מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות חזרה לחמסה של ניזאמי
הסיפור השביעי והוא הסיפור אשר סופר על ידי הנסיכה הפרסית ביום שישי בביתן הלבן של נוגה עת בבוקר יום שישי צבעה השמש את מרחב השמים בצבע לבן, מיהר השאה בבגדי לבן לביתן הלבן אשר נוגה, כוכב השחר, מאהיל עליו. שם בילה את היום כמנהגו והשתעה בחברתה של הנסיכה הפרסית היפיפייה. אך כאשר ירד הלילה, המביא מזור לנשמה והמשמש מצע ורקע לנצנוץ הכוכבים ולבוהק הלבנה בכחול אפלתו, ביקש המלך מבת לווייתו אשר הקסימה את לבו ונשמתו, לפצות פיה ולספר לו סיפור שיאיר את נפשו ויעורר הדים בביתן כולו. "סיפור, יפתי, סיפור! ספרי נא לי סיפור!" "הו מלכי, המלך בָּהָרָם, מי ייתן ותשרה ברכת מרום על כיסאך וממלכתך!" אמרה הנסיכה והחלה בסיפורה: סיפור מצוקת האוהבים נשים זקנות לעתים קרובות, כמוהן כזאבות, אך אמי הייתה רכה ככבשה וממנה שמעתי את הסיפור שברצוני לספר לך. היא סיפרה לי כי בימי נעוריה הזמינה אותה אחת מחברותיה – תבוא ברכה על ראשה – יחד עם נערות נוספות למסיבת רעים. מצב רוחן היה בשיאו. מנות נהדרות הוגשו בפניהן, מאכלים שכה שבו את העין ביופיים עד שאנשים כמעט ושכחו לאכלם. הגברות הצעירות, לעומת זאת, לא התאפקו. הן פינקו את עצמן במיטב המאכלים ותענוג היה לצפות בהן. לאחר שמילאו כרסן בעופות ובצלי כבש, בממתקים ובפירות, הגיע סוף סוף תורו של היין, פותח הלבבות ומשחרר הלשונות. וכאשר היו הנאתם ואושרם בשיאם, סיפרו הנערות, כל אחת בתורה, על אודות הרפתקה שאירעה לה או שהתנסה בה אחד ממודעיה. היפיפייה מבין כל היפיפיות, נערה עם חזה כסף בוהק ועור נוֹגֵהַּ כמו תערובת של דבש חלב וסוכר, סיפרה להן – כך שחה לי אמי – את הסיפור היפה מכולם, וכך נשמע הסיפור: היה פעם עלם צעיר שהיה חכם כשלמה ויפה תואר כיוסף במצרים. בבעלותו של אותו בחור היה מחוץ לחומות העיר גן כה מקסים עד כי ניתן היה לחשוב כי גן עדן ירד עלי אדמות. אף שליט, לא היה בבעלותו אי פעם יהלום שכזה. היו שם מְשׂוּכוֹת ורדים, גפנים מודלות ועצי פרי מכל הסוגים, כרי דשא קטיפתיים שנחצו על ידי פלגי מים ובריכות רוגעות ושיקפו במימיהן הצלולים ברושים צעירים שעל ענפיהם ישבו תורים נוצצים כמו אבני ברקת. בשום מקום אחר לא היו כל כך הרבה ציפורים, ובשום מקום לא שוררו הן במתיקות כה רבה. כנפיהן הנהדרות היו מעוררות קנאה. אם צמחו קוצים בגן זה היה זה רק כתריס בפני עין רעה. אך גן שמימי זה היה מוקף מכל צדדיו בחומה גבוהה – סגולה כנגד עין הרע וגנבים המבקשים לפרוץ לתוכו. כלום יש לתמוה על כך שגן זה היה לבעליו מקור לעונג ולגאווה רבה? בכל פעם שהתפנה מעיסוקיו היה יוצא אל מחוץ לחומות העיר ובא לבלות בגנו, לגזום את העצים, לשתול שיחי יסמין, נרקיסים וסיגליות ולשוטט בשביליו, ובכל פעם היה לבו מתמלא מחדש בעונג. באחד הימים, סמוך לצהרי היום, כאשר ביקש העלם הצעיר לפקוד את גנו על שפעת פרחיו, שמע מרחוק קולות שירה וצלילי קתרוסים. הוא האזין להם מופתע. האם טעות בידו? או שמא באמת בוקעים צלילים מתוקים אלה, אשר עשויים היו לפתות את הפירות לנשור מענפיהם, מתוך גנו שלו? הוא החיש צעדיו ואכן כן! כאשר קרב לחומת הגן שמע בבירור את המוסיקה מרנינת הלב בוקעת מתוך גנו – קולות צחוק ושירה, מחיאות כפיים ורקיעות רגליים. דומה היה שהעצים עצמם פצחו במחול. מי זה יכול להיות? חיש קל מיהר העלם הצעיר שלנו לשער הגן, אך גילה להוותו כי הוא נעול. נראה שהגנן שלו, שבדרך כלל נהג לפתוח אותו עבורו, נרדם, שכן על אף שקרא לו בקול והלם והקיש על השער בחוזקה, לא זכה למענה. ומה עכשיו? הוא לא הביא עמו את המפתח שלו, אך הוא לא רצה לחזור לביתו להביאו, שכן קולותיהן של האורחות הבלתי נראות, קולות נערות, כבר ריתקו אותו אליהן באלף שרשראות. הוא חייב למצוא דרך להיכנס לגן ויהי מה! אך כיצד? הצעיר היה חסר סבלנות ובה בעת חסר אונים. הוא לא ידע את נפשו מרוב תסכול. הוא רקע ברגליו, צעק ויצא מגדרו. מרוב התרגשות קרע את מעילו, אך ללא הועיל. פעמים אחדות הקיף את חומת הגן, ההומה מקולות שחוק ושירה, כמו עש החג בלילה סביב להבת המנורה שמאחורי הזכוכית, אך לשווא. לפתע נזכר בנקודת תורפה בחומה, קטע חלש שרק הוא ידע על קיומו. מדוע לא חשב על כך קודם? הוא מיהר לשם, ניתק מאחיזתן כמה אבנים רופפות והסיטן הצדה עד שעלה בידו לפעור חור, גדול דיו למעבר. 'אני מוכרח לראות מה מתחולל כאן' – חשב לעצמו, בניסיון לתרץ לעצמו את פשר התנהגותו המוזרה – 'עלי לגלות מי מפר את שלוות גני ומה קרה לגנן'. למען האמת היו אלה רק תירוצים שנתן לעצמו. מה שבאמת רצה, הוא לגלות מיהן אותן עלמות בלתי ידועות שצלילי קולותיהן הרעננים הרטיטו את מיתרי לבו. לאחר שעלה בידו להרחיב את החור, נדחק העלם ונכנס כמו גנב לגינתו שלו. אלא שזה לא היה רעיון כל כך מוצלח! בטרם עלה בידו להרים עצמו מהקרקע, הגיעו בריצה מימין ומשמאל שתי נערות עם מקלות בידיהן, התקיפוהו בלי רחמים והורידוהו על ברכיו, ועוד לפני שעלה בדעתו של העלם המופתע להגן על עצמו, מצא עצמו קשור בידיו וברגליו. "פורץ עלוב שכמותך!" צעקו וסטרו לו על פניו, "חבל שבעל הגן איננו נמצא כאן. הוא היה מעניש אותך בחומרה רבה הרבה יותר ולא מסתפק בכמה מכות! מה לך להתפרץ לגן מבעד לחור בקיר בשעה שיש לגן שער. אתה בהחלט ראוי לעונש." הצעיר נאלץ למלא צחוק פיהו למרות כאביו. "אני עצמי הוא אדון הגן הזה," אמר להן, "אבל אכן ראוי אני לעונש. אסור לאדם להתפרץ אפילו לגנו שלו כמו שועל המתפרץ לתוך לול תרנגולות. מי שנוהג כך יכול להאשים רק את עצמו אם הוא סופג מפלה. המכות שלכן היו מוצדקות..." אשר על כן חקרו אותו שתי הנערות למעשיו וכשהבינו כי אמר את האמת והוא אכן אדון הגן, הפך כעסן לרחמים וזעמן לאהבה, שכן רק עתה נוכחו לדעת עד כמה האסיר שלהן יפה תואר, צעיר ואדיב. איך יכולה אשה לעמוד בפני קסמים שכאלה? חיש מהר שחררו אותו מכבליו, נישקו את ידיו ורגליו והתנצלו בפניו שוב ושוב על קבלת הפנים הבלתי ידידותית. לאחר שחסמו בזהירות את החור בקיר עם אבנים ושיחים קוצניים, אמרו שתי היפיפיות לעלם הצעיר: 'עלינו לספר לך שהיום נאספו בגנך הנערות היפות ביותר בעיר – כולן מסעירות לבבות, בעלות פנים יפות כלבנה, נרות זוהרים ללא עשן, תמונות אומנות ללא דופי. נאספנו כאן להרבות עונג והנאה ומכיוון שלא ביקשנו את רשותך, אף על פי שאתה הוא בעליו של הגן, ואפילו התעללנו בך, אנו מבקשות לפצות אותך ולהזמינך להיות אורח הכבוד שלנו היום. כל בחורה שתמצא חן בעיניך ותשתוקק להעניק לה את אהבתך, נדאג להביאה אליך כדי שתשתעה בחברתה במקום מסתור סודי!" כששמע זאת נמלא הצעיר בשמחה. אף שלבו היה זך וטהור ומאופק ומרוסן באופיו, לא היתה תשוקת האהבה זרה לו, וכפי שכבר שמעת, התעוררה תשוקתו והסעירה את דמו. הוא לא יכול לעמוד בפני הפיתוי. בלב מלא ציפייה פסע בעקבות שתי הנערות, אשר הובילו אותו לביתן מוקף עצים שמקומתו העליונה ניתן היה לצפות בגן כולו. "עלה למעלה," אמרו לו שתי הנערות, "והשקף על הנעשה בגן." הצעיר ציית להוראותיהן וכדי לא להתגלות לעין השקיף על הגן מבעד לחריר הצצה שהיה קרוע בקיר המרפסת. ומה ראו עיניו? הוא בקושי זיהה את גנו. בין המדשאות בקרחת יער מוקפת ברושים, חבצלות, נרקיסים ושיחי יסמין, נגלתה לעיניו הבריכה שמימיה היו כה צלולים עד כי יכול היה להבחין במרצפות השיש שבתחתיתה ובדגי הזהב השוחים בה בשלווה שמעולם לא הופרעה. אבל מה היו כל המראות השמימיים האלה לעומת מראן של הנערות ששכנו בו עכשיו? מה היו ציוציהן ושיריהן של הציפורים לעומת זמרתן? ומה היה יופיים של הדגים המוזהבים שבבריכה לעומת השתקפותן של הנערות במימיה? נערות אלה, על ירכיהן הכסופות ועורן הצח כלובן היסמין, לא חשדו לרגע שמישהו צופה בהן. בלהט משחקיהן העליזים השירו מעליהן את מלבושיהן האווריריים וזינקו עירומות כפנינים נוצצות, מן הגדה אל תוך מימי הבריכה... פיות המים הכסופות חברו לדגים הזהובים. הן השתכשכו במים התיזו אותם זו על זו, צללו ללא הרף למעמקי הבריכה ושבו ועלו חסרות נשימה מרוב צחוק. הן אחזו ידיים והתחבקו אחת עם רעותה, פיזזו ורקדו, יצרו מעין סירות קטנות מעלי לוטוס ומילאו אותן בפירות. העלם הצעיר צפה בכל זאת ממחבואו. מסכן שכמותו! הוא כמעט התעלף מרוב תשוקה וכמיהה. הוא לא יכול להסיר עיניו מהמחזה המופלא שנגלה לעיניו, ובקושי החזיק מעמד. הוא חש שכרון חושים, כאדם הגווע בצמא ועם זאת אין בכוחו לשלוח יד אל קנקן המים הניצב מולו, או כסהרורי מוכה תדהמה למראה הירח החדש. לאמיתו של דבר התאכזר אליו הגורל אף יותר מכך. דמו רתח בתוך עורקיו והוא התנשם בכבדות. בעוד עיניו נהנות מתענוגות גן העדן הנגלות לפניהן, התייסר לבו בעינויי הגיהינום. שם למטה נפרשו לנגד עיניו באור השמש אוצרות מופלאים: שפתיים מתוקות מדבש, לחיים אדמוניות כתפוחים וגבעות שדיים זהובים כתפוזים מעולפי ספירים. בעודו מביט במחזה מבדידות מסתורו כמעט נקע צווארו והתרוממו גביניו, בעוד ציפור תשוקתו פורשת כנפיה מבלי למוש ממקומה, ונחש תאוותו המזדקר מבקש לשווא לפרוץ מכלאו. כלום ניתן לדמות מסע ייסורים מכאיב יותר? בינתיים עייפה נפשן של הנערות מן הרחצה. הן הגיחו ממי הבריכה כפרחים ספוגי טל ועטו שוב את בגדיהן האדומים כוורדים ותכולים כרקיע. ביניהן היתה אחת, נגנית קתרוס, אשר יותר מכל נערה אחרת בלבלה את חושיו, מתחה את תשוקתו עד לבלי הָכִיל וכבשה את כל ישותו. חיוכה די היה בו כדי לפתות אלף לבבות ומבטה יכול היה לקטול בעוצמתו את מאהביה. קווצות שיערה האפילו על מצחה ואת מתיקות שפתי התמרים שלה שהתרוממו מעל סהר סנטרה טרם טעם איש. מראה היה התגלמות הפיתוי. מי יוכל על כן להאשים את הצעיר הנפעם על שלא החזיק מעמד בפניו לאורך זמן? מוכן היה למכור את טהרתו וצניעותו בזול, אם אך ימצאו להם קונים! שתי השומרות אשר הראו את האיילות לנמר הצטרפו אליו כעבור שעה קלה ושאלוהו: "במי אם כן חשקה נפשך? את מי מהן אוהב אתה יותר מכל?" "נגנית הקתרוס." השיב להן. הוא אך זה ביטא את המילים וכבר זינקו השתיים ממקומן, מיהרו החוצה וכמו עופות דורסים פרצו לתוך עדר האיילות של חברותיהן. מבעד לחרך ההצצה התבונן הצעיר וראה כיצד הן לוקחות עמן את נגנית הקתרוס היפיפייה ומובילות אותה הצדה כשהן מעריפות עליה ליטופים ומחמאות, ואז, כדי שיתר הנערות לא תִּתֵּנָּה דעתן למעשיהן, הביאו השתיים את טרפן בדרך עקיפין ארוכה אל הביתן, והניחו לצמד לנפשו. כך נגלו לפתע לעלם הצעיר פני הפייה המתוקה. הוא טרם עמד על כך שהנערות כבר סיפרו הכל לעלמה שבחר, וכיוונו היטב את מיתרי הקתרוס שלה לשיר אהבתו. הוא לא ידע שאצל הנערה היפיפייה שניצבה עכשיו מולו פנים אל פנים הפכו תיאורי הכסף שלהן לזהב טהור. כיוון שכך נבוך היה באהבתו, ביישנות ובושה החשיכו את פניו וגרמו לקולו להישמע צורם. "מי את? מה שמך?" שאל אותה. "שמי בָּחְט," השיבה לו, "ופירושו 'אושר'." "מהיכן את באה ומה מעשיך?" "ביתי הוא האור ואומנותי היא המוסיקה." השיבה לו מחייכת. "ומה עוד?" "רכות ועדינות!" "כלום תאבי לתת לי נשיקה?" "נשיקות רבות אעניק לך!" עת שמע זאת הצעיר נשרה ממנו ביישנותו והוא קרא בקול: "תבורך שעה רצון זו! האם באמת ובתמים תרצי בי?" "כולי מוכנה ומזומנה." הבטיחה לו, "התרצה בי?" "רוצה גם רוצה!' מה נותר עוד לומר? כשם שפרטה בָּחְט היפיפייה על מיתרי הקתרוס שלה, כך פרטו אצבעות ידיו של הצעיר על מחלפותיה וליטפוה. בלב רועד הצמיד את הנערה המקסימה אל חזהו כמו היתה היא חלק בלתי נפרד ממנו עצמו. הוא ליקק את דבש שפתיה, והנשיקות שהעניקה לו לִבּוּ את חום לבו עד שהפך לשריפה לוהטת. מי יוכל לכבות להבות שכאלה? רק באר מלאת מתיקות, רק מי חיים חתומים. האריה זינק על האיילה, והצמד, צייד וטרפו נפלו ארצה. אך אבוי! הביתן הקטן היה ישן ולבניו רעועות. קירותיו רעדו ונכפפו תחתם, הגג התנודד ואפילו הרצפה לא החזיקה מעמד בהסתערות. סדקים נִבְעוּ, לבנים התפוררו, קורות נשברו. הביתן כולו איים להתמוטט. הצעיר קפץ לצד אחד, הנערה לצד השני ורק ברגע האחרון עלה בידם להימלט כשהם רצים מבולבלים ונכלמים לכיוונים שונים. אדון הגן נמלט לפינה שקטה מתחת לשיחים ושם, בתסכולו, הרהר בתאונה האומללה. הנערה שבה אל חברותיה בבריכה והתיישבה במצח מכווץ שקועה בצערה. "מה קרה? מה עובר עליך?" שאלו אותה בנות לווייתה. הנערה אחזה בקתרוס שלה, פרטה על מיתריו ושרה בקול שהיה עשוי להביא את אהובה לכלל טירוף, אם רק יכול היה להאזין לה. וכך אמרה היא בשירה: נַגֵּן נָא קַתְרוֹס שִׁיר עַצְבוּת וְתוּגָה עַל מִקְרֶה שֶׁהִשְׁבִּית אַהֲבָה עֲנֻגָּה. פָּרְחוּ הַוְּרָדִים, כְּלִיל הַחֹרֶשׁ לִבְלֵב, הִנְעִים הַזָּמִיר שִׁיר לְלֵב הָאוֹהֵב. שָׁאַף אֶל קִרְבּוֹ נִיחוֹחוֹת עֵץ אַלְגֹּם, אַךְ עֵת מִגָּבִיעַ בִּקֵּשׁ הוּא לִלְגֹּם, נֻפַּץ הַגָּבִיעַ, קָרְסָה הַחוֹמָה. נַפְשָׁם אָז מִלְטוֹ אוֹהֲבִים בְּאֵימָה. אִם אַךְ פַּעַם טָעַמְתָּ מִיֵּן אַהֲבָה לֹא תֶּחְדַּל מִלִּבְעֹר בְּלִבְּךָ לֶהָבָה. כְּמוֹ עָשׁ תְּעוֹפֵף מִסָּבִיב לַמְּנוֹרָה עַד אֲשֶׁר תֵּחָרֵךְ בְּאִשָּׁהּ וְאוֹרָהּ. בַּל יַמְשִׁיךְ וְיֹאהַב הַחוֹשֵׁשׁ מִכְּאֵב, כִּי יָגוֹן וּמַכְאוֹב יֶחְוֶה כָּל אוֹהֵב. אַהֲבָה – אֵין בָּהּ שֶׁקֶר אַף לֹא חֲרָטָה אַהֲבָה אֲמִתִּית לֹא תַּחְשֹׁשׁ מְמִיתָה. כאשר שמעו שתי מלוותיה של הנערה את שירהּ שיערו בלבן כי אירעה תקלה כלשהי לחברתן. הן מיהרו לחפש את הצעיר שנעלם וכעבור זמן מה גילו אותו עצוב ומדוכא. כאשר לחצו עליו לספר את מה שאירע, תיאר באוזניהן את התאונה המצערת שאירעה לו ולבָּחְט. באהדה רבה ניחמו אותו השתיים, אוששו אותו והציתו בלבו תקווה חדשה. "עלוז ושמח," אמרו לו, "כי הלילה תשיג את מטרתך. נמצא תירוץ שימנע מן הנערות לשוב לבתיהן עד אשר תינתן לך ההזדמנות לחבק לשמחת לבבך את אהובתך. התאזר בסבלנות והמתן עד שתעטה החשיכה את רעלתה. או אז יגיע המועד הנכון וההזדמנות הנאותה תשחק לידך!" ובמילים אלה נמלטו משם והותירו את הצעיר מלא בביטחון מחודש. ואכן כאשר ירד הערב והלילה פרש את פרוות הצובל השחורה שלו על מצעו הרקום בזהב של היום, כאשר חרב השמש הושבה אחור על ידי שריון האפילה ואלף כוכבים נצצו במקומה, שבו שתי הנערות כפי שהבטיחו למקום מסתורו של ידידן והביאו עמן את נערתו. ואז הניחו להם לנפשם. כך שבו ואוחדו הברוש הצמא והנחל המרווה בפעם השנייה והשמש חברה ללבנה המאירה. קן אוהבים נסתר עם בת זוג מקסימה בשעה הנכונה – אמור נא לי: וכי איזה גבר היה מהסס? דמו של הצעיר שלנו תסס ורתח בכל שבעת חלקי גופו. הוא הושיט בכמיהה את זרועותיו אל הנערה שכה חפץ בה וכה ערג אליה כשכוונתו לנקב את הפנינה באבן האודם שלו ולעשות את אותו מעשה שכל אחד יודע מהו, אך איש אינו רוצה לנקוב בשמו, אלא שבדיוק אז אירע אסון. על ענף גבוה מעל שני האוהבים נמה ציפור את שנתה. חתול בר גדול גילה אותה וטיפס בחשאי ובזהירות מענף לענף, התקרב אליה יותר ויותר, ובדיוק ברגע שעמד האוהב לחבק את אהובתו ולהגשים את כוונתו, זינק החתול על טרפו, אך החטיא אותו כחוט השערה ונחת בקשת רחבה היישר על גבי הצעיר ונערתו. נקל לדמות את מה שאירע באותו רגע. החתול הזועם והמפוחד ירק ונשף, שרט ונשך. שני האוהבים סברו כי מפלצת שטנית תקפה אותם באמצע חלום מענג. הם זינקו לכיוונים מנוגדים ונמלטו על נפשם בברכיים כושלות ולב חרד. שוב לא מומשה אהבתם. הלחם לא נאפה! כשנגלתה הנערה שוב לעיני חברותיה במצב כה מעורר רחמים, חקרו אותה לאשר עבר עליה, והיא בתשובה, שבה ופרטה על מיתרי הקתרוס שלה ושוררה באוזניהן את השיר הזה: עַל שְׁנֵי אוֹהֲבִים אֲסַפֵּר בְּשִׁירִי, אֲשֶׁר פְּקַדְתָּם יַד גּוֹרָל אַכְזָרִי. נָשְׁקָה שׁוֹשַׁנָּה לַבְּרוֹשׁ רַם הַקּוֹמָה, אִחוּדָם חָגְגוּ בְּרַכּוּת וּדְמָמָה, עֵת פֶּתַע בְּרַעַשׁ וְרֹב מְהוּמָה, הוּפְרָה שַׁלְוָתָם וְהָיְתָה לְאֵימָה. חָיָה אֵימְתָנִית פָּלְשָׁה לִתְחוּמָם. כְּאֵב וְיָגוֹן אֶת אָשְׁרָם אָז הָמַם. מַעֲשֵׂה אַהֲבָה שֶׁהֵחֵל, לֹא הֻשְׁלַם. נָסוֹג הָאוֹהֵב מְבֻיָּשׁ וְנִכְלָם. גם הפעם הבינו מלוותיה את משמעות השיר וליבן התמלא חמלה. היכן הוא הצעיר? זו היתה דאגתם הראשונה. הן חיפשו אחריו בכל מקום. זמן ניכר חלף עד אשר עלה בידן למצוא אותו, שכן הבחור המובך עמוקות, זחל לגדתו של נחל צר ושם כרע והתחבא כמו גנב בין עצי ברושים, ערבות וצפצפות. שתי ידידותיו הצליחו שוב לפייסו עם גורלו והפגישו אותו בפעם השלישית עם נגנית הקתרוס וכך הזליפו מי ורדים על השושנה. ואכן כאשר גילו שני האוהבים איש את רעותו מחדש, היה איחודם התרופה הטובה ביותר לסבלם ועד מהרה נשכחה מלבם החוויה המפחידה שהתנסו בה. יד ביד חיפשו קן מתאים שבו יוכלו לחזור ולעורר את העדינות הרכה של רגשות אהבתם. כלום לא היה הגן גדול דיו? כלום לא היו בו די והותר מקומות סתר? עד מהרה עלה בידם למצוא עץ גבוה שענפיו השתפלו עד לאדמה ויצרו קירות שהיו כמעט בלתי חדירים. זוג האוהבים התגנב לסוכה מוצלת זו שקרקעיתה מכוסה היתה במרבד רך של עלים רכים, מצע עדין יותר ממצעו של מלך, ושם נפלו זו בזרועותיו של זה, לוחצים חזה אל חזה ואבר אל אבר. הלהבה הלוהטת ביקשה שיכבוה. אדון הגן החל לתקוף את המצודה ששום כלי נשק לא הגן עליה, אלא להיפך – סולם חבלים השתלשל ממנה כדי לסייע לו לכובשה. הוא כמעט והגיע לחרכי הירי שלה, כאשר לפתע אירע משהו שלא התוקף ולא הנתקפת צפו אותו מראש. בין שניים מענפיו של אותו עץ, תלה הגנן על חוט שורה ארוכה של דלועים, ובדיוק באותו רגע, הזדמן לשם עכבר שדה וכוסס בשיניו בחמדנות את אחד מקצותיו של המיתר. אבוי, מה קרה אז? בזו אחר זו צנחו הדלועים כמו כדורי תותחים ונחתו, לא על עץ, אדמה, או סלע, אלא דווקא על ראשיהם וגופם של האוהבים! מאין באה ומדוע אירעה התקפה מחרידה זו? רעש ומהומה בקעו כמו משפעת תופים עם ברד דלועים. בקול זעקה כמו איבדה את חושיה, קרעה הנערה את עצמה מזרועות אוהבה, ושניהם נמלטו מהמקום הנורא – ללא נעליים, אך עם חבורות גדולות. בפעם הזו, במשך עת רבה, לא הצליחה בָּחְט למלט מילה אחת מפיה בשובה אל חברותיה. היא רעדה כולה והפחד שיתק את גרונה. אך בסופו של דבר נטלה לידה את הקתרוס ולצלילי מיתריו השמיעה שיר שלישי: בִּקְּשׁוּ אוֹהֲבִים לְהַנְעִים אֶת לֵילָם בְּקֵן יְרַקְרַק, מֵעֵין כָּל נֶעֱלַם. בְּלַהַט כְּמִיהָה, גַּעְגּוּעִים וּתְשׁוּקָה, נִצְמְדוּ הָרֵעִים זֶה לְזֶה בְּחָזְקָה. אוֹצָרָהּ הַנִּסְתָּר הִיא פָּתְחָה לְפָנָיו וְכִסְּתָה בִּנְשִׁיקוֹת בּוֹעֲרוֹת אֶת פָּנָיו. אַךְ בְּטֶרֶם הֵסִיר הוּא חוֹתַם אוֹצָרָהּ פָּקְדוּ אֶת הַשְּׁנַיִם אָסוֹן וְצָרָה. דְּלוּעִים שֶׁנָּשְׁרוּ עַל גַּבָּם מִמָּרוֹם קָטְעוּ חֲלוֹמָם כָּךְ לְפֶתַע פִּתְאוֹם. לֹא זָכוּ בְּנֵי הַזּוּג לְהַגְשִׁים אִחוּדָם וּמִצַּעַר פְּרֵדָה שׁוֹתֵת לִבָּם דָּם. כאלה היו מילות השיר הנוגה שהשמיעה הנגנית החמודה. שתי מלוותיה הבינו מה אירע ומיהרו לחפש את הצעיר. הוא אפילו לא ניסה להסתתר. כה חלש ונואש היה מבושה ומצער. הוא שכב על הדשא כשפניו כלפי מטה, עדיין המום ורועד אחרי הרפתקת הדלעת. משימת המנחמות היתה הפעם קשה יותר מאשר בפעמים הקודמות, אך בסבלנות רבה ובמלות מנחמות ומלאות אהדה עלה בידן בסופו של דבר לשחרר את המאהב האומלל מהגיגיו השחורים וממצב רוחו המדוכדך. "נסו פעם נוספת," הציעו לבני הזוג, "אך היו זהירים עוד יותר ונהגו ברכות גדולה יותר מבעבר! אנו חייבות למצוא למענכם קן אוהבים ששום רע לא יוכל לחדור אליו ושתינו נעמוד על המשמר לא הרחק." הצעיר התבונן על סביבותיו ומצא מחסה מתאים בפינת החומה מאחורי קרחת יער קטנה. שיח יסמין במלוא פריחתו התנוסס כמו דגל לבן גדול, והסתיר את אותה פינה מעין רואה. למרגלות החומה היתה מערה עמוקה. חיש מהר הביאו המלוות את הנערה בעל פני הוורד לאותו מסתור שקט. מַרְאֶהָ היה מזור לנשמתו של הצעיר וצערו נשר ממנו. הוא משך את אהובתו למיטה הרכה של פרחי היסמין שכיסו במעטה צחור את הקרקע שבפתח המערה. שוב שדדה אותו נוכחותה מכל סבלנות ומכל כבלי שכלו. תחושת הבושה שלו בערה ונמוגה מקדחת אהבתו. הוא מיהר לפרום את סרטי חולצתה ולהסיר את החגורה מחצאית המשי שלה, ואימץ אל חזהו ההולם את רסס וורדיה. 'לא!' חשב לעצמו, 'הפעם לא יגזול ממנו שום מכשול את זוהר תפארתה...' ביש מזל שכמותו! הוא לא היה ער למה שהתחולל בינתיים מאחורי גבו. בחלקה הפנימי של המערה, שכנה משפחת שועלים. באותו לילה פרץ לתוכה מן הצד השני, אויבם, הזאב. מבחינתם של השועלים הקטנים היה זה אסון נורא. למראה הזאב המשחר לטרף, נבהלו הם עד מוות ונמלטו על נפשם לעבר הפתח היחידי שנותר להם – היציאה אל הגן. הצעיר, שלא היה מודע כלל למתרחש, אחז בזרועותיו את אוצרו המעוטר פנינים, והיה מוכן ומזומן עתה – איך נאמר זאת? – לטבול את שרביטו בקופסת הצרי, בעת שהגיעו השועלים הנרדפים בבהלה אל הפתח. אדומי-המעיל ראו ממש מולם את המכשול החדש שהתנשא במפתיע לפני הפתח ומכיוון שלא רצו להיות לטרף לזאב לא נותרה להם כל ברירה והם זינקו בפזיזות בזה אחר זה, וטפ, טפ, טפ טיפסו וקיפצו בקולות כאב ונהי על זוג האוהבים בדרכם למעמקי הגן ובעקבותיהם גם הזאב. אבל האוהבים כבר זינקו לצדדים: ערומים למחצה, שרוטים ומכוסים באבק ואדמה, נמלטו הם מן המכאוב החדש והנורא מכל. לא היה להם מושג קלוש מה קורה. הם חשו כאילו השתחררו והתפרצו לעברם כל שדי השאול. כל מה שיכלו לחשוב עליו באותו רגע היה למלט את נפשם ולברוח משם מהר ככל האפשר. בעוד הצעיר מנסה לשווא להעפיל על החומה הגבוהה של גנו שלו, נמלטה הנערה היישר לזרועותיהן של שתי המגנות שלה. הן תפסו את הנערה ההמומה. אבל עתה משוכנעות היו שבָּחְט החמודה היא מן הסתם הגורם והסיבה לכל התקלות המתסכלות האלה. הן החזיקו את האסירה שלהן משני צדיה כמו פנינה האחוזה בין לסתותיו של תנין וצעקו עליה: "ומה עכשיו? מה המשמעות של כל זה? האם את רדופת שדים? מדוע אתה מענה את הצעיר הזה בצורה כה מפחידה? מדוע שונאת אַת אֶת זה אשר כה אוהבך? איך אין את בושה לשחק אתו באכזריות כמו חתול המתעלל בעכבר – אתו, שהוא אדון הגן, מארחנו ואורחנו כאחד?" לשווא הצהירה הנערה המסכנה על חפותה. שתי מלוותיה סירבו להאמין לה והמשיכו לגעור בה ולהכותה. בדיוק באותו הרגע הופיע הצעיר, אדון הגן. חושיו חזרו אליו והוא שב לעשתונותיו והבין שמן הסתם הוא עצמו היה מקור כל המהומה והבלבול. הוא חיפש את אהובתו והגיע לשם בדיוק בעת שברד תוכחות ומכות ניתך בשפע על הנערה החפה מכל פשע. הוא התערב מיד בנעשה. "חדלנה! אל נא תחבטו בה, בזו שכבר הוכתה ונחבטה דיה!" צעק בקול רווי אשמה, "היא טהורה לִפְנַי וְלִפְנִים. אני הוא האשם היחידי כאן. אני עבדה הבזוי וחסר הערך! עליכן לדעת כי כל התקריות הללו לא היו לאמיתו של דבר אלא סימנים ממרום ולהם אני אסיר תודה. הן מנעו מבעדי מלפעול רע. לבו של זה אשר אין השטן יכול לגבור עליו כרצונו, פונה לטוב, אך אם תדיח אותו תשוקתו למעשים רעים, הוא יורעל. ראו נא את העלמה הזו. מי לא יתאהב בפני פיות כפניה? אך אהבה זו חייבת להיות טהורה ומשוחררת מכל רגש אשמה כמו האהובה עצמה, שאם לא כן תיהפך לקללה, ועין הרע תגרום לעץ הפירות היפה ביותר לקמול עד שאיש לא ירצה עוד לטעום את פריו. עופות טרף צדים בקרבנו, המלכודות מוצבות בתוכנו – לא מחוצה לנו. לא בזכותי שלי הצלחתי להימלט הפעם, ואינני חפץ לדבר על כך יותר. מספיק! אני מתחרט על כל מעשי ונודר לכפר עליהם. אם יעניק לי אללה את הזמן הדרוש לי ואם אך תיאות הבחורה היפה הזו, המחזיקה את לבי בשבי, לקבל אותי כבעלה החוקי..." כששמעו זאת מגינותיה, נתנו הן שבח והודיה לכוחו של אללה הנובע ממלים אלה. הן השתחוו לפני אדון הגן הצעיר והכריזו: "'השבח והתהילה לאמונה כה טהורה המוליכה אותך אל הטוב ומגנה עליה מכל רע. דברים רבים שקורים לנו, בני האדם, נדמים לנו כעונש בעוד שלאמיתו של דבר הם פועלים לטובתנו. בתוך הכאב מזהים אנו לעתים קרובות את הברכה." בעוד השמש זורחת מעל האופק, לוכדת חושך ורוע ברשת זוהרה הקורן, מיהר אדון הגן חזרה לעירו, נישא על כנפי אהבתו. שם עשה את כל ההכנות הדרושות לטקס נישואיו שאותו חגג עם כל מרעיו באלף שמחות ותענוגות. סוף סוף נותרו האוהבים לבדם עם לילה. הם התחבקו והתנשקו, וראה נא: הבית לא התמוטט, החתול לא פגע בציפור לרעה, שום דלועים לא נשרו מיתרם והזאב הניח לשועלים לשלום! העולם היה רצוף אהבה, למן הציפורים בשמים ועד לדגים אשר במים. באותה שעה נגלתה לצעיר אהבה קלה כשמש, טהורה כיסמין ולבנה ככסף. אור היום הוא לבן. לבן הוא גם הסהר המאיר את העולם. כל הצבעים האחרים הם מהולים ונחותים. הלבן הוא לבדו טהור וזך. זו הסיבה שאנו חסידיו של זרתוסטרה לובשים בגדים לבנים בעת תפילתנו. * כאשר הביאה הנסיכה הפרסית את הסיפור האחרון הזה אל סיומו המאושר, נחה היא במשך הלילה כולו על חזהו של השאה. זו הסיבה שאנו חסידיו של זרתוסטרה לובשים בגדים לבנים בעת תפילתנו. תם ונשלם שבח לאל בורא עולם