חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

מסתרי קווקז

ג

ארץ ההרים

קודרים הם ההרים, רבי-תעלומות, ועין אנוש לא תחדור לתוכם. שיאים אפורים בדאגסטן, יערות-בראשית ירוקים באִיצֶ'קֶרין, קרחונים לבנים אצל הצ'צנים, בדאגסטן. באאולים ובחצרות המסגדים האפורים יושבים גברים חוורים ורזים כפופים על גבי הקוראן. כך יושבים הם עשר שנה, עשרים שנה. אין חקר לחכמת הקוראן הכלולה בכתב הזעיר והמסולסל. במקום שמתחילים יערות-בראשית שם חדל הקוראן, שם אין איש יודע את התורה הגדולה.

בתוך היערות, בין גבעות ונהרות, עומדים אוהלים קטנים. איש, מלבד הראויים לכך, אינו יכול למצוא אותם. בתוך האוהלים, על כני-אבן, עומדים פסילי-עץ קטנים ושחורים – אלי עמי-היערות. לפניהם בוערת המדורה. כוהנים בעלי זקנים לבנים טובחים את חיות-הקורבנות, אוכלים את הלב החי ומושחים את האלים ואת עצמם בדם הקורבן. גם את הלוחמים מושחים בדם הקורבן לפני צאתם לשדה-הקרב, למסע-שדד נגד הקוזקים אשר כבשו את העמקים וגרשו משם את העם. ואחרי זה בוערים כפרי הקוזקים, גועה הבקר ורועמות היריות. והוד מלכותו הנציב, השוכן בטיפליס, בארמון בעל מאת החלונות, מקבל הודעות ארוכות והוא כותב בשוליהן בעיפרון אדום: "משלחת-עונשין".

בדאגסטן נשמעת חמש פעמים ביום ממרומי המינארטים הקריאה: "אללה אכּבַּר" – אלוהים הוא גדול. חמש פעמים ביום שומע עם-ההרים את הקריאה ומתפלל: "אללה אכבר". כל איש בהרים מבין את הקריאה. לשונה היא הלשון הערבית, לשון כתב-הקוראן המסולסל. מלבד שפת-האם, שפת כפר-המולדת, יודעים כאן רק את הלשון הזאת. חמישה, שישה כפרים מדברים בלשון אחת ומשותפת – היינו: מעשרה עד עשרים אלף איש המהווים יחד עם קטן. אבל מאחורי ההרים הקרובים חי עם אחר, המדבר בלשון אחרת. את הלשון הזאת אין מבינים, שונה היא כולה מלשון העם השכן ואין בה מלה הדומה לה בצלצולה.

כהבדל שבין הלשון הסינית והגרמנית כן שונות הן לשונות העמים היושבים זה ליד זה בעמקים השכנים. רבים הם ההרים בקווקז, רבים העמקים ורבים העמים, המדברים בלשונות זרות זו לזו, שמבנה גולגלתם שונה זה מזה ושמוצאם מגזעים שונים וזרים. מאה, מאתים ואולי גם שלש מאות לשונות מדוברות בהרים. לעתים רחוקות מאד יבין איש את לשון שכנו, ואין הוא גם זקוק לכך, כי קשה ומסוכן הוא הדבר לעזוב את עמק-המולדת ולעלות אל ההרים הזרים. רק האַבְּרֶק עושה זאת, הלוחם והשודד, הוא והחכם ירא-האלוהים – ה"מוּלַא" העובר בכל הארץ ומרביץ את תורת האסלאם. לשונו של חכם-הספר היא הלשון הערבית. בכל אאול הוא מוצא אנשים המבינים ערבית והמתרגמים את דברי-דרשותיו.

לשון הקוראן קשה ללימוד. על התלמיד ירא-האלוהים לשבת כפוף על הספרים במשך עשר, עשרים שנה כדי לקלוט ולקבל את חוכמתו. הלוחם, האיכר והאשה אינם מסוגלים לכך. האיכר ואשתו לומדים את הלשון האזרבידז'נית. לשון זו קלה היא! אותה יכול להבין וללמוד הפתי בפתאים.

לשון זו אינה טובה ללוחמים, נסיכים ושודדים, כי רבים מדי האנשים בהרים שמבינים אותה ואף אשה יכולה הייתה לשמוע מה שהאבירים מדברים בינם לבין עצמם. וענייניהם של אלה אינם בשביל איכרים, נשים ועבדים. ועל כן יש להם לנסיכים לשון מיוחדת שלהם, לשון המובנה רק לנסיך ולאנשים כערכו. זאת היא לשון-הצַיִד המפורסמה. את הלשון הזאת המציאו שוכני טירות האבירים, היכלי הנסיכים ומערות השודדים. תעלומת-לשון זו נשמרת שמירה חמורה מאד ועד היום לא עלה בידי איש לדעתה, אם כי נפוצה היא בכל ארץ-ההרים בין אנשי בריתה. אומרים שזוהי לשונו של שבט-אבירים שעבר וחלף מן העולם. בדרך כלל נודע קיומה של לשון זו רק לפני עשרות שנים אחדות – עד כדי כן ידעו הנסיכים לשמור סודה. בלשון זו נושאים ונותנים על כל העניינים החשובים, כגון: תעלומות שאין על איש לדעתן, עלילות שבהן תלוי גורל עמי-ההרים. למדע ידועות רק חמש מלים מלשון-סתרים זו ובמלים אלו אין כל דמיון לשום מלה מלשונות-האדם האחרות הידועות לנו. שַׁפַּקָא – סוס, אַמַפָא – דם, אַמִי – מים אַזַץ – נשק, אַשׁוֹפְּשְׁקָא – מוג-לב. הלשון עצמה נקראת בשם "טְשַקוֹבְּזָה".

כל הלשונות הנזכרות למעלה אין להן כתב. וכי מה יש להם לעמי-ההרים לרשום? לדבר זה דואגים חכמי-הכתב בערבית. לגדולים בעמי-ההרים (את המושג "גדולים" יש להבין כאן באופן יחסי) יש רק ספרות דלה וקטנה, ולקטנים בהם אין ספרות כלל. כולם חיים לפי משפטיהם המסובכים, עם עם ומשפטיו, לפי החוקה השמורה בזיכרון הזקנים, שעל פיה, למשל, אין כל עונש חל על רצח ילד או רצח אח. העונש חל רק על רצח אדם בן דם אחר וממשפחה אחרת ועונש זה הוא לפי חוקי גאולת-הדם.

הנוסע דרך ההרים רואה לעתים בקרבת האאולים, בצדי הדרך, בהבריק כלי-נשק מבין השיחים ומאחורי הסלעים. למראה זה אין על הנוסע להיבהל: הנשק הזה אינו מכוון נגדו. אלה הם גואלי-הדם האורבים לקרבנם, לאחד מבני האויב העתיד לעבור בדרך זו. רק משפחה רבת-נפשות יכולה לבצע בהצלחה את גאולת-הדם או להגן יפה על עצמה מפני גואלי-הדם. לא כן המשפחות שנפשותיהן מועטות, הללו מופקרות ללא-רחמים לנקמת המשפחה האויבת העולה עליה במספר אנשיה. מספר גדול של גברים שארי-בשר, נוקמי-דם ובני שבט גדול, ערכם רב יותר בעיני בני- ההרים מערך העושר, הדעת, השלטון ואומץ-הרוח. על כן מובנת תפילתם של אנשי-ההרים: "ראשית כל, אלוהים, יהי רצון מלפניך שמספר קרובי יגדל ויעלה ומספר קרובי אויבי יִידל וירד." מספר-קרובים גדול – זאת היא שאיפתו של כל איכר וכל אביר.

בכל אאול, על כל פסגת-הר וליד כל מעין-מים מזדקרים בדאגסטן בנייני-טירות. לא כל הטירות האלו הן טירות-אבירים. רובן הן מגדלי-אבן פשוטים בעלי שער אחד וחלונות מעטים. כל אחד יודע את פשר הדבר בשעה ששערי המגדלים סגורים ומוברחים. מבעד החלונות מציצים אז פנים מעונים ונפחדים, גברים ונשים מושיטים מתוכם את ידיהם בתחינה ומבקשים נדבה. אלה הם האנשים אשר סגרו את עצמם לעולם במגדלים משום שמשפחתם דלת-הנפשות לא יכלה לעמוד בשעת צרה בפני גאולת-הדם. אם בן אחת המשפחות הרג נפש בשוגג או במזיד (שאלה זו אינה קיימת כלל) הריהו צפוי לנקמת-הדם. אם משפחתו היא חסרת-אונים ודלה – אין הרוצח יכול להגן על עצמו ואין לפניו כל דרך אחרת אלא לברוח. הוא סוגר את ביתו, נפרד מידידיו, עוזב את משקו ובקרו ועובר עם משפחתו לאחד ממגדלי-האבן הבטוחים. ושוב אין הוא יוצא לעולם ממגדל זה. ליד מבוא המגדל, מאחורי הסלעים, בשיחים ובעשב מסתתרים ואורבים חליפות האויבים, גואלי-הדם. שנים על שנים מחכים הם באורך-רוח עד שכל האנשים במגדל מתים או שהם יוצאים מרוב ייאוש ופותחים מרצונם את השערים ומפקירים את עצמם לנשק האויב. אסור לכל אדם לבקר אותם במגדל. רק פעם ביום מביאים להם ידידיהם אוכל ומשקה.

מתוך כל זה מובן כמה נורא הוא הדבר לאדם "דל" לעורר עליו איבת משפחה תקיפה ורבת-נפשות. ידוע לי מקרה אחד שבו צרו גואלי-הדם על מגדל כזה במשך שלושים שנה רצופות. ובעניין גאולת-הדם אין מקרים כאלה תופעה נדירה.

לא לכל עם יש נסיכים ואצילים. הצ'צ'נים, למשל, הם עם גדול, אבל כל אצילים אין להם. "כולנו נסיכים," אומרים הצ'צ'נים בגאווה. אין להם, ואף לא הייתה להם, כל רשות ואין לתרגם בלשונם את המלה "פקודה". מלה זו אינה ידועה לצ'צ'נים ומתרגמים אותה במלה "בקשה". למשל: "הצאר מבקש את האדון פלוני לשבת עשר שנים בבית-האסורים", כי עם זה נמצא תחת החוק הרוסי.

בשכנות לצ'צ'נים, לא רחוק מכפריהם, חיים הַקַּבַּרְדִינִים – העם הפיאודלי ביותר אשר בעולם, שקיים את הפיאודליות בעקביות שאין דוגמתה. וגם בימינו אין לתאר את קיומו של עם זה בלא מלך, רוזנים, ברונים, אצילים בעלי דרגות שונות, אבירים, אומנים, איכרים ועבדים. מטעם זה, אולי, רואים כמה חוקרים את העם הזה כשריד מנוסעי-הצלב. ואולם גם הנסיך, שמשפחתו דלת-נפשות היא נחשב כדל לעומת איכר שמשפחתו רבת-נפשות. נסיך אשר אין לו שוב כל קרובים, יגורש מהארץ, כי בלא קרובים נחשב גם הוא כאדם חסר-אונים שאינו ראוי לכבוד.

דרך ההרים עוברים אבירים וחכמי-כתב. את אלה מכבדים ויראים, כי הולכים הם ב"דרך הישרה". אין רוחשים להם אהבה, לאהבה זוכה רק האַשׁוּק – הוא האומן, הזמר, מספר-האגדות, בעל השיחה הנאה, מביא החדשות והפייטן הנודד. האשוק הוא בבחינת דעת-הקהל של ההרים. ברמזים סתומים, בדיחות נאות ואגדות סמליות יודע הוא להקים תנועות, ליצור מפלגות, לעורר קרבות-דם, להפריע ולהביא לידי גמר עניינים שונים. בסיים האשוק לשיר את שירו בבית אחד האנשים, הוא קם ממקומו, מוריד את השטיח מעל הקיר, לוקח את פגיון מארחו או איזה חפץ אחר וקונה אותו במשיכה. החפץ הזה שיך לו, זהו "שכר-הסופרים" שלו שהוא עצמו קובע לו ואיש אינו יכול לסרב לו. ואם האשוק, עיתונאי ההרים, הוא מיוצאי משפחת נסיכים, יכול היה בזמנים הקודמים, לקחת לו גם את אשת מארחו או את בתו. כי האשוק הוא אדם – כאשר יאָמר בהרים – המעמיק מחשבה בענייני העם ועל כן גם אהבת העמים לו היא.

מופלאים, רבי-חידה ובלתי-נחקרים הם פירורי-עמים אלה. אין איש יודע, מאין באו ומה הוא הגורל, שהבריח אותם פעם אל ההרים הקודרים והשוממים. על עניין זה נכתבו ספרים עבים בלטינית, יוונית, ערבית, רוסית ובלשונות-מערב שונות. אבל לאמיתו של דבר אין הספרים האלה מבארים דבר ואין בכוחם לפענח את תעלומות ההרים. כאשר יחקור וישאל אדם אצל אנשי-ההרים עצמם – ינודו בראשם, יחליקו את זקנם, יחייכו וישלחו את השואל לחכם שלהם.

הלז אינו מחייך כי אם מספר ומודיע: "כאשר עלתה במחשבתו של אלוהים, הכל-יכול, להביא מבול על הארץ, הציל מכל חי ומכל בשר שניים שניים והביאם לתיבת-נח. אבל כאשר החל המבול גמר הרחום בלבבו להציל שניים שניים גם מכל עם ועם. הוא הסתיר את האנשים האלה על שיאי קווקז הגבוהים יותר מהרי אררט. מהם יצאו אחרי כן עמי-ההרים. אין על העמים האלה לפרוץ ולרבות יתר על המידה, כי העמקים נועדו לבני-האדם האחרים אשר נבראו רק אחרי המבול. על בני-קווקז להישאר בהרים ולהיות כזכר-עולם לרחמי אלוהים ונקמתו." כששואלים את החכם למוצאה של מסורת זו, אומר הוא: "כך כתוב בספר אחד."

תשובה זו נשמעת תמיד מפי חכמי-ההרים. גם מפי איש-ההרים, הפראי, הלוחם המזוין, נשמעות לעתים קרובות מלים מופלאות, פתגמי-חכמה ורמזים אשר לא יכלו בשום פנים להיוולד במוחו של אדם פרימיטיבי. הם מגיחים ומופיעים כשריד יקר של תרבות נשכחה, הם מתגלים לפתע פתאום, כאילו הורם בבת-אחת צעיף העבר. לדברי התושבים כתובים כל הדברים האלה ב"ספר אחד", ספר-סתרים שאיש מהם לא קרא בו. ספר-חוכמה זה פתוח רק ליחידי-סגולה. פעם בעשר שנים מתאספים חכמי העמים על שפת נהר-ההרים אֶסַן. בלילה מתגלה להם הספר המדבר אליהם בלשונות כל הנאספים. רק חצי שעה מדבר הספר, אבל מחצית-שעה זו דיה לעשר שנים רצופות של שתיקה.

אנשי קווקז הם בבחינת terra incognita (ארץ לא ידועה) בשביל המדע גם בימינו אלה. מתריסר הלשונות הנחקרות דומות רק מעטות ליתר לשונות האנושיות ויתרן מבודדות הן בפני עצמן. גם את מוצא התושבים קשה לחקור. נוסף לכך יש עמים ולשונות בקווקז שאין להם כל שם. רבים מהם הם בני-בלי-שם, כלומר: אין להם כל ביטוי למושג "עמנו", "לשוננו", או שהם שכחו את הביטוי הזה ואולי גם, הם מעלימים אותו. כך, למשל, חיים באחד ממחוזות דאגסטן כשמונים אלף איש המדברים בלשון אחת ואין להם כל שם. המלומדים הוכרחו אפוא לכנותם בשם "אַוָרִים" [שבטים תורכיים שחדרו במאה השישית עד הדונאי. המתרגם] אם כי אין כל דבר משותף בינם ובין האוָרים העתיקים.

אין יודעים את מוצאם של כל העמים האלה. אין זאת כי אם לפני אלפי שנים חיו בערבות אירופה ואסיה ואחר כך נוצחו והושמדו אולי על ידי עמים-כובשים חדשים ושרידיהם ברחו אל ההרים. כמו כן יש לשער כי בשעת נדידות-העמים המרובות שעברו באלפי השנים את קווקז נשארו בהרים חלקים אחדים של הנודדים. זאת ועוד אחרת: כבר בתקופות ההיסטוריות הושבו על כורחן משפחות-עמים אחדות בהרים.

במקומות רחוקים אחרים שבעולם: בספרד, באפריקה הצפונית, באיטליה וליד גבול סין, נמצאות משפחות-עמים ההולכות ובטלות מן העולם ושיש בהן סימני קרבה לעמי-ההרים הקווקזיים. גם בסוריה ובמצרים נמצאים שרידי אדריכליות הדומה לזו של קווקז, ובהודו ובבורמה יש מנהגים הידועים רק בהרים שבין הים השחור ובין הים הכספי.

אילו ניתן פה לעמים, להרים ולסלעים של קווקז – היו מוכרחים לכתוב דברי-ימי-עולם חדשים. בפנים האילמים של אנשי-ההרים צפונים אלפי שנים של הוויית אדם, תרבויות שנעלמו ומסעי-מלחמה נשכחים. אין הם יכולים לספר ולמסור מה שראו עיני אבותיהם הקדמונים ואת אשר פעלו ידיהם. תולדות האנושיות היא בלתי-מושלמת. חלק מהבלתי-ידוע טמון וקבור בקווקז – זה תא-העתיקות הנשכח של התקופה הקדומה. לעתים רחוקות שב ומבריק העבר בפתגם, במנהג בלתי מובן ובמעשה שלא-במתכוון. בלתי מובן הוא לזר, בלתי מובן אבל מושך את הלב ורב-יעוד. כי דבר אחד הוא נעלה מכל ספק: הבורים האלה המזוינים מכף רגל ועד ראש, הברברים האכזרים האלה, אינם פראים, אינם בבחינת נייר חלק שאירופה יכולה לרשום עליו את כתבה. תרבות עתיקה שלטה פעם בקרב אחדים מהעמים האלה ושולטת בהם גם היום.

כך, למשל, חיים ליד החֶוְזוּרִים הפרימיטיביים והפראים באמת, האִינְגוּשִׁים אשר נימוסיהם וצורות הליכותיהם קבועים ומעובדים יותר מאשר הטכסים בחצרות-המלכים שבאירופה. וגם אצל הקַבַּרְדִינִים, למשל, מבצבצת התרבות הרוחנית בכל תנועה, בכל צעד, בהרגשת-הטַקט הדקה שלהם, בבוז הנוח שבו הם מתייחסים לשכניהם הפראים וביהירות המתונה של נסיכיהם הזקנים. לא קל הוא הדבר לגלות את התרבות הזאת. מלבד ידיעת-הלשונות, התקשרות למקום וידיעה כללית של התנאים המזרחיים זקוק האדם קודם כל להמלצות טובות אשר בלעדיהן אין לרכוש לעולם את אמונם של עמי-ההרים.

לכאורה, אין להכיר כלל שיש צורך בהמלצות, כי בכל מקום, ואף באאולים הנידחים ביותר, מקבלים יפה את פני הזר הבא ונוהגים בו מדת הכנסת-אורחים. כל הדלתות פתוחות לפני האורח והכל משתדלים לשמשו. ואף על פי כן לא יראה לעולם את פרצופם האמתי של מארחיו, לא יכיר את חייהם והשקפותיהם ולא ילמד את מנהגיהם אם מתחלה לא המליץ עליו נסיך או "קוּנַק" (ידיד). חשדנים ושתקנים הם אנשי-ההרים כלפי האדם האירופי. אין הם מצפים לטובות מאירופה. גם לפני הנוסע הבא ממערב פותחים הם את דלתותיהם, אבל עם היפתח הדלתות יסגרו את לבם מתוך חשדנות.

רק לעתים רחוקות יימצא בדאגסטן לזגיני בור שאינו יודע קרוא וכתוב, כשם שלעתים רחוקות יימצא שם נוֹגַיְאִי [הנוגיאים הם עם קטן בקווקז, מוצאם תורכי-תתרי. במאה השלוש-עשרה היו שבט כביר ואדיר שהתפשט והגיע בשלטונו עד הדונאי. המתרגם] יודע-ספר. יודע-ספר הוא במזרח חזיון בלתי נפרץ ועל כן מפליא הוא צימאון-הדעת של הלזגינים שאין להם אפילו כתב מיוחד משלהם. הלזגינים הם מוסלמים, סונים [בני כת מוסלמית, המחזיקה במסורת ידועה על מוחמד ששמה "סונה". המתרגם] אדוקים המספקים חכמי-דת לכל ארץ קווקז. בכל מקום שבו חיים יחד עשרה לזגינים - ייפתח בית-ספר ערבי. נוסף לכך הלזגינים הם העם הלוחם, השודד והאמיץ ביותר אשר בקווקז.

העמים חיים בהרים ולפי תנאי-ההרים עליהם לסדר את צורות קיומם. ועל כן מתהווים מאליהם כמה מנהגים שווים ומשותפים לכולם. הכנסת-אורחים וכבוד-אבירים הם חוקים קדושים בכל מקום וכמו כן אדיקות-דת ותאוות-מלחמה. גם התלבושת אחת היא בכל מקום. כולם נושאים כלי-זין בעלי צורה אחת וכולם, באין יוצא מן הכלל, בזים לאנשים שאין מוצאם מן ההרים. לכולם משותפת אהבת-החופש שאין לעקרה מלבם ונחלת כולם הוא הכישרון להתקיים בדרך המיוחדת להם בכל מקום ובכל התנאים, בחצרות המלכים האירופיים, במשרד בנק אמריקאי או במדבר אפריקה, ולרכוש מתוך כך אהדה וידידות.

שונים הם לשונותיהם, עברם ומנהגיהם. שונים הם האלים והמקדשים ושונה הוא טיפוס פניהם השקטים והאציליים תמיד. לפני אלפי שנים הוצאו העמים האלה ממולדתם הקדמונית, ממסגרת תרבות יציבה ונכלאו לעולם בחומות-האבנים האפורות של קווקז, בארץ ההרים הגבוהים, הנקיקים האפלים והקרחונים הלבנים, בארץ אשר הגנו עליה בגבורת-מופת בפני כל כובש.