לדף השער

מנחת כלולות

המלך טהמספה

זה מה שארע לבנו המאומץ של הרועה, אמר מספר הסיפורים, אך באשר למה שארע למלכה שנמלטה מידי השודדים, על זאת אספר לכם עתה:

הצבייה סיימה את סיפורה ואמרה למלכה: "אל תתייאשי ואל ייפול לבך. התאזרי בסבלנות והאל ברוב חסדו לא ינטשך ויאחד אותך בבוא היום עם בני משפחתך."

והמלכה הודתה לה על דבריה ולאחר שאכלה מן התמרים ושתתה ממי המעיין שמה פניה אל שפת הים ושם ישבה על החוף והתבוננה בגלים המתנפצים אליו בלי הרף. לפתע צד מבטה פיסת מפרש סמוך לקו האופק. היא קמה ממקום שבתה, עלתה על סלע גבוה ונופפה בצעיפה. תנועותיה משכו את עיניו של הצופה אשר בספינה ועד מהרה התקרבה הספינה אל החוף והיא עלתה על סיפונה. בעל הספינה היה סוחר אמיד אשר יצא למסעיו.

"מי את ומה מעשיך על החוף השומם הזה?" שאל אותה.

המלכה סיפרה לו את סיפורה, והסוחר נכמרו רחמיו עליה. הוא לקח אותה לספינתו והביאה לביתו ושם העמיד לרשותה את הביתן הקטן אשר בגנו ודאג לכל מחסוריה.

הסוחר טוב הלב ארח אותה ימים רבים בביתו והשתדל לנחמה מיגונה באומרו: "אל ידאב לבך ואל תתייאשי. יודע אני כי הגורל התאכזר אליך וגזל ממך את היקרים לך מכל, אך דעי לך כי הצער והכאב כמו גם השמחה והאושר הולכים ובאים וחיש כלים ואינם, ורק טעם הניסיון נותר כשם שארע למלך טהמספה. אל תקונני על העבר ועל תשגי במחשבות על העתיד, חיי את חייך כאשר הם ושימי מבטחך באל."

"ומהו סיפורו של המלך טהמספה?" שאלה המלכה. והסוחר פתח וסיפר:

המלך טהמספה, בנו של המלך עבאס, התבונן באחד הימים בראי אשר בחדר מלכותו וחשב לעצמו: 'היש אדיר ממני בעולם כולו?'

השעה הייתה שעת צהרים והחום באיספהן כבד, על כן חשקה נפשו של המלך להשתכשך מעט במי הבריכה בטרם ישב לסעוד את לבו בחברת אמו.

"בני" אמרה לו האם, "אם רצונך לשטוף גופך בבריכה עשה זאת בזריזות, כי בעוד שעה קלה נשב לשולחן הסעודה." היא הביאה לו את בגד הרחצה שלו והמלך שם פעמיו אל הבריכה המלכותית שבגן הארמון.

בעודו רוחץ במים נגלתה לפתע לעיניו ציפור יפיפייה שפסעה על שפת הבריכה. הציפור החליקה אל מי הבריכה ושחתה כברווז על פני המים והמלך התבונן בה והתפעל ממראה נוצותיה הבורקות כמתכת ומציצת נוצות הזהב שעל ראשה. הוא החליט לתפוס את הציפור המוזרה ויהי מה. בחששו פן תברח הציפור ותעוף למראהו, צלל המלך במים ושחה בחשאי עד שמצא עצמו מתחתיה ואז שלח את שתי ידיו ואחז בחוזקה ברגלי הציפור.

באותו רגע השיקה הציפור בכנפיה, התנשאה מעל הבריכה והמריאה לחלל האוויר בנושאה אתה את המלך המופתע. בגד הרחצה שלו נשר מעל כתפיו והוא מצא עצמו נישא באוויר יותר ויותר גבוה, ערום כביום היוולדו. המלך המבועת חשש להרפות מאחיזתו פן ייפול ארצה ויתרסק, והציפור המשיכה לנסוק עוד ועוד אל מרחבי הרקיע. המלך עצם את עיניו וכאשר שב ופקחן ראה את האדמה הרחק מתחתיו וכל גודלה כצלחת. המלך שב ועצם את עיניו והידק את אחיזתו בציפור. הערב ירד וחשיכה השתררה ושוב לא ידע המלך היכן הוא נמצא. הוא שיווע לעזרה והתפלל לאלוהים כי יצילו, אך דבר לא ארע. כל הלילה נישאה הציפור במעופה. לפנות בוקר התבהרה החשיכה מעט. האדמה הייתה עתה כה מרוחקת עד שדמתה לכפתור.

"משביע אני אותך" אמר המלך "בשם אלוהים הרחום והרחמן אשר ברא בני אדם וחיות יער, בהמות ובעלי כנף, כי תנחיתי אותי ארצה בשלום. חוסי עלי כי ידי עייפו ולא אוכל עוד להחזיק מעמד זמן רב!"

הציפור לא השיבה לו והמשיכה במעופה עד אשר התבהר היום ועלה השחר ואז החלה יורדת אט אט אל האדמה. כאשר נוכח המלך כי הוא נמצא אמות ספורות מעל הקרקע, הרפה מאחיזתו ושם מבטחו באל. הוא צנח ארצה, נחבט בענפי העצים ולבסוף הושלך לקרקע. הוא מצא עצמו בלב יער עבות פצוע וערום מבגד. המלך כרע ארצה ונשא תפילה לאלוהים ישתבח על אשר הצילו ממוות. הוא התחרט בלב שלם על דברי הרהב שעלו במחשבתו בעת שהתבונן בראי. אחר כך החל המלך לשוטט בין העצים. הרעב תקף אותו והוא החיה את נפשו בשורשים ובפירות בר. עם רדת הערב הגיעו לאוזניו קולות נמרים ואריות המשחרים לטרף. מרוב פחד טיפס המלך ועלה על עץ גבוה ושם ישב רועד מקור כל הלילה בלי לעצום עין. כך עברו עליו ארבעים יום וארבעים לילה.

ביום הארבעים החליט המלך לנסות ולצאת מן היער כיוון שלא רצה לבלות את כל חייו כחית פרא. הוא הצליח למצוא שביל והחל לצעוד עליו. לפתע נגלה לעיניו דרוויש זקן. הלה הופתע למראהו וקרא בקול: "יה הו, יה מאן הו! – הו אלוהים, יהי האל בעזרי!"

המלך ברכו לשלום והסביר לו כי הוא אדם כמוהו ולא חית פרא.

כשראה הדרוויש את מצבו הוציא מאמתחתו גלימת דרוויש וטורבן והלביש בהם את המלך הערום. אחר כך נתן בידו מחרוזת תפילה והראה לו את הדרך המובילה למקום ישוב. הוא לימד אותו את חוקי הדרווישים ומנהגיהם ואת אשר עליו לומר בבואו לקבץ נדבות:

"אם רצונך לתת – תן, ואם אין ברצונך לתת – תן, כי זה דברו של עלי אדוננו – תן!"

"אם תעשה כן, ידאג אלוהים לכל מחסורך ויתן לך מזון ומחיה. ועתה לך לדרכך. תן דעתך מאין באת ולאן אתה הולך."

המלך סב לאחוריו לראות את הדרוויש אך הלה נעלם ואיננו. הוא הבין אז כי אלוהים שלח אלו את הנביא אל-חדר לחלצו ממצוקתו.

המלך שהיה לדרוויש שם לדרך פעמיו. כל הלילה שרך דרכו ולעת בוקר הגיע לעיר קטנה שזה עתה נפתחו שעריה. הוא ניגש לגנן שהשכים קום למלאכתו ופנה אליו כפי שהורה לו הדרוויש:

"אם רצונך לתת – תן, ואם אין ברצונך לתת – תן, כי זה דברו של עלי אדוננו – תן!"

"אין לי זמן להבליך." השיב הגנן "עוד לא התפללתי אפילו את תפילת השחר. לך מכאן!"

המלך הדרוויש עמד על דעתו ודרש נדבה בתוקף ואז הכה אותו הגנן בצרור המפתחות שבידו וגרש אותו משם.

עתה שם המלך פעמיו אל האופה שעסק אותה שעה בלישת הבצק ופנה אליו באותה לשון:

"אם רצונך לתת – תן, ואם אין ברצונך לתת – תן, כי זה דברו של עלי אדוננו – תן!"

"חזור לכאן בעוד חצי שעה. אין בידי כרגע לחם אפוי." היתמם האופה אף על פי שעל המדף מאחוריו היו מונחים ככרות לחם רבות.

הדרוויש עמד על שלו והאופה התרגז, הכה אותו במערוך וגרש אותו משם.

הדרוויש המסכן המשיך בדרכו והתדפק על דלת אחד הבתים.

"אם רצונך לתת – תן, ואם אין ברצונך לתת – תן, כי זה דברו של עלי אדוננו – תן!"

"הסתלק מכאן" השיב לו קול זועף מתוך הבית. אין לנו חפץ בקבצנים!" הדרוויש פנה לדרכו, אך הנה נפתחה הדלת ובתו של בעל הבית שהשתייכה לעדת עלי-וואלי-אלהי, רצה בעקבותיו ומסרה לו חבילה קטנה. הדרוויש פתח אותה ומצא בתוכה ככר לחם וכשנעץ שיניו בלחם מצא בתוכו זוג עגילי זהב יקרי ערך. מכיוון שלא הייתה בידו פרוטה לפורטה החליט הדרוויש למכור את התכשיט. לאחר שאכל את הלחם ניגש לחנותו של צורף בשוק והציע לו את העגילים למכירה. לרוע מזלו היה אותו צורף לא אחר מאשר אביה של הנערה שנתנה לו את העגילים. כאשר זיהה הצורף את העגילים כעגיליה של בתו, בערה חמתו להשחית. הוא קרא לנערה, נטל סכין ובמחי יד כרת את ידה ואחר כך אמר לה בכעס: "אם מאמינה את בעלי-וואלי-אלהי בקשי מעלי הנביא כי יחולל נס וישיב לך את ידך! ועתה לכי מכאן ואל תשובי לעולם!

הנערה המסכנה נטלה בידה השנייה את היד הכרותה, הכניסה אותה לתוך שק ויצאה מן הבית שותתת דם וממררת בבכי.

היא יצאה משערי העיר ושעות ארוכות צעדה עד אשר הביאוה רגליה לפתחו של כפר קטן. שם, סמוך לכפר היה מעין גדול עם בריכה שלצדה צמחו שני עצי ערבה רחבי פֹּארוֹת. הנערה טיפסה ועלתה על אחד מהם והתיישבה על ענף רחב נסתרת מעין רואה.

והנה, ברצון הגורל, עבר שם אותה שעה בן המלך עם סוסו. הנסיך הביא את סוסו אל המים כדי שירווה את צימאונו, אך הסוס נבהל מפניה של הנערה שהשתקפו במי הבריכה ונרתע לאחוריו.

הנסיך ביקש לדעת מה מפחיד את הסוס. הוא גחן קדימה והתבונן במים והנה נגלתה לעיניו בין הענפים המשתקפים במים בבואתה של נערה יפת תואר.

ימים אחדים לפני כן חלם הנסיך שהוא יוצא לציד ורודף אחרי איילה ובהתקרבו אליה הפכה האיילה לנערה, אותה נערה שנשקפה אליו עתה ממימי הבריכה!

'זהו רמז משמים' חשב הנסיך בלבו 'כי זו הנערה היעודה לי מיד הגורל'. הוא התאהב בה והחליט לשאתה לאשה.

"הו נערה יפת תואר," קרא "רדי מן העץ ובואי אלי כי כבשת את לבי וכל אהבתי נתונה אך לך."

"לא" השיבה הנערה, "לא ארד מן העץ אלא אם כן תתחייב בשבועה שתניח לי להישאר עטופה בצעיפי ותשא אותי לאשה!"

הנסיך קיבל את תנאיה והנערה ירדה מן העץ. כיון שהייתה עטופה בצעיפה לא הבחין הנסיך כי לנערה יש רק יד אחת. הוא הובילה אל ארמונו וציווה לערוך את ההכנות הדרושות לטקס נישואיו.

כאשר בקשו משרתיו של הנסיך להובילה אל בית המרחץ, בקשה הנערה ללכת ראשית כל אל המסגד. הנסיך הניח לה לנהוג כחפצה והנערה נגשה אל המסגד. בבואה לשם שיוועה בקול לעזרת האימאם עלי והתפללה כי יחזיר לה את ידה הכרותה. שעה ארוכה קראה הנערה והתפללה עד שלבסוף גברה עליה עייפותה והיא נרדמה על מחצלת התפילה.

לאחר שנרדמה פקד אותה חלום ובחלומה ראתה שטיח של אור יורד ממרומים אל תוך המסגד ועליו ישבו מוחמד וארבעת קדושי האסלאם.

"הו אל כל יכול" אמר מוחמד "גלה לנו את חסדך: עשה נס לנערה הזו והשב לה את ידה הכרותה!" וארבעת הקדושים ענו אחריו אמן.

הם הוציאו את ידה הכרותה של הנערה מתוך השק, לחלחו אותה ברוקם והצמידו אותה אל הגדם ואחר כך אמרו לה: "התעוררי ועמדי על רגליך, בריאה ושלימה כבתחילה."

כאשר התעוררה הנערה משנתה הופתעה לראות כי אכן ארע נס וידה הושבה לה. מאושרת יצאה הנערה מן המסגד ושמה פניה אל הארמון להינשא לבחיר לבה.

"ומה עלה בגורלו של המלך שהפך לדרוויש?" שאלה המלכה את הסוחר והלה המשיך וסיפר:

המלך שהיה עד למעשהו של הצורף ביקש ללכת אחרי הנערה ולהושיט לה עזרה, אך עוד בטרם הספיק להרחיק לכת נשמעו קולות קוראים לעזרה: "אש, אש! בית עולה באש!"

הדרוויש סב לאחוריו ומיהר לכיוון הצעקות. בבואו לשם נוכח לדעת כי אש אחזה בבית הצורף. הוא עזר לשכנים לכבות את הלהבות המשתוללות, אך העזרה הגיעה מאוחר מדי. בין ההריסות מצאו את גופתו המפוחמת של הצורף ללא רוח חיים.

המלך הלבוש בגדי דרוויש החליט להישאר בעיר ולטפל בנכסיו של הצורף כדי שיוכל בבוא היום למוסרם לידי הנערה. רק לאחר שדאג לכל והפקיד את הרכוש בידיים נאמנות יצא המלך לחפש אותה.

ימים רבים חיפש וביקש אחריה עד אשר הביאה אותו יד הגורל אל עירו של הנסיך וכאן פגש בנערה שהפכה לנסיכה.

"הו דרוויש נאמן," אמרה לו הנערה לאחר שהכירה אותו ושמעה את סיפורו, "יגמול לך אלוהים על כוונותיך הטובות. אני, שפר גורלי ונשאתי לבן מלך ואין לי חפץ ברכוש הרב שהשאיר אבי אחריו, אך אהיה אסירת תודה לך אם תסכים לחפש ולמצוא את אחותי החורגת החיה בעיר הולדתי בחוסר כל ולהעביר את הרכוש לידה למען ירווח לה. וכדי שתדע כי אני היא זו ששלחתיך קח עמך את טבעתי זו."

הדרוויש נענה לבקשתה. הוא נטל את הטבעת, חזר לעירו של הצורף והחל בחיפושים. כאשר מצא את הנערה מסר לידה את הרכוש ומאחר ושבתה את לבו ביופייה ובנועם הליכותיה הציע לה להיות לו לאשה.

ששה חודשים חלפו. המלך שהיה לדרוויש החליט לחזור לאיספהן עירו. הוא קנה סחורות והחל נודד כסוחר מעיר לעיר בלוויית אשתו הצעירה. כך הגיע בסופו של דבר לאיספהן. בהתקרבו אל הארמון גילה להפתעתו את בגד הרחצה שלו מושלך לצד הדרך. הוא נטל אותו ונכנס לגן הארמון ושם על שפת הבריכה מצא את בגדי מלכותו מונחים עדין במקום שפשטם מעליו.

הוא מיהר לפשוט מעליו את בגדי הסוחר וללבוש את בגדי מלכותו ובאותו רגע עצמו שמע את קול אמו הקורא לו: "הוי בני, עד מתי תשתכשך במי הבריכה? מהר ובוא כי השולחן כבר ערוך לסעודה!"

המלך היה נבוך מאוד. הוא עלה במדרגות הארמון ונכנס אל אולם הסעודה, אך איש לא נראה מופתע מכניסתו. הוא קרא לווזיר שלו וחקר אותו מה ארע בהעדרו.

"אדוני המלך," השיב הווזיר מופתע "אינני מבין אל מה ירמזון מיליך. הן רק מחצית השעה חלפה מאז דווחתי לך בפרוטרוט על הנעשה בממלכה בטרם ירדת לטבול במי הבריכה!"

המלך הוסיף וחקר את יתר השרים ואת אמו אך הכל חזרו ואישרו את דבריו של הווזיר.

ימים אחדים אחר כך שוב התבונן המלך בראי וכשראה את דמותו הנשקפת אליו אמר:

באושרך בחלד אל נא תתהלל -

כהרף עין יחלוף ברצון האל.

משברך אל תיוואש, אל תבכה צרה ופגע,

כי כחלום יגוז הוא ומשכו אך רגע!

"ניחמתני, אדוני" אמרה המלכה "אשים באל מבטחי ואקבל באורך רוח את אשר יעד לי גורלי, אם טוב ואם רע. הנה מילטת אותי מגורל מר ממוות ואף הואלת לפרוש חסותך עלי ומקווה אני כי הגורל יאיר פניו גם לאישי ולילדי ויום יבוא ונתאחד יחדיו בשמחה ובאהבה ונשכח את כל מצוקות העבר."

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע