לדף השער

ספר סעודת המלכים

כשגמר המלך את העוגה ניגשה אליו נערה מבנות הפמליה, הניחה לפניו קערת פירות ובה אשכולות ענבים עסיסיים ואפרסקים בשלים ושפעת דובדבנים אדומים מושלמים בצורתם שאך זה נקטפו מן העץ ואמרה לו: "יטעם אדוני המלך מפירות משובחים אלה אשר טעמם כטעם גן עדן."

למראה הדובדבנים אורו פני המלך. הוא נטל חופן מהם בידו, התבונן בהם ואמר: "מכל הפירות העולים על שולחני מחבב אני יותר מכל את הדובדבן ומה חבל שפרי נפלא זה עונתו כה קצרה ועוד בטרם אתענג עליו כראוי וכבר אפס מן השווקים ושנה שלימה אני נאלץ לחכות בטרם אזכה לשוב וליהנות מטעמו הנפלא."

"המלך לעולם יחיה." אמרה לו מגישת הפירות, "כאשר הייתי צעירה לימים סיפרה לי סבתי סיפור שענינו פרי הדובדבן וסיבת קוצר עונתו ואם על המלך טוב יואיל נא להרשות לשפחתו לספרו באוזניו."

"סיפור טוב הוא תמיד דבר בעיתו," השיב לה המלך, "וכשם שאיני מחסר מגופי את טעמם הנפלא של דובדבנים משובחים אלה, לא אמנע מנפשי את ההנאה שבהאזנה לדברי חן הבוקעים מפיה של יעלת חן. ספרי סיפורך ונשמעה."

ישבה העלמה על השטיח למרגלותיו של המלך, קדה לפניו ואמרה:

סיפורה של מגישת הפירות

ספר יסופר, אדוני המלך, שהיה פעם בימי קדם מלך גדול ומהולל ששלט בארצו בצדק ובמשפט. שנים רבות הייתה ממלכתו שלווה ורוגעת וכסא מלכותו נכון בידו, אך הנה בא יום והשקט הופר: תסיסה חזקה החלה לפעפע בקרב העם ואנשים התלוננו שאין המלך עושה די לרווחת נתיניו. וכל כך למה? הכל בשל הדובדבן. פרי נפלא זה שהכל אומרים שבחו ונהנים ממראהו ומטעמו הטוב, מן הראוי היה שיתענגו עליו כל השנה כולה ולא חודש אחד בלבד ואיך זה שהמלך ירום הודו שיש לו בודאי שיג ושיח עם צבא מרום אינו פועל דבר בעניין זה ואינו מוצא דרך להאריך את עונת הדובדבנים.

דיבר פלוני עם חברו בעניין זה, דיברו עשרה, דיברה כל העיר, דיברה הממלכה כולה. עוד מעט קט יתערערו סדרי השלטון ויפרוץ מרד!

המלך נועץ עם שריו וחכמיו: מה לעשות וכיצד לכבות את התבערה? זה אומר כך וזה אומר אחרת אך פתרון אין. והנה קם הווזיר הראשי ואמר: "אדוני המלך, עניין זה הוא חמור ביותר ותרופה למכה אין בידי, אך עם זאת ברצוני להביא לפניך הצעה שגם אם לא תסייע לפתרון המשבר יש בה כדי להגן עליך מזעם ההמון ולהגביר את ביטחונך האישי. ברחוב היהודים מתגורר סנדלר עני, אשר בגזירת הגורל, דומה לך אדוני המלך במראה פניו, בקומתו ובחתך דיבורו עד לבלי הכר. עצתי היא להביא לארמון את הסנדלר הלז להלבישו בגדי מלכות ולהושיבו על כס מלכותך עד יעבור זעם, ואם חס וחלילה תגברנה המהומות וארמון המלכות יותקף בידי המון זועם יהיה סנדלר זה כפרתך: יפגע הוא, ואתה תנצל!"

עצתו של הווזיר ישרה בעיניו של המלך והוא ציוה למהר ולהביא בפניו את אותו סנדלר. יצאו שליחי המלך אל רחוב היהודים לקחת את הסנדלר ולהביאו בפני המלך.

"מה פשעי ומה חטאתי שאתם לוקחים אותי אל המלך?"

"שתוק וציית!" השיבו לו השליחים "המלך ציוה ומי אתה שתעז לבוא בטענות!"

הגיע הסנדלר לחצר המלך ושם הלבישוהו בגלימת מלכות, הושיבוהו על כס גבוה והודיעו לו: "מהיום והלאה אתה הוא המלך ואנחנו עבדיך!"

"אני המלך?" תהה הסנדלר.

"כן"

"ומותר לי לצוות על נתיני ולעשות ככל העולה על רוחי?"

"בבקשה!"

"אם כך" אמר הסנדלר "ראשית כל ברצוני לסגור את חנותו של פלוני הסנדלר שפתח חנות מול חנותי ומקפח את פרנסתי!"

"דברך הוא לנו חוק" אמרו לו "ואנו עומדים לשירותך."

הוציא הסנדלר פקודה ומיד סגרו עבדי המלך את החנות.

"ועכשיו," המשיך הסנדלר, "יש לי דוד שהגיע עד פת לחם. רצוני לתמוך בו ולהעניק לו מאה דינרי זהב!"

"בבקשה. אתה המלך והכסף כספך!"

החל הסנדלר לחלק מתנות מכספי האוצר: לזה העניק מאה דינר ולזה מאתים. לפלוני נתן יהלומים ולרעהו פנינים. הוא פוקד, ועבדיו ממהרים למלא את רצונו.

כך חלפו ימים אחדים והסנדלר עשה בממלכה כבתוך שלו כאילו נולד לתפקיד. באחד הימים התייצב לפניו הווזיר הראשי והודיע לו: "אדוני המלך, משלחת מטעם העם הגיעה לארמון בעניין הדובדבן."

"בבקשה. שיכנסו."

נכנסו האנשים אל האולם, השתחוו לפני הסנדלר וראש המשלחת פנה אליו ואמר: "אדוני המלך, בודאי ידוע לך שעניין הדובדבן הפך לנושא הבוער של היום ורבים הם המתלוננים על כך שלא נעשה דבר בעניין זה. טענתם היא שאתה, כבוד המלך, בתוקף מעמדך הרם והמהלכים שיש לך אצל בורא עולם, בודאי תוכל אם רק תרצה, להאריך את עונת הדובדבנים כך שתמשך חודשיים ויותר ולא רק חודש קצר אחד. אם לא תפעל ומהר אין אנו ערבים למה שיקרה. הרוחות סוערות והעם ממורמר ונוטה למרד."

"טוב ויפה," אמר הסנדלר, "אני אדבר עם מי שצריך והכל יבוא על מקומו בשלום. שובו אלי בעוד שבועיים ימים ואתן לכם את תשובתי."

חלפו עברו הימים והסנדלר ממשיך להנהיג את הממלכה ביד רמה כאילו לא ארע דבר.

והנה בא היום ושוב התייצבה המשלחת לפני המלך לשמוע את תשובתו:

"אדוננו המלך, המצב הולך ומחמיר אנו מצפים בקוצר רוח לשמוע מה פעלת בענייננו."

"תנוח דעתכם" השיב להם הסנדלר, "הכל בסדר ואין שום בעיה. הבאתי את בקשתכם לפני מי שהכל נעשה בדברו. מבוקשכם יינתן לכם: עונת הדובדבנים תתארך ככל שתרצו: חודשיים, שלושה חודשים, כל השנה!"

"כל השנה? הרי זה נפלא. יישר כוחך אדוננו המלך. אנו כבר רצים להביא את הבשורה לעם."

"רגע אחד," עצר אותם הסנדלר, "יש עוד בעיה קטנה שקשורה בעניין."

"מה הבעיה?"

"ראו," אמר להם הסנדלר, "הדובדבן וצום הרמדאן קשורים יחד בשורשם העליון ואין כל דרך להפריד ביניהם. אם רוצים אתם דובדבנים כל השנה תצטרכו גם לקיים את צום הרמדאן במשך כל השנה. אם תסתפקו בחודשים או שלושה של דובדבנים ימשך הצום רק חודשים או שלושה בהתאם. ואתם, החליטו מה רצונכם – כל האפשרויות פתוחות..."

ישבה המשלחת על המדוכה שקלה את הצעת המלך ודנה בה ולבסוף חזרה והתייצבה לפניו: "אדוננו המלך, אם אלו הן האפשרויות שאתה מציע אזי מוטב שיישאר המצב בעינו: חודש אחד רמדאן וחודש אחד דובדבן!"

מאז ועד היום, אדוני המלך – סיימה מגישת הפירות את סיפורה – אין הדובדבנים מצויים אלא חודש אחד קצר בשנה.

קמה הנערה מעל השטיח התייצבה בפני המלך וקדה לפניו בתנועה חיננית, והמלך, שסיפור הנערה הצהיל את רוחו, נטל דובדבן מן הקערה, שם אותו בפיה ואמר: "אכן נאה הוא סיפורך ולקח טוב צפון בו: העולם הוא שלמות אחת וכל דבר תלוי במשנהו ומי שמבקש למצות רק את הנאות החיים ולהימלט מן החובות המוטלות עליו, נוחל רק צער ומפח נפש."

לסיפור הקודם

לסיפור הבא

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע