הפועלת בתוכה."

סיפור העם הוגדר בעבר כ'סיפור העובר בע"פ מדור לדור על ידי החברה'. כיום התנאי של העברה אורלית, כלומר העברה מפה לאוזן ללא תיווך של מדיה כתובה, אינו נחשב לתנאי הכרחי בהגדרה. כמעט כל החומר הסיפורי העממי המצוי בידינו כיום, הוא חומר שהועלה על הכתב ובצורה זו עבר מדור לדור. הרישום האתנוגרפי המדעי של סיפורים עממיים מפי מידענים המוסרים אותו בע"פ הוא תופעה חדשה. בין החומר הכתוב לחומר הנמסר בע"פ יש אינטראקציה מתמדת.

גם התנאי של העברה מדור לדור אינו נחשב אליבא דיסיף, תנאי הכרחי. ראשית יתכן שסיפור שהיה נפוץ מאוד בדור מסוים, לא המשיך להתקיים בדורות הבאים. שנית, תנאי כזה יוציא מתוך ההגדרה את כל החומר הסיפורי שנוצר בדור שלנו ואין לדעת אם ישרוד ויעבור גם לדורות הבאים. בדיחות על אישים פוליטיים לדוגמא הוא סוג של סיפור עממי שלא בהכרח ישרוד ויעבור לדור הבא.

מהו אם כך התנאי ההכרחי הדרוש כדי שיצירה סיפורית תחשב לספרות עממית? התנאי המקובל כיום הוא תנאי 'הקיום המרובה' (multiple existence). בקיום מרובה הכוונה לקיומן של נוסחאות שונות של אותו סיפור, בע"פ או בכתב. זהו תנאי שקל לבדוק אותו. אם אין בידינו נוסחאות שונות של אותו סיפור, עדין אין זה אומר שהוא איננו סיפור עממי, אך אסור לנו להגדירו ככזה עד שימצאו נוסחאות נוספות שלו.

הקיום המרובה הוא עדות לכך שהסיפור עבר תהליך של 'התקבלות' על ידי העם (עם במשמעות שהגדרנו קודם) והוא מופיע שוב ושוב תוך כדי עיצוב מחדש. כל יצירה עממית כמו סיפור, שיר, פתגם או בדיחה היא יצירה אינדיבידואלית במקורה. מישהו יצר אותה לראשונה. כל זמן שאותה יצירה לא סופרה מחדש, כלומר לא עברה תהליך של 'התקבלות' אין היא יכולה להיחשב כיצירה עממית. התנאי של הקיום המרובה הוא אם כך תנאי מהותי להגדרה.

בתפיסה הרומנטית של המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה יוחסו היצירות העממיות לחברה בכללותה. תפיסה זו אינה מקובלת היום. מאחורי כל יצירה ניצב יוצר שיצר אותה בראשיתה, גם אם אינו ידוע לנו בשמו. העיצוב מחדש של אותה יצירה במהלך היגודה נעשה על ידי מספר רב של מסרנים יחידים שכל אחד הטביע בה את חותמו ובמובן זה ניתן להגיד על יצירה עממית שהיא פרי תהליך עיצובי קבוצתי בהתאם לצרכים, ערכים אסתטיים, משאלות ומתחים של החברה.

בין היצירה הספרותית והיצירה העממית קיימת אינטראקציה מתמדת. יצירה ספרותית של סופר או משורר הידוע לנו בשמו יכולה להפוך ליצירה עממית במידה והיא מאומצת על ידי מסרנים המעצבים אותה מחדש ומפיצים אותה בנוסחאות שונות בכתב או בע"פ.

יצירה עממית אפשר שתשמש חומר גלם לסופר המעצב אותה מחדש על פי תפיסתו ויוצק לתוכה את האמירה האינדיבידואלית שלו וכך תהפוך ליצירה ספרותית.

יסיף עושה הבחנה בין ספרות יפה, ספרות פופולרית וספרות עממית וכך הוא אומר:

ספרות יפה נוצרת בעיקרה על ידי יוצרים אינדיבידואליסטים, המבקשים ליצור אומנות מקורית שתבטא אותם ואת האופן שבו הם תופסים את עולמם. החידוש והמקוריות הם צדדים עקרוניים בסוג ספרות זה.

ספרות פופולרית היא בדרך כלל יצירתו של סופר שמטרותיו הן מסחריות בעיקר. כדי להגיע לקהל צרכנים פוטנציאלי רחב ככל האפשר, הוא משתמש בנושאים ובאמצעים המתאימים למכנה המשותף הרחב ביותר של החברה כמו מין, אלימות, רומנטיקה וכיוצא באלה. הסיפור הפופולרי לא רק שאינו מבקש להיות מקורי, אלא משתמש בדגמים ספרותיים שכבר הוכיחו את עצמם כהצלחה מסחרית.

בספרות העממית פועלים בעיקר שני גורמים: מסורת ושינוי. המספר העממי הטוב נמדד ביכולתו לשחזר את המסורות הסיפוריות העתיקות, ולספרן באופן קרוב ככל האפשר לנוסחן הקדום, כפי ששמע אתן קהלו בעבר או קרא אותן בספרים. עם זאת לעולם יתקיים בסיפור העם עקרון היצירה מחדש. המספר העממי יעצב מחדש את הסיפור בהתאם לתקופה, לציפיות קהלו, לנטיותיו האומנותיות ולמטרות החינוכיות והחברתיות שהוא העמיד בפני עצמו.

הגישה הז'אנרית במחקר.

הגישה הז'אנרית היא גישה סיווגית המנסה להגדיר סוגים שונים של ספרות עממית ולאפיין אותם. ראשיתה של גישה זו היא בהבחנה הבסיסית שעשו האחים גרים בין מעשייה לאגדה. במשך השנים ניתן לגישה הז'אנרית בסיס תיאורטי. על גישה זו נמתחה ביקורת בטענה שהיא מייצגת נקודת מבט אנליטית חיצונית שמנותקת מתפיסת הסיפור של העם עצמו. כיום מאחדת הגישה הז'אנרית אבחנות אתניות הנובעות מתוך עולמם של המספר העממי וקהלו ואבחנות אנאליטיות (ניתוחיות). האבחנות האנליטיות מבוססות הן על ניתוח מבני וסגנוני והן על תפיסת העולם המונחת בבסיס הסיפור וכך משלימים שני התחומים זה את זה. הגישה הז'אנרית החדשה גם מכירה בכך שיש הרבה צורות ביניים שלא ניתנות להגדרה חד משמעית ושסיווגו הז'אנרי של סיפור עשוי להשתנות בהתאם לאופי שהוא לובש אצל מסרנים שונים ולנסיבות המשתנות מאירוע היגודי אחד למשנהו.

הז'אנר מוגדר בכל אסכולה בצורה שונה. נראה זאת בהמשך הקורס. במהלך הקורס נקדיש כמה שיעורים לעיון בז'אנרים סיפוריים שונים ונתעכב על ההבדלים ביניהם.

במדע הפולקלור נוצרו אסכולות מחקריות שונות של הסיפור העממי. כל אסכולה משקפת את תחומי העניין שגילו חוקרים בנקודת זמן מסוימת בחקר הסיפור, תחומים שהושפעו מתפיסת עולם כוללת ומתנאים חברתיים והיסטוריים. כל אסכולה תרמה את תרומתה למחקר והעובדה שבנקודת זמן מסוימת שולטת בכיפה אסכולה ספציפית אין פירושה שכל היתר הן מיושנות או חסרות ערך. האסכולות השונות משלימות זו את זו ומאירות את הסיפור העממי מזוויות שונות, היסטורית, מבנית, פונקציונלית, הקשרית, פסיכולוגית, מגדרית, חברתית וכדומה.

במהלך הקורס נכיר כמה מן האסכולות האלה יותר לעומק.

סיכום על פי מאמרם של אלכסנדר ונוי – קוים לאפיון הסיפור העממי

יצירה ספרותית אינה בהכרח יצירה כתובה. גם סיפור המועבר בע"פ נחשב ליצירה ספרותית. שני המסלולים של העברה בע"פ והעברה בכתב קיימים זה לצד זה ויש ביניהם אינטראקציה מתמדת.

לדעתם של כותבי המאמר שחלקו הראשון פורסם לראשונה ב-1992, מקובל על כל האסכולות המחקריות "כי המייחד את התהוותה של ספרות זו (הספרות העממית) הוא, שהיא נמסרת מדור לדור בעל פה וכי בכך נבדלת מן הספרות שבכתב.".

כפי שראינו יסיף, בספרו שראה אור שנתיים אחרי המאמר של אלכסנדר ונוי, חולק על תפיסה זו.

אלכסנדר ונוי אינם מגדירים את המונח עם ומשתמשים בו בהקשרו המקובל כקבוצה לאומית רחבת היקף. הם עושים הבחנה בין היוצר הראשון "הממציא" של היצירה שיצירתו משקפת את ה"אני" האינדיבידואליסטי הפרטי שלו, לבין הדורות הבאים של מבצעים, רושמים ועורכים, "יוצאי העם ונציגיו", המבטאים "אני" קולקטיבי ותורמים "לעיצובם הסופי של הנוסחים השונים, בעיקר על פי המשאלות הטבעיות של רבבות צרכנים מאזינים, אף הם מבני העם."

המחברים מגדירים ספרות עממית כ"ספרות שבעל פה הנמסרת מדור לדור על ידי החברה" ולפיכך זכאית לכינוי ספרות עממית.

"שכבות העם הרחבות" הן שמעניקות ליצירה את הגושפנקה של יצירה עממית.

"אין שכבות העם הרחבות חייבות לתת ליצירה את הגושפנקה המיידית, במקום מצומצם ובדור יחיד, אלא בטווח ארוך של זמן ומרחבי מקום, שהרי היצירה מוסיפה לחיות רק אם היא ממשיכה להנות, לבדר ולחנך את ההמונים. באין גושפנקה של העם, גוועת היצירה בעודה באיבה או זמן קצר אחרי צעדיה הראשונים."

כפי שראינו יסיף חולק גם על מרכיב זה של ההגדרה, המעבר מדור לדור. הוא בהחלט מקבל את ההנחה שהדבר הקובע את הפיכתה של יצירה לעממית הוא תהליך ההתקבלות הבא לידי ביטוי בקיומן של נוסחאות שונות (הקיום המרובה).

שאלת הגושפנקה של העם (או ההתקבלות, כפי שמכנה אותה יסיף) מעוררת מספר רב של שאלות בדבר ה"אני" הקולקטיבי ומשמעותו. עד כמה ניתן ללמוד ממנו על "השוני בין החברה ליחיד"? האם הוא מבטא את "תת ההכרה של העם: מחאה חברתית, ניסיון להתייצב נגד המוסכמות בחיי הפרט והכלל?". במה נבדל "אני" קיבוצי זה "מן ה'אני' של מרחבי תרבות אחרים, בין שכנים ובין רחוקים, שגם בהם רווחת אותה היצירה, אלא שנוסחיה שונים ובעלי הבדלים אופייניים?"

שאלות אלה ניתן להחיל גם על תחומי תרבות מצומצמים: הבדלים בין עדות בישראל למשל, בתנאי שיש בידי החוקר את "שלשלת היוחסין של החומר... ...שלשלת הקבלה והמסירה".

אליבא דכותבי המאמר, תיעוד מהימן מתבסס בין היתר על בדיקת מהימנותו של המסרן האחרון ותשאול מדוקדק שלו מצד אחד והשוואת הנוסח שלו עם נוסחים אחרים שנרשמו בתוך אותו מרחב תרבות.

"ריאיון מספרים נושאי המסורת, שאלונים שניתנו למידענים כדי להתחקות אחר שלשלת-היוחסין של כל סיפור, ניתוח סממניו הצורניים-השמיעתיים של הערך, השוואת הנוסחים השונים לפי מפתחות טיפוסים ומוטיבים בינלאומיים, בדיקת אויקוטיפים – כלומר, טיפוסים סיפוריים מקומיים, המיוחדים למרחב-תרבות מסוים בלבד – כל אלה באים במידה רבה כדי לבדוק את האותנטיות העממית של היצירה כ'תעודה' מוסמכת, העשויה לשקף את ה'אני' של דורות המנחילים והנוחלים, המוסרים והמקבלים."

המספר כגורם מעצב

מה שמשותף למספרים העממיים הוא:

"שאינם רק מבצעים טכניים, כי אם גם יוצרים, המוסרים לדור הבא את מיטב היצירות שקיבלו מן הדור הקודם. שכן המספרים "אינם רק בגדר מקבלים ונותנים, קולטים ופולטים, נוחלים ומנחילים, אלא גם המווסתים את היצירות שהגיעו לידם: הם מוסרים את הראוי בעיני החברה לשימור לדורות, וגונזים את הראוי לשיכחה. המבצע משנה את הטעון שינוי ומתאים את הפרטים לשינויים שחלו בחברה, לדרישותיה ולטעמה הספרותי. אך בלי לגרוע משלימות העלילה הסיפורית ומאופייה. כושר השינוי והאלתור, אגב שמירה על המסגרות המסורתיות המקודשות ובלי לחרוג לתחום של עיבוד ו'תיקון', הוא-הוא המציין את המספר המעולה והופך אותו ליוצר, לגורם חשוב ביותר בעיצוב היצירה העממית."

הסממנים הצורניים

רוב סיפורי עם, בניגוד לדעה הרווחת, לא נוצרו כסיפורים לילדים, אלא יועדו מלכתחילה לקהל מבוגר ועד היום הם מסופרים בעדות רבות בחברת מבוגרים. מה שמאפשר להם להתקיים דור אחר דור ולהמשיך ולהיות מקובלים על העם הוא בראש ובראשונה אומנות ההיגוד של המספרים ורמת הביצוע הגבוהה שלהם. מספרים אלה שולטים היטב בסממניה הצורניים של הספרות העממית. "הם יודעים גם היום, כמו בעבר, כיצד להביא את הספרות הזאת לפני העם וכיצד לחבב אותה עליו." הם יונקים את אומנותם מ"תרבות היגוד רצופה ומפותחת" בת מאות שנים.

המאפיינים הצורניים והסגנוניים הבולטים של מסורת זו המועברת מדור לדור הם:

1. דו שיח (דיבור ישיר)

2. שאלות רטוריות

3. חזרות

4. משחקי מלים

5. שילוש נוסחאי

התוכן והעלילה

התכנים והעלילות של סיפורי עם משותפים במקרים רבים למרחבי תרבות שונים. המאפיינים האוניברסליים שלהם הם:

1. מוטיבים בלתי רגילים ועל טבעיים

2. ריבוי העימותים והמאבקים

3. המשאלות הכמוסות המתמלאות לאו דווקא בעלילה שמשאלותיה גלויות, אלא בתודעת החברה המאזינה.

במרחב התרבות היהודי ובתוך כל עדה קולטים הסיפורים "קווי-אופי המיוחדים לבני החברה הזאת". דבר זה מעורר שתי שאלות:

1. מה הם קווי-האופי ה"יהודיים" ההופכים סיפור אוניברסאלי לסיפור יהודי?

2. מה הם הנושאים העלילתיים בסיפורים הרווחים בקרב יהודים בעדה זו או אחרת.

יהוד הסיפורים האוניברסאליים מתמקד בשלושה קווים עיקריים:

1. שינוי פתיחה וסיום הסיפור בהתאם לתרבות היהודית.

2. התייחסות למקורות יהודיים כתובים, כגון מקרא, תלמוד ומדרש.

3. שימוש ב"מלים מובילות", מלים מן התחום היהודי המעוררת אסוציאציות: "זמן יהודי", "מרחב יהודי". דמויות יהודיות ומסר יהודי.

הסיפור העממי כביטוי לזהות אתנית

ה"אני" האתני של קבוצה אחת המבדיל אותה מזה של קבוצה אחרת, בא לידי ביטוי במנהגים, אמונות עממיות, מאכלים, תלבושות, מוסיקה, בדיחות, פתגמים, שירי עם, מעשיות ואגדות שמשקפים מצב קיים (כמו מנהגים ואורחות חיים) ומבטאים את הרצוי (נורמות וערכים האמורים לשמש מודל לחיקוי, משאלות ותקוות שאינן מתגשמות במציאות ותיעול דברים אסורים המודחקים במציאות, כמו גילוי עריות).

תהליך ההסתגלות וההתאמה של מסורת אוניברסאלית למסורת מקומית קרוי אויקוטיפיקציה והוא תנאי להמשך חיותה של המסורת. עם השלמת התהליך הופך הסיפור לחלק מן ה"אני" הקבוצתי.

תהליך זה הוא מורכב ואיטי וקשה להגדרה. הוא מעורר שאלות רבות:

1. מה הסיבות לאימוצו של סיפור מסוים ולדחייתו של סיפור אחר?

2. כיצד מתרחש התהליך הסיגול של הסיפורים המאומצים?

3. מה היחסים בין תהליכי ההסתגלות לסוגים שונים של פולקלור?

4. האם אפשר לקבוע מאפיינים ספרותיים, תוכניים וצורניים למסורת ספרותית עממית של קבוצה אתנית מסוימת?

ארכיון הסיפור העממי בישראל שיסד דב נוי יכול לשמש כמעבדה לבדיקת מכלולים אתניים.

על ההבחנה בין אתניות לפולקלור

אתניות הוא מושג המתייחס להבדלים בין קבוצה אחת לאחרת והוא מבוסס על כן על תפיסה יחסית.

פולקלור הוא מושג המתאר יסודות משמעותיים בתוך הקבוצה: המסורת בעיני בני הקבוצה והיבטים וביטויים של התרבות המייחדת אותה.

גבולותיה האתניים של הקבוצה וקיומה נקבעים על פי יכולתם של בני הקבוצה לסגל לעצמם דפוסים תרבותיים משותפים ובאמצעותם ליצור הבחנות מבדילות בינם לבין בני קבוצות אחרות. זהו תהליך דינמי שמתחוללים בו שינויים מתמידים כל הזמן.

ההשתייכות האתנית נקבעת לא רק באורח חיצוני אובייקטיבי אלא בראש ובראשונה על ידי בני הקבוצה עצמם: הם אלה שקובעים "הן את אמות-המידה לשייכות אתנית והן את האופנים שעל פיהם הם סבורים שהם שייכים לקבוצה או אינם שייכים אליה." זוהי תפיסה המתאימה לתפיסתו של דן בן עמוס על הגדרת ז'אנרים על פי הגדרות בני הקבוצה ולא הגדרות החוקרים.

קבוצה אתנית מתקיימת הן כתוצאה של שני תהליכים מנוגדים: התבדלות מן הקבוצות האחרות והשתלבות בהן. בין שני התהליכים יש זיקת גומלין מתמדת. הקבוצה יוצרת סטריאוטיפים ותדמיות פנים קבוצתיות ובמקביל גם מייחסת סטריאוטיפים ותדמיות לקבוצות האחרות ומגיבה על הסטריאוטיפים והתדמיות שמייחסים לה בני קבוצות אחרות.

הסיפור העממי נע בין שני צירי מתח:

1. המתח בין מסורת לחידוש. 2. המתח בין הדפוסים האוניברסאליים לדפוסים המקומיים.

גם כאן יש תהליך כפול של התבדלות והשתלבות. "ההקבלה המוצעת כאן בין שני תהליכים אלה יכולה להסביר את יכולתו של הפולקלור לשמש כלי ביטוי הולם לתחושות של שייכות אתנית ושל זהות אתנית."

הגדרת סיפור אתני רק על פי ארץ המוצא או העדה של המספר אינה מספקת. כדי שסיפור יבטא זהות אתנית של קבוצה מסוימת, סיפור שהקבוצה רואה בו ביטוי של ערכיה ושל הווי חייה נחוצות כמה אמות מידה:

1. המספר או משפחתו מקורם בארץ המוצא של העדה והוא הוא משפחתו מדברים בשפת העדה, והמספר מגדיר את עצמו כבן העדה.

2. הקהל (שני אנשים לפחות) מזהים את הסיפור כמשתייך לעדה. (יתכן גם שיזוהה כשייך לעדה אחת על ידי בני עדה אחרת).

1. נסיבות ההיגוד מזוהים עם מקום היגוד גיאוגרפי מסוים.

התנאי הראשון הוא הכרחי ומספיק. התנאי השני מספיק אך אינו הכרחי והתנאי השלישי הוא תנאי נוסף שאינו הכרחי ואינו מספיק.

אמת מידה רביעית היא הטקסט: על עולם הסיפור לשקף מאפיינים של השתייכות לקבוצה האתנית. הדמויות הן דמויות בעלות שיוך אתני. הזמן והמרחב נטועים בהוויה של הקבוצה, העולם הרוחני המניע את עלילת הסיפור ואת גיבורי הסיפור משקף נורמות וערכים ייחודיים לבני הקבוצה על פי תפיסתם וההווי והמנהגים (מאכלים, חגים, אמונות, טקסים ורפואה עממית) הם אופייניים לקבוצה.

משמתרחש תהליך שיוך זה, הופך הסיפור עצמו ל"תווית שיוך" המאוששת ומחזקת את התדמית הקבוצתית העצמית.

הסיפור העממי – מקורות והשפעות

מאמר זה נכתב ב-1968 ומשקף את המצב באותו זמן.

המחקר המדעי של הסיפורת העממית היהודית עד שנות החמישים הסתמך בעיקר על חומר כתוב, תלמודי ומדרשי. בדיקה מדגמית של אוסף הפתגמים שליקטו ביאליק ורבניצקי ממקורות אלה הראתה שנכון לזמן המחקר פחות מעשרה אחוז היו מוכרים על ידי מסרנים פוטנציאליים בשווקים ובבתי כנסיות. חומרים סיפוריים שנאספו עד אז לא היו מהימנים מבחינת רישום, או שהיו חסרים תיעוד רקע. האסופות השונות של סיפורי עם התבססו על העתקה או עיבוד של חומרים כתובים. כך למשל 'ממקור ישראל' של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון) מכיל רק סיפור אחד שנרשם ישירות מפי מידען.

במזרח אירופה בין שתי מלחמות עולם נערך מפעל חשוב של כינוס חומר פולקלורי של המכון היהודי המדעי בווילנה (ייוו"א). בארצות המזרח כמעט לא נעשה דבר. זו הייתה הסיבה למפעל ארכיון הסיפור העממי. שהכיל בזמן כתיבת הדברים כ-19000 סיפורים וכיום יש בו כ-26000 סיפורים.

סיפורי עם עברו בעדות המזרח בהיגוד שבע"פ בבתי כנסיות ובחיק המשפחה. בלוב ובארצות צפון אפריקה הכירו היהודים גם את המספרים המקצועיים הערבים שסיפרו סיפורים תמורת תשלום בשווקים. המספרים היהודים ינקו ממסורת כפולה, יהודית וערבית ושניות זו באה לידי ביטוי באופי הסיפורים. לפעמים אותו חפץ יין מופיע פעם כיין קידוש בהקשר היהודי ופעם כיין מאגי בהקשר הבינלאומי.

סיפור העם היהודי בלוב מכיל יסודות עימותיים עם הסביבה אך גם מבטא רצון לשיתוף פעולה. עם זאת צד המתח מודגש בהם במיוחד כבסיפורים היהודיים ממרוקו ושלא כסיפורים היהודים מטוניס שבהם היסוד העימותי הוא שולי. ניכר בהם הסממן של המשאלה הכמוסה (היהודים יוצאים מכל עימות וידם על העליונה) השילוב של יסודות ריאליסטיים ועל טבעיים, גם הוא ניכר הן במעשיות והן בנובלות ובסיפורים הדתיים.

מוסד המספר העממי איבד הרבה מכוחו בישראל בגלל תחרות אמצעי המדיה השונים. מספרים כיום נוטים לקצר את הסיפורים או להרבות בסיפורים קצרים – בדיחות ואנקדוטות. במעשיות הקסם הם נוטים להשמיט את היסודות המאגיים. האחוז הגבוה של מוטיבים על טבעיים במדגם שערך דב נוי מוכיחים לדעתו שחשיבתם של מספרים יהודים ומאזיניהם בלוב יונקת מתחומי האמונה המאגית שיש בה יסודות איסלאמיים לא פחות מיסודות יהודיים.

פולקלור: הגדרה ותיחום. מאמר של דב נוי

(פה אני מתייחס רק לנקודות מפתח בעיקר בהקשר של הספרות העממית).

פולקלור משמעו 'ידע עם'. זהו מושג שנטבע על ידי ו. ג'. תומס ב-1846. הפולקלור עוסק בשלושה תחומים:

1. ספרות עממית – סיפורי עם, פתגמים, חידות ושירים.

2. אמונות ומנהגים עממיים – הקשורים לרוב בנקודות סף משבר ומעבר בחיי האדם ובמחזור השנה.

3. תרבות חומרית – חפצי יום יום, חפצי אומנות של אומנים עממיים, תכשיטים וחפצי פולחן. התרבות החומרית כוללת גם ערכי תרבות נוספים הנתפסים בצורה חזותית כמו תלבושות, ריקודי עם, מוסיקה וכלי נגינה.

במרוצת השנים נעשו נסיונות רבים לפרש את הספרות העממית ובמיוחד את המעשייה וכך נוצרו אסכולות מחקר שונות. חלק מן התיאוריות השונות שהועלו לא הסתמכו על מחקר שיטתי של חומרים אלא על נוסחאות בודדות ומקריות, רובן בכתב.

הניסיון הראשון למחקר שיטתי נעשה על ידי האסכולה הפינית הקרויה גם האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית מיסודם של החוקר הפיני אארנה והחוקר האמריקאי תומפסון. אסכולה זו מנסה להתחקות על דרכי ההתפתחות וההשתלשלות ההיסטורית של סיפורי עם ועל נדידתם ממרחב תרבות אחד למשנהו.

האסכולה המרקסיסטית מבליטה את הקונפליקט החברתי והדיפרנציאציה המעמדית תוך הדגשת הקוטביות של הגיבורים (עני מול עשיר, חלש מול חזק וכדומה).

האסכולה הפונקציונלית מבליטה את התפקודים העכשוויים של הפולקלור והספרות העממית בהקשר החברתי. אסכולה זו הכשירה את הקרקע לעיסוק המודרני בפולקלור כמייצג תרבותי של החברה וצרכיה.

הסיפור העממי תופס מקום חשוב בפולקלור היהודי. מבחינים בין ז'אנרים שונים שבכל אחד מהם לרכיב של יהוד הסיפור יש משקל שונה:

המעשייה המאגית שיש בה סימני ייהוד מועטים ביחס.

האגדה המתרחש במקום וזמן מוגדרים והרכיבים האויקוטיפיים היהודיים מרובים בה.

המשל המשמש אמצעי לקידום מטרות חינוכיות ומוסריות.

בספרות הכתובה שלאחר תקופת התלמוד, מן המאה החמישית לספירה ועד ימינו, הועלו רבים מן הסיפורים העממיים על הכתב בצורת קובצי סיפורים.

סיפורים עממיים ריאליסטיים הכוללים גם בדיחות, מהתלות ואנקדוטות, נאספו בעיקר במרחב התרבות היהודי המזרח אירופאי. ארכיון אסע"י הוציא לאור אסופות רבות של סיפורי עם מאוצרות הארכיון.

השירה העממית והמוסיקה העממית, הן הליטורגית (דתית) והן החילונית הם חלק בלתי נפרד מן הפולקלור ומשקפים אמונות ומשאלות של העם.

הפתגמים העממיים זכו בדור האחרון ליותר ויותר תשומת לב, אך המחקר עדין בראשיתו.

הספר העממי – פולקלור או תרבות פופולרית

מאמר של עלי יסיף שניתן כהרצאה בקליפורניה ב-1980.

המאמר מתייחס לבעיית ההגדרה של שתי דיסציפלינות קרובות, פולקלור ותרבות ההמונים או מה שמכונה תרבות פופולרית.

הפולקלור הקלאסי עסק בכללותו בחומרים מסורתיים שעברו בקבוצות מגובשות מדור לדור. רק בדור האחרון התרחב התחום וגם עיסוק בתרבות האורבנית העכשווית נחשב חלק לגיטימי מן הפולקלור.

על רקע זה קיים בלבול היכן עובר קו הגבול בין פולקלור לתרבות פופולרית. יסיף סוקר במאמרו את שני התחומים ולוקח כבסיס להבחנה את הגדרתו של אלן דאנדס לחומרים מסורתיים מ-1975: "החומרים הם מסורתיים אם הם בעלי קיום מוכפל בחלל ובזמן, והם קיימים בצורות שונות". הגדרה זו תואמת את הגדרת הסיפור העממי שהבאתי בשמו של יסיף בתחילת הסקירה על 'הקיום המרובה'. יסיף טוען שהבסיס לקביעה אם ספר כלשהו הוא בגדר ספרות עממית או פופולרית הוא לא תפוצתו במספר רב של עותקים אלא השוני בין העותקים.

ספריו של יאן פלמינג (המרגל 007) יצאו בתפוצה מאוד רחבה, אך אין כל שוני משמעותי בין הוצאות שונות ועל כן הוא נשאר בגדר ספרות פופולרית. לעומתו ספריו של הנס כריסטיאן אנדרסן שהיו אף הם יצירה ספרותית של אדם בודד, זכו לתפוצה רחבה בנוסחאות שונות, בעיבודים, במדיומים שונים כמו דרמה, קולנוע ותאטרון בובות, ועל כן הם יכולים כיום להיחשב לספרות עממית. אמת המידה איננה אם כך תוכנית (מלשון תוכן) וספר יכול להיחשב כספר עממי גם אין הוא מכיל חומרים מסורתיים.

תפיסה זו היא תפיסה דינמית שאינה כופה את עצמה על המציאות אלא מתאימה את עצמה למציאות הולכת ומשתנה.