חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

יא

גאולת-הדם

‏רב הוא מספר הכובשים אשר הטילו את ממשלתם על ההרים, ורב הוא מספר המלכים והכוהנים אשר הודיעו לאנשי-ההרים את רצונם וחוקיהם. יוונים ורומאים, ערבים ופרסים, תורכים ורוסים ולאחרונה הבולשביקים – כבשו את ארץ-ההרים והנהיגו בה את חוקיהם. התושבים בהרים קיבלו את הכל, הבטיחו לקיים את כל החוקים, לשלם את כל המסים, ורק משאלה אחת הייתה להם: "אל תגעו במנהגים שלנו!" כל כובש וכל שליט מוכרחים היו להיענות לבקשה זו, שאם לא כן התעוררה מרידה בכל הארץ ודם נשפך בהרים. לעתים קרובות נמשכו המלחמות עשרות שנים ותמיד היה סופן, שהכובש הודיע: "חיו ביניכם לבין עצמכם כרצונכם!"

‏ללא שינויים קיימים ועומדים המנהגים והחוקים של האבות הקדמונים וללא שינויים קיימת גם הדרישה הקדושה של גאולת-הדם. כל כובש מנסה לאסור את גאולת-הדם. אבל ניסיון זה עולה תמיר בתוהו. הקווקזי יכול לוותר על הרבה דברים, אבל על גאולת-הדם לא יוותר אף אם זה יעלה לו במחיר ראשו. במשך שנים רבות הגלה שלטון הצאר כל גואל-דם גלות-עולם לסיביריה, אבל לבסוף מוכרח היה גם שלטון זה להתיר את גאולת-הדם, כדי שהארץ לא תתרוקן מאוכלוסיה. שני מיליונים אנשים עזבו אז את ההרים ועברו לחוץ-לארץ, ובייחוד לסוריה במקום שהתורכים התירו להם את מנהג גאולת-הדם. גם הבולשביקים מוכרחים היו להכיר במנהג זה. זה היה האמצעי היחידי שעל ידו יכלו להטות את לב התושבים לתורת המרכסיזם.

‏מהי אפוא גאולת-דם זו אשר חוקה תקיף היה יותר מחוק הצאר, השולטן, השאה ואף מחוק הקוראן עצמו? כל מי שאינו קווקזי מאמין שהוא יודע גאולת-דם זו מהי. היינו: חוק-חיה של תגמול אכזרי, מין צדק פרימיטיבי והלך-מחשבה מיוחד של פראי-אדם צמאי-דם. אפשר שכן הוא הדבר אצל עמים אחרים, אצל הכושים, אולי, או באיי הים הדרומי. איני יודע זאת. אבל בקווקז גאולת-הדם היא מדע מסובך ומשמעת דייקנית הרחוקים מרחק רב מתגמול פרימיטיבי. חוק ה"קַנְלִי" – הוא חוק גואל-הדם – הוא אולי מסובך יותר מכמה וכמה חוקי אירופה ובלתי-מובן לאדם האירופי יותר מאשר כל יתר הסעיפים של תורת המשפט האנושי.

‏גאולת-הדם אינה נעשית מתוך התרגשות פתאומית. היא כפופה לכללים רבים ולהגבלות ומנהגים אין-מספר המהווים את רכושו הרוחני של כל קווקזי והידועים לכל אחד ואחד. ואף על פי כן יביאו את הדבר, בשעת מקרים מסובכים, לפני משפט הזקנים. גאולת-הדם אינה מותרת לכל קרוב-משפחה ולא כל זר רשאי להימנע ממנה. לא רצח בלבד מחייב את גאולת-הדם, ולא כל רצח מתיר אותה. מעשים שהם פחותי-ערך בעיני הזר גורמים לעתים קרובות לגאולת-דם, ולעומת זה יש מעשי-פשע באמת שאין עונש גאולת-הדם חל עליהם כלל.

‏הקווקזי נלחם נגד כל ניסיון השואף לבטל את גאולת-הדם. הוא יודע כי החוק הזה הוא הנשק הנאמן והבטוח ביותר כלפי אנרכיה כללית. רק משום שנקמת-הדם תלויה כחרב מאיימת מעל למאות חלקי העמים – שורר לעתים השלום בהרים. לולא זאת הייתה מתלקחת תמיד מלחמה של כולם נגד כולם ולעולם לא היו מגיעים ביניהם לידי כריתת ברית-שלום המצווה לפי החוק של גאולת-הדם, חוק – אשר כל חוקי-האדם הם כאין לעומתו.

‏כיום, למשל, יודע כל אחד מדוע לא הצליחה בשנת 1912 מזימת המרד הגדול שזוּמם על שלטון הצאר ואשר הוכן באופן מצוין. מנהיג ההתקוממות היה לוחם צ'צ'ני [הצ'צ'נים הם אחד מעמי קווקז שהיה ידוע בגבורות מלחמותיו, ארצם נמצאת בין נהר טֶרק והשפלה הקומיקית ובין רכס-ההרים האגַדיִי. כאשר כבשו סוף סוף הרוסים את קווקז, לא יכול חלק מן העם הזה להשלים עם השלטון הזר ומאתים אלף צ'צ'נים קמו ועזבו את קווקז ועברו לתורכיה. המתרגם] מפווסם. רוב אנשיו היו דאגסטנים. זמן קצר לפני ההתקוממות נודע להם במקרה, שבימי נעוריו הרג מנהיגם בשעת משחק ובשוגג דאגסטני אחד. החיילים הדאגסטנים שאלו מיד את מנהיגם אם אמת הוא הדבר. הלז לא יכול להכחיש זאת.

‏"אם כן הרי אתה הקַנלִי שלנו." אמרו החיילים. ‏והם עזבו את מנהיגם ונלחמו בו עד שהסתלק מרעיון המרד, מסר את עצמו לידיהם ונהרג בירייה. משום כך לא פרץ המרד. אילו נודע מעשה המנהיג יום אחד לאחר התפרצות המרד, היה הכל מתנהל כשורה, כי במלחמה אין חוק ה"קנלי" קיים כלל. אבל הפעם נודע הדבר לפני התחלת המרד והדאגסטנים לא יכלו לפעול אחרת.

‏אותם הדאגסטנים מילאו גם תפקיד מכריע בהתפרצות מלחמת-האזרחים הרוסית. בשעה שהגנרל קוֹרְנִילוֹב עלה להלחם עם ממשלת קֶרֶנסקי היו דאגסטנים הרוב של צבאותיו. מיד קרא קרנסקי לזקני קווקז הנכבדים ביותר ושלחם למחנה-המורדים כדי להקים את השלום ולמנוע את המרד. ובקווקז אין מזלזלים לעולם בהצעת-שלום הבאה מפי זקני הארץ ונכבדיה. אבל הפעם נמצא במקרה בין חברי המשלחת נסיך אחד שאביו-זקנו הרג דאגסטני ידוע אחד ולא בא על עונשו. מספרים, כי לאחר שנודע הדבר לדאגסטנים גירשו את המשלחת שבה נמצא ה"קנלי" שלהם ונשבעו לעשות כ‏לה בקרנסקי שהיה בעיניהם כאדם התומך בידי אויבם. ומלחמת-האזרחים התלקחה בכל תקפה.

‏כל אלה הן דוגמאות בודדות שעל ידן אפשר להבין את השפעת גאולת-הדם. גאולת-הדם כשהיא לעצמה, מקורה ומהלכה זקוקים לביאורים נוספים.

‏בכל העולם נחלקים בני-האדם לעמים. גם בקווקז מנסים הזרים להנהיג את החלוקה הזאת. אבל לשווא. לרוב בני-קווקז אין המלה "עם" מובנת כלל או שהיא, לכל היותר, נעדרת כל חשיבות. את מקום העם ממלאים בקווקז המשפחה וחוג הידידים הנקראים "חברה". אין אומרים שם, פלוני או אלמוני אִינְגוּשִׁי [האינגושים הם שבט צ'צ'ני. רובם מוסלמים וחלק מהם נוצרים. המתרגם] הוא כי שם זה אינו אומר ולא כלום, אלא אומרים, פלוני שייך לחברה הַגַּלְגָאִית או הַבֶּרְקִינִית ומיד הכל יודעים היטב מי הוא האיש הזה, כאילו הכירו אותו זה שנים. האנשים השיכים לחברה ‏אחת או למשפחה אחת ערבים זה לזה וחובת הגנה ועזרה לכל צורותיהן חלה עליהם. עם זה אין קרבת המשפחה ממלאת תפקיד כלשהו. המשפחה או החברה מנהלת משק כללי ומשותף, וככל אשר ירבה מספר בני-המשפחה כן תגדל חשיבותה בהרים.

‏אובדן אחד מבני המשפחה ולוחמיה מחליש את המשפחה, משאיר אחריו חלל ריק ומחזק את המשפחה האויבת, ולשם הקמת שיווי-המשקל גם עליה לאבד אחד מבניה של המשפחה היריבה. אם היריבים התכוונו באמת לגרום נזק או לא, אם האסון התרחש בשוגג או במזיד, אם כה ואם כה – לגבי גאולת-הדם אין כל הבדל בדבר. האבדה היא אבדה – ושלם ישלם זה אשר גרם לה. ועל כן גם מובן והגיוני הדבר שאין עונש גאולת-הדם חל על רצח שנעשה בתוך המשפחה עצמה ואפילו בין בני-משפחה קרובים מאוד כגון רצח אב, ילדים ואח. הן העונש הוא לא בגלל הרצח כשהוא לעצמו כי אם בגלל הנזק שגרם. במקרה של רצח בין בני-המשפחה עצמם – הרוצח עצמו הוא הניזוק, כי משפחתו היא אשר נדלדלה והפסידה אחד מבניה. ואם יענשו את הרוצח הזה – הן שוב תסבול המשפחה עצמה שהרוצח הוא אחד מאנשיה. גאולת-דם בין קרובי-משפחה היא אפוא בבחינת דבר הסותר את עצמו. מי שהורג את אביו, אחיו או את בנו יחשב לכל היותר לטיפש ויהיה לצחוק. עליו יאַמר: "הכלב לקק ושתה את חלב עצמו" – ושוב אין איש שם לב אליו.

‏גאולת-הדם אינה באה בגלל מקרה רצח בלבד, כי אם גם בגלל הזקות אחרות. כך, למשל, עלול מעשה-גניבה גדול לשמש יסוד לגאולת-דם, וכן גם יחס-אהבה אינטימי לנערה שערכה המוסרי הופחת על ידי כך. גם משכב-בהמה (מידה רעה המצויה מאד בהרים) גורמת לנקמת-דם. הבהמה הנפגעת נחשבת כמחוללה, ועושה-הרעה אם חפץ הוא להינצל מנקמת-הדם – עליו לשלם לבעל הבהמה את מחירה השלם. במקרה כזה, למשל, מחיר פרה שעוד לא המליטה גבוה יותר ממחיר פרה-אם.

‏הסיבות הגורמות לגאולת-דם רבות הן לאין ספור, אבל שורש אחד להן תמיד, והוא: פגיעה בערך מוסרי או חומרי. בקפדנות מרובה ביותר תבוצע נקמת-הדם אחרי מקרה רצח, כי אבדת אחד מבני-המשפחה נחשבת כאמור למעלה, לאבדה שאין לה תמורה ויש לכפרה רק בדם המשפחה האחרת. הנקמה נעשית בדרך זו:

‏מיד אחרי הרצח יוצאת המשפחה הניזוקה למלחמה. ‏ביתה של המשפחה האויבת יושם במצור. אסור לכל איש מבני-המשפחה לצאת מן הבית. בשעת המצור מתכלכלים הנצורים על חשבון אויביהם עד שעולה בידי המתווכים לעשות חוזה בין שני הצדדים. לפי החוזה יכולים הרוצחים בשכר תשלום ידוע להתהלך באין מפריע בבית ובחצר. אז יוסר המצור ורק בני המשפחה הקרובים ביותר אל הרוצח יוסיפו להימצא תחת השגחת גואלי-הדם. אך יצא הרוצח מן הבית – יתחיל הצייד. אין מקום אשר בו יוכל הרוצח להיות שליו ובטוח. ברחוב, בשעת התפילה, בשדה, בכל מקום יארבו לו הפגיונות והכדורים של גואלי-הדם. חייו יהיו לו לגיהינום של ייסורים, ורק בלילה מעז הוא להתחמק בסתר מביתו. מדי חודש בחודשו מקבל גואל-הדם את שכרו אשר בעדו לא יגע ברוצח כל עוד הוא נמצא בביתו. לעתים קרובות תשלם המשפחה את המס לאויבה כל ימי חייה. הנוקם חי אז על חשבון קורבנו עד אשר מעשה-הנקמה יבוצע סוף סוף והמשפחה הנצורה נושמת לרווחה.

‏משפחות רבות נתעשרו מפני שהיו להן הרבה אויבי-דם אשר שילמו להן מס מדי שנה בשנה. אבל סופה של גאולת-הדם בגלל רצח הוא תמיד רק דם האויב או דם קרוביו. בשעה שנשפך דם תחת דם – חדלה נקמת-הדם. שיווי-המשקל הוקם שוב וכל מעשי רדיפה נוספים אסורים. הנוקמים אשר ערכו באויבם רצח-נקמה אינם נענשים על מעשיהם, כי דבר זה עלול להמשיך את גאולת-הדם עד אין קץ. אבל אם בשעת הנקמה נהרגו מהאויבים כמה אנשים בבת אחת, מכריזה גם המשפחה האויבת על גאולת-דם וכל העניין חוזר מתחילתו.

‏כל קווקזי עשירי, כמעט, הוא מסובך בענייני גאולת-דם: אורב לדם יריבו או מסתתר מפני אויבו. לעולם ייוודע אדם קווקזי אחד לחברו כל עוד אינו יודע באיזו גאולת-דם הם מסובכים. משפט ההרים אינו מבחין בין רצח בשוגג לבין רצח במזיד. ההגדרות של רצח מתוך עמידה על הנפש, המתה אגב נסיעה וכדומה לכך - אינן ידועות לו. אם, למשל, חדר גנב לאחד הבתים ומתוך כך נפל לבור ושבר את מפרקתו – אחראי בעל הבית למותו של זה, יחשב לרוצח והוא מופקר מעתה לגאולת-הדם של משפחת הגנב. גם בשעה שהגנב נופל בבריחתו מעל הסוס הגנוב ומת –אשם בעל הסוס במותו. כמו כן צריך אדם בקווקז להיזהר ולא להשאיל את נשקו לאחר. כי לא הרוצח בלבד אלא גם בעל הנשק (ואף אם הנשק גנוב הוא) יחשב לאויב-דם. בקיצור: לרוצח יחשב כל אהד אשר גרם למוות ברצונו או שלא ברצונו, ‏בידיו הוא או על ידי דבר השייך לו. אנשי-קווקז גאים ‏מאד בהשקפתם ואומרים, שאין מקום בעולם אשר בו יחשיבו כל כך את חיי-האדם כמו במקומות הנמצאים תחת חוק גאולת-הדם.

‏רק במקרים נדירים ובלתי-שכיחים, ובשעה שהשגגה שברצח ברורה ונעלה מכל ספק, אפשר להשפיע על הנוקמים לכרות ברית-שלום. המשא-ומתן להקמת השלום נמשך על פי רוב בלי קץ וכל עיקרו הוא לקבוע את כופר-הדם ואת טכס ברית-השלום. לעתים קרובות דורשים הנוקמים כי בשעת כריתת השלום יחתכו את אוזנו או את אצבעו של הרוצח ויזו מדמו על קבר הנרצח. כופר-הדם יעלה, על פי רוב, עד כדי הון רב. אבל גם לאחר תשלום הכופר הזה נחשבת תמיד משפחת הרוצח ככפופה לנוקמים. בדרך כלל אין זה מן המקובל לסלוח מעשה רצח ולכרות ברית-שלום. נודעו גם מקרים, שמשפחות עניות הרגו אחד מבניהן, האשימו ברצח זה את אחת המשפחות העשירות ובדרך זו הגיעו אחרי קבלת כופר-הדם למצב מבוסס ומכובד יותר.

‏כיוון שכל יוצאי המשפחה האויבת נחשבים לאויבי-דם יקרה לעתים קרובות מקרה כזה: באחד המקומות הרחוקים בקווקז גרות זו ליד זו משפחות אשר חיו ביניהן בשלום ובשלוה, והנה מגיעה אליהן פתאום הידיעה, כי בקצה השני של ההרים הרג אחד מקרובי שכניהן את אחד מקרוביהן הן. לשמע הידיעה הזאת מתנפלים אנשי המשפחה האחת על שכניהם ומלחמת-דמים מתלקחת. גם אדם שאינו קרוב המשפחה מחויב לעתים לבצע את גאולת-הדם, היינו: אם הנרצח היה אורחו או חברו למסע. כבוד הנקמה נחלק אז בינו ובין קרובי הנרצח. כל המעשים הגורמים לגאולת-דם – זולת מעשה רצח – ניתנים להיתקן על ידי תשלום קנס. ומצחיק הוא מאד הדבר כשאנשים זקנים ומנוסים מתכנסים למועצה כדי לקבוע את הקנס בעד פרה מחוללה או נעל ישנה גנובה. אני עצמי ראיתי פעם כיצד שלמו שבע פרות ועשרים כבשים בעד גניבת מסמר חלוד. המסמר היה מונח ליד התנור וגניבות מהתנור נחשבות למעליבות וחמורות מאוד ועל כן עונשן רב ביותר.

‏חוק גאולת-הדם נוטל כל אפשרות של שלטון ושלום בהרים. שום שוטר אינו מעז לאסור את מישהו שום שופט אינו מהין לענוש את מישהו כי על ידי כך יוכרזו גם הם לאויבי-הדם של המשפחה הניזוקה.

‏רק בשעת סכנה כללית, כשאויב, למשל, הולך ומתקרב ויש להגן על המולדת – מודיעים זקני העדות: ‏"עד גמר המלחמה אין גאולת-הדם קימת."

‏אז מתאספים אנשי-ההרים ואויב-הדם נעשה לחברו ואיש-בריתו של הנוקם. שניהם נלחמים זה ליד זה בעד חופש ההרים. אבל אך תגמר המלחמה והאויב גורש – מתנפל כבר הנוקם על אויב-הדם אשר זה עתה היה ידידו ומגנו. ביום כריתת השלום פורצת בהלה במחנה הקווקזים. הקצינים בורחים מפני חייליהם, החיילים מתחבאים מפני הקצינים והמצביאים ממהרים ככל האפשר על סוסיהם ומתפזרים לכל ארבע הרוחות כרי להגיע לטירה הקרובה של אחד הידידים או הקרובים. כי מיום גמר המלחמה ואילך משתלטת שוב גאולת-הדם – החוק הנצחי של ההרים.

‏גאולת-הדם אינה הולכת ופוחתת, להפך – משנה לשנה היא מעמיקה להכות שרשים כהכרתו של הקווקזי. כל איסור וכל עונש לא יצלחו עליה. אם אויב-הדם נידון פעם במקרה על ידי בית-המשפט אין זה מניח כלל את דעתם של הנוקמים, ולא עוד אלא שהם רואים את עצמם נעלבים על ידי ‏שהאויב הוצא מידיהם, ואז הם מעבירים את גאולת-הדם על כל משפחת אויבם.

‏רק בשנים האחרונות הצליחו בארץ קווקזית קטנה ברפובליקה אִינְגוּשְׁיָה – להמציא אמצעי מועיל כנגד גאולת-הדם. ממציאת האמצעי הזה היא הממשלה הסובייטית של אינגושיה. אינגושיה היא סובייטית, אכל עם זה שמרה על כל חוקיה ומנהגיה, כל עיקרו של השלטון הקומוניסטי הוא בשמו בלבד, ולרוב האינגושים גם השם עצמו אינו ידוע כמעט. נשיא הרפובליקה – שהוא עצמו נשא וסבל רבות מגואלי-הדם שלו – יסד באחד הימים "ועדה לבטול גאולת-הדם". אבל בין חברי הועדה הזאת לא נמצא אף קומוניסט אחד. ממשלת אינגושיה יודעת את נפש בני עמה. חברי הועדה היו נסיכים מהמשפחות המיוחסות ביותר, כוהני-דת, דרווישים וזקני-הארץ. הועדה עברה בכל הארץ, ביקרה בכל מקום-ישוב, בכל כפר ובכל עמק. "מי כאן ‏קַנלִי?" שאלו הנסיכים, הכוהנים והזקנים ונכנסו לסוכת הנוקם לאט לאט ובחשיבות כראוי לרמי-מעלה. שם כרעו לפני גואל-הדם, ואף אם רועה פשוט הוא או עבד, נשקו את רגליו וביקשו: "אנא, סלח לאויבך, ראה ביקשנוך!"

‏קשה הייתה עבודת-נסיכים זו. עמוקים מדי היו שורשי גאולת-הדם ואיש לא רצה לסלוח. אבל חברי הועדה כרעו בלי הרף על ברכיהם, נשקו את ידיו ורגליו של העבד והוסיפו לדבר על לבו עד שגואל-הדם קפץ ממקומו בבכי, התנפל ארצה וסלח לאויבו.

‏אם לא הועילו כל ההפצרות, היו הנסיכים אומרים: ‏"אם לא תסלח לאויבך נתלה את עצמנו על סף ביתך ודמנו בראשך." רק לעתים רחוקות מאד היו זקוקים לאיום נורא כזה, כי כבוד הזקנים גדול בעיני הכל והכבוד שחלקו לנוקם על ידי בקשותיהם – גדול היה לאין ערוך. כל אחד ניסה מתחילה לסרב, אבל שום איש לא עצר כוח לעמוד בסירובו. אם בחירי-העם כורעים לפני מישהו – מוותרים אז גם על מנהג האבות. בכל כפר הוחג השלום שהוקם בין היריבים, והנסיכים לא נחו ולא שקטו עד אשר שתו האויבים חלב מכוס אחת וניסרו מטבע-כסף לשני חלקים כדי לתלותם על הצוואר לאות השלום והאחווה אשר ביניהם. בכפרים אחדים קרה גם המקרה, שהאנשים אשר שמעו על בואה הקרוב של הועדה ולא חפצו לסלוח – מיהרו ועזבו את בתיהם ועברו אל ההרים. אבל זקני-העם לא אמרו נואש, מיהרו בעקבות הנוקם עד שיאי-השלגים, השיגוהו וביצעו את רצונם. הם לא פסחו אף על גואל-דם אחד. מה שלא השיג שלטון הצאר על ידי עונש מוות והקוראן – על ידי איום בייסורי גיהינום – עלה בידי בחירי-העם בעזרת ענוותנות, בקשות וכריעה. אבל כמה זמן יתקיים שלום זה שהוקם על ידם?

‏בגלל חוק גאולת-הדם מוכרח הייתי לנסוע פתאום מהאאול של איסכנדר-חאן. גם לו היו אויבי-דם שמשאלתם היחידה הייתה, למהר ולעשות כלה בו ובכפרו. מקור האיבה הזאת ישן נושן היה. לפני ‏שנים רבות הרג אחד מקרובי איברהים-חאן את אחד מבני משפחה ענייה שנמצאה בשכנותו. מצבו של איברהים-חאן דרש שישררו שלום וידידות בינו ובין שכניו. על כן שילם איברהים את כופר-הדם והרוצח עבר אל המשפחה השכנה למלאות את מקום הנרצח ולשמש שילומים לה – מנהג שכיח בקרב אחדים מעמי-קווקז. הקרוב הזה נהרג בשעת פשיטת-שוד אחת והמשפחה השכנה דרשה שנית מאיברהים את תמורת אבדתם. הדרישה הזאת הייתה בעיני איברהים כעושק גמור והוא הודיע, כי על השכנים עצמם לנסות ולקחת להם את התמורה. ההודעה הזאת עכרה מיד את רוח הסריס ושלושת הרוכבים שלי שנהנו מהבטלה השקטה בכפר.

‏"עכשיו יישפך דם," אמר הסריס, "טוב נעשה אם ניסע מכאן," גם הרוכבים היו אתו בדעה אחת. אבל לא היה זה מהדברים הפשוטים להוציא את הרעיון הזה לפועל. אנחנו היינו אורחים באאול ולא הייתה לנו כל זכות לראות את עצמנו צפויים לאיזו סכנה שהיא. המחשבה, שאיברהים אינו מסוגל להגן כראוי על אורחיו, עלולה הייתה לגרום לו עלבון אשר לא יתוקן. הסריס היה די פיקח למנוע עלבון כזה. אבל כיצד ממציאים נימוק מספיק לנסיעה?

‏אחרי חלופי-דברים רבים הודענו לו על החלמתי ‏הגמורה וביקשנו ממנו  כי ייתן לנו המלצות לידידיו ‏כדי שאוכל לנסוע ולהכיר את יתר חלקי ארץ-ההרים לפני שובי אל אבי המחכה לי בגעגועים. איברהים הרגיש מיד בטעם האמתי של נסיעתנו, אבל כיוון שידענו לשמור על הנימוסיות הראויה והוא עצמו היטיב לדעת שהחשש שלנו אינו חשש-שווא – הסכים לבקשתנו ועוד באותו יום החל להכין את משתה-הפרידה. חגיגות אלו ארכו שבוע ימים. כאשר יכולנו סוף סוף לעזוב את הכפר החלו החגיגות והמשתאות האלו גם על גבולות-הכפר, עד שהסריס הודיע, כי שוב אין הן באמת לפי כוחותינו, כוחות יושבי-עמקים בלתי-מנוסים. כמות עצומה כזו של שומן-כבשים, יין ובּוּזָה הייתה באמת רק לפי כוחם של יושבי-ההרים. ירדנו במורד ההרים והגענו אל מסילת-הברזל הדאגסטנית. כיוון שרציתי עוד לשהות בהרים עזבנו את מסילת-הברזל לאחר שנסענו בה עד שערי גרוזיה – עד דרך-המלך הגרוזית הגדולה והמפורסמת.

‏הסביבה של דרך-המלך הגרוזית – מולדתם של האוֹסֶטִים, האִינְגוּשִׁים, הצֶ'צֶ'נים, החֶבְרוּזִים ועשרות עמים אחרים – פראית היא כסביבת דאגסטן, אבל מפני טעם בלתי מובן היא נחשבת לסביבה תרבותית יותר. כיוון שהקיץ עמד עוד בעצם תוקפו והחום בעמקים הגיע עד חמישים מעלה – הסכים אבי, אחרי חילופי-טלגרמות רבים, כי אוסיף לנסוע על פני ההרים, להכירם ולבקר את ידידיו וידידי איברהים-חאן.

‏היו אנשים אשר שלחו את ילדיהם אל ההרים למשך שנים אחדות, כי השפעת ההרים נחשבה לחינוך החברתי הטוב ביותר בכל המזרח. אם אומרים על בן-המזרח: "דומה הוא" או "מתנהג הוא כאילו נולד בהרים" – הרי זה השבח הגדול ביותר. בהרים חיים האבירים. והאבירות נחשבת במזרח גם עכשיו ליחש נעלה. כשם שבימי-הביניים נשלחו הצעירים לחצרות-המלכים, כך שולח תחילה הגרוזי או האזרבידז'ני את בניו אל ההרים ורק אחר כך – ישלחם אל ערי אירופה. "תכונות-הנפש הטובות נקנות בהרים, ורק החוכמה נקנית במערב" יֵאָמר במזרח. אכן, הפתגם הזה אינו נעדר חשיבות.

‏אבי לא החשיב ביותר את השפעת ההרים. ‏מבכר היה להרחיקני מהם. אבל כיוון שכבר נמצאתי שם לא הייתה לו דרך אחרת אלא למלאות את רצוני ולרצות את חיבתי המיוחדת – כדבריו – לברבריות. יכולתי אפוא לשוטט בין ההרים כאוות נפשי וגם לנוח ליד ההר בש-טאו מהאבירים הקווקזיים וחינוכם.