מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף מאמרים

חזרה לתוכן העניינים

מאמרים

 

נכוה באור: פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה

סיכום

על דמותו של אלישע בן אבויה נכתבו ספרים ומאמרים רבים. הרבה מהם נדרשו לצדדים ההיסטוריים והביוגראפיים של סיפורו. המפגש שלי עם דמותו של אלישע בן אבויה החל באקראי: חיפשתי דמות תלמודית שיש עליה סיפורי חניכה – סיפורים על כניסתה של אותה דמות אל עולם התורה – ובחרתי באלישע בן אבויה. אך ככל שהתקדמתי בעבודה, מצאתי עצמי נמשך יותר ויותר אל סיפור חייו הכולל ובעיקר אל מערכת היחסים הנרקמת בינו לבין הוריו והופכת למוטיב מרכזי במכלול הסיפורים כולו. דומה שכל פרשת חייו של אלישע ומערכת יחסיו עם תלמידו, רבי מאיר, טבועה בחותם זה, כמו בטרגדיה יוונית כבירה. הבעיה המוסרית של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה" מקבלת כאן ביטוי אישי עז.

מתוך עיון בבעיה זו מגיעה הגמרא לידי עיון כולל במשמעות תהליך ההעברה של תורה מדור לדור. האם דמות שקלקלה את השורה ויצאה לתרבות רעה מנתקת את השלשלת כולה? אם פוסלים אנו את תורתו של אלישע, האם אמורים אנו לפסול את תורתו של תלמידו המובהק, רבי מאיר? והרי רבי מאיר הוא מאושיותיה של ההלכה היהודית ומאות מהלכותיו ופסיקותיו מפוזרות בש"ס. הגמרא אינה נרתעת מהצגת השאלה. הסיפור המסיים את המכלול בתלמוד הבבלי מעלה שאלה זו לדיון ומשיב עליה תוך כדי ניסיון להפריד בין מעשיו של אדם לתורתו:  

ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב'). אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו! – אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא, אשכח ודרש: "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כ"ב). לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. רב חנינא אמר מהכא: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו'" (תהלים מ"ה). קשו קראי אהדדי! – לא קשיא, הא – בגדול, הא – בקטן. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. דרש רבא: מאי דכתיב "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו' (שיר השירים ו') למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה – אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח – אין תורתו נמאסת. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב)

 

אך דומה שהתשובה הזו, ההפרדה הזו אינה מספקת. היא משאירה בפינו טעם רע, טעם של חוסר שלמות. איזו משמעות יש להפרדה בין אדם לתורתו? הרי התורה היא תורת חיים, תורה שבאה להציל את האדם. בנקודה זו נחלצת האגדה לעזרה. רבא בר שילא מגייס לעזרתו את אליהו הנביא כדי להבין מהי עמדתו של הקדוש ברוך בסוגיה זו:

אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? – משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: "מאיר בני אומר". בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים – קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. (שם, שם).

 

התשובה הזו היא תשובה נפלאה. הקב"ה אומנם מתעלם מתורתו של רבי מאיר בגלל קשריו עם אלישע ואינו מצטט את דבריו. אך עצם השיחה בין החכם הארצי לאליהו, המייצג את הרובד השמיימי, עצם הדיון בשאלה, מביא לכך שהקב"ה ישנה את דעתו ותוך כדי השיחה עם אליהו, שכמובן אינה נעלמת מאוזניו של הקב"ה, הוא מתחיל לומר דברים גם בשמו של רבי מאיר. התורה מחייה את  האדם וצערו ויסוריו של האדם מחיים את התורה. הקב"ה 'מצטער על דמן של רשעים', וכן מצווים גם אנחנו.

אין זו משימה קלה. רבי מאיר, בניסיונו להגן על עיקרון זה, מסכן את מעמדו ואת שמו הטוב ואף על פי כן אינו נרתע. הוא משכיל למצוא את אותה דרך בינים שבין שלג לאור, דרך שרבו ואביו הרוחני, אלישע בן אבויה, כשל בה.

ראויה לציון גם צורת ההתייחסות של הקדוש ברוך לרבי מאיר: "מאיר בני אומר". הקב"ה מתייחס לרבי מאיר כאל בן, כשם שרבי מאיר התייחס אל רבו כהתייחס בן אל אביו. שוב נרמזת לנו מערכת היחסים אב – בן,  העוברת כחוט השני לאורך הסיפור כולו.

 

אני חש שדרמה אנושית זו נוגעת בי לפני ולפנים ואינה משאירה אותי אדיש והרי זו כוחה של יצירה ספרותית גדולה.

 

לפרק הביבליוגראפיה

לפרק הקודם