פרק שני – אוכלוסיית המספרים הכוללת בארץ
מקור
המידע
פרק זה מתבסס
על 47 שאלונים שמולאו על ידי מספרים יהודים בכל רחבי הארץ.[1]
רשימת המספרים שאליהם נשלחו שאלונים כללה שמות של 150 מספרים המתאימים להגדרה של
מספר-סיפורים מקצועי (ראה לעיל, פרק ראשון). הרשימה הורכבה על סמך כמה מקורות:
א. רשימת מספרים פעילים, בוגרי הסדנאות להכשרת מספרים בספרייה המרכזית
"שער ציון - בית אריאלה" בתל-אביב, שנמסרה לי ממזכירות הספרייה (72
מספרים).
ב.
רשימת מספרים לילדים ולמבוגרים של
"אמנות לעם", שנמסרה לי ממזכירות "אמנות לעם" (96 מספרים).
ג.
רשימה של מספרים ישראלים יהודיים
המספרים באנגלית שהועברה אלי על ידי מרכז אופנהיימר[2]
(16 מספרים).
ד.
רשימה שהורכבה על ידי, על סמך הכרות
אישית (60 מספרים).
ארבע הרשימות חופפות חלקית ומקיפות
את מרבית המספרים המקצועיים הפעילים בארץ (כמאתיים במספר). "בית אריאלה"
ו"אמנות לעם" הם הגופים המרכזיים המספקים תעסוקה למספרים בישראל. יש רק
מספרים סְפוּרִים שאינם קשורים לאחד או יותר מן הגופים האלה, אלא פועלים בצורה
עצמאית. 47 המספרים שהשיבו על השאלונים (31% ממקבלי השאלונים) מהווים על כן מבחינה
סטטיסטית מדגם מייצג של כלל המספרים היהודיים בארץ.
מבנה השאלון
השאלון שנשלח למספרים כלל שלושה עשר סעיפים:
א. פרטים אישיים.
ב.
רקע משפחתי ועדתי.
ג.
תחומי עיסוק והשכלה.
ד.
הכשרה כמספר-סיפורים.
ה. הקף עיסוק כמספר-סיפורים.
ו.
מקומות וקהל.
ז.
טכניקות היגודיות.
ח. מקור הסיפורים וטיבם.
ט. הכנת המופע.
י.
השתלמות ולימודים נוספים.
יא. תדמית עצמית.
יב. התייחסות כוללת למקצוע.
יג. קשרים עם מספרים אחרים.
דיון תיאורטי
בפרק הקודם
סקרתי בקצרה את הרקע המחקרי לעבודתי ואת שאלות המחקר שבכוונתי לעסוק בהן.
הקבוצה הראשונה של שאלות המחקר התייחסה לנושא המיפוי הכולל של תופעת ההיגוד
המקצועי בישראל. השאלות שביקשתי לברר באמצעות השאלונים שנשלחו למספרים, התייחסו
לכמה תחומים: (1) מאפייניהם האישיים של המספרים (גיל, מוצא, השכלה, עיסוקים) (2)
צורות הכשרתם למקצוע ההיגוד (3) הטכניקות ההיגודיות שהם עושים בהם שימוש (4) צורת
ההכנה המקדימה וההבניה של מופעיהם (5) מקורות הרפרטואר שלהם ומידת זיקתם למספרים
מסורתיים (6) תפיסתם העצמית של המספרים לגבי מהות עיסוקם, השקפת עולמם ותפקידם
בחברה הישראלית.
בהתאם לכך כללו
השאלונים שאלות המבהירות את ששת התחומים הללו כפי שיפורט בהמשך.
שימוש בשאלונים מהווה טכניקה מקובלת הן
במחקרים כמותיים והן במחקרים איכותניים. השאלונים שהשתמשתי בהם שימשו אותי הן
לקבלת נתונים כמותיים והן לקבלת נתונים איכותניים. אדון תחילה בשאלות הכמותיות
שנכללו בשאלונים.
במחקרים
כמותיים מאפשרים שאלונים קבלת נתונים סטטיסטיים על אוכלוסיית המחקר והסקת מסקנות
על כלל האוכלוסייה שאוכלוסיית המחקר היא חלק ממנה. האמינות הסטטיסטית של הנתונים
הנאספים מאוכלוסיית המחקר מותנה בשני פרמטרים: (א) אוכלוסיית המחקר מהווה חתך
סטטיסטי מייצג ובלתי מוטה של כלל האוכלוסייה שלגביה מבקש המחקר להסיק מסקנות
כוללות. (ב) הקף המדגם הוא מספיק רחב כדי לספק תוצאות מובהקות מבחינה סטטיסטית כך
שסטיות מקריות לא ישפיעו במידה משמעותית על התוצאות.
אוכלוסיית
המחקר שלי מקיימת את שני התנאים. היא הורכבה על סמך מקורות מידע נפרדים ובלתי
תלויים ונכללו בה 25% מכלל אוכלוסיית המספרים היהודיים הפעילים בישראל בשנת
2002.
לצורך בניית
השאלות השתמשתי בשאלונים המצויים בשימוש בארכיון הסיפור העממי על שם דב נוי
(אסע"י) ובשאלונים שבנתה פרופסור תמר אלכסנדר באוניברסיטת בן גוריון לצורך
תשאול מספרים עממיים במחקרי שדה שלה ושל תלמידיה. השאלות הותאמו לאוכלוסיית
המספרים המקצועיים ובהתאם לכך נוסחו חלק מן השאלות בצורה שונה[3]
ונוספו שאלות כמותיות שיש להן חשיבות במקרה של מספרים מקצועיים כפי שאפרט בהמשך.
שלושת הסעיפים
הראשונים בשאלון נועדו לספק מידע כללי על המספרים במטרה להרכיב פרופיל של מספר
מקצועי אופייני. הפרטים שהנשאלים התבקשו למסור היו גיל, מצב משפחתי, ארץ לידה,
מוצא עדתי של ההורים, השכלה ועיסוקים בעבר
ובהווה. כמו כן התבקשו הנשאלים להגדיר עצמם מבחינת יחסם לדת – האם הם חילונים,
מסורתיים, או דתיים.
הסעיף הרביעי
והסעיף החמישי בשאלון נועדו לספק מידע על הצורה שבה הכשירו עצמם מספרי-הסיפורים
לאמנותם ועל היקף עבודתם כמספרים. השאלות התייחסו הן להכשרה פורמלית והן להכשרה
בלתי פורמלית. השאלות על היקף תעסוקתם כמספרים והתשלומים שהם מקבלים עבור
הופעותיהם נועדו להבהיר עד כמה מהווה המקצוע מקור פרנסה לעוסקים בתחום זה.
שני הסעיפים,
הן הסעיף העוסק בהכשרה והן הסעיף העוסק בצד הכלכלי, מאפשרים לקבל תמונה ראשונית של
מידת המיסוד של אמנות ההיגוד בארץ. המעמד של עיסוק אמנותי – המקום שהוא תופס
בעשייה התרבותית והחברתית והערך שמייחסת לו החברה – נקבע במידה רבה על פי המעמד
הכלכלי של העוסקים בו ויחסו של הממסד אליו. בדיקת נתונים אלה יכולה על כן לשפוך
אור על מקומה וחשיבותה התרבותית והחברתית של אמנות ההיגוד בארץ.
סעיף שש בשאלון
נועד להבהיר מהם המקומות שמספרים מקצועיים מופיעים בהם ומי קהל היעד הצורך אמנות
זו. אמנות ההיגוד מבוססת על יצירת מערכת יחסים אינטימית בין המספר למאזיניו, והקהל
הוא חלק בלתי נפרד מן המופע. נתונים על צרכניה של אמנות ההיגוד עשויים אפוא להבהיר
איזו צורה לובשת אמנות זו בארץ.
סעיף שבע נוגע
במרכיב חשוב לא פחות – הטכניקות הסיפוריות שהמספרים עושים בהן שימוש. מספרים
מקצועיים מביאים אל תחום ההיגוד מגוון רחב של טכניקות סיפוריות שחלקן מבוסס על
אמנויות אחרות כמו תאטרון ורטוריקה. השאלות בסעיף זה מאפשרות להעריך מצד אחד את
מידת הקשר של אמנות ההיגוד לאמנויות במה אחרות, ומצד שני להצביע על דברים שהם
ייחודיים לאמנות זו. נתונים אלה גם עשויים לשמש בסיס להשוואה בין מספרים מקצועיים
חדשים לבין מספרים מקצועיים מסורתיים בארץ ובעולם.
סעיף שמונה
בשאלון נועד להבהיר את מקורותיו של מספר-הסיפורים החדש. בהעדר מסורת העוברת מדור
לדור שואבים מספרים חדשים את סיפוריהם ממגוון רחב של מקורות. אופי המקורות קובע
במידה רבה את אופיו של המקצוע. הנתונים שנאספו יש בהם כדי להראות באיזו מידה יש
למספר המקצועי זיקה גם לחומרים עממיים ועל המגמות המסתמנות בבניית הרפרטואר
הסיפורי שלו.
סעיף תשע
בשאלון עוסק בהכנת המופע. מספר מקצועי מגיש מופעים בימתיים שמשך הזמן שלהם ותוכנם
נקבעים מראש. המספר מכין את המופע מראש, קובע מה יהיו הסיפורים שיסופרו, מה הקו
המקשר ביניהם, אם ומתי תהיה הפסקה וכדומה.
לא מדובר
בטכניקות סיפוריות, אלא בטכניקות ארגוניות החלות על המופע השלם והתאמתו לקהל היעד.
זהו מרכיב בימתי בעל חשיבות רבה והשאלות נועדו לתת נתונים ראשוניים עליו.
מספר מקצועי
כמו כל אמן אינו קופא על שמריו אלא ממשיך כל הזמן לפתח את אמנותו ואת כישוריו. הוא
עושה זאת הן בצורה פורמלית, על ידי נטילת חלק בהשתלמויות מסוגים שונים, והן בצורה
של התפתחות עצמית. השאלות בסעיף עשר בשאלון נועדו לתת מושג ראשוני על הדרכים
שנוקטים מספרים שונים כדי לפתח את עצמם ולעצב את אמנותם.
בשלושת הסעיפים
האחרונים בשאלונים נתבקשו הנשאלים להשיב תשובות איכותניות שאינן ניתנות לכימות.
במחקר איכותני
שימוש בשאלונים וראיונות לצורך קבלת נתונים בלתי כמותיים אינו מיועד להסקת מסקנות
כוללות על כלל האוכלוסייה, אף שבכוונת החוקר להציע כפי שאומר שקדי בספרו
"משמעויות החורגות מעבר למקרה או למקרים הבודדים הנחקרים"[4]
מטרת השאלות
במקרה זה היא לנסות ולתפוס מה שיש לנחקרים לומר במלים שלהם.[5]
השאלות המוצגות לנחקר הן שאלות פתוחות שאינן מתוות מראש את אופי התשובות, אלא
מנסות לעמוד על התיאורים, הפרשנות והעמדות של הנחקרים כפי שהם מבוטאים במילותיהם
של הנחקרים עצמם.[6]
מחקר מסוג זה שמטרתו להבין את משמעות תשובותיהם הסובייקטיביות של הנחקרים ולפרשן
בתוך הקשר רחב יותר, חשוף כמובן לביקורת יותר ממחקר כמותי. לינקולן וגובה, העוסקים
בתיאוריה של הערכת מחקרים איכותניים, טבעו את המושג 'ראוי לאימון' כאמת מידה
לאיכות הביצוע של מחקרים איכותניים והערכתם.[7]
הדגש העיקרי הוא לשיטתם הקפדה על כך ששלבי המחקר יהיו מודעים לחוקר ושקופים
למבקריו.
שלושה סעיפים
אלה בשאלון נועדו להבהיר את יחסו של המספר המקצועי אל אמנותו. נתונים אלה עשויים
להצביע על השווה והשונה בהשקפת העולם של מספרים ולהצביע על קיומן של מגמות משותפות
בהתייחסות של האמנים עצמם, אך יש להתייחס אליהם בהקשרם המיידי ולא להסיק מהן
מסקנות מרחיקות לכת.
פרופיל מוצא, השכלה ויחס לדת
היחס בין נשים
לגברים באוכלוסיית המספרים היהודיים בארץ הוא: 74% נשים ו-26% גברים.
הגיל הממוצע של המספרים הוא 52. 57% מהם הם
ילידי 1941-1960 (בני 42-61 בעת עריכת הסקר). להלן התפלגות גילאי המספרים לפי שנת
לידה:
טבלה 1 – התפלגות המספרים לפי שנת לידה
מבחינת
המצב המשפחתי 85.1% מהמספרים נשואים, 6.4% רווקים, 6.4% גרושים ו-2.1% אלמנים.
מספר הילדים הממוצע הוא 2.5.
להלן התפלגות המספרים לפי ארץ הלידה:
·
ישראל 40 מספרים (85.1%).
·
ארה"ב 3 מספרים (6.4%).
·
איטליה, פולין, מצרים וארגנטינה ,
מספר אחד מכל מדינה (2.1%).
מבחינת מוצא משפחתי עדתי, הרוב המכריע מבין
המספרים (80%) הם בנים להורים ממוצא אשכנזי בני העדה האשכנזית 17% מהמספרים הם בני
עדות המזרח, ו-3% הם ממוצא מעורב.
להלן התפלגות
המספרים על פי מוצא עדתי של ההורים:
·
מוצא אשכנזי 31 (66%) (מתוכם 24 (51%) מזרח אירופה).
·
מוצא מזרחי (בני העדה הספרדית,
יוצאי אסיה וצפון אפריקה) 14 (30%).
·
מוצא מעורב (אב אשכנזי ואם מעדות
המזרח או להפך) 2 (4%).
מבחינת השכלה, לחלק ניכר מן המספרים (75%)
יש השכלה אקדמאית. להלן התפלגות האוכלוסייה לפי רמת השכלה:
·
השכלה עממית 1 (2.1%).
·
השכלה תיכונית 11 (23.4%).
·
השכלה אקדמאית 35 (74.5%).
מבין המספרים
בעלי השכלה אקדמאית ארבעה מספרים (8.5%) רכשו השכלה בתחומי חינוך ושבעה מספרים
(14.9%) בתחום האמנות והתאטרון.
גם בדיקת
העיסוק המקצועי של המספרים בעבר ובהווה מראה על נטיה חזקה מאוד לכיוון של עיסוק
בתחום ההוראה, החינוך, האמנות והתאטרון.
עיסוק בעבר:
·
הוראה וחינוך 20 (42.6%).
·
אמנות ותאטרון 11 (23.4%).
עיסוק בהווה:
·
הוראה וחינוך 12 (25.5%).
·
אמנות ותאטרון 16 (34.0%).
מבחינת ההתייחסות
לדת, רוב מכריע של המספרים (64%) מגדיר עצמו כחילוני. להלן התפלגות האוכלוסייה לפי
נטייה דתית:
·
30 מספרים חילוניים (63.8%).
·
13 מספרים מסורתיים (19.1%).
·
4 מספרים דתיים (6.4%).
בקבוצת אלה
שהגדירו עצמם כחילוניים, 7 מספרים (23%) הצהירו על זיקה למסורת. מספר אחד סרב
להגדיר את עצמו כמשתייך לקבוצה מבחינת נטייה דתית.
הפרופיל המצטייר למספר או מספרת אופייניים
בישראל של ראשית המאה העשרים ואחת הוא אם כך: יליד הארץ, בן להורים יוצאי ארצות
אשכנז, בעל השכלה אקדמאית, שגילו נע בין 45 ל-55 המגדיר עצמו כחילוני. תמונה דומה
מתגלה גם מבדיקת 30 השאלונים של בוגרי סדנאות בית אריאלה.
פרופיל זה שונה בצורה מובהקת מן הפרופיל של
מספר עממי יהודי אופייני בישראל. לצורך ההשוואה בדקתי את הנתונים על ארץ המוצא,
ורמת ההשכלה של כל המספרים היהודיים באסע"י, 417 במספר, שנולדו בין
השנים 1930 ל-1985.[8]
אחוז יוצאי
עדות המזרח בקרב קבוצה זו הוא 68.6%. רק ל-12.5% מכלל הקבוצה יש השכלה אקדמית.
טבלה 2 מסכמת
את נתוניהם של קבוצת המספרים היהודיים באסע"י שנולדו בין השנים 1985-1930.
מספר הנשים בין
כלל המספרים היהודיים באסע"י הוא 45% לעומת 74% נשים במדגם המספרים
המקצועיים.
עדה |
כלל המספרים |
בעלי
השכלה אקדמאית |
||
|
מספר |
אחוז |
מספר |
אחוז |
עדות המזרח |
286 |
68.6% |
11 |
3.8% |
אשכנזים |
67 |
13.7% |
26 |
11.3% |
ילידי הארץ |
74 |
17.7% |
15 |
8.0% |
סך הכל |
417 |
100% |
52 |
12.5% |
טבלה 2 – מוצא והשכלה של המספרים היהודיים באסע"י
פרופיל הכשרה
"בית
אריאלה" הוא המוסד הותיק ביותר בארץ העוסק בהכשרת מספרים חדשים. הסדנה הראשונה
להכשרת מספרים התקיימה בבית אריאלה בשנת 1983 והשתתפו בה 15 תלמידים. החל מאותה
שנה ועד היום מקיימת בית אריאלה ברציפות סדנאות להכשרת מספרים. החל משנת 1991
חולקו הסדנאות לסדנה למתחילים ולסדנה למתקדמים ומאז מתקיימות במקביל שתי סדנאות
בכל שנה. על פי הנתונים שנמסרו לי מבית אריאלה, עד סוף שנת 2001 סיימו את הסדנאות
311 תלמידים.
מתוך כלל
המספרים בסקר עברו דרך הסדנאות להכשרת מספרים של בית אריאלה 34 מספרים (71%). מתוכם 9 תלמידים (19%) למדו בזמן שהתקיימה רק
סדנה אחת (בשנים 1983-1990), 17 תלמידים
(35%) נטלו חלק בשתי הסדנאות, 2 תלמידים (4%) עברו רק את הסדנה למתחילים ו-6
תלמידים (13%) עברו רק את הסדנה למתקדמים מאחר והיו בעלי ניסיון מוקדם
בסיפור-סיפורים.
בית אריאלה
מקיימת גם מדי פעם השתלמויות קצרות למספרים. 3 מן המשתתפים בסקר נטלו חלק
בהשתלמויות אלה.
בנוסף לסדנאות של בית אריאלה מתקיימים בארץ
עוד כמה מסגרות להכשרת מספרים:
·
בית הספר למספרי-סיפורים המתקיים
במרכז ההנצחה של טבעון.
·
סדנת מספרים של יוסי אלפי.
·
מרכז איילת.
·
סדנת המספרים "מעגל
הטורקיז" במעלה צביה.
ארבעה מן
המשתתפים בסקר (8%) עברו הכשרה במסגרות אלה. הכשרות פורמליות נוספות שעברו משתתפי
הסקר היו פיתוח קול, לימודי תאטרון מסוגים שונים ולימודי ביבליותרפיה וסדנאות
לכתיבה יוצרת.
ששה מן המשתתפים בסקר (13%) לא עברו כל
הכשרה פורמלית כמספרים.
הקף
העיסוק במקצוע
13 ממשתתפי
הסקר (27%) הגדירו את עיסוקם בסיפור-סיפורים כמקצוע עיקרי. אחוז הנשים בין אלה
שהגדירו את עבודתם בתחום כעיסוק עיקרי זהה לחלקן היחסי בכלל משתתפי הסקר.
שנים מן
המשתתפים שהגדירו את עיסוקם בסיפור-סיפורים כמקצוע עיקרי הם גימלאים. כל היתר
עוסקים בכך כמקצוע משני או כהשלמה לפעילויות אחרות, כמו תיאטרון וביבליותרפיה.
התפלגות זמן
העיסוק בשנים הוא כדלקמן:
· בין שנה לחמש שנים 15 מספרים (32%).
· בין שש שנים לעשר שנים 15 מספרים (32%).
· בין אחת עשרה לחמש עשרה שנים 11
מספרים (23%).
· למעלה מחמש עשרה שנים 6
מספרים (13%).
היקף הפעילות משתנה מאוד ממספר למספר ונע בין שתים לעשרים
הופעות בחודש.
התפלגות השכר
הממוצע להופעה:
·
מתחת ל-250 שקלים 15
מספרים (32%).
·
250 – 600 שקלים 23
מספרים (49%).
·
למעלה מ-600 שקלים 3 מספרים (6%).
·
סרבו למסור מידע 6 מספרים (13%).
מקום ההופעה |
מספר המספרים |
אחוז המספרים |
גני ילדים |
22 |
% 47 |
בתי ספר |
25 |
% 53 |
מועדוני קשישים |
26 |
% 55 |
חוגי בית |
31 |
% 66 |
ספריות |
28 |
% 60 |
קיבוצים |
19 |
% 40 |
בתי מלון |
11 |
% 23 |
מקומות עבודה |
10 |
% 21 |
מתנסי"ם |
5 |
% 11 |
בתי חולים |
1 |
% 2 |
מועדונים |
3 |
% 6 |
אוניברסיטאות ומכללות |
3 |
% 6 |
מוזיאונים |
1 |
% 2 |
קניונים |
1 |
% 2 |
טבלה 3 – התפלגות מקומות ההופעה
קהל
היעד |
מספר המספרים |
אחוז
המספרים |
ילדי
גן |
24 |
% 51 |
ילדים |
29 |
% 62 |
נוער |
14 |
% 30 |
מבוגרים |
38 |
% 81 |
קשישים |
26 |
% 55 |
קהל
חילוני |
28 |
% 60 |
קהל
דתי |
17 |
% 36 |
נשים
(או בעיקר נשים) |
22 |
% 47 |
אסירים |
3 |
% 6 |
חולים
בבתי חולים |
2 |
% 4 |
קהל
ספציפי אחר |
5 |
% 11 |
טבלה 4 – התפלגות קהל היעד
חלוקה לפי קהלי יעד:
מופיעים לפני
קהלים מכל שכבות הגיל 62%
מופיעים בפני
קהל מבוגר בלבד 21%
מופיעים בפני
ילדים ונוער בלבד 17%
______________________________________
סה"כ 100%
נתונים אלה מראים כי אחוז המספרים המתמחים בקבוצת גיל מסוימת הוא קטן
יחסית. למעלה מששים אחוזים מהמספרים מופיעים לפני כל הגילאים, צעירים ומבוגרים
כאחד. בקרב קבוצת המספרים המופיעים בפני ילדים הקהל המועדף הוא ילדי גן וילדים
צעירים. רק 30% מן המספרים מופיעים בפני בני נוער. נתון זה אין בו כדי להפתיע שכן
בקרב קבוצת הגילאים 13-17 יש הסתייגות מהקשבה לסיפורים הנתפסת כאקט ילדותי –
"שעת סיפור לתינוקות".
העובדה ש-83% מן המספרים מופיעים לפני קהל מבוגר מעידה על כך שההיגוד
המקצועי בארץ הולך ותופס מקום כאמנות שקהל צרכניה הוא הקהל המבוגר. בארה"ב
קדמה לרנסנס המספרים למבוגרים תקופה ארוכה (מתחילת המאה העשרים ועד שנות השבעים
המאוחרות) שבה קהל היעד העיקרי של מספרי-סיפורים היה ילדי גן ובית הספר העממי.
דומה שכאן בארץ היה תהליך דומה אך הרבה יותר מואץ. אומנם אין בידי נתונים
סטטיסטיים השוואתיים על אחוז המספרים שהופיעו לפני קהל מבוגר לפני עשור או שניים,
אך שני נתונים מחזקים סברה זו: האחד הוא זה שהמדור למספרים למבוגרים ב"אמנות
לעם" קם רק כעשר שנים לאחר כינונו של המדור למספרים לילדים[9].
הנתון השני הוא הופעת הפסטיבל השנתי של מספרי-סיפורים של יוסי אלפי לפני כשבע שנים
שבא לענות על דרישה הולכת וגדלה של קהל מבוגר ובה בעת גם תרם להגברת המודעות
לקיומה של אמנות ישנה חדשה זו.
75% מכלל המספרים בסקר מופיעים מדי פעם גם בהתנדבות בעיקר לפני קהלים של
חולים וקשישים, נפגעי פעולות איבה וכדומה. עובדה זו מעידה על מעורבות חברתית עמוקה
של קהל המספרים. אתייחס לעניין זה בהמשך.
שימוש בטכניקות סיפוריות
מרבית המספרים מופיעים על הבמה בגפם. רק ששה מהם דיווחו על
הופעות משותפות עם מספרים אחרים ורק בשנים מן המקרים היה מדובר בשילוב ממשי ולא רק
בהשתפות במופע שנוכחו בו כמה מספרים. ששה מן המספרים דיווחו על שילוב של נגן
בהופעותיהם, וארבעה על שילוב של זמר. מספר אחד מבין הנשאלים מצרף להופעה את בתו
הציירת ומגיש אתה מופע משולב של ציורים וסיפורים.
13 מן המספרים
(28%) משתמשים בהופעותיהם בתלבושת מיוחדת, ארבעה מספרים (9%) מסתפקים בכובע מיוחד.
13 מן המספרים (28%) משתמשים בהופעותיהם בכלי נגינה ושבעה מספרים (%15) משתמשים
בכלי הקשה. אשר לשימוש בבובות ובאביזרים – 8 מספרים (17%) עושים שימוש בבובות ושני
מספרים (4%) בתאטרון צלליות.
18 מן המספרים
(38%) משלבים שירים בהופעותיהם. שנים מהם (4%) משתמשים לצורך זה בקלטות המושמעות
במהלך ההופעה מעל גבי רשם קול.
26 מן המספרים
(55%) משתמשים בהופעותיהם במשחקים, משחקי סיפור, או בצורות שונות של הפעלת קהל. 5
מספרים (11%) משתמשים בטכניקות תאטרליות. אחדים מהמספרים מביאים להופעותיהם חפצים
שונים מחיי יום יום (בעיקר בהופעות לפני ילדים) או בחפצים השייכים לתרבות החומרית
– כלי עבודה, חפצים שהיו בשימוש בדורות קודמים וכדומה.
29 מן המספרים
(62%) מופיעים בישיבה ו-24 מספרים (51%) מופיעים בעמידה. 18 מספרים (38%) משלבים
עמידה וישיבה. רק 14 מן המספרים (30%) מתהלכים במהלך ההופעה. באשר לשימוש בשפת
הגוף, מתגלה תמונה הפוכה: 27 מן המספרים (57%) משתמשים במידה רבה בשפת גוף, 12
מספרים (26%) במידה בינונית ושבעה מספרים (15%) במידה מועטת. 30 מספרים (64%) מדווחים
על שימוש מיוחד שהם עושים בקולם וששה מהם (13%) דיווחו גם על שימוש בפנטומימה.
נתונים אלה
מצביעים על כך שסיפור-סיפורים היא אמנות השונה במובהק מתאטרון או תאטרון יחיד.
הכלים העיקריים שמשרתים את המספר הם הקול והאינטונציה. הצד הויזואלי מצטמצם לשפת גוף
ולא לתנועה.
מקור הסיפורים והקף הרפרטואר
אחד הנתונים המרכזיים והמעניינים ביותר בסקר
הוא הנתון העוסק במבנה הרפרטואר של המספרים ובמקורותיו. להלן חלוקת המקורות:
מקור
הסיפורים |
מספר
המספרים |
אחוז המספרים |
סיפורי-עם
מכל העולם |
38 |
% 81 |
סיפורים
אישיים |
34 |
% 72 |
סיפורי-עם
יהודיים |
26 |
% 55 |
חומר
ספרותי של סופרים מוכרים |
20 |
% 43 |
חומר
ספרותי שנכתב על ידי המספר |
16 |
% 34 |
סיפורים
של בני עדתו של המספר |
8 |
% 17 |
סוג
אחר (סיפורי מקום) |
2 |
% 4 |
טבלה 5 - אורך הסיפורים
בולט לעין אחוז גבוה מאוד של סיפורי-עם מכל
רחבי תבל (81%) לעומת אחוז נמוך יחסית של סיפורים הלקוחים ממסורתו העדתית של המספר
(17% בלבד).
יש לזכור כי
המספרים המקצועיים החדשים בארץ כמו גם עמיתיהם בארצות המערב שואבים את הרפרטואר
שלהם רובו ככולו ממקורות כתובים. רק למתי מעט יש קשר למסורת החיה של הסיפור העממי
והמספרים העממיים. הנתונים מעידים על מגמות של גלובליזציה ופניה אל מקורות זרים
בכל רחבי העולם, אך עם זאת המרכיב הגבוה של סיפורי-עם יהודיים המופיע ברפרטואר של
55% מן המרואיינים, מעיד על זיקה למקורות יהודיים ולאומיים.
אם נשווה את
האחוז הכולל של מספרים המשתמשים בחומר עממי מסורתי, גם אם הוא מגיע אליהם בתיווך
ספרותי, לאחוז המספרים המשתמשים בחומרים ספרותיים נראה כי הכף נוטה לכיוון החומר
העממי. 81% לעומת 64%.
בפסקה הקודמת
לא כללתי סיפורים אישיים. סיפורים אישיים הוא ז'אנר הנחשב כיום על ידי
פולקלוריסטים כז'אנר עממי לכל דבר. 72% מהמספרים עושה שימוש בחומר כזה. אם נחשוב
גם את החומרים האלה לחומרים עממיים יעלה הסך הכולל של מספרים העושים שימוש בחומר
עממי ל-89%!
מגמה זו היא
מעניינת ביותר. המספרים החדשים המנותקים מן המסורות החיות של סיפור-סיפורים בחברות
מסורתיות עושים שימוש בנגישות שיש להם למקורות מסורתיים שהועלו על הכתב כדי למחזר
אותם וליצור באמצעותם מסורת חדשה של היגוד עממי המותאמת לקהל חדש. שיבה זו למקורות
עממיים אופיינית לא רק לאמנות ההיגוד. מגמות דומות קיימות בארץ גם בתחומי המוסיקה
והמחול.
אחת השאלות
שהוצגו בסקר הייתה בקשה להתייחסות מילולית לגבי הרפרטואר הסיפורי: "על מה
מבוסס הרפרטואר שלך?" 37 מהמספרים (79%) ציינו מקורות כתובים כבסיס הרפרטואר
בעוד שרק 8 מספרים (17%) התייחסו לחומרים שנאספו על ידם ישירות מפי מידענים.
במסגרת הסקר נבדק הרפרטואר של המספרים גם
מבחינת אורך הסיפורים. הטבלה המובאת להלן ממחישה את הדבר:
סוג הסיפורים[10] |
בדיחות |
אנקדוטות |
סיפורים קצרים |
סיפורים ארוכים |
סיפורי מסגרת |
מספר המספרים |
9 |
10 |
46 |
26 |
10 |
אחוז המספרים |
%
19 |
% 21 |
% 98 |
%
55 |
% 21 |
טבלה 6 – אורך הסיפורים
כמעט כל
המספרים כוללים ברפרטואר שלהם כמרכיב עיקרי סיפורים קצרים[11].
למעלה מחמישים אחוז מן המספרים כוללים ברפרטואר שלהם סיפורים ארוכים.
אשר להיקף הרפרטואר
קשה להסיק מסקנות נחרצות מתוך התייחסותם של המספרים לשאלה 11. על פי הנתונים
העולים מן התשובות לשאלונים ל-52% מהם יש הקף רפרטואר העולה על 100 סיפורים, בעוד
שאצל מספרים עממיים בישראל רק לעתים נדירות עולה גודל הרפרטואר על 100 סיפורים.
על פי בדיקה
מדגמית שערכתי באסע"י ושכללה בדיקת נתוני הקף הרפרטואר הרשום של 1500 מספרים
מתוך כארבעת אלפים וחמש מאות המספרים המתועדים באסע"י (33%) עולה כי אחוז
המספרים העממיים שנרשמו מפיהם יותר ממאה סיפורים הוא 0.14% בלבד (כלומר בחמישים
שנות קיומו של הארכיון אותרו רק שלושה או ארבעה מספרים כאלה). בטבלה 7 מסוכמות
תוצאות הסקר.
כמות הסיפורים |
מעל 100 |
51 – 100 |
30 – 50 |
מתחת ל-30 |
סך הכל |
מספר המספרים |
2 |
5 |
18 |
1475 |
1500 |
אחוז |
% 0.13 |
% 0.33 |
% 1.20 |
% 98.34 |
% 100 |
טבלה 7 – היקף הרפרטואר של מספרים באסע"י
ההבדל מצביע על שוני מובהק בין מספרים עממיים ומספרים
מקצועיים חדשים.[12]
עם זאת עלי להסתייג ולומר כי יש להתייחס בביקורתיות מה לנתונים שנאספו מתוך
השאלונים. נראה לי שחלק שהמספרים המקצועיים החדשים מגזימים בהערכת היקף הרפרטואר
שלהם ומתייחסים להיקף הפוטנציאלי של הסיפורים שמוכרים להם ממקורות כתובים
ושיש ביכולתם לספר לאחר הכנה מתאימה, ולא לרפרטואר הממשי שהם יכולים לבצע בפועל
ברגע נתון.[13]
המספרת שדיווחה על רפרטואר גדול מחמש מאות סיפורים (1500 סיפורים!), התכוונה ללא
ספק לכמות הסיפורים שרשמה מפי מידענים במשך שנים רבות ולא לרפרטואר הסיפורי שלה
בפועל.[14]
להלן הנתונים:
היקף הרפרטואר |
מעל 500 |
100- 500 |
30 – 100 |
מתחת ל-30 |
לא ציינו |
מספר המספרים |
1 |
16 |
12 |
3 |
15 |
אחוז |
% 2 |
%
34 |
% 26 |
% 6 |
% 32 |
טבלה 8 – היקף הרפרטואר של מספרים מקצועיים
ההכנות
למופע וצורת ההגשה
על פי הנתונים
שאספתי אורך המופע של מספרים מקצועיים הוא בין 45 דקות לשעה וחצי. 30 מספרים (%64)
דווחו על זמן מופע שבין שעה לשעה וחצי ו-13 מספרים (%28) על מופע קצר משעה. 4
מספרים (%8) לא השיבו לשאלה. כל המספרים שמשך הופעתם היה פחות משעה הם מספרים
שקהלם העיקרי הוא ילדי גן וביה"ס העממי.
תשעה מספרים
דווחו על כך שהם עושים הפסקה אחת במהלך המופע. ששה מהם הם מספרים שהופעתם מתמשכת
על פני שעה וחצי.
מספרים רבים שוזרים
קטעי קישור בין הסיפורים. 22 מהם (47%) משתמשים בקטעי קישור מילוליים – אנקדוטות
קצרות, דברי הסבר ופניות לקהל, 12 מספרים (26%) משלבים כקטעי קישור קטעים
מוסיקליים או קטעי שירה, ו-6 מספרים (13%) משלבים בהופעותיהם קטעי קישור בעלי אופי
ויזואלי – בובות, כובעים וכדומה.
23 מהמספרים
(%49) ציינו כי הם נוקטים בכמה שיטות על מנת להתאים את הופעתם לקהל היעד שלהם. בין
השיטות שצוינו: בירור מראש של אופי הקהל לפני התחלת המופע, קיצור משך ההופעה
במקרים בהם הקהל הוא קהל של קשישים או ילדים צעירים, בנייה של המופע מסיפורים
ארוכים וכבדים בהתחלה לסיפורים קצרים וקלילים לקראת הסוף, התאמת הרובד הלשוני,
הוספה של קטעי הסבר וקטעים מתודיים (בעיקר בהופעות לפני תלמידים), והענות לתגובות
הקהל במהלך המופע עצמו.
הסקר כלל גם
שאלות על אופי ההכנות המוקדמות שעושה המספר בבית לפני המופע. 35 מספרים (74%)
דיווחו כי הם חוזרים על החומר לפני ההופעה, אך רק 17 מספרים (36%) לומדים את
הסיפורים שלהם בע"פ. 23 מן המספרים (49%) קוראים חומרי רקע כהכנה למופע.
צורות נוספות של הכנה שהמספרים דווחו עליהם היו עבודה על הקול, השמעת הסיפורים
בחוג המשפחה, הקלטת הסיפורים והאזנה להם, הכנה לשונית, הכנת סיפור שלדי וסימון
הדגשות, הכנת אביזרים, הכנה נפשית ותרגילי יוגה ומדיטציה.
השתלמות ולימוד
בהעדר מסגרות
מסודרות שבהן יכולים מספרי-סיפורים מקצועיים להשתלם במקצועם, נעשית ההתקדמות
האמנותית בעיקר בתהליכים של התנסות וצבירת ניסיון במופעים. השתלמויות במידה והיו
הצטמצמו לסדנאות קצרות למספרי-סיפורים שנערכות מידי פעם בבית אריאלה, וכן גם
סדנאות קצרות עם אבי הדרי, אביבה אייפל ויוסי אלפי. ששה מן הנשאלים השתלמו תוך כדי
עבודה במסגרות תאטרליות שונות ושניים למדו פיתוח קול.
אשר לתהליכי
התפתחות בלתי פורמליים, קשה ללמוד על כך מן השאלונים כיוון שהדבר מצריך ראיונות
מורחבים יותר. מכל מקום ניכרת מגמה של מספרים להדגיש את חשיבות האינטראקציה עם קהל
בהופעותיהם, דבר שנרכש רק לאחר ניסיון מתמשך. מגמות נוספות שצויינו היו רכישת
ביטחון עצמי, רכישת מיומנות ווקאלית, פיתוח יכולת אלתור וזרימה עם הקהל.
תדמית עצמית של המספר ומסרים תרבותיים וחברתיים
אחת השאלות
שהוצגה למשתתפים בסקר הייתה: "האם לדעתך אמנות הסיפור[15] המודרנית היא המשך של אמנות הסיפור
בעבר? באיזה אופן?" מרבית המשיבים לשאלה זו הדגישו כי הטכניקות של
סיפור-הסיפורים המקצועי החדש מאוד שונות ממה שהיה קיים בעבר, אך המהות הכללית –
אינטראקציה ישירה בין מספר לקהל ויצירת מערכת יחסים אינטימית בין המספר לשומעיו הם
הקו המקשר בין עבר ועתיד.
אחת המספרות
הגדירה את אמנות ההיגוד החדשה בצורה פיוטית שמבטאת את הבעייתיות שבשאלה: "אמנות
הסיפור החדשה", אמרה "היא בן דוד רחוק של האמנות הישנה, אבל בכל
זאת חלק מהמשפחה - הבן היחיד שנשאר..."[16]
הטבלה הבאה
מביאה את התייחסותם של המספרים לתפקיד שממלאת לדעתם אמנות ההיגוד החדשה:
|
בידור |
חינוך |
העברת
מסרים |
אמירה פוליטית |
ביקורת
חברתית |
קשר
בין דורות |
ריפוי |
יסודות אחרים |
מספר המספרים |
34 |
33 |
34 |
5 |
10 |
28 |
18 |
14 |
אחוז |
% 72 |
% 70 |
% 72 |
% 11 |
% 21 |
% 60 |
% 38 |
% 30 |
טבלה 9 – תפקידה של אמנות ההיגוד החדשה
על השאלה:
"באיזו מידה אתה חש כדובר של קבוצה? של עדה? כמי שמעצב תרבות?" השיבו
מרבית הנשאלים כי אין הם רואים עצמם כמייצגים של קבוצה. ההתייחסות לאמנות ההיגוד
אצל רובם היא התייחסות אישית. רק שנים מהם חשו עצמם כמעצבי תרבות.
[1] נוסח השאלון מצורף בנספח 1 של העבודה.
[2] מרכז אופנהיימר בראשותה של גב' דבורה שומן מקיים
מזה כחמש שנים מפגשים חודשיים למספרי סיפורים מקצועיים דוברי אנגלית.
[3] לדוגמא, בשאלות על המקומות שבהם
מופיעים המספרים וסוגי הקהל המגיע להופעותיהם הורחבו האפשרויות ונכללו בהן מקומות
הופעה וסוגי קהל שאינם רלוונטיים למספרים עממיים (חוגי בית, פסטיבלים וכדומה).
לשאלון נוספו שאלות המתייחסות לשכר שמקבלים ממספרים מקצועיים עבור הופעותיהם, דבר
שאף הוא אינו רלוונטי במקרה של מספרים עממיים.
[4] ראה: שקדי אשר, מילים המנסות לגעת:
מחקר איכותני – תיאוריה ויישום, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב,,2003. עמ'
52.
[5] ראה: Platton, M. Q, Qualitative
Evaluation Methods, Sage Publications, Beverley Hills, 1980 p.22.
[6] ראה: שקדי אשר, שם, עמ' 67.
[7] Lincoln, Y. S. & Guba E. G., Naturalistic
Inquiry, Sage
Publications, Beverley Hills, 1985.
[8] בארכיון הסיפור העממי בישראל על שם
דב נוי (אסע"י) רשומים פרטיהם של כארבעת אלפים וחמש מאות מספרים עממיים.
כקבוצת השוואה בחרתי להתייחס אך ורק לכל המספרים היהודיים שגילם
כיום (2005) הוא בין 20-75, כלומר לקבוצה שהפרטים בתוכה משתייכים לאותה קבוצת
גיל ומוצא המקבילה לקבוצת המספרים המקצועיים שבדקתי בעבודתי.
[9] מי שפעל להקמתו הייתה פרופ' תמר אלכסנדר
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
[10] ההגדרות "בדיחות", אנקדוטות"
"סיפורי מסגרת", אינן מתייחסות לז'אנרים מוגדרים או למבנה של הסיפורים,
אלא ניתנו במסגרת השאלון כדוגמאות לסיפורים באורכים שונים.
[11] המונחים סיפור קצר וסיפור ארוך לא הוגדרו
במדויק, אך אותם מספרים שהגדירו בשאלונים במדויק מה נחשב אצלם סיפור קצר ומה סיפור
ארוך, הגדירו סיפור קצר כסיפור הנמשך בין 2-7 דקות, וסיפור ארוך כסיפור שזמן
היגודו ארוך משבע דקות.
[12] אוספי אסע"י אומנם אינם משקפים
בהכרח את מלוא הרפרטואר של כל אחד מהמספרים הרשומים שם, אך האחוז הנמוך
מאוד של רפרטוארים נרחבים מעיד על כך שרפרטואר רחב איננו בגדר תופעה נפוצה אצל
מספרים עממיים בישראל. גם במרחבי תרבות אחרים שנחקרו, גודל הרפרטואר לעיתים רחוקות
עולה על 80 סיפורים. ראה סקירה נרחבת על גודל הרפרטואר אצל מספרים עממיים ברחבי
העולם שמביאה לינדה דג בספרה:
Dégh Linda, Folktales
and Society: Story-telling in a Hungarian Peasant Community, Indiana
University Press, Bloomington and Indianapolis, 1969. p.
168-169.
[13] תופעה זו מוכרת גם ממחקר של מספרים
עממיים. לינדה דג מציינת בספרה הנ"ל (עמודים 170-171) את נטייתם של מספרים
עממיים רבים להגזים בגודל הרפרטואר שלהם. כמו כן היא מציינת כי יש להבחין בין כמות
הסיפורים שהמספר מכיר באופן כללי את קווי העלילה שלהם לבין כמות הסיפורים שהוא
מסוגל לספר בפועל – ראה שם, עמ' 168.
[14] המדובר הוא במתילדה סרנו-כהן ששוקדת
מזה שנים רבות על רישום סיפורי עם מפי בני העדה היהודית-ספרדית. הספרים שפרסמה עד
כה כוללים אומנם כ-1500 סיפורים, אך בעקבות שיחה אישית אתה התברר לי כי הרפרטואר הממשי
של סיפורים שהיא עושה בו שימוש בהופעותיה אינו עולה בהיקפו על עשרות אחדות של
סיפורים.
[15] בניסוח השאלון השתמשתי במושג המקובל 'אמנות
הסיפור' ולא במושג האקדמי 'אמנות ההיגוד' שמרבית הנשאלים אינם מכירים אותו.
[16] מתוך דברים שאמרה לי המספרת עפרה קיפניס ממעגן
מיכאל בשיחה אישית.