|
|
|
||||||||||||||||
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
||||||||||||||||
|
חזרה לדף הבית של הוראת הסיפור העממי
הוראת הסיפור העממי בבית הספר היסודי סוגת האגדה – דוגמאות מנותחות יואל פרץ |
|||||||||||||||||
|
סוגת האגדה היא סוגה מרכזית בסיפורת היהודית
שבכתב ובעל-פה. האגדה היא סיפור עם המעוגן בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי
מוגדר, ואשר שומעיו או קוראיו רואים בו התרחשות שאירעה באמת. סיפורי המקרא הם
רובם ככולם בגדר אגדות. התלמוד והמדרשים מכילים מספר רב של אגדות. ביאליק
ורבניצקי ליקטו בספרם "ספר האגדה" מאות אגדות ממקורות תלמודיים
ומדרשיים, ערכו אותן לפי נושאים ותרגמו את אותן אגדות שהיו כתובות בארמית. להלן
תובאנה כמה דוגמאות לאגדות ולצידן ניתוח ספרותי. הזוג מצידן האגדה על ר'
שמעון בר יוחאי והזוג מצידן מופיעה במדרש שיר השירים רבה. היא מזכירה במידה רבה
מעשייה ידועה – וסיליסה החכמה – שעניינה בת כפר חכמה הנישאת למלך, בתנאי שלא
תתערב בענייניו. כאשר המלכה החדשה מעיזה להשיא למלך עצה בעניין משפטי הוא מחליט
לגרשה אך מאפשר לה לקחת עמה את החפץ האהוב עליה מכל. וסיליסה משקה את המלך
לשוכרה ולוקחת אותו אתה. המלך חוזר בו מכוונתו לגרשה. המקבילה
המדרשית הקדומה היא הרבה יותר מתוחכמת. להלן אני מביא את הנוסח המדרשי המקורי
(שכתוב בעברית עם כמה מלים ארמיות) ונוסח מותאם יותר לתלמידים, ומציע דרך לניתוח
האגדה בכתה. המקור המדרשי ד"א [= דבר
אחר, עניין אחר] "נגילה ונשמחה בך" [פסוק משיר השירים] , תמן תנינן:
נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל [ממצוות פריה ורביה], אמר רבי אידי: מעשה
באשה אחת בצידן (=בית צידא, עיירה ליד הכנרת) ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה,
אתון גבי [=באו לפני] ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין [=ביקשו להפרד
זה מזה] אמר להון [=להם]: "חייכון [=בחייכם – לשון השבעה]: "כשם
שנזדווגתם [=התחתנתם] זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים [=נפרדים] אלא
מתוך מאכל ומשתה". הלכו בדרכיו ועשו לעצמן י"ט [יום טוב] ועשו סעודה
גדולה ושכרתו [שיכרה אותו ביין] יותר מדאי [=מדי]. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר
לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך". מה
עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במטה וקחו
אותו והוליכוהו לבית אבא". בחצי הלילה ננער משנתיה [=משנתו]כיון דפג חמריה
[=עברה השפעת היין] אמר לה: "בתי היכן אני נתון?" אמרה ליה [=לו]:
"בבית אבא". אמר לה: "מה לי לבית אביך?" אמרה ליה [=לו]:
"ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין
חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!" הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל
עליהם ונפקדו [=נולדו להם ילדים]. ללמדך מה הקדוש ברוך
הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות, והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על
שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת
הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו [=על אחת
כמה וכמה], הוי "נגילה ונשמחה בך". [שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א
ד"ה ב ד"א נגילה] נוסח מעובד על פי ההלכה היהודית כאשר אדם נושא אשה והיא
איננה מביאה ילדים לעולם במשך עשר שנים, זכותו של הבעל לגרשה ולשאת אשה אחרת.
בהקשר לכך מובאת האגדה שלפניכם: מעשה באשה אחת שהתגוררה עם בעלה בצידן
(עיירה על חוף הכנרת שקרויה גם בית צידא ושבשנים האחרונות נחפרה על ידי
ארכיאולוגים. נא לא לערבב עם העיר צידון). חלפו עשר שנים והאשה לא הצליחה להיכנס
להריון. הלכו השניים אל רבי שמעון בר יוחאי וביקשו
להיפרד זה מזו, ביקשו שיגרש אותם. אמר להם רבי שמעון בר יוחאי: "אם זו
החלטתכם, אני אאפשר לכם להתגרש, אך אני משביע אתכם: כשם שנזדווגתם [=התחתנתם] זה
לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים [=נפרדים] אלא מתוך מאכל ומשתה". הלכו בדרכיו, כלומר פעלו על פי עצתו ועשו
לעצמם יום טוב; עשו סעודה גדולה. במהלך הסעודה הגישה האשה יין לבעלה והוא השתכר
מעט, אבל ברגע מסוים הוא קצת התפכח מיינו וכשנתיישבה דעתו עליו אמר לה: "בתי
(=אהובתי בלשון המדרש), ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית
אביך". מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה
ולשפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית של אבא
שלי". בחצי הלילה ננער הבעל משנתו, מכיוון שעברה
השפעת היין. אמר לה: "בתי היכן אני נתון?" אמרה לו: "בביתו של אבא שלי". אמר לה: "מה לי לבית אביך?" אמרה לו: "האם לא כך אמרת לי בערב:
'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'? אין חפץ טוב לי בעולם יותר
ממך!" הלכו השנים אל רבי שמעון בן יוחאי וכששמע
הרב מה שקרה ועמד והתפלל למענם, ובני הזוג נפקדו, כלומר נולד להם ילד. ניתוח הטקסט שיר השירים רבא הוא מדרש
ארץ ישראלי קדום המשופע בסיפורים ואגדות. בפרשה א', סימן ל"א, מביא המדרש
סיפור המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי. למקרא הסיפור עולות כמה
תמיהות: ראשית לא מדובר פה ביוזמה של הבעל המבקש לגרש את אשתו. מלשון הכתוב עולה
ששני בני הזוג באים לפני רבי שמעון בר יוחאי ומבקשים להיפרד, אף שאין ביניהם
מחלוקת או ריב. אם כן למה הם מבקשים להיפרד? מוזרה היא עוד יותר
תגובתו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא אינו מסרב לבקשתם, אך מציע להם להקדים לתהליך
הגירושין משתה פרידה. זהו אינו תהליך פרידה מקובל ואין לו כל אחיזה בהלכה. ולבסוף, מסיום הסיפור
עולה שתפילתו של רבי שמעון בר יוחאי מתקבלת על ידי הקדוש ברוך הוא: הוא פוקד את
בני הזוג והם מביאים צאצאים לעולם. מדוע אם כך אין רבי שמעון מתפלל עליהם מיד?
עיון מדוקדק בטקסט חושף בפנינו את התשובות: בני הזוג פונים אל רבי
שמעון בר יוחאי כאל מי שיכול לסייע להם במצוקתם. הסיבה ה'רשמית' לפנייתם היא
הסדרת תהליך גירושין, שכן על פי הדין אשה שאינה מביאה צאצאים לעולם עשר שנים,
רשאי בעלה לגרשה ולקחת אשה אחרת על פניה. אך רבי שמעון חש שמתחת
לפני השטח קיימת מצוקה נפשית. בעייתם אינה סקסולוגית. משהו השתבש בחייהם של בני
הזוג והבעיה הפיסית היא רק פועל יוצא של אותה מצוקה. הוא מציע על כן לבני הזוג
לקיים טקס לא שגרתי: משתה גירושין, והוא מדגיש בפניהם: "כשם שנזדווגתם
זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל
ומשתה." הוא מציע להם, אפוא, לשחזר את נקודת הפתיחה ליחסיהם כזוג – את אותו
יום מאושר שבאו בו בברית הנישואין. השחזור החיצוני הזה עשוי לסייע להם להבין
באיזו נקודה השתבש משהו במערכת היחסים שביניהם ונוצר חיץ המתבטא גם באי יכולת
להביא ילדים לעולם. נראה שהעצה נופלת על
אוזניים קשובות: אף אחד מבני הזוג אינו מוחה, להפך, הכתוב מדגיש שהם הלכו
בדרכיו. זהו ביטוי תנכי (ספר דברים) המציין אמונה שלמה. בני הזוג מקבלים
את רבי שמעון בר יוחאי כסמכות רוחנית ושמים בו את מבטחם. יתרה מזו – הם מגדילים
לעשות ועושים לעצמם כמאמר הכתוב "יום-טוב" ו"סעודה גדולה".
במהלך המשתה דואגת האשה לשכר את בעלה. ברגע מסוים "מתיישבת עליו
דעתו", כלומר, השפעת היין אינה כה חזקה עד שיוציא מפיו דברי שטות או דברים
חסרי אחריות. להפך, הכתוב מבקש להדגיש שדבריו של הבעל נאמרו מרצון ומהכרה. היין
רק שחרר איזו עכבה סמויה וסייע לו להוציא החוצה דברים ששמר בלבו. הוא פונה אל
אשתו בכינוי 'בתי', שהיא לשון אהבה – מעין אהובה בלשון ימינו – ומציע לה לקחת כל
חפץ טוב שיש לו בבית, כלומר נוהג בה באהבה ובנדיבות. האשה מפרשת את המלה חפץ
טוב לא מלשון חפץ חומרי, אלא מלשון לחפוץ, לרצות, ואנו שומעים פה את האסוציאציה
המיידית לשיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ." הבעל
אוהב אם כך את אשתו, אך רק היין הוא שמאפשר לו להחצין את אהבתו ולבטאה במלים, בבחינת
"נכנס יין יצא סוד." האשה לעומתו אינה זקוקה
ליין. היא אוהבת אותו ואהבתה עולה מן הדברים שהיא אומרת לו: "אין חפץ טוב
לי בעולם יותר ממך." הבעל המתפכח מיינו אינו
כועס או מתרגז על המעשה. המלים הראשונות שהוא משמיע הן: "בתי,
איכן אני נתון?" כלומר שוב הוא פונה אליה בלשון חיבה ואהבה. הכתוב אינו אומר לנו מה
תגובתו של הבעל לדברי האהבה של האשה, אלא מסמיך מיד לדבריה את המשך הסיפור:
"הלכו להם אצל רבי שמעון בר יוחאי." שמע מינה, הם שבים אל הפסיכולוג
שלהם לדווח לו על תוצאות הניסוי. מה שהיה ברור מן הסתם מלכתחילה הן לאשה והן
לרבי שמעון בר יוחאי מתברר כנראה גם לבעל. שחזורו הסימבולי של העבר בסיוע היין
אפשר לבני הזוג לראות את חייהם המשותפים באור חדש ורענן. העכבות הנפשיות שחצצו
ביניהם התפוגגו ובעקבותיהם מתפוגג גם המחסום הפיסי ומתאפשרת כניסתה של האשה להריון. זה הרגע שבו משלים רבי
שמעון בר יוחאי את התהליך ומחזקו בעזרת תפילה, תפילה שאכן נענית. הוא אינו מחולל
נסים שיכול לשנות דברים בכוח תפילתו; הוא רק מתווה בפני בני הזוג דרך פעולה
המסייעת להם לחשוף את בעייתם ולהתגבר עליה. המלים "הלכו בדרכיו"
מקבלות עכשיו משמעות חדשה: ללכת בדרכיו פירושו לנקוט יוזמה אקטיבית, וכשהיוזמה
הזו ננקטת, ממילא בא גם הסיוע משמים. ללכת בדרכיו הוא אם כך בו בזמן גם לנהוג על
פי עצתו של רבי שמעון בר יוחאי וגם לנהוג על פי דרכי האל: אלוהים עוזר למי שעוזר
לעצמו. (וראה גם דברי המדרש בספרו של רבי יעקב כולי 'מעם לועז': "דעו כי
בעניין היהדות צריך האדם להשתדל ולקיים את המצוות, וכשהוא מתחיל, מסייעים לו מן
השמים שיוכל לקיים כל המצווה. אבל אם אין האדם טורח במצווה, היא נשמטת מתחת
ידיו, שמן השמים לא אומרים לו לקיים, שכל אחד יש לו הבחירה בידו לילך בדרכו כפי
חפצו.") עניינים הקשורים בזמן ובמרחב
בסיפור מבחינת המרחב
אנו רואים כי העלילה מתחילה בבית הרב – ר' שמעון בר יוחאי, עוברת לביתם של בני
הסוג, משם לבית אביה של האשה וחזרה לבית הרב. יש כאן אם כך מעגל שתחילתו
וסופו באותו מקום. זה דבר אופייני להרבה סיפורים. המעגל שנפתח במקום מסוים
גם נסגר שם, אך בינתיים חלף זמן. משהו השתנה. אצל מי? אצל כל אחד
מהגיבורים כולל הרב. מה בדיוק
השתנה? חל שינוי פנימי בהתייחסותם של בני הזוג. הם עברו חוויה מתקנת בזכות העצה
שקיבלו מן הרב. משפט המפתח הוא "כשם שנזדווגתם
זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה"
שימו לב איך נרמז כאן הזמן: נזדווגתם הוא לשון עבר. מתפרשים הוא לשון הווה. רבי
שמעון בר יוחאי שולח את בני הזוג למסע ב'מנהרת הזמן'. השחזור של טקס
החתונה באמצעות המשתה שנועד להיות כביכול משתה גירושין, הוא זה שמאפשר לבני הזוג
את תהליך השינוי. ברגע שתהליך זה הושלם, פתוחה הדרך לבקשת סיוע מן השמיים.
גם בסיום נרמז הזמן: "ועמד והתפלל עליהם ונפקדו" שימו
לב שבין התפלל עליהם לבין נפקדו, עברו תשעה חודשים! _________________ תודתי נתונה למורי ורבי , פרופ' אדמיאל
קוסמן שהאיר את עיני וסייע לי לרדת לעומק הטקסט. בתו של רבי עקיבא דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי:
"ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא". הוה דאיגא אמילתא
טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא,
כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: "מאי
עבדת?" - אמרה ליה: "בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא
בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה."
אמר לה: "מצוה עבדת!" נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה
משונה, אלא ממיתה עצמה. [תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב] תרגום הטקסט לרבי עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכלדיים
(=חוזים בכוכבים): "אותו היום שנכנסת לבית החופה, מכיש אותה נחש והיא
מתה." היה דואג על הדבר הרבה. אותו היום נטלה את המכבנה (=תכשיט מתכת
לראש או לצוואר כעין חישוק שמתעקל לתוך עצמו וקצהו חד), נעצה אותו בסדק. קרה שישבה (המכבנה) בעינו של נחש. בבוקר כשנטלה אותה, נסרך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: "מה עשית?" אמרה לו: "בערב בא עני, קרא בפתח והיה
כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה
לו." אמר לה: "מצווה עשית!" יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל
ממוות" (משלי י, ב') – ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. ניתוח האגדה מבחינת רצף הזמנים הסיפור מתחיל בנבואה
ששמע ר' עקיבא מפי החוזים בכוכבים. מן האמירה "היה דואג על הדבר הרבה"
ניתן להבין שחלף זמן ממושך בין קבלת הנבואה לזמן החופה. ר' עקיבא מתנדנד בין שני
עולמות: מצד אחד הוא אינו נותן לנבואה להשפיע על החלטותיו ומחליט להשיא את בתו
על אף הכל. מצד שני הוא דואג. הוא אינו מבטל את נבואת החוזים בכוכבים כשטויות.
בעולם שבו הוא חי האמונה בגורל היא חלק מהתפיסה התרבותית. [ואם תחשבו על כך, גם
כאשר הסיפור מסתיים בכי טוב, המסר איננו שאין גורל שנקבע מראש אלא שהגורל אכן
נקבע בכוכבים, אך סוג מסויים של מעשים (צדקה) יכול להפר ולשנות את הגורל]. יש
כאן התנגשות בין שני עולמות בתוך לבו של ר' עקיבא – עולם הרגש ועולם
ההיגיון. בהמשך הסיפור משתרע רצף הזמן על פני תקופה
של שתים עשרה שעות לערך: ערב החתונה (הבת נותנת נדבה לעני), ליל
החתונה (הבת תוקעת את המכבנה בעין הנחש) הבוקר שלמחרת (גילוי הנחש
המת). אם נתבונן היטב בסיפור נגלה שיש כאן כמה
דמויות – מספר הסיפור, ר' עקיבא ובתו של ר' עקיבא. לגבי כל אחת מהדמויות קיימת
ראיה שונה של ההתרחשויות שאינה חופפת בהכרח את הסדר הכרונולוגי. ר' עקיבא מגלה את הנחש המת (בוקר המחרת),
שומע מבתו על נסיבות הריגתו של הנחש (ליל הכלולות) ואז לאחר שהוא מתחקר
את הבת מתבררת לו הסיבה לאי התגשמות הנבואה, מעשיה של הבת (ערב החתונה). ר' עקיבא פוסע אם כך אחורה
ברצף הזמן. לגבי הבת סדר הזמנים הוא הסדר הכרונולוגי של שלושת האירועים, אבל
הקישור ביניהם נעשה בראייה שלאחר מעשה. ומה עם מספר הסיפור? המספר הוא מספר
"יודע כל". אין אצלו מוקדם ומאוחר הוא יודע מראש את כל פרטי
הסיפור. אבל הדרך שבה הוא יספר את הסיפור קובעת לנו הקוראים, את הצורה בה יתגלה
לעינינו רצף הזמן. אנו שומעים תחילה מה ארע בליל הכלולות, אחר כך מה ארע בבוקר
ולבסוף מה ארע בערב החופה. הטבלה להלן מסכמת את שלוש נקודות המבט:
ומה עם יסוד המרחב? יש כאן כמה עולמות.
בעולם הפנימי של ר' עקיבא כבר הזכרנו את ההתנגשות הפנימית בין שכל לרגש.
התנגשות זו מקורה בהתנגשות כוללת יותר שבין העולם הבבלי המאמין בגורל
העיוור לבין העולם היהודי המאמין באפשרות הבחירה ובתהליך של שכר ועונש.
הסיפור אינו מכחיש לחלוטין את התפיסה הבבלית המאמינה באפשרות חיזוי מראש. הוא רק
מביא אותנו למסקנה שלא מדובר בעולם דטרמיניסטי קבוע מראש. לאדם יש את היכולת
לשנות דברים. יסוד מרחבי נוסף הוא הבית לעומת החוץ.
בתחילת הסיפור ה"בית" הוא העולם היהודי לעומת ה"חוץ" שהוא
העולם הבבלי המקיף. בהמשך הסיפור הבית הוא אירוע החתונה המתרחש כולו בתוך הבית
בקרב המשפחה והמוזמנים המהווים עולם סגור. החוץ מיוצג על ידי העני הדופק בפתח.
בין שני העולמות יש נתק. איש מן הקרואים אינו שומע את דפיקתו של העני הניצב על
הסף. מי שמחבר בין שני העולמות (וקובע בכך את הצלתו האישית מן הגורל הצפוי) היא
הבת. הבת נמצאת בעיצומו של תהליך סף, תהליך מעבר ממצב של נערה רווקה לאשה
נשואה. תהליך סף תמיד טומן בחובו סיכון והדבר נרמז לנו בדברי החוזים בכוכבים
החוזים את מותה של הנערה דווקא בליל כלולותיה. בעצם תהליך הסף הפרטי שלה,
הנערה רגישה לתהליך סף אחר המתרחש על סף ביתה – העני הדופק בדלת. לא זו
בלבד שהיא שומעת את הדפיקה, אלא אף נענית לקריאתו של העולם החיצוני
תוך הקרבת קרבן אישי. היא נותנת לעני את מנתה שלה (ואל תשכחו שעל פי הנוהג אשה
צמה ביום חתונתה עד לטקס הקידושין). מעשיה של הנערה הם שקובעים את הענותם
של השמים – העולם העליון וביטול הגורל הצפוי לה. הנער מודעת היטב למעשיה. כאשר שואל אותה
אביה "מה עשית?" היא אינה אומרת "תקעתי שלא במתכוון את המכבנה
בעינו של הנחש" אלא מתארת מה עשתה לפני כן – מתן הצדקה לעני. היא קושרת אם
כך את הדברים ומבינה שהקשר אינו מקרי. הערה אחרונה: למכבנה יש צורה מפותלת
המזכירה נחש מקופל בתוך עצמו. דווקא כלי זה הוא שהורג את הנחש הממשי. הנחש הוא
סמל לפיתוי, אבל גם הסיבה להתעוררות המוסר האנושי – יכולת ההבחנה בין טוב ורע.
הגורל המיוצג על יד הנחש הוא עיוור, אבל דווקא נעיצת המכבנה בעינו של
הנחש (הגורמת מן הסתם גם לעוורונו) היא זו שמבטלת את הגורל העיוור
(וזכרו שבתיאור פרשת גן עדן נאמר: "כִּי יֹדֵעַ
אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ג) יוסף מוקיר שבת יוסף מוקיר שבי, הוה
ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי - יוסף מוקר
שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה. בהדי
דקא עבר מברא - אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה אייתוה אפניא דמעלי
שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא? אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי,
דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר
עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא - פרעיה שבתא. [תלמוד
בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א] תרגום עברי יוסף מוקיר שבת, היה נוכרי אחד דר בשכנותו
ונכסיו מרובים ביותר. אמרו לו החוזים בכוכבים: "כל נכסיך יאכל אותם יוסף
מוקיר שבת!" הלך (אותו נוכרי) ומכר את כל נכסיו וקנה
בהם פנינה וקבע אותה בכובעו. אחרי זמן מה כשעבר מעל גשר פרח כובעו
(מחמת הרוח) ונפל למים. בלע אותו דג. ניצוד הדג והביאוהו למכירה סמוך לכניסת
השבת. אמרו (הדייגים): "מי יקנה אותו בשעה
כזו?" אמרו להם (יושבי השוק): "לכו
והביאוהו ליוסף מוקיר שבת שהוא רגיל לקנות (גם ברגע האחרון)." הביאוהו אליו. קנה אותו וקרעו ומצא בו
פנינה. מכר אותה תמורת שלושה עשר סלים של דינרי זהב. פגש בו אותו זקן ואמר: "מי שמלווה
לשבת – השבת פורעת לו." ניתוח האגדה שוב יש לפנינו סיפור העוסק בגזירת גורל,
אלא שהפעם הגזירה דווקא מתגשמת. איננו יודעים דבר על אותו גוי ומדוע נגזר עליו
לאבד את כל הונו. המספר פרש בפנינו רק את הצד השני – מעשיו של יוסף מוקיר שבת.
הגורל העיוור קבע שדווקא הוא יזכה בנכסיו של הגוי, אבל הזכייה הזו היא לא מקרית
שפי שמסביר הזקן בסוף. הוא מקפיד מעל ומעבר על שמירת השבת ומשקיע בה יותר מכפי
הנדרש "מלווה לשבת" בלשונו של הזקן והשבת משיבה לו כגמולו –
"פורעת לו" מבחינת זמן ומרחב מדובר כאן בזמן
למינלי, זמן סף – המעבר מחול לשבת מבחינתו של יוסף ומרחב למינלי, מרחב סף
– נפילת הפנינה המתרחשת בזמן מעבר על הגשר. מזלו של האחד הוא חורבנו של
האחר. שימו לב שבנבואה נאמר לגוי שנכסיו יאכלו
על ידי יוסף – דימוי מטפורי לכך שיוסף יזכה בהם. בהמשך "נאכלת"
הפנינה (נבלעת) בפועל על ידי דג. יש כאן שני עולמות עולם הים ועולם היבשה.
העולם היבשתי הוא העולם היציב הבטוח, אבל הביטחון הזה הוא מדומה. דווקא ניסיונו
של העשיר לרכז נכסים ולהחזיקם במקום בטוח – הכובע (או לפי פירושים אחרים
הגלימה), מתגלה ככישלון. הפנינה נופלת לים וזהו דימוי מטפורי לנפילתו של העשיר.
הפנינה עולה מן הים ומגיעה לידיו של יוסף וזה ביטוי מטפורי לעלייתו של יוסף
בסולם העושר. הביטחון של יוסף נובע מביטחון אמוני וממעשים אמוניים. בטחונו של
העשיר נובע מניסיון פיסי לשמור על רכושו. הסיפור מדגיש את ההבדל בין העולם הגוי
לעולם היהודי. (בגרסה אחרת של הסיפור בשאילתות של רב אחאי גאון מהמאה השמינית
לספירה, הגוי אף מתאבד לאחר שהוא מגלה את בגדו שאבד בביתו של יוסף מוקיר שבת) לא אכנס כאן לניתוח מפורט יותר. אני מזמין אתכם לעיין בשני מקורות חשובים
המתייחסים לסיפור: 1.
פרנקל יונה, עיונים בעולמו
הרוחני של סיפור האגדה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1981. 2.
אלשטיין יואב, ליפסקר אבידב
וקושלבסקי רלה, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור,
אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן, 2005. בספר הראשון תמצאו בפרק ראשון "חופש
בחירה, ידיעת עתיד והשגחה" עמ' 13-22 ניתוח מפורט של שני הסיפורים שהובאו
לעיל על בתו של ר' עקיבא ועל יוסף מוקיר שבת. בספר השני יש פרק שלם עמ' 53-78 המוקדש
לסיפור יוסף מוקיר שבת על כל גלגוליו מתקופת התלמוד ועד היום. בת
שלמה במגדל ומעשה בשלמה המלך שהייתה לו בת יפיפייה אין כמותה
בכל ארץ ישראל, הביט במזלות מי בן זוגה ומי ישאנה, וראה שהוא עני אחד ואין
בישראל עני כמותו, מה עשה, בנה מגדל גבוה בים, והיה מסביבו בכל עברים מסביב, לקח
בתו ושם אותה באותו מגדל הגבוה, ושם עימה שבעים סריסים מזקני ישראל, ובמגדול לא
עשה פתח שלא יכנוס אדם בו, ושם בו צידה הרבה, אמר אראה פועל השם ומעשהו, לימים
היה אותו עני שהוא בן זוגה והיה יוצא בדרך בלילה, היה ערום ויחף רעב וצמא ולא
היה לו במה ישכב, ראה נבלת שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין הצלעות הנבלה להפיג
צינתו היה ישן בא עוף גדול ונטל אותה הנבלה ונשאה על גג אותו מגדל על חדר
הבחורה, ושם היה אוכל העוף את בשר הנבלה, וישב שם על הגג כשהאיר השחר. יצתה
הבחורה מחדרה ללכת הגגה כמשפטה בכל יום וראתה אותו בחור, אמרה לו מי אתה ומי
הביאך הנה, אמר לה יהודי אני מבני עכו אני, אמנם עוף הביאני הנה, מה עשתה לקחתו
והביאתו בחדרה והלבישוהו והרחיצוהו וסכתו ונתייפה מאוד עד שאין כמותו בכל גבול
ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה, ונפשה קשורה בנפשו, והיה הבחור חריף ומפולפל
וממולח וסופר, יום אחד אמרה לו רוצה אתה לקדשני, אמר לה ומי יתן, מה עשה הקיז דם
וכתב לה כתובה ומוהר מדמו, וקידשה ואמר עד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל. בא עליה
כדרך כל אדם ונתעברה ממנו, כשראו אותה הזקנים מעוברת אמרו לה כמדומה לנו שאת
מעוברת, אמרה להם הן, אמרו לה וממי נתעברת, אמרה להם מה לכם לדעת, נפלו פני
הזקנים שהיו מתייראין משלמה המלך פן ישים עליהם עלילות דברים, ושלחו אליו לבוא
לדבר אליהם, נכנס שלמה בספינה ובא אליהם ואמרו לו אדונינו המלך כך הדבר ואל ישים
אדונינו בעבדיו עון, כששמע קרא לבתו ושאל לה על הדבר, אמרה לו בחור אחד הביא לי
הקב"ה יפה וטוב תלמודי וסופר וקדשני, קראה לבחור ובא לפני המלך והראה לו
הכתובה שעשה לבתו, ושאל לו המלך על אביו ועל אימו ועל משפחתו ומאיזה עיר הוא
והבין מתוך דבריו שהוא אותו שראה במזל ושמח שמחה גדולה ואמר ברוך המקום שנותן
לאיש וזהו מושיב יחידים ביתה. [כ"י ג' של מדרש תנחומא , מובא ע"י ש'
בובר במבוא למהדורתו, וילנה תרמ"ה. הפיסוק הוא לפי המקור]. ניתוח הסיפור
בסיפור זה אנו שומעים על בת מלך (ליתר דיוק בתו של המלך שלמה) שנכלאה
במגדל בלב ים. מדוע נגזר עליה גורל זה? האם היא חטאה או פשעה?
לא. הסיפור לא אומר לנו דבר על מעשיה של הנערה לפני שנכלאה. היא נכלאה
במגדל על פי החלטה שרירותית של אביה המלך. האם הסיפור הזהה מדבר אל לבכם? האם הוא
מוצא חן בעיניכם?
רגע, רגע, איזה מין שאלה היא זו? אנחנו לומדים בבית הספר. אנחנו אמורים
לנתח את הסיפור. מה זה חשוב מה דעתנו על הסיפור והאם הוא מוצא חן בעינינו?
אבל בואו בכל זאת ננסה לענות על השאלה ולצורך זה ננסה להתייחס לסיפור קצת
יותר באופן אישי: נניח שאת נסיכה צעירה בת שש-עשרה, יושבת בארמון
בירושלים, מוקפת עושר ומשרתים, בחורה משכילה ומחונכת היטב, מבלה עם החברות שלך
ונהנית מהחיים, ויום בהיר אחד אבא שלך שהוא המלך נותן הוראה לכלוא אותך במגדל
סגור על אי בודד בלב ים בחברתם של שבעים סריסים. לא ברור לך מדוע, לא ברור לך
לכמה זמן. מה היית חושבת על אבא שלך?
בואו ניקח את זה עוד צעד קדימה: את לא נסיכה. את סתם בחורה ישראלית מבית
טוב, לומדת בבית הספר, מבלה עם חברות, ויום אחד אבא שלך כולא אותך בבית, מחרים
לך את הטלפון הנייד, אוסר עליך להיפגש עם בני גילך ומביא איזה קרוב משפחה זקן
שישגיח עליך ולא יאפשר לך לצאת אפילו למכולת. איך היית מרגישה ומה היה עובר לך
בראש? האם את מתחילה להרגיש קצת סימפתיה לגיבורת הסיפור שלנו?
שלמה המלך, אדם חכם בעל דעות מתקדמות, מוצג כאן כאב סוטה שמחליט להכניס
את בתו למעצר מנהלי ללא משפט לפרק זמן לא מוגבל ונוטל ממנה את זכויותיה כאדם
חופשי. הוא "משחק" את תפקיד האלוהים ועורך כאן ניסוי אכזרי – משחק
בחיים של הבת שלו כאילו היא צעצוע, כאילו היא רכוש! באיזו זכות? על סמך מה?
עכשיו כשחושבים על הסיפור בצורה כזאת, פתאום הוא מתחיל לצלצל קצת אחרת.
במסווה של אגדה עתיקה אנחנו שומעים כאן על בעיה קיומית עכשווית של יחסי
אב-בת שיכולה להתרחש כאן ועכשיו, בישראל של שנות האלפיים! קריאה צמודה
עכשיו ננסה לקרוא את הקסט קריאה צמודה. כשאני מדבר על קריאה צמודה, אני
מתכוון לכך שאנו מניחים את הטקסט לפנינו ומנסים לפענח לא את הרעיון הכללי, אלא
את המשמעות של כל משפט ומשפט. אם קודם שמנו את עצמנו לרגע במקומו של גיבור
הסיפור, עכשיו אנו מנסים להבין את הראש של מי שסיפר אותו, של מי שהעלה אותו על
הכתב.
מי הם גיבורי הסיפור? כמובן שלמה המלך, בתו וחתנו. בני כמה הגיבורים?
שלמה הוא מן הסתם בשנות החמישים שלו והבת וחתנה בשנות העשרים שלהם. הגיל המדויק
לא משנה. מה שחשוב לענייננו הוא ששלמה מבוגר והם צעירים. יש כאן פער דורות.
הנערה היא "בת יפיפיה, אין כמותה בכל ארץ ישראל"
הנער כפי שרואה אותו שלמה במזלות הוא "עני אחד ואין בישראל עני
כמוהו".
שימו לב לסימטריה בתיאור: הבת הכי יפה בארץ. הבן הכי
עני בארץ.
לא אומרים לנו מה חושב על כך שלמה. אנו שומעים רק על מעשיו: "בנה
מגדל גבוה בים, והיה מסביבו בכל עברים מסביב (אולי זה שיבוש וצריך להיות והים
מסביבו בכל עברים), לקח בתו ושם אותה באותו מגדל הגבוה, ושם עמה שבעים סריסים
מזקני ישראל ובמגדל לא עשה פתח שלא יכנוס אדם בו, ושם לו צידה הרבה".
ומה ההסבר למעשיו? "אמר: אראה פועל השם ומעשהו", יעני,
הוא עורך ניסוי ובודק מה יעשה אלוהים. הוא משתמש בכל אמצעי הטכניקה העומדים
לרשותו כדי לבנות כלא סטרילי שאפילו השומרים לא יכולים לצאת ממנו ("לא
עשה פתח שלא יכנוס אדם בו")
אין יוצא ואין בא. בית כלא עם אספקה עצמית ("ושם לו צידה הרבה")
ואת הכלא הוא ממקם בלב ים, ועכשיו הכדור בידי אלוהים: בוא אלוהים, תראה לי איך
אתה מממש את מה שכתוב במזלות!
עכשיו עוברת העלילה אל הבחור. "אותו עני שהיה בן זוגה".
הבחור הזה יוצא למסע. מתי הוא יוצא למסע? בלילה! ("והיה יוצא בדרך בלילה")
מדוע בלילה? מכיוון שהיה ערום ("היה ערום ויחף רעב וצמא ולא היה לו במה
ישכב"). הנער מתואר כמי שהגיע אל תחתית המדרגה, אל המקום הנמוך
ביותר האפשרי: אין לו רכוש, אין לו בגדים ונעליים (בואו נניח לשם הצניעות שכל מה
שיש לו זה איזה סמרטוט כרוך סביב
מותניו), הוא רעב וצמא ואין לו אפילו מקום מחסה מקור הלילה. הבחור ערום.
בחוץ קור כלבים. בלית ברירה הוא נכנס לתוך נבלה של שור מת ("ראה נבלת
שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין הצלעות הנבלה להפיג צינתו והיה ישן").
עכשיו כשבעל חיים גדול כמו שור מת בשדה, הגופה מתחילה להתנפח ולהרקיב.
בשלב מסוים באים תנים וצבועים ומתחילים לאכול את הבשר. הגופה הולכת ומתפוררת
העור והקישקס נעלמים. נותרות העצמות עם שרידי בשר. הסרחון עולה עד לב השמים
(עברת פעם על יד נבלה של כבשה או כלב?) והגיבור שלנו שהוא כנראה באמת באמת במצב
הכי מייאש שיש, מעדיף לשכב בתוך הסרחון הזה מאשר למות מקור.
בא עוף גדול ונושא את הנבלה אל המגדל וכמו שרשום בסיפור "ושם היה
אוכל העוף את בשר הנבלה", כלומר לא מדובר בשלד נקי אלא בנבלה מעלה
סרחון שיש עליה עדין מספיק בשר.
עכשיו בואו ונראה את תגובתה של הנערה. "כשהאיר השחר יצתה הבחורה
מחדרה ללכת הגגה כמשפטה בכל יום וראתה אותו בחור".
האם היא סתמה את האף, האם היא נבהלה, צרחה? המספר שלנו מקמץ בתיאורים.
הוא משאיר לנו 'מרחב תמרון' לדמות לעצמנו את התמונה.
הנערה מציגה לו שתי שאלות: (1) "מי אתה?". (2)
"ומי הביאך הנה?"
הבחור עונה לה בצייתנות על שתי השאלות: (1) "יהודי אני מבני עכו
אני". (2) "אמנם עוף הביאני הנה".
הבחורה פותחת בשורה של פעולות פרקטיות: "לקחתו והביאתו בחדרה
והלבישוהו והרחיצוהו (צריך להיות הלבישתו והרחיצתו), וסכתו". היא
מורידה ממנו את כל הזוהמה והסרחון, רוחצת אותו, סכה אותו בשמן תמרוקים ודואגת לו
לביגוד הולם.
והתוצאה: "ונתיפה מאוד עד שאין כמוהו בכל גבול ישראל".
שימו לב שפעם שלישית בסיפור מופיעה האמירה "הכי .... בארץ"
הבחורה הייתה "יפיפיה אין כמותה בכל ארץ ישראל", הבחור היה
"עני אחד ואין בישראל עני כמוהו" ועכשיו הוא מגיע למדרגתה
"ונתיפה מאוד עד שאין כמוהו בכל גבול ישראל".
ועכשיו אחרי השינוי החיצוני שחל בו, מספר לנו המספר על כך שהבחורה התאהבה
בו ("ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה") והאהבה היא הדדית ("ונפשה
קשורה בנפשו").
אבל המספר מודיע לנו עוד משהו: "והיה הבחור חריף ומפולפל וממולח
וסופר". ארבעה תארים שמציינים את איכותו הפנימית של הבחור.
מדוע רק כאן הוא נזכר לספר לנו על מעלותיו של הבחור? אני חושב
שהתשובה על כך היא מפתח להבנת הסיפור כולו:
בתחילת הסיפור אנו רואים את הבחור מבעד ל"משקפיו" של המלך
שלמה. מה שהמלך שלמה רואה במזלות הוא בחור עני, שמהווה ניגוד לעושרה
ויופייה של בתו.
עכשיו אנחנו רואים את הבחור דרך עיניה של אהובתו: תחילה היא חושפת לעין
באמצעות האמבט והבגדים את יופיו החיצוני של הבחור, שזהה ליופייה שלה,
ואחר כך היא מגלה לנו את ערכו הפנימי – איש מבריק, יודע ספר, ממולח
ומפולפל.
שלמה המלך הביט במזלות וראה רק את הדבר החיצוני: בחור עני חסר כל.
הבת שלו לעומתו חושפת תחילה את היופי החיצוני שמסתתר תחת הלכלוך וזוהמת
העוני ואחר כך את היופי הפנימי – הערך ותכונות האופי.
הזמן עובר, האהבה הולכת וגדלה, ויום אחד עושה הנערה מעשה: היא פונה אליו
בהצעה ישירה: "רוצה אתה לקדשני?"
זהו אקט יוצא דופן. בדרך כלל היוזמה לנישואין בחברה הפטריארכלית היא של
הגבר. אבל כאן גם מדובר בנסיבות בלתי רגילות. הנערה היא נסיכה. הנער הוא בחור
עני ואביון. הנערה כבר נקטה יוזמה בעבר – רחצה והלבישה אותו והכניסה אותו לחדרה
ועכשיו היא ממשיכה ביוזמה. מכל מקום אנחנו רואים שהנערה היא פעילה לא פחות
מאביה. היא מנסה להזיז דברים.
הבחור קצת מתלבט – "אמר לה: ומי יתן?" כלומר, מי יהיו
העדים על מנת שהקידושין אכן יתפסו על פי דין. אבל על השאלה הזו הוא משיב בעצמו:
ראשית הוא מקיז מדמו ומשתמש בו כדיו וכותב לה שטר כתובה (מה שאומר ששלמה אולי
השאיר לה נייר, אבל לא סיפק לבת שלו אפילו עט נורמלי...) ושנית, בהעדר אנשים
אחרים בסביבה (הסריסים כמובן לא באים בחשבון) הוא מעיד עליו את השם ואת מלאכיו –
מיכאל וגבריאל. זוהי עדות לתושייתו ולחכמתו של הבחור, אבל גם מסמנת את המעבר מן
היוזמה שלה ליוזמה שלו.
לאחר קיום הטקס ומתן הכתובה הבחור כבר לא מהסס: "בא עליה כדרך כל
אדם ונתעברה ממנו"
עכשיו מגיע תורה של סצינה נוספת. הזקנים מגלים שהיא בהריון. הם לא
מאשימים אותה בגלוי. הם לא עושים לה בדיקה גניקולוגית. הרי היא נסיכה, בתו של
שלמה, והם רק משרתים. הם מעלים בפניה את חשדם בלשון רפה: "כמדומה לנו
שאת מעוברת". הנערה הגאה לא מכחישה – "אמרה להם: הן" הזקנים מעלים עכשיו את השאלה המתבקשת: "וממי
נתעברת?". אבל בנקודה זו הנערה כבר מסרבת לשתף פעולה – "מה לכם
לדעת!", יעני, מי אתם שאגיד לכם. זה לא עסקכם!
הזקנים נמצאים בין הפטיש והסדן. כבת מלך, אין להם זכות לבצע חקירה עצמאית
ולאלץ אותה לפתוח את פיה. מצד שני הם חוששים לגורלם. הרי הם הוצבו כאן ככוח משימה
שנועד לבודד אותה מחברת אנוש ולעצור כל מי שינסה להתקרב אליה. אין כאן הריון
מרוח הקודש ואם לא הגיע לכאן איש, הרי שאחד מהם יואשם באונס הנערה (וזאת על אף
היותם סריסים, כלומר חסרי כוח גברא).
הזקנים מזעיקים את המלך. המלך מגיע בספינה והם מנסים לשכך את כעסו "כך
הדבר ואל ישים אדונינו בעבדיו עוון." שלמה נוקט באיפוק. הוא מניח
לזקנים וקורא לבתו. הבת מתוודה בפניו ומספרת לו את מה שאנחנו הקוראים כבר
יודעים: "בחור אחד הביא לי הקב"ה, יפה וטוב, תלמודי וסופר וקדשני."
שימו לב לשני דברים: א. היא מתארת אותו גם כבחור יפה וגם כבן תורה
(ואנחנו הקוראים, זוכרים איך היא ביוזמתה חשפה הן את יופיו והן את חכמתו). ב.
היא מייחסת את הגעתו לאלוהים. יש כאן סימטריה: שלמה המלך בתחילת הסיפור אומר
(כנראה לעצמו) "אראה פועל השם ומעשהו" הנערה אומרת: "בחור
אחד הביא לי הקב"ה". אלוהים עקף את כל התכנונים שלך, שלמה, והביא
לי את חתני. לכאורה היא מורידה מעליה את האשמה למצב שנוצר ומטילה את האחריות על
אלוהים, אבל בין השיטין אנחנו שומעים גם רמז אירוני: אבא, אתה ניסית לפעול נגד
הטבע ונכשלת. אני החלשה, הצלחתי למצוא לי בעל למרות כל המכשולים...
עכשיו מציגה הנערה את הבחור עצמו
"קראה לבחור ובא לפני המלך" והמלך מתחקר אותו, וכצפוי מגלה
שאכן מדובר באותו בחור שראה במזל. ואז מודיע לנו המספר על תגובתו הסופית של המלך
– "ושמח שמחה גדולה".
למה המלך כל כך שמח? הרי הפרויקט שלו נכשל. המספר איננו נותן לנו תשובה.
הוא שוב מניח לנו הקוראים לדמיין לעצמנו מה ארע כאן, משאיר לנו חופש פעולה. נראה
ששלמה לא היה ממש שלם עם מה שעשה לבתו ועכשיו הוא שמח שהכל הסתיים בכי טוב. אבל
אולי יותר מכך: בעקבות החקירה שלו הוא מבין שהתמונה שראה במזלות הייתה רק תמונה
חלקית: בחור עני חסר כל.
עכשיו התבררה לו האמת הפנימית (שלנערה הייתה גלויה למן הרגע הראשון)
שהבחור הוא יפה תואר ובעל השכלה וחריפות שכל. זה איננו חתן שעליו להתבייש בו.
שמחתו של שלמה היא גם הודאה בכישלונו. הוא המלך החכם מכל אדם לא השכיל לראות
בזמנו את מה שבתו ראתה. אלמנטים של זמן ומרחב בסיפור
עכשיו לאחר שנכנסנו עמוק לתוך הסיפור והבהרנו כמה נקודות בסיסיות, אנחנו
יכולים לגשת ולבדוק מהם האלמנטים המרחביים והכרונולוגיים ומה התרומה שלהם
לסיפור.
מהו המרחב? המחבר ממקם את הסיפור במרחב – ארץ ישראל, ובזמן – תקופת שלמה
המלך.
העלילה מתחילה בארמונו של המלך שלמה (מן הסתם בירושלים) וממשיכה בלב ים,
בלי הגדרת מקום מדויקת. בתו של שלמה עוברת מן היבשה היציבה אל מקום יציב פחות,
אל לב הים. גם הנער המתחיל את מסעו ביבשה, מגיע בסוף אל הים.
ניתן לומר שבאופן סמלי הים שמשתנה ללא הרף מציין את השינוי, את
המעבר אל התחום הבלתי ידוע.
אלמנט מרחבי שלישי הוא המגדל.
ים ומגדל הם גם סמלים ארוטיים. ים, בריכה, באר מקור מים – כל אלה הם
סמלים נשיים מובהקים. לעומתם המגדל הוא סמל גברי מובהק. צירופם של שני סמלים אלה
בסיפור רומז לקשר אירוטי בין הגיבורים. (במאמר מוסגר אעיר כאן שדב נוי בדק עשרות
סיפורי מסע שחלקם מתרחשים ביבשה וחלקם מתרחשים בים. ברוב מכריע של סיפורי המסע
המתרחשים בים נושא הסיפור הוא חיפושו של הגיבור (או הגיבורה) אחרי בת זוג (או בן
זוג בהתאמה) וסיפורנו אכן מתאים להנחה הזאת).
דימוי של חפצים לישויות גבריות או נשיות הוא דבר מוכר. לדוגמא, בשיר
השירים מדומה הנערה לעץ תמר נושא פרי. "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו".
(יש גם חפצים בעלי אופי כפול, זכרי ונקבי כאחד – לדוגמא המחט היא בעלת
משמעות ארוטית כפולה. חוד המחט הוא סמל גברי, חודר, לעומת זאת קוף המחט [החור
שבו משחילים את החוט] הוא סמל נשיי קולט, מקבל).
ומה באשר לזמן? מסעו של הבחור מתחיל בלילה ("והיה יוצא בדרך
בלילה") ומסתיים ביום ("כשהאיר השחר").
עכשיו אנחנו מתחילים לזהות בסיפור צמדים של ניגודים:
דור צעיר – דור מבוגר.
יבשה – ים.
לילה – יום.
מקום נמוך (שפת הים) – מקום גבוה (מגדל)
וניגוד נוסף: כלי התחבורה: עוף גדול מול ספינה.
בינתיים זו רק רשימה של מקומות וזמנים. השאלה היא מה משמעותם לגבי
הסיפור? כשאנחנו מסדרים אותם בצמדים מתחילה להתגלות איזו שהיא תבנית.
אמרנו שהבחור מתחיל את דרכו בשפל המדרגה: עני, רעב, צמא, ערום, יחף, חסר
כל, והוא מסיים את דרכו כחתן המלך. יפה תואר, משכיל, עשיר.
מצייני המקום והזמן מסמלים את המהפך: הוא מתחיל את דרכו בלילה
ומסיים באור יום. הוא מתחיל בשפל המדרגה ומסיים במקום גבוה, מגדל.
הנערה מתחילה בכניעה פסיבית לגחמותיו של אביה וככל שהסיפור מתקדם
היא מגלה יותר ויותר אקטיביות ויוזמה.
המלך לעומתה הוא הדמות האקטיבית בתחילת הסיפור, מנסה לשנות
גורלות, אך בסוף הסיפור הוא הופך פסיבי, משלים עם מה שקרה.
התנועה פסיבית-אקטיבית אצל הבת לעומת אקטיבי-פסיבי אצל האב מתקשרת למה
שקרוי מאבק הדורות שאותו הזכרתי בתחילת הניתוח.
וכאן אנחנו מגלים ניגוד נוסף: שלמה משתמש בכל אמצעי הטכניקה
העומדים לרשותו כדי לשבש את נישואיה של בתו. אבל הטבע עושה את שלו. המגדל
והספינה הם גופים מעשי ידי אדם. השור המת והעוף הגדול הם יצירי הטבע.
בתו של שלמה משוכנת במגדל בנוי. הנער לעומתה שוכן בתוך צלעותיו
של שור.
שלמה המלך מגיע לאי בספינה. הנער מגיע לשם נישא על ידי עוף.
ניצחון הטבע על אמצעי המניעה הטכניים מסמל את ניצחון היסודות הקמאים הרגשיים
של אהבה ותשוקה על היסודות השכליים.
והיכן אלוהים בסיפור? אלוהים מופיע בארבעה מקומות: א.
בדבריו של שלמה בתחילת הסיפור – אראה פועל השם
ומעשהו. ב.
בדבריו של הנער בזמן הקידושין – עֵד ה' היום. ג.
בדבריה של הנערה – בחור אחד הביא לי הקב"ה. ד.
בדבריו של שלמה בסוף הסיפור – ברוך המקום שנותן
אשה לאיש.
אצל שלמה יש מבנה סימטרי: הוא מתחיל בתהייה אחרי דרכי השם ומסיים בברכה
למעשיו. זהו תהליך שכלי של ניסוי ותעייה שמסתיים בהסקת מסקנות כלליות:
"שנותן אשה לאיש" (הוא אינו אומר "שנותן את בתי לבחור
מעכו", או משהו כזה.
אצל הנער והנערה יש סימטריה אחרת: לגביהם אין שאלה של התערבות ההשגחה
בעולם. זוהי עובדה קיימת: אלוהים הוא עד. הוא נוכח בכל רגע. הם מתייחסים
לנוכחותו בצורה רגשית אמונית. אלוהים
דואג לי אישית אומרת הנערה (בחור אחד הביא לי הקב"ה).
תבניות הסיפור עושות אם כך שימוש במצייני הזמן והמרחב על מנת להבליט
ולהדגיש את משמעותו. משפט הסיום
הסיפור לקוח מתוך מדרש תנחומא. כמו כל סיפור דרשני הוא מקושר לפסוק מסוים
במקרא. במקרה זה לפסוק מתוך ספר תהלים פרק סח פסוק ז' "אלהים מושיב
יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". אלוהים משגיח בהשגחה פרטית על
יחידים ומשחרר כלואים, מה שמתאים לתוכן הסיפור.
אם נלך למקור ונבדוק את ההקשר, נכלה שבפסוק י"א יש רמז נוסף: "חַיָּתְך
ישבו בה, תכין בטובתך לעני". שניתן לקשרו לנער העני היושב
בתוך נבלת החיה. הנה המקור בספר תהלים: (ז) אֱלֹהִים
מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים
שָׁכְנוּ צְחִיחָה: (ח) אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ
בִישִׁימוֹן סֶלָה: (ט) אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים
זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (י) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף
אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ: (יא) חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ
בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים: [תהלים פרק סח
פסוקים ז-יא] שימוש במאמרים ודברי פרשנות של אחרים
בכרך א' של האנציקלופדיה של הסיפור היהודי, יש דיון נרחב סיפור זה
ומקורותיו. השאלה היא: מה שם באמת רלוונטי להבנת הסיפור?
ראשית, הוא פורש תמונה מקיפה של הסיפור, זמן גיבושו וגלגוליו במשך
הדורות.
שנית, בעמוד 85 הוא מתייחס ספציפית לגרסה מתוך המבוא למדרש תנחומא וקושר
אותו לסיפור נוסף.
שלישית, הוא מביא הערה מאוד מעניינת:
המחבר (יואב אלשטיין) טוען שיש להבין את הסיפור על רקע שלוש מגמות
הרווחות אצל חז"ל: האידאליסטית, הבידורית והריאליסטית. בתחילת הסיפור
הראשון בצמד הסיפורים (שהסיפור שלנו היה אמור על פי כתב היד להיות השני מביניהם)
מובא הפסוק "כי אלוהים שפט, זה ישפיל וזה ירים" המבטא לדעתו את המגמה
האידיאליסטית: אלוהים הוא כל יכול ואינו טועה אף פעם. הוא מנהג ומנהל את העולם
בצורה אידיאליסטית. גוף הסיפור, לדעתו, מציין את המגמה הבידורית –
הסיפור כשעשוע המושך את הלב. פסוק הסיום "מוציא אסירים בכושרות" מציין
את המגמה הריאליסטית. מדוע? כי החכמים מפרשים כאן את המלה בכושרות כצרוף
של שתי מילים: בכו-שרות. בכו (במשמעות בכי) שרות (במשמעות שירה) ואומרים: מי
שאינו מרוצה מזיווגו – בוכה, ומי שמרוצה – שמח ושר. כלומר אלוהים עושה גם
זיווגים בלתי מוצלחים המובילים לאומללות ולבכי ולכן יש כאן ביטוי לתפיסה
ריאליסטית – ראייה מציאותית של הנעשה בעולם.
זהו זה. ניסיתי להראות כאן בצורה מפורטת איך ניתן לגשת לטקסט ולפענח אותו
צעד אחר צעד.
זהו רק ניתוח אחד מתוך ניתוחים אפשריים נוספים. אני לא מתיימר לומר שזהו
הניתוח היחיד או הנכון. הנקודה החשובה היא האם בסוף תהליך הניתוח הסיפור אכן
נעשה מובן יותר ומשמעותי ביותר. זהו הדבר החשוב ביותר. אני מביא כאן גרסה בדווית של הסיפור
שאספתי בצפון הארץ הנסיכה על האי
הבודד
שומעי, היה
מלך אשר הייתה לו בת אחת. הבת הייתה בגיל חמש, והמלך, כדי שבתו לא תתחתן, רצה
להרחיקה מהארמון שלו. לקח את הבת שלו והסתכל לתוך הים והנה לפניו אי קטן. החליט
המלך לשלוח את בתו לאי כדי להרחיקה מהגברים - שלא תתחתן
כל ימי חייה. שלח אותה לאי וחזר לארמונו. פחדה הבת מאוד ומרוב פחד עלתה על עץ.
ראה אותה עוף אחד, ריחם עליה והתחיל להביא לה אוכל כשהיא צמודה לענף העץ. וכך
המשיך העוף בעבודתו היום יומית להאכיל את הבת ולהשקותה והתמיד בהשגחתו עליה עד
שהגיעה לגיל שמונה עשרה. יום מן הימים
בא נער אחד לחוף, הסתכל על הים. ופתאום החלו רוחות נושבות וגשמים החלו לרדת.
חיפש לו מקלט כדי לשמור את עצמו מהגשמים ולא מצא. והנה ראה לפניו סוסה מתה. חשב
וחשב ולבסוף החליט להיכנס לתוך הסוסה המתה עד שיפסקו הרוחות והגשמים. ישן לילה
אחד בתוך הסוסה ולבסוף הפסיקו הגשמים. אך עוד לפני שיצא מתוך הסוסה בא כלב ים
ומשך את הסוסה המתה לתוך הים והנער עודנו בתוכה. לקח את הסוסה המתה עד לאי ושם,
מתחת לעץ שעליו ישבה הילדה, התחיל כלב הים לאכול את הסוסה. פחד הילד שמא יגיעו
שיניו של הכלב גם אליו, יצא מתוך הסוסה וישב תחת העץ. והנה ראתה אותו הבת שעל
העץ. ירדה הבת וישבה לידו. שאלה אותו איך הגיע למקום הזה. הילד סיפר לה את
סיפורו. נשארו שניהם במקום יום, יומיים, שלושה, עשרה ימים, נאמר חודש. בסוף
ביקשה ממנו הבת שיתחתנו. הסכים הנער לבקשתה והם התחתנו. בא העוף שהיה
מביא לה את האוכל, ראה שהיא נישאה לגבר, עף ובא לארמונו של המלך וסיפר לו על כך.
כששמע המלך את סיפורו של העוף ביקש מן העוף שיביא לו את הבת עם הנער. עף העוף
לאי והביא את שניהם לארמונו של המלך. שאל המלך את
הילד: "ספר לי את סיפורך. איך הגעת לאי והתחתנת עם בתי?" סיפר לו הילד
את סיפורו, איך היה על חוף הים ואיך נשבו הרוחות וירדו הגשמים ואיך נכנס לתוך
הסוסה המתה כדי שימצא לו מקלט ואיך נמשך לתוך הים על ידי כלב הים עד שהגיע לחוף
האי ומתחת לעץ שעליו שכנה בתו של המלך ואיך ירדה בת המלך והציעה לו נישואין ודבר
הסכמתו להינשא לה, וזה כל הסיפור במלואו. לאחר ששמע
המלך את סיפורו של הנער, אמר המלך לילד: "טוב. בתי שלך היא ותוכל לשאתה
לאשה." בנה המלך
ארמון חדש לשניהם ואמר לילד: "זה הוא מזלך ולמזל אי אפשר להתנגד. אני מסכים
למזלך זה ומעתה תהיה חתני." ______________ הוקלט על ידי יואל פרץ מפי סבחה עבוד, ערב אל חג'יראת.
תרגום עבדאללה דריישה 15.4.80. נוסחה חלקית נוספת נרשמה על ידי מפי מספר בדווי משבט
הג'בליה בסיני. הטיפוס הסיפורי הבינלאומי שאליו משתייך סיפור בת שלמה
במגדל הוא 930 AT האויקוטיפ היהודי של הסיפור הוא *K 930 AT. ביבליוגרפיה אלשטיין יואב, התימה 'בת שלמה כלואה במגדל': התפתחות
הגרסאות ממדרש תנחומא ועד 'אגדת שלושה וארבעה' של ביאליק, אנציקלופדיה של
הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, אוניברסיטת בר אילן, רמת דן, תשס"ה. שנהר עליזה, למקורותיה העממיים של 'אגדת שלושה וארבעה', ידע-עם
כרך י"ז, עמ' 42-41. |
|||||||||||||||||