נכוה באור: פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה

אירועים שקרו לאחר מותו של אלישע

סיפור ההבטחה שנתן רבי מאיר לרבו בליל מותו, להביא לכך שאלישע ימרק את חטאיו בעולם הבא ויזכה לגאולה, מתממשת על פי סיפור נוסף שמובא בתלמוד הבבלי (הבבלי אינו מביא את סיפור המוות וכיסוי הקבר):

כי נח נפשיה דאחר אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה – משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי – משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר. אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה? חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה. אי נקטיה ביד – מאן מרמי ליה, מאן? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו! כי נח נפשיה דרבי יוחנן – פסק קוטרא מקבריה דאחר. פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב)

תרגום הארמית: כשנחה נפשו של אחר (=מת) אמרו: לא דון ידונוהו, ולא לעולם הבא יבוא. לא דון ידונוהו – משום שעסק בתורה, ולא לעולם הבא יבוא – משום שחטא. אמר רבי מאיר: מוטב שידונוהו ויבוא לעולם הבא. מתי אמות ואעלה עשן מקברו! כאשר נחה נפשו של רבי מאיר, עלה עשן מקברו של אחר. אמר רבי יוחנן: גבורה לשרוף את רבו? אחד היה בינינו ואין אנו יכולים להצילו. אם אתפסנו ביד – מי יחטפנו מי? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו! כאשר נחה נפשו של רבי יוחנן – פסק העשן מקברו של אחר. פתח עליו אותו הספדן: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו.

הסיפור בבבלי אינו מתיישב כל כך עם הסיפור בירושלמי. על פי הסיפור בירושלמי סִנְגורו של רבי מאיר הועיל והאש פסקה מקברו של אחר, משמע, באה גאולתו, ואילו כאן נתפס רבי מאיר כמי שלא השלים את המלאכה; הוא חילץ את רבו מן המצב הבלתי אפשרי, להיות תלוי בין שמים וארץ (מה שקרוי בלשון ימינו מעצר ללא משפט) וגרם לכך שידון על חטאיו, אך לא הצליח להביא לגאולתו, ורק רבי יוחנן הוא זה שמצליח בכך.

בין רבי מאיר לרבי יוחנן יש הפרש זמן של שלושה דורות, כלומר קרוב למאה שנה. מלות הסיום של הסיפור 'פתח עליו (על רבי יוחנן) אותו הספדן' וגומר, דומה שהן מצביעות על כך שכל הסיפור כולו נועד רק לרומם ולפאר את רבי יוחנן ואין הוא אלא פרפראזה על הסיפור שבירושלמי שעשה הספדן על קברו של רבי יוחנן. לעניות דעתי הסימטריה המוגזמת והמהלך החד משמעי של הסיפור רק מחלישים אותו. חסרים בו אי הודאות והעושר הרגשי שיש בסיפור המובא בתלמוד הירושלמי. רבי יוחנן מוצג כאן כמי שמלגלג במידת מה על פועלו של רבי מאיר ומבטיח עם הרבה יוהרה (אם אתפסנו ביד – מי יחטפנו מי?!) לעשות את מה שלא עשו שלושה דורות של חכמים במשך מאה שנה. נורית בארי מעירה כאן בצדק שלולא השתדלותו הראשונה של רבי מאיר, לא היה יכול רבי יוחנן לפעול מה שפעל והלגלוג אינו במקומו.⁴

סיפור נוסף שאני מבקש לדון בו הוא הסיפור על השאלה שהציגו חכמים לרבי מאיר לאחר מות רבו:

אמרון לר"מ אין אמרין לך בההוא עלמא למאן את בעי למבקר' לאבוך או לרבך אמר לון אנא מיקרב לר' קדמיי ובתר כן לאבא אמרין ליה ושמעין לך אמ' לון ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר תיק תפילין עם התפילין מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ג /ה"א)

תרגום הטקסט הארמי: אמרו לרבי מאיר: אם יאמרו לך בעולם ההוא את מי רצונך לבקר (תחילה), את אביך או את רבך? אמר להם אני אקרב לרבי קודם ואחר כך לאבא. אמרו לו: וישמעו לך? אמר להם: ולא כך שנינו: מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין, מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו.

נאמנותו של רבי מאיר לרבו נמשכת גם לאחר מותו. הוא ממשיך לצטט את דברי התורה שלמד מפיו והעניין מעורר מחלוקת בקרב החכמים. מחלוקת זו באה ליד ביטוי בשאלת ההעדפה – את מי יבקר תחילה כאשר יגיע לעולם הבא. במלה לבקר הכוונה היא לנסות ולגאול. תשובתו של רבי מאיר היא חד משמעית. הרב קודם לאב. הוא מסתמך על המשנה במסכת שבת:

כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה ומפני מה אין קורין בהם מפני ביטול בית המדרש מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש: (משנה מסכת שבת פרק טז משנה א)

המעניין הוא שרבי מאיר מביא כחיזוק לקביעתו את עניין הצלת כתבי קודש מפני הדליקה בשבת. אנו חוזרים ופוגשים אם כך את מוטיב השבת ששיחק תפקיד כה חשוב בכל הסיפורים הקודמים, גם בסיפור הזה.

ראוי לציון שבהעתקות מאוחרות יותר של הטקסט התלמודי, ברות רבה, שונתה התשובה ורבי מאיר נותן את זכות הבכורה לאביו. נראה שיש כאן שיבוש או טעות סופרים, כי במקרה זה מאבד הטקסט את משמעותו בהקשר הכולל של נאמנות רבי מאיר לרבו.⁵

אמרון ליה ר' לעלמא דאתי אין אמרין לך מה את בעי אבוך או רבך, מה תימא אמר: אבא ובתר כן ר' (רות רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ד [יג])

הסיפור הנועל את הסגה הגדולה של חיי אלישע הוא גורלן של בנותיו המופיע הן בתלמוד הירושלמי והן בתלמוד הבבלי:

לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מר' גזר רבי ואמר: "אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו" (תהלים פרק קט פסוקים יב). אמרו לו: רבי, אל תבט במעשיו הבט בתורתו. באותה השעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו. אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים, ראו מה העמיד, מי שהוא יגע בתורה לשמה – על אחת כמה וכמה (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ג/ה"א)

בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? – אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב (איוב יח פסוק יט) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו!" – אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה – כך, למשתבחין בה – על אחת כמה וכמה. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב)

עד כה לא שמענו דבר וחצי דבר על אשתו של אלישע וצאצאיו. כאן עולה לראשונה שהיה אדם נשוי והעמיד צאצאים (בנות לפי הירושלמי, בת אחת לפי הבבלי). רבי ידוע לנו כמי שתיקן תקנות בעניין תמיכה בתלמידי חכמים ובבני משפחותיהם ואף פירנס בעצמו תלמידי חכמים. אם בנותיו של אלישע באות אליו הרי שהן צריכות להיות כבר נשים מבוגרות כבנות ששים. על פי הירושלמי תשובתו של רבי היא עניינית. הוא רואה באלישע חוטא ומצטט פסוק מתהלים, על פיו צאצאיו של חוטא אינם ראויים לתמיכה "יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח"⁶ (תהלים פרק קט פסוקים ט-יד)".

לעומת זאת, בבבלי, תשובתו של רבי היא בלשון תמיהה: עדין יש מזרעו בעולם? הוא סבור שחוטא כמו אלישע מן הראוי שלא יוותר לו זכר בעולם ומצטט פסוק מתאים באיוב. בנותיו (או בתו) של אלישע משיבות לו תשובה ראויה: התורה קודמת לכל דבר אחר. טענה זו מתקשרת יפה לקטע הקודם על דרכו של רבי מאיר המשתמש במטפורה של הצלת ספר תורה עם התיק בשבת. התורה היא העיקר, אבל יש להציל גם את ה"תיק" – את מי שאמר דברי תורה ואת צאצאיו.

רבי משתכנע בצדקת הטענה ואף מתרגש ובוכה (ויש לנו עדויות נוספות על בכיו של רבי בנסיבות אחרות). בכיו של רבי מצטרף מבחינת הרצף הסיפורי לבכיו של אלישע עצמו על סף מותו. הבבלי מוסיף אלמנט נוסף האלמנט של אש התורה המסכסכת את ספסלו של רבי ותובעת עלבונה של תורה. הסגה שהחלה באש התורה שהציתו חכמים בביתו של אבויה, אביו של אלישע, מסתיימת אם כך לא באש הגיהינום אלא דווקא באש התורה, תורתו של אלישע הנותרת לאחר מותו בפי בנותיו ותלמידו.

__________________________

1. השימוש בלשון 'בעי מבקרתיה' בארמית הוא כדרך שימושו בערבית המודרנית כפועל עזר ולא כמבטא רצון.

2. ראה שם עמ' 29.

3. בהקשר זה מוסיפה נורית בארי שאפשר גם שהדרשה על הפסוק "תשב אנוש עד דכא, ותאמר: שובו בני אדם" מזכירה לאלישע את בת הקול ששמע: "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב) וכך למרות כוונתו הטובה של רבי מאיר רק מגדילה את יסוריו ובכיו הוא בכי של חוסר אונים, בכיו של הגיבור הטרגי הניצב בפני שוקת שבורה ואינו יכול לעשות דבר.

4. נורית בארי, עמ' 103-109. בארי נכנסת לדיון ארוך ומקיף על מהות המצב של לא להיות נידון ובהמשך על משך העונש של באי גיהינום. דיון כזה חורג ממסגרת העבודה וממילא אין לי מה לחדש על ניתוחה המפורט.

5. וכך סבורה גם נורית בארי בעבודתה (עמ' 33-34).

6. ואולי יש כאן רמז לחטא שחטאה אמו של אלישע שהתקרבה לבית עבודה זרה.

לפרק הבא

לפרק הקודם