מסתרי קווקז א מסע אל ההרים אִיסְכֶּנְדֶר-חַאן
היה חייל בימי נעוריו. כך, על כל פנים, היה מספר. ודאי יכול היה לעלות במעלה
ולהגיע למשרה צבאית גבוהה לולא נִחתה בו יד-הגורל המשחקת. בפספורט שלו היה כתוב:
"איסכנדר-חאן, אציל." ומלמטה בסוגרים:
"אנאלפאבית." היינו: אדם בור, שאינו יודע
קרוא וכתוב. את המלה הקטנה הזאת לא יכול איסכנדר לבער
מתון הפספורט שלו. הוא פחד תמיד מפני תהומות הדעת. וכיוון שעל כל קצין – ואף בדָאגֶסְטָן
מולדתו של איסכנדר – לדעת, לפחות, לחתום את שמו בלא
שגיאות, מוכרח היה איסכנדר לוותר על כבוד שמו, שהוא
כשמו של אלכסנדר הגדול, והסתלק מעבודתו הצבאית. "בימינו," נוהג היה לומר אחר
כן, "ירדו האבירים למדרגת יודעי-ספר. שוב אין בוזזים כפרי אויבים, אין
שודדים צאן שמנה ואין חוטפים את הבחורות היפות של האויב. תחת כל אלה יושבים בבית
ליד החרבות הקהות ומעיינים בספרים העבים המלאים סימנים שחורים ומכוערים. אבל
לאביר חפשי אין מה לבקש בספרים העבים." בעיני היה תמיד איסכנדר-חאן
סמל האבירות הדָאגֶסְטָנית. שפמו הארוך והשחור היה
תלוי ויורד באיום משפתו העליונה, חרבו ופגיונותיו, אשר לעולם לא נפרד מהם, קשקשו
עם כל צעד וצעד שלו, ואף בערבים, כשהיה שולף בשקט את הפגיון מתיך נרתיקו כדי
לחתוך בו חתיכת צלי-אייל שמנה, לא סרה מעל פניו הארשת הקודרת של כובש-עולם בעבר.
ההערה הפטאלית בפספורט שלו שׂמה אומנם
לאל את עלייתו הצבאית, אבל לא גרעה מאומה מכבודו בעיני תושבי הנקיקים בהרי דָאגֶסְטָן. תושבי הנקיקים לא הרבו להתעניין בציונים אשר
בפספורטים זרים. קומתו הענקית של איסכנדר היא אשר
מצאה חן בעיניהם. וכשהיה עובר בכפרים רוכב על סוסו בתחמושת המלאה וכולו אומר
גבורה – השתחוו לפניו והיו מספרים זה לזה אגדות על נדיבות-רוחו, גבורתו
ואבירותו. אני עצמי הייתי תמיד בטוח בדבר, שאיסכנדר-חאן, אדון אחד הכפרים ההרריים בדָאגֶסְטָן,
ראוי היה יותר להיות אביר-שודד מאשר קצין-צבא. וכאשר שאלתי אותו: "איסכנדר, כמה אנשים הרגת? כמה בחורות חטפת?" הבין,
כנראה, גם הוא, כי תשובה שלילית אינה הולמת את כבודו. "הרבה מאד."
השיב בגאון ועד היום איני יודע אם האמת בדבריו לא הייתה מרובה יותר מאשר הוא
עצמו רצה בכך. אכן, דברים רבים ושונים היו מרננים אחרי איסכנדר-חאן,
דברים אשר לא הלמו אותו ביותר בתור אבי-משפחה ואדון-כפר. משפחתו של איסכנדר-חאן
הייתה רבת נפשות, אם כי רק אשה אחת הייתה לו שהיה
נאמן לה מאד, כראוי לגיבור מכבד-נשים. האשה הזאת
הייתה לֶזְגִינִית [הלזגינים
הם עם קווקזי לוחם, רובו מוסלמים, ומושבו בדָאגֶסְטָן.
המתרגם] בת-דָאגֶסְטָן כמוהו ומלבד פוריות
שאינה-מצויה הביאה אתה לנישואיה נטייה לציוויליזציה האירופית. נטייה זו נתגלתה
בזה, שמדי פעם בפעם כשהייתה צריכה ללדת (ודבר זה חזר כמעט בכל חורף), ירדה מהרי דָאגֶסְטָן אל ארץ-המישור של אזרבידג'ן כדי
למלאות שם את חובת-האשה שלה במנוחה המפוקפקת של בקו,
עיר-הנפט. באותו הזמן שבו יצאתי אני לאוויר העולם
בעיר-הנפט בקו, ילדה גם היא בן. הילד נקרא בשם עַלִי-בֵּיי. אמי הייתה חולנית
ואבי בחר בלזגינית חסונה זו להיות לי למינקת. היא
הסכימה לדבר, וכך נעשה לי עלי-ביי אח לשדיים ואיסכנדר-חאן
– לאב שני. סוּאַטָה – כך היה שם המינקת – לא עצרה
כוח לשבת זמן רב בביתנו וחזרה אל ההרים. אבל עלי-ביי היה מבקר אותנו מדי שנה
בשנה בימות הקיץ וישב בביתנו אשר בכפר מַרְדַקְזָ'נִי
ליד בקו. מרדקז'ני הוא כפר ללא איכרים ורק וילות
נמצאות בו. סביב הוילות נטועים גנים. סמוך לכפר מסתיים מדבר-הנפט ומתחיל המישור
הירוק. רק לעתים רחוקות הותר לי לבקר את מרדקז'ני. אמרו לי, כי שם במקשות האבטיחים ובמטעי האפרסקים
שוררת המלריה. מדי אביב באביב, כשהאספלט בבקו היה מתחיל להתרכך, הייתי נוסע
לצפון, לגרמניה, צרפת ושוויצריה. הבית במרדקז'ני
התרוקן ורק אבי היה נח שם לעתים מעמל עסקי הנפט. אבל אחר כך באה המלחמה והנסיעות
לחוץ-לארץ חדלו. בקיץ, שנת 1916, באתי למרדקז'ני לשם שהייה ארוכה, ראיתי שם את עלי-ביי
אחי-לשדיים, אכלתי אבטיחים ואפרסקים, הקשבתי לאגדות שספר משרת זקן אחד וחליתי
במלריה. מחלתי זו עוררה בהלה בביתנו אשר במרדקז'ני.
רופאים, אנשים בעלי ניסיון מעסקי הנפט והדודות השונות נתנו עצות. כל אחד ראה את
עצמו כאשם במחלתי, ואיש מהם לא ידע אל נכון במה אפשר לרפאני מהמלריה הזאת. את
התרופה הנכונה נגד המחלה מצא המשרת, זה אשר היה כמעיין המתגבר בסיפורי אגדותיו. משרת זה היה סריס. אי-שם בפרס אבדה לו
גברותו בימי עלומיו ומתוך כך ניטעה בו חיבה יתרה לסיפורי-חכמה, מחשבה מעמיקה
ודברי-מתיקה. לפני חמש-עשרה שנה מצאהו אבי באיזה מקום ומאז חי בביתנו ומילא בו
לעתים תפקיד של משרת ולעתים תפקיד של נערה משרתת, והיה גא בתפקידו רב-הצדדים. "כאשר יצר אלוהים, הכל-יכול את האדמה," כך סיפר הסריס, "הייתה זו כל
המישור וחלקה כפני הים. על פני מישור האדמה חיו היצורים: בני-אדם, בעלי-חיים, רוחות,
חטאים ומחלות. רק אחרי מעשה-היצירה שָׂם האל הרחמן אל לבו, כי האדמה ישרה וחלקה
יתר על המידה, ועל כן אמר ברוב חסדו לתת לכל ארץ במתנה גבעות והררים אחדים. הוא
שם הרבה הרים לתוך שק גדול והחל לחלקם במידה ובמשפט על פני האדמה. אולם השטן,
אדון החטאים והמחלות, עינו צרה הייתה בבני-אדם אשר זכו במתנה זו. וכאשר ריחף
אללה בין הים הכספי והים השחור, התגנב ובא השטן לתוך השק, חתך אותו וכל ההרים
נפלו מתוכו וננערו על פני המישור אשר בין שני הימים.
וכך נוצרה קווקז, ארץ ההרים. אולם אדון העולמות כעס עד למאוד. 'הה, שטן,' אמר, 'אתה
עושה כָּלָה ביצירתי ויוצר את העוול הראשון. על כן זה יהיה עונשך: ארץ-ההרים אשר
נוצרה עתה תהי סגורה לפניך לנצח ורגלך לא תדרוך על אדמתה. פתוחה תהיה לבני-אדם
ולחיות, והם אשר יישבו בה, ואולם לך ולעבדיך, החטאים והמחלות, אסורה היא. גם
בלעדיך יהיו קשים למדי החיים בסלעים.' כה דבר אללה הצדיק וכדברו כן היה. חטאים
ומחלות שוכנים במישור, בין הגנים, במקום שהחיים קלים שם, אולם הגיבורים והנשרים
יושבים בהרים במקום שאין חטאים ומחלות." הסריס היה אדם חכם. כל האנשים שמסביבו
הקשיבו לדבריו בכוונה. התרוממתי מעל כרי ואמרתי: "רוצה אני לנסוע אל עלי-ביי,
לארץ-ההרים." אבי התנגד: "בהרים יושבים
פראי-אדם, שאיש מאתנו אינו מבין את לשונם. שם גרים עובדי-אלילים ושודדים ומה
תבקש בהרים?" עלי-ביי, אחי-לשדיים, קם ממקומו והחל
להגן על מולדתו: "בהרים," אמר, "יושבת אמי ויושבים אחי ואחיותי, הם יגנו על אחי-לשדים החולה. באַאּול
(כפר-הרים) שלנו אין שודדים. בכל דָאגֶסְטָן לא יימצא
אדם אשר יתנפל על אחי-לשדיים. לאבי יש הרבה ידידים בכל הארץ, והאוויר בהרים טוב
הוא מהאוויר בעמק. אחי-לשדיים יבריא שם." עברו ימים מספר עד שעלה בידי ובידי
עלי-ביי והסריס החכם להשפיע על אבי כי יתנני לנסוע אל הכפר של איסכנדר-חאן. הותר לי להישאר בדָאגֶסְטָן
למשך כל ימי הקיץ ולנסוע אחר כך דרך ההרים אל בֶּשׁ-טַאוּ,
למקום-מעינות-הרחצה המפואר ביותר אשר בקווקז. אבי לא יכול להילוות אלי. רק
אחי-לשדיים נסע עמי ומלבדו – הסריס החכם, אשר קיבל על עצמו תפקיד של אומנת,
ועוד שני אנשים נאמנים ממפעלי הנפט. בלוויית המשמר הזה הרשוני סוף סוף לבקר את משפחת מינקתי. לפני
הנסיעה נתן לי אבי במתנה פגיון-זהב קווקזי והורני באיזה מקרים יש להשתמש בו
בהרים וכיצד יש להתנהג בהרים כאדם מחונך וטוב. הוא עצמו הכיר יפה את ארץ-ההרים
וידע כי החוקים והמנהגים שם מסובכים פי כמה וכמה מאשר בטרקלינים של עיר-הנפט. "הדָאגֶסְטָנים
הפראים," אמר, "שונים הם לגמרי מהפראים והפראים-למחצה אשר ביתר חלקי
העולם. דבר קשה הוא לעבור את דָאגֶסְטָן מבלי לעשות
איזה משגה. ראשית כל, יש לכבד שם את הזקנים, לנהוג כמנהגי המקום ולזכור תמיד כי
בהרים אין לכסף כל שלטון ותוקף. בשעת סכנה עליך לשמוע בעצת המשרת." העצות האלו הספיקו דיין, כי הסריס היה
באמת אדם בעל ניסיון. מזוינים יפה ומתוקנים בעצות טובות יצאנו לדרך יחד עם
עלי-ביי אחי-לשדיים ושמנו את פנינו לארץ הפראית של עמים אין מספר, עובדי-אלילים,
אבירים, שודדים וגיבורים. |