מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

 

אריה חורשי – סיפורי עם מעובדים

 

 

אריה חורשי

אריה חוֹרְשִׁי, משורר וסופר, נולד בסטאניסלאב שבגליציה בשנת 1911 ונפטר בשיבה טובה בשנתו המאה ושתיים בינואר 2014. הוא נולד בשם ברוניסלב מאייר. את שיריו הראשונים פרסם בפולנית בארץ מולדתו. הוא סיים לימודים לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת קראקוב ובשנת 1934 עלה ארצה והצטרף עם עוד כמה אקדמאים לקבוצת חברי "גורדוניה", שהתיישבו בכפר החורש. בשעות הערב למד עברית ובשנת 1936 החל לפרסם שירים בעברית.

בשנת 1948 הגיע חורשי לבית העולים בבנימינה והתמנה שם לרכז התרבות למבוגרים. במסגרת עבודתו נפגש עם עולים מלוב, מרוקו, בולגריה וארצות אחרות. המפגש שלו עם עדות אלה, העשיר מאוד אוצר הסיפורים והאגדות היהודיות שליקט, עיבד והעלה על הכתב.

לימים פרסם סיפורים מקוריים רבים וכן גם עיבודים לסיפורי עם ששמע מפי מספרים עממיים באינטרנט באתר "במה חדשה" ובאתר "ליטרטורה".

בחודש ינואר 2014 עסקתי ביצירה הודית בשם "סיפורי התוכי". עניין אותי לדעת אם מישהו טרח ותרגם סיפורים אלה לעברית. רצה הגורל והגעתי לשני האתרים בהם פרסם אריה חורשי את יצירותיו בדיוק ביום פטירתו – 14 בינואר, 2014!

בין החומרים הרבים שפרסם באתרים אלה מצאתי גם עיבודים שלו לסיפורי עם ששמע מפי עולים חדשים וברבות הימים, עיבד אותם ופרסמם באינטרנט.

 

סיפורי התוכי

וכך רשם אריה חורשי ז"ל באתר שלו באינטרנט:

בהיותי רכז התרבות בבית העולים בנימינה בתום מלחמת השחרור, באתי במגע עם נציגי כל מיני עדות (עיראק, מרוקו, טריפולי, בולגריה, עולי קפריסין ועוד) ולכל אחד נוסף על סיפור חייו המעניין, היה גם אוצר סיפורים ואגדות, ששמע בבית אביו. כאן נתקלתי במספר סיפורים מקצועי, שלשווא ניסה להתפרנס בארץ "שמדברים בה רק עברית" ובעזרת אחד ממורי, אף הוא עולה מפרס שתרגם לי את סיפוריו שמעתי לראשונה את "ספר התוכי".

 

מבוא קצר מאת יואל פרץ

היצירה "שבעים סיפורי התוכי" היא קובץ סיפורים שנכתבו בסנסקריט כסיפורים שסופרו על ידי תוכי לאשה שבעלה נעדר מן הבית במטרה למנוע ממנה ללכת אל מאהבה. יצירה זו היא חלק ממסורת הקטה (Katha) הסנסקריטית. להשערת החוקרים חוברה היצירה במאה השתים עשרה. היצירה תורגמה לשפות רבות. במאה הארבע-עשרה תורגמה היצירה לפרסית על ידי רופא וקדוש סופי בשם זיאל-דין נחשבי (Ziya'al-Din Nakhshabi) שנדד להודו וכתב שם בפרסית. בתרגומו של נחשבי נכללו רק 54 סיפורים (לעומת 70 במקור הסנסקיטי).  בפרסית נקראת היצירה בשם טוטי-נאמה – "סיפורי התוכי".

מספרי סיפורים פרסיים מספרים עד היום את סיפורי התוכי, תוך שהם מצרפים ליצירה סיפורי עם אחרים שלא נכללו מלכתחילה במהדורה המקורית של הספר. כך נהג גם אותו מספר עלום שם שממנו שמע אריה חורשי את הסיפורים ונתן להם לבוש ספרותי משלו.


ספר התוכי

אריה חורשי

המפתה המסוכן

לפני שנים רבות חי בארץ פרס איש חכם ולו תוכי נפלא. התוכי היה בן שלוש מאות שנים והיה כה חכם, שבכל העניינים התייעץ אתו האיש ולעולם לא הצטער. בביתו של החכם חיה בתו מאלי-שקר יפת התואר.

אביה אהב אותה מאוד ושמר עליה כעל בבת עינו. פעם נאלץ היה לצאת לימים אחדים מן הבית. אז פנה אל התוכי הנאמן שלו: "אני משאיר לך את מאלי-שקר, אור עיני, את בתי האהובה. שמור עליה ונטור אותה מכל אסון באמצעות עצות נבונות."

רפרף התוכי בכנפיו הירוקות, השחיז את מקורו בחוטי הכלוב וכה ענה: "תשכון שלווה בלבך, אדוני. שערה לא תיפול מראשה."

נרגע החכם, העביר את הכלוב לחדרה של בתו ולמחרת יצא למסע ארוך. חלפו ימים ומאום לא הפריע לשלווה בביתו של החכם. ערב אחד הופיע בחדרה של מאלי-שקר איש זר. הוא ערך על השטיח לפני הנערה הנדהמת אבני חן נוצצות, עגילים, יהלומים ופנינים, צמידים יקרי ערך, טבעות ושפע של אבנים אצילות, אך הדבר היפה ביותר היה ראי, שכולו היה גביש במסגרת כסף.

מלאת התפלאות הביטה מאלי-שקר ולא הייתה מסוגלת להיפרד ממראה דמותה הנשקף אליה מתוך הגביש.

וכך אמר לה האלמוני: "שלחני אליך, יפתי, אדוני הראג'ה הגדול והאדיר מבראמאפוטרה. כל זה יהיה שלך ועוד קישוטים רבים ומלבושים יקרים, בתנאי אחד: אדוני, ששמע על יופייך, רוצה לראותך עוד היום. בואי הלילה אחרי עלות הירח למקדש הקטן על הגבעה, שמעבר לעיר. אדוני אשר יהיה מאושר לראותך בלבד, יצפה לך שם במשך שלושה לילות."

אחרי שכילה את דבריו, אסף את כל אוצרותיו לתרמיל, התרומם ונעלם בשקט.

כל זה שמע התוכי ומיד הבין את התחבולה של האלמוני. האדם הרע רצה בוודאי בצורה כזאת לפתות את מאלי-שקר היפה, להביאה למקום שומם, לחטוף אותה ולמוכרה בכסף רב בשוק כשפחה פשוטה או גרוע מכך – באחד מבתי החשק הרבים שבערי העולם.

הגידי לי מאלי" שאל התוכי, בהצביעו על המפתח, התלוי ליד מיטתה, האם שכחת במקרה לנעול את הדלת?"

"לא שכחתי וזכרתי היטב את דברי אבי היקר", ענתה בביטחון מאלי-שקר.

"ואיך זה, שלא שמענו את פתיחת המנעול, כשהמפתח נמצא בחדר?" שאל התוכי, "האם שמת לב שמגפיו היו מלוכלכים בבוץ, כשהדרך יבשה וימים רבים לא ירד הגשם. אין זאת, כי הוא היה בגינה על יד חלונך, גינה שהגנן השקה אותה לפי הוראות אביך. האם לא אפשרי הדבר, שהוא הציץ דרך החלון ונוכח, שהנך לבדך ואביך איננו בבית?"

"ראשית כל אינני לבדי, כי הרי אתה על ידי, אבל עם כל השאלות שלך, היית יכול להיות בלש מצוין, אך חבל שאינך צעיר כמוני ואינך יכול להבין, מה חשה נערה צעירה למראה אוצרות כאלה ובמיוחד התחושה, שראג'ה צעיר ועשיר בחר דווקא בי. מכל נערות העיר."

"את בהחלט צודקת מאלי, אני בסך הכל תוכי זקן, אבל שמא אולי בגלל זה רכשתי לי קצת ניסיון ועל כן אני חושד באדם זר, שלא בא, בעת שאביך היה בבית, לא דפק בדלת ונכנס ישר לחדרך, כאילו הכיר אותו מזמן."

"אלה הן מחשבות של תוכי זקן שחושב שאכל את חכמת כל העולם בעוד שאנו הצעירות כלום לא מבינות", הגיבה מאלי.

"מאלי, את יודעת טוב מאוד, שאף פעם לא אמרתי זאת", הגיב התוכי בקול שקט.

בינתיים התקרב במהירות הלילה. מאלי-שקר, מבלי להגיד דבר, החלה מתכוננת לדרך. היא כבר רצתה להתגנב מהבית, כשקולו של התוכי עצר אותה על סף הדלת: "מאלי! לאן את יוצאת? הרי הלילה חשוך!"

נעצרה הנערה, ניגשה אל הכלוב ובחיוך החלה ללטף את נוצות התוכי הרבגוניות. "אני הולכת לפגישה עם הראג'ה הצעיר, חביבי."

סימר התוכי את נוצותיו, נד בראשו נוכח חוסר זהירות כזה של הנערה ואמר: "יש לך עוד זמן, מאלי, הירח עדיין לא עלה וחושך מסביב. שבי על ידי ואספר לך סיפור מעניין."

התיישבה מאלי-שקר על המיטה והתוכי התחיל לספר את סיפורו:


צריך תמיד להתייעץ עם חכמים

היה פעם שאה ושמו בוואדי ולו בן, שאיש בכל המדינה לא יכול היה להשתוות לו ביופיו. כאשר מלאו לבן ארבע עשרה שנים, החליט אביו למצוא לו אישה. על כן קרא לווזיר הנאמן לו, האשמנד, וציווה עליו לערוך את ההכנות לחתונה.

הווזיר שלח מיד לכל המחוזות כרוזים, שתפקידם היה להודיע על נישואי יורש העצר. הוא אסף מכל המקומות מנגנים, זמרים, רקדנים, לוליינים וקוסמים, כדי לשמח את אורחי המלך. הוא גם ציווה, כי כל נתיני השאה מכל פינות המדינה הגדולה ישלחו מתנות לזוג הצעיר.

אכן עד מהרה החלו לזרום מתנות כה רבות, שלא היה כבר מקום בחדר האוצר המלכותי. בגדים נהדרים, יריעות דמשק, כלי זהב וכסף, שולחנות משוחים בלכה ומשובצים בזהב ובשנהב, פסלונים עשויים מאבן מלחית ירוקה כמו הים, אריות ונמרים לגן החיות של השאה, פילי מלחמה, שריונים מפלדת דמשק דקה – כל אלה שלחו נתיני השאה או ראג'ות אדירים, ידידי השאה, כדי למצוא חן בעיני השליט.

כאשר תמו ההכנות לחתונה, ניצב הווזיר האשמנד לפני השאה, נשק לאדמה ובכורעו ברך, הגיש לשולט את רשימת המתנות, שמות האורחים ושמות המנגנים, הזמרים והלוליינים, ואחר כך אמר: "מילאתי את פקודתך שליט אדיר, שאין דומה לו. עתה אצפה לכל תנועה שלך. תמו ההכנות לחתונה. מכל העולם מתאספים האורחים. רצונך נעשה."

הביט השאה בוואדי על הרשימה הגדולה, שאפשר היה לגוללה במשך עשרה ימים והרהר: "משרתי עשה יותר ממה שיכולתי לקוות. ולו ציוויתי עליו לעשות דבר נדיר, שכמעט אי אפשר לבצעו, האם היה עושה זאת?"

לאחר שתיקה ממושכת פנה אל הווזיר, ששכב אפרקדן באפר רגליו: "הו, האשמנד הנאמן! שבח לזכויותיך! יזרמו חסדי המלך על ראשך. הודות למאמציך נוספו לאוצר שלי מתנות נפלאות מכל המחוזות והארצות הנתונות לי. אבל בין האורחים המוזמנים חסר מישהו. אינני רואה ברשימה זאת את הים. הזמן אותו למשתה החתונה, שייערך בביתו של השאה הפרסי. ישבע מלחמנו, יתרענן ביינותינו וייהנה מעודף חסדינו. אני מקציב לך שבעה ימים. אם תבצע זאת בהצלחה, מחכה לך פרס גדול, אך אם לא תעשה זאת, מות תמות!"

כאשר שמע האשמנד דברים אלה, הזדעזע מפחד. לשונו סירבה להוציא צליל, רגליו התעלפו, שערותיו סמרו על ראשו. מלא ייאוש חזר הביתה. מחשבותיו חגו, כמו ציפורי לילה, סביב לפקודת השליט, שאי אפשר היה לבצעה.

ולהאשמנד היו ארבעה בנים נאים, אשר אהבו את אביהם בכל לבם. מיד הרגישו בעצב על פני אביהם ושאלו אותו לסיבה.

"בני! מאור עיני, משענות זקנתי!" נאנח הווזיר, "השאה ציווה עלי, כי תוך שבעה ימים אזמין את הים לחתונת בנו. אם לא אצליח בזאת, מצפה לי מות איום."

זאת אמר ומיד פרץ בבכי מר.

נדהמו בניו ולא רצו להאמין, שמפיו של השליט תצא פקודה כה חסרת טעם.

"את הים הוא ציווה להזמין? אין זאת כי שכלו עזב אותו! ואולי באמת השתגע השאה?" זעקו הבנים.

"הו, לא בני, השאה אינו מטורף, אלא איום. אם דרש זאת ממני, הייתה לו בוודאי מטרה נסתרת. הוא עשה זאת בוודאי, כדי לאבד אותי. אם כך הדבר, דבר לא יצילני, ואתכם, מאורות זקנתי, אמסור לחסדי הגורל."

כאשר שמעו הבנים את דברי אביהם, אמרו: "לשם מה צריך היה השאה לחפש דרך כה מוזרה, אם רצה במותך? הרי די לו ברמז קל ומיד יהרגו אותך. לשאה אין כל צורך באמתלות, כדי להרוג אחד מנתיניו."

"אכן נכון הדבר", הסכים האב, "כי המלך יכול להרוג את משרתו בלי כל סיבה, אבל מנהג כזה קיים בארמונות שליטים וזאת היא צורת השלטון, לתת סיבה, אם גם תמיד לא משכנעת, אך בכל זאת סיבה, הצריכה להצדיק אכזריות. זהו סיפור ישן נושן, כמו כל העולם. נזכר אני, בני החביבים, בסיפור על הכבשה, שהאריה רצה לטרוף אותה. הוא עשה זאת סוף סוף, אך הצדיק את מעשהו בסיבה, שהכבשה כאילו הכניסה אבק לאולם כס המלכות."

"מהו הסיפור הזה?" שאלו הבנים הסקרנים.

 

"אבל נדמה לי, מאלי, שעליך כבר ללכת" העיר התוכי והפסיק את סיפורו.

"אני כבר הולכת, רק ספר לי את הסיפור על האריה ועל הכבשה", ביקשה הנערה.

"אם כך, הקשיבי."

הנה, מה שסיפר האשמנד לבניו:

 

סיפור האריה והכבשה

לפני שנים מאוד, בעת שהתחוללה סערה איומה, התנפצה אוניה גדולה על חופי אי בודד. כל הספנים טבעו בגלי הים. היצור היחידי שנותר בחיים, הייתה כבשה קטנה. ביום הייתה יוצאת למרעה, אבל בבוא הלילה הייתה חוזרת למשכבה, על האונייה המנופצת, שחרטומה נתקע בחולות החוף.

והנה קרה, שאריה כביר בחר לו את האי למושב. לשלטונו סרו כל החיות, ששכנו באי. פעם ערך האריה ציד גדול ויחד עם פמלייתו סעד עד שובע. אחרי הסעודה החליט לטייל מעט על חוף הים.

לפתע ראו עיניו, לא הרחק ממנו אונייה, שחרטומה נתקע בחול. האונייה המוזרה מצאה מאוד חן בעיניו והוא החליט לקבוע בה את משכנו. בשעת ביקורו במשכנו החדש, נתקל בכבשה על סיפון האונייה. כיוון שהיה שבע, לא עשה לה מאומה ואפילו הרשה לה לדור באונייה והיה לידידה. מאז הייתה הכבשה לאהובתו של האריה.

והנה קרה, שהאריה צד במשך ימים אחדים מעלות השחר ועד רדת הלילה, אך לא השיג מאומה. הוא היה רעב וזועף. משרתיו, ברצותם להשביע את רעבונו של המלך ולהציל את חייהם, החליטו שיש להרוג את הכבשה השחורה, כדי להשביע את רעבונו של המלך ופמלייתו.

כאשר שמע האריה את לחשושי יועציו, ענה בזעם: "טפשים! מוטב שאמות מרעב! להרוג יצור חף מפשע, שלקחתי תחת חסותי? לעולם לא יהיה כדבר הזה!"

"כן, זה נכון", ענו הווזירים, "דברי המלך מתוקים הם כדבש. נאום מושלנו כולו אמת וחכמתו ללא גבול היא, אך הוד רוממותך רעב וקרוב לגסיסה. ומה האסון, אם לטובת המלך, יקריב את עצמו אחד ממשרתיו, ובפרט אם אין הוא משתייך לפמלייתו? הרי בעצמך התבטאת לעתים קרובות, אדוני בעל הרעמה האפורה, שמוטב שאחד יסבול, מאשר תסבול כל החבורה. אכן הרשה נא להרוג את הכבשה, על מנת להציל אותך ממות בטוח מרעב."

מצאו חן דברים אלה בעיני המלך, אך הוא היסס עדיין. הוא ביקש סיבה נאותה, אשר מבלי לפגוע בכבוד אצילותו המלכותית, תאפשר לו להרוג את הכבשה.

ובינתיים הכבשה, מבלי להרגיש דבר, באה במרוצה לכס המלכות.

"הו, בהמה חסרת בושה!" קרא המלך בכעס, "אינך מקפידה כלל על הליכות החצר. את באה לך, מתי שמתחשק לך, הנה את יושבת והנה את קמה ומכניסה לאולם הכתר שלי אבק."

הכבשה המסכנה, מבלי לחשוש מאומה, ענתה לו בחיוך: "הו, מלך החיות, הבלתי מנוצח שאין דומה לו, אכן יפה הלצתך! האם אפשר להשוות סיפון של אונייה לאולם הכתר?"

אזי יצא השועל, שחסד מלכו לעולם לא סר ממנו וכה אמר: "יצור עלוב שכמותך! הלא תדעי, שבמקום שהמלך שוכן בו, ולא חשוב ביבשה או על המים ואפילו מתחת פני האדמה, בכל מקום, חובה על כל אחד להתנהג, לפי נימוסי החצר! אינני מדבר כבר על העובדה, שעל ידי קפיצות לא זריזות שלך, את מעלה ענני אבק באולם הכס של מלכנו ואדוננו, אך הצטדקותך גרועה מהמעשה! זה מזכיר לי את האדם ההוא, שהצטדקותו הייתה יותר ראויה לעונש מאשר מעשהו."

"ואיך היה הדבר?" שאל האריה המסוקרן.

פתח השועל וסיפר:

 

הצטדקות גרועה מחטא

מספרים, שפעם חזר סוחר עשיר מאוחר מאוד הביתה. בשעה שעלה במדרגות לקומה העליונה, שמע איש אחד את צעדיו ובחשבו, שזהו בנו הצעיר של הסוחר חוזר מהמשתה, ניגש אליו בריצה, כל עוד נשימה בו, כדי לעזור לו לעלות במדרגות החשוכות. על ידי כך קיווה, שיעלה בידו להסיר מעל העלם את שרשרת הזהב שלו.

 הוא אחז ביד אחת בידו של הסוחר ובשנייה החל לחפש בכיסי מלבושיו.

אחז בו הסוחר והתחיל לצעוק: "הו, בואו אלי! תפסו את הגנב!"

או אז לחש האלמוני בקול רועד: "אל נא תכעס עלי, אדוני, הייתי בטוח שבנך הוא זה!"

 

"הצטדקותה של הכבשה דומה לגמרי", גמר השועל, "להצטדקותו של הגנב השפל ולכן עליה לשאת בעונש צודק על הזלזול בנימוסי החצר."

עתה כבר לא היה לאריה כל מוסר כליות והוא טרף את הכבשה.

 

"אני, בני, נמצא במצב דומה", המשיך הווזיר, "יש לי רושם, שכל הסיפור הזה על אודות הזמנת הים הומצא באופן מיוחד, כדי לאבד אותי. הרי לא אוכל בשום אופן למלא את הפקודה הזאת".

"אבינו היקר!" אמרו הבנים, "לבו של המלך משתנה בלי הרף. הוא מעניש בלי כל סיבה, אך הוא יכול גם לסלוח. אך דעתנו היא, שאף על פי כן צריך להשתדל למלא את פקודת השאה. צא לחוף הים והזמן את הים לחתונה. שמא ירחם על גורלך האכזר ויעביר את זעמו לא עליך, אלא על זה שהעז להוציא פקודה כה מחוצפת."

שמע הווזיר בעצתם של בניו ויצא לחוף הים. חלף יום ואחר כך שניים. לשווא השביע הווזיר את הים בתפילות תחנונים. רק רעש גלים בלתי משתנה, ענה לו. ביום השלישי נרדם הווזיר העיף מצפיית שווא ודמעות ייאוש.

לפתע העיר אותו משנתו זקן נכבד ואיום. זקָן גדול וירוק ירד לו עד למותניו. מעל המצח הבריק כתר אלמוגים. בקול אדיר, כמו נהם הגלים, אמר: "אל נא תתעצב, הו הווזיר. השליט בהזמינו אותי לחתונת בנו, פשע בי. יכולתי להטביע את כל ארצו, כנקם נאה לי, אבל אני מרחם על כל בני אדם, החפים מפשע ומכבדים אותי ולכן לא אוכל לעשות זאת. אכן שליטי הארץ אכזריים הם בלי כל סיבה. שמעתי את קינתך וצר לי על הגורל שהשאה הרע הכין לך. הבט! הנה פה מונחות מתנות חתונה שלי. שא אותן אל השאה והצלת את חייך."

זאת אמר הזקן ונעלם בגלי המים.

הווזיר לא האמין לעיניו, כאשר ראה ארבע מתנות: תיבת זהב, ובה אבני חן, בעלות יופי נדיר, מלבושי משי יקרים, סוס נהדר, בעל רעמה פרועה ומתנה רביעית – ארגז מלא זהב. הווזיר המאושר עלה על הסוס, אסף את כל האוצרות ויצא מיד לארמונו של השאה.

כאשר ראה השאה את המתנות שהים שלח לו, לא ידע את לבו מרוב שמחה וגאווה. סיפר לו הווזיר על ייאושו ואיך בניו לא נתנו לפול ברוחו, איך שלחוהו על חוף הים ואיך הופיע לפניו מושל הים והשאיר על החול מתנות בשביל השאה.

אחרי ששמע את סיפורו של הווזיר, חייך השאה המרוצה ואמר: "רציתי לנסותך, עבדי הנאמן, ועתה, כדי שתכיר את חסדי, אני מרשה לך לבחור אחת ממתנות הים, שתבחר בה ותהיה שלך."

"מלכי ואדוני! הרשה נא לי להתייעץ בבני ויחליטו הם, מה עלי לבחור", ביקש הווזיר.

הסכים השאה וציווה לקרא לארבעת בני האשמנד. מיד ניצבו הארבעה לפני פני המלך. הראה להם השאה את מתנות הים ושאל אותם, באיזו מהן, לדעתם על אביהם הווזיר לבחור.

אמר בנו הבכור של הווזיר: "אבי, קח את ארגז הזהב, כי רק הוא מבטיח כבוד אצל בני אדם. אם יהיה לך זהב, תקנה לך הכל: סוסים, מלבושים ואבני חן. הסוס הוא יצור חי והוא עלול בכל רגע למות, מלבושים יקרעו עם הזמן, אבני חן ערכם יאבד, אך הזהב לעולם יהיה זהב."

אמר בנו השני: "ולפי דעתי, אבי, תעשה טוב, אם תיקח אבני חן. לך בתור וזיר לעולם לא יחסר זהב, אבל האבנים, שהנך רואה, יופיין כה נדיר, שאין שווה להן בעולם".

והבן השלישי החליט: "לי נדמה, שיטיב אבינו, אם יבחר בסוס. סוס כה אציל ונהדר יביא כבוד לרוכבו, כאשר יצא נגד האויב. כמו רוח סערה יישא אותו דרך שדות ויערות ישר לקראת הניצחון, שכן הסוס הוא ידידם של אמיצי הלב."

עתה יצא הבן הצעיר וכה אמר: "הסוס והשריון טובים ללוחמים, הזהב ואבני חן מעוררים תאווה אצל אנשים שפלים. עלינו לשמוח ביום זה. הרי עוד מעט יתחתן יורש העצר. אכן לבש נא אבי את בגדי תפארת אלה, שכח את כל הדאגות והתמסר לשמחה."

הקשיב השאה לעצות בני הווזיר והרהר בלבו: "הגם שהנערים רכים בגילם, מבוגרים הם בניסיון ובידיעת החיים. אכן ראויים הם שאמנה אותם ליועצי."

ואז אמר: "הו, וזיר, עבדי הנאמן! העצות של בניך מוסרות לך, כפי שאני רואה, את כל ארבע מתנות של הים. הבה ונפיל גורל על כל מתנה. אם כל פעם תגריל כדור לבן, לך תהיינה כל המתנות."

אירע הדבר שעל פי רצונו של שר הים, זכה הווזיר בכל ארבע הפעמים. הוא היה לעשיר הגדול ביותר במדינה ובניו זכו בחסדו וידידותו של השאה האדיר.

 

נדם התוכי. פרש את כנפיו אט אט, הניע ברגליו, עד שהשרשרת צלצלה והביט בחלון. השחר הוורוד העיר את הציפורים בגן. קפצה מאלי-שקר מיצועה וקראה: "הנה כבר השחר עלה ועלי היה להיות על יד המקדש העתיק עם עלות הירח!"

"הו, דבר קטן הוא! לראג'ה שמחכה לך יש סבלנות רבה. לכי לשם בלילה הבא." אמר התוכי.

 

עם בוא הערב איחר הירח לעלות מעל חומות העיר. עננים קודרים כיסו את מגל הכסף שלו. מאלי-שקר התבוננה חסרת סבלנות בשמיים.

"הלשון מגלה את צפונות הלב!" קרא לפתע התוכי מתוך הרהורים.

"מה זאת אומרת, הו תוכי? האם זהו סיפור חדש?" שאלה מאלי-שקר בסקרנות. "ספר נא לי אותו והזמן יחלוף מהר יותר עד עלות הירח."

פתח התוכי וסיפר:

 

הסיפור על מיר-אי-שאה-באנו, בת המלך הנבונה

לפני שנים רבות מאוד חי בכפר אחד איכר עני. פעם בשעת החריש מצא באדמה אבן אודם ענקית, כה יפה, שדומה לה איש לא ראה בעולם. הוא הראה אותו לצורף בעיירה הסמוכה, אבל איש לא ידע להעריך את שוויה של האבן שהייתה יקרה מכל אבן טובה שבעולם.

כאשר שמעו השכנים על המציאה, באו אל האיכר ואמרו: "אם תרצה למכור את אבן האודם הזו, לא יוכל איש לשלם לך את הסכום המגיע לך, ונוסף לכך יודיעו במהרה הצורפים על האבן שלך בכל העולם והידיעה תגיע לאחד מן הראג'ות. מאחר שידועה לך תאוותם חסרת הגבולות, יכול אתה להיות סמוך ובטוח, שהם ייקחו ממך את האבן, מבלי לשלם לך פרוטה שחוקה, ואולי אף ישליכוך לבית הסוהר. הם פשוט יאשימו אותך, שגנבת את אבן האודם, מאוצר המלך ואיך תוכיח את צדקתך?"

"מה עלי לעשות אם כך?" שאל האיכר המבוהל.

"לפי דעתנו, קיים רק פתרון אחד: לך אל השאה ומסור לו את האודם במתנה, ואז יכול אתה לקוות שתקבל ממנו פרס."

עצת השכנים מצאו חן בעיני האיכר. מבלי להתמהמה יצא למקום מושבו של השאה. הוא שהה כבר ימים אחדים בדרך, בעת שפגש יום אחד בשלושה עוברי אורח עליזים – שלושה דרווישים שנראו לו אנשים מכובדים ונשואי פנים. הוא נספח אליהם ומעתה הלכו ארבעתם יחדיו.

אחרי שעברו מרחק רב, הרגישו הדרווישים כי לאיכר יש עניי חשוב לענות בו, שכן האיכר התמים היה מוציא לעתים קרובות את האבן מתוך כיס בגדו, כדי להזין את עיניו בצבעיה ובברק הנגוהות שהפיצה סביבה.

מאותו רגע חיכו שלושת הדרווישים לשעת הכושר כדי לגנוב מהאיכר את אבן האודם. ועד מהרה אכן נמצאה להם ההזדמנות.

באחד הימים כאשר היה האיכר עייף מלהט השמש, ונרדם בין העשבים בצל העץ, גנבו את האוצר מהכיס. לאחר שעשו זאת, לא חשבו אפילו על הגניבה. הם המשיכו לשבת בשלווה על האחו, דיברו על הא ועל דא, כאילו מאומה לא קרה.

בינתיים התעורר האיכר ומיד נגע בקשר שעל חזהו. מה נרעש המסכן, כשנוכח לדעת שהאוצר נעלם!

הוא לא פקפק אף לרגע קט בכך שחבריו לדרך גנבו את האבן. אך הוא חשב לעצמו: אם אדרוש עכשיו את החזרת אבן האודם שלי, לא רק שלא אקבל את האבן, אלא גם אסכן את חיי. אני אנהג בחכמה. לא אתן להם לחוש מאומה ויחד אתם אבוא אל השאה. כשאגיע למדרגות ארמונו, אדע לבקש את הצדק."

אמר ועשה. בזמן המסע השים עצמו האיכר כחסר כל דאגה ושמח בחלקו. לאחר ימים אחדים הגיעו האיכר ומלוויו לעיר הבירה. פה הצליח האיכר להתקבל אצל השאה וכאשר ניצב לפני כס השליט, סיפר לו על הכל: איך מצא את אבן האודם באדמה, איך רצה לשים אותו לרגלי אדוניו, ואיך פגש בדרך את שלושת הנוכלים, אשר גנבו ממנו בעת שישן את אבן החן היקרה, שהייתה מיועדת לשאה.

כאשר שמע זאת השאה, קרא לשלושת הדרווישים. אלה נשבעו בכל הקדוש להם, שהם חפים מפשע, והאיכר מאשים אותם בלי כל סיבה בביצוע פשע כה חמור.

לאחר שהשאה לא יכול היה להגיע לאמת, הוא התכוון להשליך לצינוק את כל הארבעה ולהחזיקם שם עד שיודו מהי האמת לאמיתה.

ולשאה הייתה בת, הידועה בחכמתה ויופייה ושמה היה מיר-אי-שאה-בנו. בשעת חקירת האסירים נמצאה הבת במקרה באולם הכתר.

"אבי", אמרה, "אם מצאתי חן בעיניך, עזוב נא לי את האנשים האלה. אני אגיע כבר אל האמת ובמהרה אגיד לך, מי מארבעת הנודדים הוא הגנב ולמי נעשה עוול."

נעתר השאה לבקשותיה ומסר את גורל האסירים לידיה. בת המלך קראה לחדרה את שלושת הנוכלים, קיבלה אותם בחביבות ואמרה: "לא היה חסר הרבה ואבי השאה, מאור עינינו, היה מוסר את גופותיכם טרף לעינויים איומים בגלל האשמתו של האיכר. אבל אני מהרגע הראשון הייתי משוכנעת, כי לא יתכן שמלבוש הגינותכם מוכתם בפשע מסוג זה. כדרווישים נודדים, שמדדו ברגליהם את העולם הרחב, ועברו מעיר אל עיר ומארץ אל ארץ, בוודאי עברו עליכם מאורעות רבים. אל תיראו, אני מחבבת אתכם. רצוני הוא, כי מזמן לזמן תבקרוני ותספרו לי על נדודיכם בדרכי העולם."

נדהמו הפושעים אחרי ששמעו דברים כה ידידותיים מפי בתו של השליט האדיר, שמפניו רעדו מדינות שלימות. ובשעה ששוחחו עם בת המלך על כל מיני דברים אפשריים ובלתי
אפשריים, אמרה מיר-אי-שאה-בנו: "השבח העליון לשוכן מרומים, שנטה חכמה כזאת בלבבות אנשים כה אצילים! אור האל שיווה קורן ממצחכם. הרשו נא לי, כי אספר לכם סיפור, אשר בלי הרף מטריד את נפשי. אני מהרהרת בו לעתים קרובות ואולי הודות לאור שלכם, אפתור את החידה."

מלאי סקרנות קראו הגנבים: "מהו הסיפור? הו גבירתנו, שחסדה אינו יודע גבול, הואילי לספר לנו!"

פתחה מיר-אי-שאה-באנו וסיפרה:


הלשון מגלה את צפונות הלב

מספרים שבעיר דמשק חי לפני שנים רבות נסיך מפורסם באוצרותיו, ובת הייתה לו שקראו לה וילפרוז, נערה יפה כמו פנינה.

הייתה זו תקופת האביב. גני הנסיך טבלו בשפע של פרחים. וילפרוז יצאה יחד עם מלוותיה לגן, לנשום אוויר צח. היא התיישבה מתחת לעץ ונהנתה מריח הפרחים. לפתע ראתה על העץ ורד פורח שהיה כה יפה, עד שלא יכלה להסיר ממנו את מבטה. וילפרוז ביקשה משפחותיה, כי תקטופנה לה את הפרח, אך אף אחת מהן לא עלה בידה להגיע לוורד, שכן השיח היה גבוה מדי.

השפחות פצעו את אצבעותיהן בקוצי הוורד ושבו כלעומת שבאו. אך וילפרוז כה חשקה בפרח עד שקראה בקול: "מי שיקטוף את הורד הזה למעני, אמלא כל בקשה שלו."

שמע זאת הגנן, קפץ מאחורי השיח, התרומם על קצות האצבעות, קטף את הפרח והגיש אותו לוילפרוז. אחרי שהתענגה וילפרוז על ריחו של הפרח, היא שאלה את הגנן: "ועתה, הגידה, לי מה בקשתך?"

השיב לה הגנן: "בקשתי היא, כי בערב נישואיך, תופיעי כאן מתחת לשיח ורדים זה
במלוא תפארתך בבגדי הכלולות שלך ועם כתר הפנינים על מצחך."

נדהמה וילפרוז בשמעה בקשה כה מוזרה, אך הבטיחה למלא את בקשתו. לא עבר זמן רב והנה הגיע יום כלולותיה. כאשר תמה הסעודה, מיהרה וילפרוז אל הגן בשמלת כלולותיה הכבדה מזהב ואבני חן יקרות ובעטרת הפנינים על מצחה, כפי שהבטיחה לגנן.

הלילה היה אפל, רוח פראית יללה. לבה של וילפרוז פרפר מפחד. לפתע פרץ זאב מבין שיחי ההדס, ניצב מולה ופער את לועו. הנערה רעדה מפחד, כיון שהייתה בטוחה, כי עוד מעט תמות.

בקול תחנונים פנתה אל הזאב ואמרה לו: "הו, זאב טוב, אל תפגע בי לרעה בטרם אקיים את ההבטחה שנתתי לגנן שלי. הבטחתי לו לבוא לכאן ביום כלולותי ולעמוד מתחת לשיח
הוורדים. לאחר שאמלא את הבטחתי, תוכל לטורפני."

מיד לאחר שהשמיעה דברים אלה, פנה אליה הזאב עורף ונעלם בסבך.

וילפרוז המשיכה בדרכה. לפתע עמד בדרכה שודד האוחז פגיון בידו.

"הו, שודד טוב! אל תפגע בי לרעה, בטרם אמלא את ההבטחה שנתתי לגנן שלי. הבטחתי לו לבוא לכאן ביום כלולותי לבושה בבגד הכלולות המפואר שלי עם עטרת הפנינים על מצחי ולעמוד מתחת לשיח הוורדים. הן לא תנהג בי באופן אכזרי יותר מאשר הזאב פראי, אשר ריחם עלי והרשה לי להמשיך בדרכי."

"הו, גבירתי", אמר השודד, "אם חיה פראית ריחמה עליך, כלום אוכל אני, שהנני בן-אדם לנהוג אחרת?"

ובאומרו זאת נעלם בחשכת הלילה.

סוף סוף הגיעה וילפרוז אל המקום שבו ביקש ממנה הגנן להתייצב, מתחת לשיח הוורדים. הגנן כבר חיכה לה שם.

"הריני פה כפי שהבטחתי לך", אמרה הנסיכה.

"הו, גבירתי! אצילותך שווה ליופייך. לא קיוויתי כי תואילי לזכור את ההבטחה שנתת לאדם עני, חסר ערך, שהרי כמאמר העם 'נאמנות ואמת לעתים רחוקות שוכנות הן בקרב אנשים אמידים'. ועתה אחרי שהזנתי בך את עיני וראיתיך במלוא תפארתך, שובי יפתי אל אורחיך. אני מאחל לך אושר וכל טוב."

באומרו זאת ליווה אותה הגנן חזרה אל הארמון,  והוא עצמו שב לבקתת העוני שבה התגורר.

וילפרוז הטובה ניצלה הן מן הזאב והן מן השודד וזכתה לחיות שנים רבות באושר עם בעלה.

כשסיימה מיר-אי-שאה-בנו את סיפורה, פנתה אל שלושת הדרווישים ואמרה: "מאז ששמעתי את הסיפור הטרידה אותי השאלה, אורחי היקרים: מי הוא הראוי יותר מכל לכתר האצילות וגדלות הרוח: הזאב, השודד או הגנן?"

"חה חה חה!" צחק אחד מן הדרווישים, "בטוחני, כי הזאב הזה היה זאב זקן, כמו
העולם עצמו, ללא שיניים וציפורניים, אחרת לא היה מניח לשלל כה נהדר ולא טורף אותו. הזאב גילה רק שטות וחולשה, גבירתי, ולא שום אצילות."

הדרוויש השני פרץ אף הוא בצחוק ואמר: "מילא הזאב הזקן, אך לשיא הטיפשות הגיע לפי דעתי, השודד. לראות באמצע הלילה אשה הנושאת אבני חן כה רבות, פנינים ויהלומים וללכת לדרכו מבלי לשדוד ממנה מאומה! הוא היה טיפש גמור אם נהג כך!"

"לדעתי, כולם היו טיפשים ולא-יוצלחים, אך הגנן היה הטיפש הגדול ביותר." קבע השלישי, "הוא פגש במקום מבודד נערה יפיפייה ולא ניצל את ההזדמנות, אלא רק התבונן בה רגע קט ותו לא..."

וזמן רב עוד לעגו שלושת הדרווישים, בנוכחות בת המלך, לטוב לבם ואצילותם של הזאב, השודד והגנן.

עתה לאחר שהקשיבה מיר-אי-שאה-בנו לדבריהם ונוכחה לדעת, שהם אינם מוצאים כל דבר טוב או יפה בהתנהגותם של הזאב, השודד והגנן, הייתה בטוחה, כי הם אלה שגנבו את אבן-חן מהאיכר העני.

"הלשון מגלה את צפונות הלב" חשבה בת המלך החכמה, "ערכו ואצילותו של האדם, טוב ורע, אהבה ושנאה, שפלות ותאווה – את כל הרגשות האלה מגלה לשונו של האדם."

היא ניגשה אל חדרי אביה, השאה וסיפרה לו כל מה שאירע. השאה הקשיב לה קשב רב ומיד ציווה לשחרר את האיכר מהצינוק ולהשליך את שלושת הפושעים לכלא.

האבן היקרה הושבה לידיו של האיכר והוא מסר אותה למלך. בת המלך העניקה לו פרס יפה יקר ערך, והוא חזר מאושר הביתה.

 

"כך, הו מאלי-שקר, יכול אדם חכם לחדור אל צפונות נפשו של אדם אחר" אמר התוכי, "אך מה רואות עיני? השמש זורחת כבר!"

אכן היום כבר האיר, וגם בפעם הזאת לא הלכה מאלי-שקר למקום המפגש.

הגיע הערב השלישי. בתו של החכם ציפתה באי-סבלנות לעליית הירח. הפעם החליטה לגשת למקדש הישן בכל מחיר ויהי מה.

כאשר עמדה כבר על יד החלון והביטה בשמים, שמעה לפתע את התוכי צוחק.

"מה קרה?" שאלה מאלי-שקר נדהמת, "מה מעורר בך צחוק כזה?"

"הו, נזכרתי בסיפור מצחיק על חתול חרוץ ואריה."

"האם זהו סיפור ארוך?",שאלה מאלי-שקר.

"הו, לא, קצר אך מצחיק."

"אם כך, ספר נא לי אותו", ביקשה הנערה.

התוכי פתח פיו וסיפר:

 

החליף והזבובים

לפני שנים רבות חי לו בעולם הגדול חליף, הידוע בכוחו הרב ובאוצרותיו המרובים לאין קץ.

פעם קרא החליף אל חצרו חכם גדול, הבקי בכל ענפי הידע. הימים היו ימי הקיץ. רבבות זבובים הציקו לחליף.

שאל החליף הנרגז את החכם: "הו, אתה שידועים לך כל סודות הקיום. הבהר נא את אפלת רוחי והגד לי, לשם מה נבראו הזבובים המכוערים האלה? הרי אין בהם כל תועלת והם רק מקשים על חיי בני אדם."

החכם חשב זמן רב על שאלתו של החליף ואז השיב לו: "הו, מושלו האדיר של עולם זה! חכמה גדולה טמונה במטרה, שלמענה נבראו הזבובים. הודות להם יכולים מושלי העולם להכיר את חולשתם, כי על אף כוחם הרב, אין בידם כוח לנצח חייל כה חלש, ואם תרצה אספר לך את סיפורם של האריה, הזאב והחתול. "

"ספר." השיב המלך, "כולי אוזן."

והחכם פתח וסיפר:

 

האריה הזאב והחתול

ביער אחד התגורר אריה שהעכברים הרבו להציק לו. הם הסתובבו בין רגליו בעת שישן וזיהמו את טרפו והוא לא ידע מה לעשות.

באחד הימים התייעץ האריה עם משרתו הזאב: "איזה עם איום ונורא הוא עם העכברים. בכל אשר אפנה, אין לי מהם מנוס."

"אכן כך הוא הדבר," הסכים עמו הזאב, "ואתה, האריה האדיר, הסובל בגלל עם כה עלוב ודל, דע לך כי לכל סבל קיים אמצעי הקלה או מניעה ובוודאי גם במקרה זה תמצא תרופה למצוקתך. מצרה זאת יוכל לגאול אותך אחד ממשרתיך הזקנים – החתול, אשר רק מחכה לפקודה מפיך. אם תסכים, תפקיד אותו על שמירת אולם הכתר שלך והוא כבר ידאג להבטיח שלווה למושלו."

מצאו חן דברי הזאב באוזני האריה. הוא מיהר לקרוא לחתול ומינה אותו לשומר האולם המלכותי. החתול חש עצמו מכובד מחסדו של האריה. הוא פנה אל מלכו ואמר לו: "הו, מושל החיות, העובדה שבחרת למנות אותי, חתול פשוט, יצור עלוב שכמותי, לשומר אישיותך הרמה, היא הוכחה לחסדך הרב! שנים כה רבות באתי אל חצרך, ואף פעם לא הואלת אף להביט עלי, והרי אני הנני לא רק עבדך הנאמן מימים ימימה, אלא אף קרוב לך קרבת משפחה.

אך נוסף לכך קושרים אותנו קשרי קירבה."

"ומדוע זה?" שאל האריה.

פתח החתול וסיפר:

 

האריה ומשפחת החתולים

 כאשר נכנס נח לתיבה, סבלו כל בעלי החיים הנמצאים בה מריבוי העכברים. התלוננו החיות וביקשו עזרה. שם נח את ידו על מצחו של האריה ומיד קפצו מראשו אבות אבותי אמיצי הלב. עד מהרה שחררו אבות אבותי את כל החיות ממכת העכברים והותירו בחיים רק מתי מעט מזרעם של עלובים אלה.

 

"ועתה, מלכי, אחיה בצל שלטונך ואהיה לך משרת ומגן מטרדתם.", סיים החתול את דבריו.

 

ואכן, רק הופיע החתול בחצרו של האריה, ומיד הסתתרו כל העכברים, שהתרוצצו לפנים
חופשי באין מפריע סביב האריה, בחורים עמוקים. די היה בעצם מראהו של החתול, כדי להרחיקם ממלך החיות. סוף סוף יכול היה האריה הזקן ליהנות ממנוחה בשעות אחרי צהרים. כבודו של החתול בחצר המלך גדל מיום ליום.

וכאשר רכש לו החתול עמדה בטוחה ונכבדה בקרב פמלייתו של מלך החיות, פנה אליו ואמר: "הו, מושלי הרם, זהו בני בכורי. הוא בקי היטב בנימוסי החצר. הרשה נא גם לו לשרת אותך, כדי שיוכל מזמן לזמן להחליף אותי בשמירה."

הסכים האריה בחפץ לב.

פעם יצא החתול הזקן ליער, השאיר את בנו על יד מיטתו של המלך והזהיר אותו, שימלא את תפקידו נאמנה על יד המלך. הבן ניגש בחריצות למלאכת ציד עכברים. הוא לכד וטרף את כולם, ועד הבוקר לא נותר עכבר אחד בחיים.

כאשר חזר החתול הזקן לעבודתו וראה את ערמת העכברים המומתים, התרגז מאוד: "שוטה שכמוך!" זעק, "בגללך איבדתי משרה נהדרת, אשר הביאה לי תועלת כה רבה. רכשתי לי אותה בזקנתי הודות למאמצים רבים שהשקעתי. בגלל טיפשותך, ייגזל ממני הכבוד שרחשו לי. האם לא תדע, טיפש שכמוך, שהמושלים מעריכים אותנו, רק כאשר אנחנו נחוצים להם? עתה כשאין עוד עכברים – אין לנו מה לעשות כאן."

ואכן כעבור ימים אחדים פנה האריה אל הזאב ואמר לו: "מה נבונה הייתה עצתך ידידי. מאז שלקחתי לי את החתול לשומר, נעלמו כל העכברים בחצר. עתה אין לו מה לעשות. עלי לשחררו!"

אמר ועשה. והחתול לאחר שסיים את תפקידו, הפסיד את משרתו הרמה וחזר למצבו העלוב, שבו היה שרוי לפנים.

 

"נכון, שזהו סיפור מעניין?" שאל התוכי.

מאלי-שקר, במקום לענות לו, קפצה לפתע ממקום משכבה ורצה אל השער, כי הנה נשמע רעש בחצר ביתה. אביה, שזמן רב היה רחוק מביתו, חזר בריא ומאושר לבתו האהובה.

בבוא הלילה, כאשר כולם שכבו כבר לישון, סיפר לו התוכי הזקן, איזו סכנה נשקפה לבתו, ואיך מנע ממנה באמצעות סיפוריו להיענות לראג'ה ולא לעזוב את הבית שלושה לילות רצופים.

תמו סיפורי התוכי

 

* * * * *

 

עלילות ברוך-השם הסנדלר האפגאני

אריה חורשי

מבוא קצר מאת יואל פרץ

אריה חורשי ז"ל העלה לאתר האינטרנט שלושה סיפורים על הסנדלר האפגאני "ברוך-השם". אחד מהם מתאר את פגישתו עם אותו סנדלר ואת ההסברים שנתן לו על מקור שמו. שני הסיפורים האחרים הם סיפורי עם ידועים במרחב התרבות האיראני, שחורשי קשר אותם לדמותו של אותו סנדלר, ויתכן אף ששמע אותם מפיו.

 

בימים אלה בהם המצב רוח יורד ל-3 מתוך הסולם 1 עד 4 [הדברים נכתבו בזמן האינתיפאדה הראשונה] וכל בני ישראל צמודים לערוץ, המראה כל שעה ולפעמים חצי שעה מדרחוב מוכתם בכתמים אדומים ורצועות אדומות וביניהן גופות מתפתלות מכאב או דוממות, מכווצות, קרועות גפיים ושלדה מרוסקת של מה שהיה פעם אוטובוס ועל רקע השלדה גופות שהיו פעם אנשים עסוקים ומיהרו לעבודה או לבתיהם בהפסקה ולא הצליחו לצאת מיד, אחרי שנכנס האיש במעיל הכחול התפוח ומתיישב בנוחיות בתוך הקבוצה המתבוננת בו בחשד גלוי.

ברור שאחרי שהמומחים לענייני הערבים ובעיות הטרור ניתחו, הסבירו את כוונות הרוצחים או מתאבדים והמומחים לביטחון מתחו ביקורת על מעשי צה"ל והביעו את דעתם, מה לעשות, אין לאיש עניין באזור טורה-בורה במזרח אפגניסטן, העשיר במערות ענפות, בהן מסתתרים אחרוני הלוחמים של בן לאדן או שמא של הכפיל שלו או שני כפיליו. די לנו בצרות משלנו, אצלנו בארץ ואין לנו כל עניין בארץ הנמצאת מאחורי הרי חושך.

אף על פי כן, באופן מקרי לגמרי, הצלחתי לרכוש ארבע גלויות מארץ זאת, בה כל התושבים (מוסלמים!) מציגים את עצמם כקרוביו של שאול המלך וטוענים שהם צאצאי בני ישראל ואילו השבטים האמיצים החיים בהרים מכריזים על עצמם בפרהסיה, שהם צאצאי שבט אשר, גד, בנימין וכן הלאה.

כדי שלא תגידו, שאני אגואיסט ומחזיק רק בשביל עצמי ידיעות כאלה, שמח אני להתחלק אתכם במה שהשגתי. כל המעוניין – מוזמן!

אם ביקרתם לפני כחודש ימים, לפני בוא הגשמים בשכונת ג'סי כהן, הגובלת עם שיכון הוותיקים שלי, שמתם בוודאי לב, שדבר לא השתנה בכיכר המרכזית. במקום ששכן קולנוע 'רון', אחרון בתי הקולנוע שנכנעו לכבלים, שולט "סופר זול", שאליו באים כל תושבי השכונה, שנמאס להם מהחנויות הקטנות ומן הקיוסק של הגרוזינים. בנק הפועלים, שעבר לרחוב אילת עדיין ריק ובבנק הדואר השקט במשך כל ימי חודש, ניצב תור ארוך של המקבלים קצבאות. הדרך אל הדואר חסומה על ידי מכוניות גדולות, המספקות מצרכים ל"סופר זול" וכן סתם נהגים, המנצלים את החניון ללא תשלום. בצד השני יושבים על כסאות נהגי מוניות, השותים בנוחיות קפה ומדברים 'פוליטיקה'. שכחתי זקן בטלן היושב על כיסא שבור וזורק בלי הרף פירורי לחם יבש ליונים, שכמו בסן מרקו, אינן חוששות מפני בני אדם וזוללות במהירות את הפירורים. כפי שאתם רואים העולם כמנהגו נוהג. ואף על פי כן בלכתי לדואר, גיליתי משהו חדש. ממש יוצא דופן. על רקע התמונה הפסטורלית חנה איש, שמשך מיד את עיני על ידי שלט גדול, רשום באותיות קצת אשוריות וקצת של רש"י:

ברוך-השם אפגאני

מתקן נעליים בכל מצב

מומחה לייצור מגפיים אפרידיים

מילא. מתקן נעליים נמצא אפילו ברחוב שינקין בתל אביב, אבל מייצר מגפיים אפרידיים? איך אוכלים את המילה הזאת? גם הופעתו של הסנדלר לא הזכירה במאומה את ציורי הציירים הגלותיים, המתארים סנדלר היושב בחדר חשוך וקסקט מסורתי על ראשו. כאשר סיימתי לקרוא את השלט המקורי הפניתי את מבטי למחברו. בחור רחב גרם, שאת פניו קישטו שתי פאות ארוכות (בדומה לבני תימן הצפונית, ששבו לארצם). הוא היה עטוף בשמיכה לבנה, מעין טלית ללא ציציות ואת אחת האצבעות קישטה מעין מזוזה מבריקה. הוא ישב על שרפרף, כשלפניו קרטון גדול (אריזה לטלוויזיה!) ששימש עבורו שולחן עבודה ועליו כל מיני כלים וחתיכות עור. על ברכיו דיקט ועליו מתקן, מעין סדן, שעליו מתח את הנעל, שרצה לתקנה.

ברור, שכאשר קראתי את השלט המקורי, החלטתי מיד להתקשר אתו. אמנם לא היה לי מה לתקן, כי רק לפני כמה שבועות הכריחה אותי אשתי לקנות זוג נעלי ריבוק חדשות, אף על פי שהיו לי עוד נעליים טובות ושלמות, שנוח היה לי להתהלך בהן. נטלתי מהמחסן "נעלי עבודה" שמלבד עקבים משופשפים היו עוד טובות וניגשתי אתן אל הסנדלר.

"שלום מר אפגאני!"

"שלום אדוני! שמי ברוך-השם ולא אפגאני והתלבושת שאני נושא, היא אות הוקרה לאפרידים שאני נתקבלתי אליהם ושאשתי שייכת להם."

"סלח לי, אבל לא הבינותי אף מילה. אני אדם פשוט ומה שאמרת לי, עשה פשוט בלגן בראשי, שבדרך כלל רגיל לדיבור פשוט. לכן אשאל אותך שאלה פשוטה ותענה לי בבקשה בלי מילים שאני לא מבין: האם אתה יהודי, כמוני או שאתה שייך לכת איזושהי, שעליה לא שמעתי, משהו, כמו "עדי יהוה"... אז מה אתה אומר?"

"רגע, רגע, שלא תעיז עוד פעם לבטא בנוכחותי את השם הקדוש. לולא זאת, שאני רואה שאתה מחזיק זוג נעליים, שצריך לתקן אותן, הייתי מיד מפסיק אתך את השיחה. שאלות שנכנסות בנעליים מלוכלכות לנשמה שלי, אבל היות ואני זקוק לפרנסה, אסביר לך הכל וננקה קודם את כל הבלגן. קודם כל אענה לך בצורה מובנת לכל אחד. אני יהודי, כמוך, יותר טוב או פחות ממך, לא אבחן אותך בידיעת התורה, הגמרא, משניות, פרשנדתא ויהודתא, שלמדתי בישיבה "עין זוהר". אני רק אענה לך, שאני יהודי, כמו כל היהודים בעולם.

תשאל אותי מה אני עשיתי באפגניסטן ולמה לא באתי למשל מרוסיה או מפולין ואפילו מאמריקה? לזאת יש לי תשובה פשוטה. בניגוד ליהודים כמוך, שבאו מפולין, שבאו לשם לפני כמה מאות שנים וכל עשר שנים סבלו מפוגרומים או גזירות מלכים, עד שמולדתכם הפכה לקבר משותף לכל בני עמנו, באו אבותי לפרס בימי קדם והעלייה שלנו כללה צאצאי גולי יהודה ובנימין, ששבה נבוכדנצר הרשע וצאצאי גלות שומרון, ששבה שלמנאסר, מלך אשור. הרי שמעת על מאה עשרים ושבע המדינות של המלך אחשורוש.

בכל אלה היו מפוזרים הגולים היהודיים וביניהם גם אפגניסטן. כאן עברו עלינו שנים טובות ורעות, כמו בכל ארץ. פעם כאלה ופעם כאלה. מונגולים ומוסלמים, שרצו להעביר אותנו על דתו, כמו את כל עובדי האלילים, נאצים, שהסיתו את הממשלה לנשל אותנו מכל מקורות פרנסה ובסוף המשוגעים אלה, שגירשו את המלך ורצו להחזיר אותנו אלף שנים אחורה.

תשאל אותי מדוע אני אפרידי ומי הם? אז תשאל גם יהודי שהיגר לאמריקה וקיבל אזרחות אמריקנית, מדוע הוא מתגאה שהוא אמריקאי, ואם ישנם חילוקי דעות בין ישראל ואמריקה, הוא ראשית כל אמריקני ומזדהה עם ארצו. אני זכיתי להתקבל לשבט האפרידי, הודות לאשתי, אף כי לא שיניתי את דתי. עליך לדעת, שהאפרידים, החיים בהרים הם לפי דתם מוסלמים לא קנאים, אך הם קוראים לעצמם "צאצאי ישראל" ויש להם מסורת, בפרט אצל הזקנים, שהם היו פעם יהודים ונאלצו לקבל את האסלאם. מכאן הפאות שלהם, טלית שאני נושא בלי ציציות, מזוזה על הידיים והרבה מנהגים המזכירים את המסורת של ימי אבותינו.

אגב, כל האפגאנים – אני מתכוון לתושבים המוסלמים – יש להם מסורת, שהם צאצאי יהודים ומוצאם מאפגאנא – בנו או נכדו של שאול ועל בואם לאפגניסטן בימי קדם עם צי שלמה המלך, שהגיע להודו והתיישבותם ב"הרי שלמה".

נו, מה אתה אומר על זה? היכן תמצא עם כזה? מה אומר, לו היה לנו במקום השליחים האלה הלא יוצלחים, רק שליח אחד, כמו יבנאלי, שהביא ארצה את התימנים או בן פורת, שהביא ארצה את יהודי עיראק, היו לנו לא בקושי ששה מיליונים, אלא עשרה, עשרים מיליונים. וכולם לוחמים אמיצים ובפרט השבטים היושבים בהרים, צאצאי בנימין, אפרים, גד וכל עשרת השבטים.

ועכשיו אדוני, לאחר שנגמרו המילים, מה אני יכול לעשות למענך?"

"האם אתה יכול, בבקשה לעשות משהו עם נעליים אלה, שלא יחשבו אותי לצולע?"

"אני יודע הכל. אהה. עקבים מעוקמים. זאת מהליכה לא נכונה. אדוני לא מכוון את הרגל ישר ולוחץ על צד אחד. אבל כאן אין מה לעשות. עם זה נולדים. לכל איש צורת הליכה שלו ולפי העקבות שמשאירה הנעל בשלג או בבוץ אפשר לדעת מי עבר כאן."

"באמת? אז אדוני יכול היה לשמש גשש בצבא."

"מה זה גשש בצבא? אנחנו היהודים מתרחקים מהצבא. המלחמה בין הטאליבאנים הקנאים והאמריקנים זה לא עניין שלנו. במשך מאות שנים חיינו בשלום עם התושבים האפגאנים. היה מלך וסדר ויחסי שכנים, כמו שצריך להיות, עד שבאו הטאליבאנים והפכו את הסדר הזה, גירשו את המלך והכריזו מלחמה על אמריקה, החזקה ביותר בעולם. הם הכריחו נשים ללבוש 'בורקה' שחורה המכסה את הפנים, זקנות וצעירות, אסרו על הילדות ללמוד, הכו כשתפסו מורה ותלמידות לומדות. הם היו מתפרצים לתוך הבתים ועשו דברים, שבושה גם לספר עליהם. מה יכלו במצב כזה לעשות יהודים? כרגיל לעזוב את הארץ ולקחת מקל נדודים.

אמריקה, שנלחמה בטאליבאנים לא הייתה מוכנה לקבל אף אפגאני. כי מי יערוב בעדו, שהוא לא טרוריסט או מרגל. לא חשבתי הרבה, הסתננתי עם כל הפליטים לפקיסטן, משם לטורקיה ומשם לישראל.

בטוחני, שאפגאנים רבים בערים הגדולות ובישובים הקטנים בהרים יזכרו עוד זמן רב ואף יתגעגעו לברוך-השמ-ים. אנחנו בני משפחת 'ברוך-השם' ידועים בכל רחבי אפגניסטן כסנדלרים מעולים ואפילו בני החצר של המלך היו מזמינים אצלנו מגפיים אפרידיים."

"מה זה בעצם מגפיים אפרידיים?"

"קשה להסביר לאדוני, כי כאן לצערי הרב, הגברים אינם הולכים במגפיים ורק נשים, ואלה אינן באות אלי ורק קונות בחנויות יקרות."

"אבל אפרידיים? מה ההבדל בין מגפיים פשוטים ואלה שאתה מייצר?"

"אלה מגפי גבר גבוהים, גמישים ותפורים לפי מבנה הרגל. תשאל אותי, לשם מה זה? אם אתה יורד מההר לעמק, אז אתה קושר למגף קרש ארוך וחלק ופיו! אתה מחליק עליו במהירות למטה."

"זה פשוט, 'סקי'!"

"שמעתי את המלה הזאת, אבל כאן אין בכלל הרים ואין שלג ולא צריך סקי."

"אתה טועה. יש לנו הר עם שלג. קוראים לו חרמון ובחורף נוסעים אליו ועושים שם סקי."

"לא שמעתי עליו, אבל לא רק להחלקה בשלג טובים המגפיים האפרידיים. אם יש חתונה או חגיגה, יכול גבר נעול מגפיים להראות את כישרונו כרקדן. יש לעקבים מסמרים שדופקים על הרצפה והוא יכול על עקב להסתובב, כמו סביבון."

"ראיתי זה אצל להקה גרוזינית!"

"גרוזינים ניסו לחקות את המגפיים שלנו, אך הייתי רוצה לראות גרוזיני, שירד במגפיים שלו מביתו לחנות שלרגלי ההר."

"ולמה קורא אדוני לעצמו "ברוך-השם" ולא אפרידי."

"הו, זה סיפור שלם. לכולנו במשפחתנו אותו השם, לכולם קוראים 'ברוך-השם', לסבא, לאבא, לבן ולנכד. כשבן גדל ומגיע למצוות, אומר לו האב: "בני, אנחנו היהודים שבגלל חטאנו נשלחנו לקצה העולם כאן בהרים, רחוקים מהארץ, שבה חיינו חופשיים, אבל עד שיבוא הגואל, שיחזיר אותנו לארץ אבותינו, עליך לשמור על שלושה דברים ואז תהיה בטוח ותחיה בשלווה. אין אנו יודעים לצערנו תפילות, כמו הנוצרים או המוסלמים, אבל מיד כשתתעורר בבוקר ובטרם תלך לישון ועל כל דבר, שאלוהים יתן לך, טוב או רע, תגיד בקול רם ובצורה ברורה: "ברוך-השם!" אם תסמוך על השם, אז השם ידאג לך, יהיה מה שיהיה.

אבל השם לא תמיד יכול להשגיח דווקא עליך ויש לו אלפי יהודים והם מפוזרים מפקיסטן עד קאבול. ולכן על כל "ברוך-השם" לשאת בכיסו סכין, שתגן עליו בכל מצב. אבל אתה תשלוף אותה רק בעת שסכנה ממשית נשקפת לך או לאביך ולאמך או לאחיך או לאחותך, כשגוי ירצה להזיק להם.

והדבר השלישי, על מנת שגם, אם השם יעזור לך, לא תהיה רעב, עליך ללמוד מקצוע. אנו בני ברוך-השם ידועים ומתפרנסים יפה מעשיית מגפיים. אין אפגאני, שלא זקוק למגפיים, כמו שהוא זקוק לכובע פרווה ואם לא יהיה לו כסף להזמין מגפיים, אתה מיד תציע לו לתקן את המגפיים שהוא נועל שנים רבות ושתתקן אותם כך, שייראו כמו חדשים. וכן אל תשכח חלילה לברך על הזמנה זו: ברוך השם. הבינות אותי בני?"

"ברוך השם, אבא, הבינותי כל מילה."

"אם כך מחר תתייצב בבוקר, לפני הדוד אפרים ברוך-השם והוא יתחיל ללמד אותך את סודות הייצור של המגפיים, שאנו שומרים עליהם, ברוך השם, מדור לדור."

"ואשתך גם היא נושאת את השם "ברוך-השם" וגם ילדיך, שמבקרים כבר בבית הספר?"

"אתה מתלוצץ אדוני. תמרה שלי היא בת שבט האפרידים ולפי החוקים שלהם יש לה זכות לשאת את שמה ואף הבעל, אם הוא נושא אותה לאשה, ועל ידי כך מתקבל לשבט, עליו לשאת את שמה, בפרט שהכלה היא בתו של ראש השבט השולט על אלפי לוחמים. כך גם ילדיה נקראים על שמה ולא על שם האב."

"מעניין. מעניין מאוד. ואיך הגעת אתה למעמד כזה, חבר בשבט לוחמים, בעל לבתו של ראש השבט."

"אדוני, זה סיפור לגמרי אחר. אם אתחיל אותו מחר בבוקר, במקרה שלא יבוא לקוח אחר לא אגמור את הסיפור עד הצהריים ונוסף לכך, אין לי כל רצון לצעוק במגביר קול את קורות חיי ובפרט את הקשרים שלי עם תמרה."

"אבל לי, אם אבקש ממך מאוד, הרי תספר ושמא תסכים לקבל ממני תשלום בעד בזבוז זמנך."

"ושוב טועה אתה אדוני. סיפור הוא סיפור והוא לא עולה כסף, אבל באותו הזמן שהפה מדבר, העיניים מופנות אל העבודה והידיים רגילות לעבוד – עובדות. הנה סיימתי את נעליך. הבט היטב. האם היית מכיר אותן, לו הייתי מראה אותן בתוך ערמת נעליים. ממש חדשות."

"מה אומר – עבודה מעולה, מעשה ידי משפחה מפורסמת "ברוך-השם". תודה מקרב לבי ובחפץ לב אשלם כל סכום שתדרוש והעיקר אברך כמוך: ברוך השם, שפגשתי אותך וזכיתי לקבל ממך דרישת שלום מארץ, ששנים עד למלחמה זאת איש לא התעניין בה ובוודאי לא ביהודיה ושבטים, הנושאים אתם מסורת עתיקה מהימים, שהיו "בני ישראל". להתראות עד מחר וכדי שלא תדבר סתם, אחפש עוד זוג נעליים, שמן ההכרח צריך היה מזמן כבר לתקן."

"להתראות אדוני. ברוך השם שמצאתי אדם, שיודע לשמוע. לצערי הרב מעטים היהודים, שיודעים לשמוע ובטרם גמרת משפט הם כבר עונים לך ומתווכחים, סתם בשביל לשמוע את קולם ואילו אתה..."

"אני מטבעי אוהב לשמוע ואחר כך, אם תסכים אפרסם את סיפורך ברבים, כדי אלה שאין להם סבלנות לשמוע, יהיו נאלצים לקרוא את דבריך."

"אהיה אסיר תודה לאדוני, אם ינציח בכתב את יהדות אפגניסטן, שלא נשכחה, אלא פשוט הפכה לאלמונית בין כל שבטי היהודים, המפוזרים ברחבי העולם. ברוך השם!"

 

יצחק ברוך-השם וכיכר הלחם

יצחק ברוך-השם, הסנדלר, כמו כל בני השבט של ברוך-השם, היה ידוע כחתול, שהולך בדרכים שלו ולא מסוגל לשבת בסבלנות על השרפרף שלו ולחכות לנצרך, שימהר לתקן את מגפיו או לצפות לנס, שיביא לו עשיר, אשר יזמין אצלו "מגפיים אפרידיים".

יום אחד נפרד מהקרובים שלו, עזב את העיירה וירד לקאבול הבירה, לפי אמונתו, כי 'המשנה מקום – משנה מזל'.

לו הייתה בזמנו טלוויזיה או לכל הפחות טרנזיסטור קטן, שמצמידים לאוזן, היה יודע שבקאבול התנהלה זמן רב מלחמה בין השאה הטוב לבין האימאם, שבשם הדת שאף לתפוס את השלטון. המלחמה, השבח לאל, נגמרה בניצחונו של השאה, אך עיר הבירה נעלמה, כלא הייתה ונחוצות היו שנים רבות לחדש אותה. הסוחרים, שנשדדו ברחו ובמקומם שרצו ברחובות קבוצות קבוצות של מרי נפש, ששדדו כל דבר, שאפשר היה לשדוד. האופים הפסיקו לאפות לחם, כי מיד לאחר שהוציאו מתוך התנור את הלחמים החמים והטעימים, היו פורצים לתוך המאפייה שודדים, רכובים על פרדות, חוטפים את הלחמים, ממלאים את השקים, מעמיסים על הבהמות ונעלמים במהירות מתוך העיר.

בתנאים כאלה לא היה כל טעם לעבוד והמוני-המונים הסתובבו ברחובות וזעקו, כרגיל: "לחם! עבודה!"

קבצנים, פושטי יד, שרבים מהם היו בעבר אזרחים הגונים דחקו את רגליהם והתחרו בהם, התארגנו וכבשו להם מקום על יד ארמונו של השאה ומהבוקר השמיעו את קולם מתחת לגזוזטרה המלכותית:

"אדוני השליט, המרומם מעם,

 אם אין לך עבודה, תן לחם לאדם!"

יצחק, ברוך-השם, שלא ידע לשבת בשקט, הצטרף מיד לאגודת הקבצנים ואף התיידד עם קבצן ותיק אחד. מעתה היו משכימים כל יום, ניצבים קרוב קרוב לארמונו של השאה ושרים בקולי קולות את תפילתם, שחדרה נגד רצון הדיירים לכל חדרי הארמון.

השאה עבאס, שהתפרסם בכל רחבי אפגניסטן, כאיש צדק ויושר ובעל מוסר לא היה אדיש לקריאות אלה ובלילות ארוכים הרהר: אם אללה מסר לי את הצאן הזה להיות לו לראש, עלי גם לדאוג לו. העם לא הזמין את האימאם והוא אינו חייב לסבול מהנזק הנגרם עקב מלחמה אתו.

כך חשב השליט, ויום יום היה מוציא מתוך אחד הארגזים, שבחדר האוצר כמה מטבעות זהב ומצווה על האופה שלו לספק לו כל בוקר כך וכך לחמים, והוא הטיל על אחד מאנשי החצר לחלק את הלחמים לנצרכים.

איש החצר דימה מיד בליבו, כאילו הוא מחלק את הלחמים מכספו הוא וכאשר שמע בקשת קבצן ברחוב, היה יוצא לגזוזטרה ומשליך, מבלי לראות לאן, כיכר אחת. אך מכיוון שלעתים קרובות ירדו גשמים, היה הלחם נופל לשלולית.

קיללו אותו הקבצנים וקראו בקול גדול לשאה. הם לא השתתקו, עד שראשו של השאה הטוב נראה בחלון והם צעקו כנגדו: "יראה נא שליט השליטים, איך חסר מוח שלך, שקרוב לך, מחלל את יצירתו של אללה, מזלזל בטוב לבך ומשליך לחם, שכל משפחותינו צריכות להתפרנס ממנו, לתוך הבוץ, במקום לידינו הפרושות!"

נזף השאה הטוב באיש החצר, שהצטדק בטענה שהספר שלו, כאשר שמע את צעקתם הפרועה, התעצבן וחתך את פניו בתער שבידו. אמנם החתך לא נראה לאין, אך מאותו זמן החל המחלק לקרוא: "הי, אתה, פרוש את הסמרטוט שלך, כדי שאזרוק עליו לחם, שהשאה מתוך נדיבותו הרבה מבזבז עליך כל יום!"

אך הקבצנים ידעו להעריך את מעשהו הנדיב של השאה וכל אחד בשפתו הודה לו.
וכך הודה לו ידידו הקרוב של יצחק ברוך-השם:

"ירומם, ישתבח ויבורך
מאה שנים כבוד השאה,
הנותן לעני לחם טעים ורך!"

ואילו יצחק ברוך-השם המציא לו תודה משלו:

"השבח לשם, אשר במרום,
שהשפיע על השאה לעמו לתרום,
לחם טעים כל יום ויום,
ברוך השם!"

אם שמח השאה בנוסח של ידידו של ברוך-השם, הרי צורת התודה של השני הכאיבה לו מאוד והוא היה מתוודה לפני יועצו הוותיק: "מדוע הקבצן הזה, כאילו מתגרה בי, מודה דווקא לשם במרום, על שקיבל לחם? והרי את הלחם הוא מקבל ממי והרעיון הזה לחלק לחמים לעניים בא ממני ושום מלאך לא ציווה עלי לעשות זאת?"

"אדוני המלך", ניסה להרגיע אותו יועצו הוותיק. אין זאת כי אותו קבצן אינו יודע להתבטא, כפי שהיה רוצה. לי נדמה, שההוא התכוון דווקא לכבוד השאה, השוכן במרומי הארמון בעוד שהוא ניצב למטה ברחוב."

"לא, כי הוא משבח לא את השאה, אלא את השם, שהשפיע עלי והרי ידוע לכל, שהרעיון בא ממני, ואם כך מדוע הוא לא אומר ישר, כמו חברו: "ברוך השאה?"

וכדי להביע את אי שביעת רצונו מצורת תודה שכזאת, החליט להמחיש לכפוי תודה, מה יכולתו של השליט. הוא קרא לאופה שלו, מסר לו כמה אבנים טובות וציווה עליו להכניסן לתוך העיסה שנועדה להכנת הלחם, ולמסור לו את הכיכר. עשה כך האופה והשאה מסר את הלחם הזה למחלק הלחם תוך הוראה מפורשת: "הרי אתה מכיר את שני הקבצנים, שאחד מהם משבח אותי ואילו השני – את השם. שים לב וחלילה שתטעה. לחם זה, שאני מוסר לידך לא תמסור לאף אחר, אלא לזה שמשבח אותי. ואויה לך, אם בטעות תמסור את הלחם הזה לקבצן, שמשבח את השם."

נזהר 'המחלק' לפעול בדיוק, כפי שציווה אותו השאה והשליך את הלחם עם האבנים הטובות בתוכו אל אדרתו של הקבצן, שהשאה הכל יכול רצה ביוקרתו ואילו לחברו המחוצף השליך לחם רגיל.

נטל ידידו של יצחק ברוך-השם את לחמו ליד ומיד הרגיש, שמשקלו אינו כתמול שלשום ואף אין הוא אפוי בסדר. מיד פנה בקול מתוק לידידו: "יצחק ידידי. הרי ידוע לך שיש לי אשה וכרסה בין שיניה, מלבד התינוק הקודם. והנה המחלק הרשע הזה, מבלי להתחשב בדברי התודה, שאני משגר לכבוד השאה, השליך לי תוך זלזול בי, לחם כבד, לא אפוי טוב. במילה אחת – לא אוכל לשוב הביתה ולהביא לאשתי לחם כזה. אני בטוח, שאתה בהיותך רווק, שאין עליך כל עול, תהיה מסוגל לשאת לחם כזה יום אחד. האם תסכים להתחלף אתי בלחמים, פעם אחת, בסך הכל?"

הסכים יצחק ברוך-השם לעשות טובה לידידו הטוב, שמהיום הראשון, שהגיע לקאבול, אימץ אותו, ונטל את לחמו.

כאשר פרס לפנות ערב בביתו את הלחם המוזר, התפזרו מיד על השולחן שלוש אבנים טובות,
שבמחירן אפשר היה לרכוש דירה משלו ואף לפתוח "בית מלאכה למגפיים אפרידיים"
הוא הסתיר היטב את האבנים בשקית, קשר אותה על צווארו, קרוב לליבו, תוך החלטה לגשת, כבר למחרת היום לצורף ולדרוש מחיר, שבו יוכל להתחיל בחיים חדשים ולא להתבזות בפשיטת יד, כמו רבים. מעתה יחיה, יום יום שמח בחלקו, כששפתיו יביעו כל רגע תודה: "ברוך השם!"

למחרת היום חיכה השאה כבר משעות הבוקר לבואו של הקבצן אחד, המודה תמיד לשם ואומר "ברוך השם!", במקום להודות לשאה. מוסתר מאחורי וילון ראה את הקבצן המתקרב. מה נדהם, כשבמקום 'ההוא', בא כרגיל ידידו, וכרגיל פתח בתחינה שלו.

אחרי שחקר את האופה, והתברר לו שהאופה פעל, כפי שציווה אותו, שאל השאה את 'המחלק' כיצד נהג. לאחר ששניהם הוכיחו, שפעלו לפי רצונו המפורש של השליט, לא התאפק השאה וקרא לידידו של יצחק ברוך-השם: "תאמר נא לי אישי הטוב, מה עשית עם הלחם שנמסר לך אתמול? האם פרסת אותו, אכלת?"

"לא כבוד המלך. לא פרסתי אותו ולא אכלתי אותו. הוא היה כבד מאוד וגם לא אפוי, כרגיל. אשתי, שכרסה בין שיניה ועצבנית מאוד, הייתה כועסת מאוד עלי, לו הבאתי לה לחם כזה, לכן ביקשתי מידידי הטוב, שיתחלף אתי והוא אמנם הסכים להתחלף. היום הוא לא בא ואני חושש, שאולי בגלל אכילת הלחם, הרגיש לא טוב ואני מצטער."

"נקווה, שבמהרה ירגיש יותר טוב" סח השאה, כשכוונתו כפולה, "אתה חופשי ללכת ולהבא אדאג, שלאשתך יהיה לחם טוב".

כאשר יצא ידידו של ברוך-השם, הרהר השאה: "אמנם אני השליט הכל יכול של ארץ אפגניסטן ועשרות נפות סביבה, שליט מאות שבטים החיים בהרים ובבקעה, אך עלי להודות, שלא הצלחתי להעשיר את מי שרציתי וקביעת גורלו של האדם, מי יהיה עשיר ומי עני, נמצאת רחוק וגבוה ממני, אי שם במרומים בידי אלוהים הכל יכול, הקובע את גורלו של האדם."

 

ברוך-השם והדרוויש

סיפרו עליו על השאה עבאס, [1] שליט אפגניסטן, איראן, טוראן ועוד כמה ארצות  שהוא היה שליט צדק ודאג לנתיניו. ועל מנת לדעת, מה חושבים נתיניו עליו, איך הם מרגישים ומה חסר להם, נהג להתחפש, להתחמק מהארמון ולשוטט ברחובות, מבלי שאיש מאנשי החצר ידע על כך כדי לשמוע מפי העם מה חסר לו. (אני מזכיר לכם את הסיפור: "המלך קאזימיש ובת החייט) [2]

התחפושת החביבה עליו הייתה של דרוויש (=נזיר מוסלמי החי חיי עוני ופרישות), כי הגלימה השחורה והברדס כיסו לגמרי את גופו ופניו.

פעם בשעת נדודים בתוך רובעים מרוחקים ולא ידועים, תעה, ולאן שפנה קיבלו את פניו סמטאות צרות, חשוכות ולפעמים ללא מוצא.

בינתיים ירדה החשכה וגשם פתאומי הפך את הרחובות לשלוליות. תוך ייאוש גישש בתוך החשכה ולפתע קרה נס ולא רחוק ממנו נראה אור הבוקע מתוך החלון. הוא מיהר בכיוון הזה וכאשר התקרב, שמע כבר מרחוק שירה עליזה מלווה בתיפוף בטמבור.

הגשם שהתחזק החריש את דפיקתו בדלת והוא הספיק עוד לשמוע קול עליז של גבר המזמר:

"ואם על שולחני לא מגישים בשר של שור הבר

ולכוסות לא מוזגים יין משומר

אין דבר! אני מסתפק במה שיש

והעצב אותי לעולם לא כובש."

הפעם דפק ה'דרוויש' ביתר כוח והדלת מיד נפתחה. רק איש אחד היה בחדר ועל השולחן מונחת הייתה ארוחת ערב צנועה.

"ערב טוב", פתח הדרוויש, "התסכים לארחני. בחוץ יורד גשם ואני לצערי הרב תעיתי בדרכי."

"ברוך השם, שבאת, אורחי היקר. לכבוד לי לארח אותך ולקיים מצווה חשובה של הכנסת אורחים. אנא הורד ממך את הגלימה הרטובה, שב ליד שולחני ותתכבד בארוחה הצנועה שלי, שתספיק לשנינו. מבגדיך רואה אני שאתה דרוויש, החי חיי עוני ופרישות ואם כך לא אפנק אותך. אני לידיעתך נוטל מהחיים כל מה שהם יכולים להגיש לי ובכל מצב שמח בחלקי. אנא הורד את הברדס הרטוב, שיפריע לפיך לטעום משהו."

"צר לי, שאינני יכול להסיר את הברדס. התסכים שאסור לחדר הסמוך ואחליף את הברדס במסכה, שאני חובש?"

"כרצונך, אורחי הנכבד. תאמר לי, האם במקרה אתה מסתתר מפני החוק?"

"חלילה לי, רק נדרתי נדר, שאיש לא יראה את פני המכוערים. אבל לו באמת ברחתי מפני החוק, האם בתור שומר חוק, היית מוסר אותי לשלטונות?"

"חלילה לי. מצוות הכנסת אורחים גדולה מכל החוקים ועתה הנך אורחי הנכבד. לא רבים האורחים, שפוקדים את ביתי."

"המותר לי לדעת, במה אתה עוסק?"

"בהחלט. אני הולך ממקום למקום ואף יורד לכפרים ומתקן נעליים ולפעמים מזדמן לי, בעל כסף, שמזמין אצלי מגפיים אפרידיים, שזה בעצם עיסוקי. אך ביום רגיל, כשאני מרוויח רק פרוטות ספורות, אני מכין ארוחת ערב ומנעים את זמני בשירה עליזה, שמרוממת את רוחי ומשכיחה את המציאות."

גמר הדרוויש לאכול, הודה למארחו, לבש שוב את גלימתו והפטיר: "שומע אני שהגשם נפסק, אשוב לביתי. אודה לך, אם רק תראה לי את הכיוון לשכונה פלונית."

יצא אתו הסנדלר והסביר לו, איך יגיע בלי סיבוכים לשכונה שביקש. הדרוויש הודה לו שוב ואחר כך שאל אותו, כדרך אגב: "ומה תעשה מחר?"

"ברוך השם! אלוהים גדול והוא יכוון את מעשי", ענה לו תוך בטחון הסנדלר.

"המותר לי לדעת, מי היה מארחי הנדיב?" שאל הדרוויש.

"לרשותך תמיד, יצחק ברוך-השם, מתקן נעליים ומכין מגפיים אפרידיים", ענה לו ברוך-השם בגאווה.

"אין מארח כמוך ומחר עוד אשוב. " הבטיח לו הדרוויש המסתורי.

 "תמיד תהיה אורחי הנכבד!" הייתה תשובתו של ברוך-השם.

למחרת בבוקר נשמעה הודעתו של הכרוז, מטעם השאה, האוסרת תיקון נעליים והכנת מגפיים אפרידיים, בלי רישיון מטעם המפקח על עשייה ואישור מטעם ראש העיר, שהוא ערב לאיש, שהוא אינו רמאי ועוד ועוד.

יצחק ברוך-השם לא היסס זמן רב. בהיותו מהיר החלטה, ניגש מיד לבעלי בתים אחדים והציע להם להביא בשבילם מים מהבאר הרחוקה.

וכאשר הסכימו, טרח במשך כל היום, הרוויח פרוטות ספורות ובהן רכש בחנות של המכיר מזון לארוחת הערב.

כשלפנות ערב התקרב השאה בבגדי דרוויש לבקתה הדלה של ברוך-השם, שמע כבר מרחוק, כאילו מאום לא קרה, שירה עליזה:

"באח שלי בוערת אש
ואני מסתפק במה שיש,
ועל שולחני ארוחה, מספיק ודי
היא מספיקה גם לאורחי
ולכן אני תמיד שמח..."

הדפיקה בדלת הפסיקה את השירה העליזה, המלווה בתיפוף חזק בסיר (זה היה הטמבור של ברוך-השם).

"ערב טוב, אדון ברוך-השם. אני שומע שאתה שמח, כרגיל ועל שולחנך ארוחת ערב, כמו תמיד. האם לא שמעת על פקודתו של השאה , שאסור לתקן נעליים, בלי רשות מיוחדת או ששמעת ועברת ביודעים על החוק הלא צודק הזה?"

"חלילה לי לעבור על חוקי השאה. מי אני, שאקבע, האם החוק צודק או לא, אף אם לכאורה הוא פוגע בפרנסתי." קבע ברוך-השם.

"אם כן מה עשית?"

"פשוט. מיד אחרי ששמעתי את הכרוז. מיהרתי לכמה בעלי בתים, שאבתי בשבילם מים והבאתי לביתם ובכסף שהרווחתי קניתי מזון לארוחה זו."

"אין כמוך" שיבח אותו הדרוויש, הוא השאה עבאס. הוא חייך לעצמו, כשמחשבה צצה במוחו, אכל להנאתו, ברך את הסנדלר, שהפך לשואב מים והלך הביתה.

ולמחרת בבוקר רעם קולו של הכרוז, בשם השאה הכביר עבאס, שמהיום והלאה אסור לשאוב מים בשביל אנשים זרים.

כששמע יצחק ברוך-השם את הפקודה החסרה כל הגיון, לא נבהל ומיד הציע לכמה בעלי בתים, שהוא יחטוב בשבילו עצים מתוך היער הרחוק זאת עשה ובשכר הדל שקיבל קנה בחנות מזון לארוחה. וכאשר לפנות ערב התקרב הדרוויש, הוא השאה עבאס לבקתה הדלה של ברוך-השם, נדהם, כששמע כבר מרחוק שיר לעג של נדון למות מרעב:

"ואם יבקר אותי המלאך השחור
אגיד לו: "ידידי, אני עוד לא בבור,
הבט עלי, אני עדיין נושם
ומסוגל לברך: ברוך השם,
אני עדיין בחיי שמח..."

וכרגיל הדפיקה בדלת הפסיקה את שירתו העליזה:

"ערב טוב, אדון ברוך-השם, האם לא שמעת את הכרוז, האוסר על שאיבת מים?"

"שמעתי, שמעתי" ענה לו בחיוך ברוך-השם, "מיד כשהכרוז גמר להודיע, ניגשתי לבעלי הבתים והצעתי להם לחטוב בשבילם כמה חבילות עצים. הם שמחו מאוד ואף שילמו לי ביד רחבה, כי מי יצא בקור כזה מהבית, ולכן מסוגל אני ללעוג למלאך השחור, המנסה לחסל אותי על ידי רעב אכזרי."

"אני מתחיל להעריך אותך, אדון ברוך-השם" הצהיר הדרוויש, הוא השאה עבאס, "אינך נכנע כל כך בקלות למכות, שמנחיתים עליך."

"לעולם לא אכנע, כל עוד אני בוטח בשם" הייתה תשובתו של ברוך-השם.

ולמחרת הגביר השאה את הלחץ על דלת העם והכריז על ידי כרוזיו, שכל חוטבי עצים, עליהם להפסיק את מלאכתם ועליהם להתגייס לשמירה.

הלך ברוך-השם עם קבוצת חוטבי העצים לארמונו של השאה . שם מסרו לו חרב, עשויה פלדה יקרה ושלחו אותו למשמר.

בערב ניגש הסנדלר לשעבר לחנות של מכר ומסר לו את להב החרב היקר כעירבון. תמורתו קיבל את מנת מזונו הרגילה ושמח מאין כמוהו הלך הביתה.

בבית מצא חתיכת קרש ובסכינו החד התקין ממנו להב שהדביק לניצב החרב. ובעת עבודתו, שדרשה דיוק, לא התאפק ופתח בזמר:

"מה לי חרב , מה שריון,
אני שמח ואדון,
כל עוד על שולחני מזון,
שום גזירה אותי לא תחסל,
כל עוד מגן עלי האל,
ברוך השם..."

דפיקה בדלת הפסיקה כרגיל את שירתו וכאשר נכנס הדרוויש, גילה מיד את מעשהו של הסנדלר: "מה אתה עושה? היודע אתה מה העונש בעד השחתת נשק של השאה ? ואם תצטרך מחר להשתמש בו, מה תעשה?"

"ברוך השם יום יום והוא מעניק עצה ומגן על בני עמו" ענה לו בשלווה ברוך-השם.

ישבו השנים, סעדו כרגיל, שוחחו על הא ודא ובבוא הזמן נפרד ממנו הדרוויש, כשחיוך מסתורי על פניו וכאשר התרחק מהבקתה הדלה, שפשף את ידיו ונהם לעצמו: "זה סופך סנדלר עלוב ויהיר. הפעם מתחת יותר מדי את החבל והוא ייכרך סביב לצווארך. נראה, איך הפעם תוציא את ראשך ממנו."

למחרת, כאשר ניצב הסנדלר בחדר המשמר, קרא לו מפקד המשמר, מסר לידיו אסיר והודיע לו: "האיש הזה זלזל בכל הוראות השאה ועסק במה שעסק, בניגוד לפקודה המפורשת של מלכנו ולכו על מנת שכולם יראו ויראו, נדון למוות ואתה תערוף את ראשו של המורד, בנוכחות כל העם, שיבוא לראות במחזה."

ענה לו יצחק ברוך-השם: "מימי לא הרגתי איש ואינני מסוגל להרוג. אני יכול..."

"אל תתווכח אתי. זאת היא פקודה של השאה , השליט הכביר, שהמחוצף הזה העיז למרוד בו."

יצא יצחק ברוך-השם עם אסירו למגרש הוצאות להורג ושם ניצב כבר המון רב, המצפה להוצאה להורג של מורד מסוכן. הרכין הנדון למוות את ראשו מעל בול העץ.

באותו הרגע נשא יצחק ברוך-השם את ידיו לשמים וקרא בקול גדול: "אלוהים שבשמים, שכל העמים קוראים לך בשמות שונים, אך איש אינו יודע את שמך הגדול. אתה המולך בשמים ובארץ יודע היטב, כי אני אינני רוצח ולא מוציא להורג אנשים חפים מפשע. אנא, תן לי סימן וידע כל העם הניצב כאן, שאלוהי צדק הנך. ראה את חרבי, שצריכה לערוף את ראשו של עלוב זה, שרק רצה להתפרנס ולא למות מות רעב. אם אמנם פשע האיש, שעבר על פקודתו של השאה הגדול, יהיה נא להב חרבי מפלדה חדה וראשו אערוף, כפי שציוויתני, אך אם פקודתו של השאה , שהוא אחרי הכל בשר הדם, שלא תמיד רואה את סבלו של העם הרעב ואינו יכול לא לפרנס את האשה וילדיה אינה צודקת והאיש בעיניך נקי מכל עוון, תהפוך נא הפלדה החדה לקרש של עץ פשוט. אני בוטח בך השוכן בשמים. ראו נא!"

הוא שלף את הניצב והנה בתוך הנרתיק נמצא קרש פשוט, בצורת להב החרב, אבל לא מפלדה.

הריע העם כולו למראה הנס הגדול, שכולם במו עיניהם היו עדים והאסיר שוחרר.

חזר יצחק ברוך-השם לחדר המשמר ורק נכנס הודיע לו הממונה על המשמר, שהשאה בעצמו ובכבודו רוצה שייגש אליו.

כאשר נכנס לחדרו של השאה, יצא השליט לקראתו, חיבק את ראשו ונשק על פיו, כמו לקרוב ביותר: "איש יקר, מודה אני בכל לבי, שעל אף כל כוחותיי העומדים לרשותי, ניצחת אותי פעמיים!"

"איך זה?" נדהם הסנדלר יצחק ברוך-השם.

"השכחת, כשרק באת לקבול ונאלצת להיות קבצן וידידך, ששיבח אותי כל יום קיבל ממני שלוש אבנים טובות בלחמו, אך הוא משום מה התחלף אתך בלחמים..."

"אהה" צחק יצחק ברוך-השם, "הרי תמורת שלוש האבנים, שהשם מסר לי, רכשתי לי את ביתי והתפרנסתי, מבלי לעבוד שלושה חדשים ומתי הפעם השנייה?"

"השכחת את הדרוויש, שהתארח אצלך כל ערב ואחרי כל ביקור שלו, גזר השאה עליך גזירות חדשות ואתה על אף הכל, שרת שירים עליזים..."

"אתה הייתה האיש עם הברדס. רק השאה מסוגל להרשות לעצמו במשך שבוע ימים לחגוג פורים. אמנם עכשיו נזכר אני בקולך. אם כן מה הגזירה שתטיל עלי עכשיו, לאחר שהיית עד, איך התחמקתי מכל הגזירות שלך?"

"גזירה? לא ידידי היקר. עכשיו גוזר אני עליך שמהיום והלאה תעזוב את הבקתה העלובה שלך ותעבור לארמוני ותהיה לי יועץ אישי, איך עלי להתנהג, מה עלי לעשות, כדי שעמי יעריך אותי. ועוד דבר אחד. הריני מצהיר לפניך, שמהיום והלאה תמה פרשת התחפשויות ונדודים ברבעים הרחוקים. אני סומך עליך, שאתה מכיר יותר טוב ממני את צרכי העם ותדריך אותי מה לעשות".

"דבר ראשון, שליט השליטים הכל יכול בארצות שבשליטתך, תבטל ממחר את כל הגזירות שגזרת על ציבור גדול של דלי העם, המרוויחים פרוטות ספורות, כדי לפרנס. אני מתכוון למתקני נעליים, חוטבי העצים, שואבי מים ועוד ועוד, שעל מנת לנסות את כוח סבלי, פגעת גם בהם."

"מחר בבוקר יודיע הכרוז שכל הגזירות שגזרתי, בטלות ומבוטלות. ומה עוד?"

"ברוך ה' יום יום. מחר הוא יום חדש וברוך השם האל המולך בשמים ובארץ ידריך את שנינו, איך להיטיב עם דלי העם הסובלים."

 "כדבריך, יועצי היקר, ממחר נתחיל שנינו בעזרתך, לבנות את החיים, על מנת, שכל אזרחי מדינתי, בעת שיסעדו את ארוחת הערב, ישירו לצלילי טמבור, מאושרים ושמחים בחלקם."

_________________________

[1] עבאס שאה הראשון, המכונה "הגדול" (1629-1557) היה השאה של פרס בין השנים 1629-1587. נודע בסובלנותו כלפי העדות הנוצריות בארצו. [י.פ.]

[2] המלך קזימיר (Kazimierz) הגדול חי במאה הארבע-עשרה בפולין, ישנה אגדה, אשר התגלגלה בקרב פולנים ויהודים כאחד, המספרת על אהבתו לאסתר היהודייה, בתו של חייט מאופוצ'נו. על שמו של קזימיר הגדול נקרא הרובע היהודי בקרקוב. לא ברור לי למה התכוון המחבר באזכור סיפור זה. למיטב ידיעתי אין שום אגדה המספרת על המלך קזימיר כמי שנהג להתחפש ולרדת אל העם. [י.פ.]

©

זכויות היוצרים על הסיפורים בדף זה שייכות למשפחת חורשי