|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
מאמרים |
|
נכוה
באור: פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה
הסיבות
למשבר שפקד את אלישע בסיפור קורותיו ומעשיו של אלישע אין
העורכים התלמודיים שומרים על הסדר הכרונולוגי. בהקשר למשבר שפקד את אלישע הם
מביאים כרוכים זה בזה, הן אירועים שגרמו לדעתם למשבר והן אירועים שהתרחשו זמן רב
אחר כך ושאפשר לראות בהם תוצאות ולא סיבות. לצורך הדיון אני מפריד בצורה
מלאכותית בין שני סוגי האירועים. שיחזור מהלך חייו של
אלישע על פי הסיפורים ביחס לאירועים ההיסטוריים מעלה את הדברים הבאים: 1. אלישע נולד לפני חורבן הבית (70 לספה"נ) שהרי מסיבת הברית
שלו התקיימה בירושלים. 2. פרשת כניסתו אל הפרדס אירעה לפני מותו של רבי עקיבא, כלומר לפני
מרד בר כוכבא (135 לספה"נ). 3. התנכלותו לתלמידי חכמים ופגישתו בטבריה עם תלמידו, ארעו לאחר
דיכוי המרד ונפילת ביתר בתקופת גזירות אדרינוס. 4. מפגשן של בנותיו עם רבי ארעה לקראת אמצע המאה השנייה לספירה
(בנותיו היו צריכות להיות אז נשים מבוגרות כבנות ששים). על סיבות יציאתו
של אלישע בן אבויה לתרבות רעה ישנן כמה מסורות הכרוכות זו בו. מסורת אחת מונה
אותו כאחד מארבעה חכמים שנכנסו לפרדס ואשר רק אחד מהם יצא ממנו בשלום.
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר,
ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים
מים! משום שנאמר (תהלים ק"א): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ
ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא
הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה): דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו
והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד
עמוד ב) המלה פרדס היא מלה פרסית המופיעה במקרא
פעמיים, פעם במגילת שיר השירים ופעם בספר נחמיה ומובנה גן מוקף גדר של עצי פרי
או עצי יער. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים: (שיר השירים פרק ד יג) וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי
הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו
וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי: (נחמיה פרק ב, ח) בתרגום השבעים מופיעה המלה פרדיסיון
כתרגום לביטוי העברי גן עדן, ומכאן גם חדרה לשפות אירופה (Paradise). בתלמוד היא מופיעה פעמים אחדות,
הן במשמעות של גן ממשי והן כגן סימבולי.
במסכת שמחות מומשל העולם לפרדס ובני האדם
לפועלים העובדים בו: היה רבי מושלו משל אחד: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו פועלים,
וציוה אותן שיהו עוסקין במלאכתו, והיה בו מגדל גבוה, והיה המלך עולה לראש המגדל,
ורואה אותן, והן לא היו רואין אותו. היה רואה אותן מקצתן מעדרין, ומקצתן מנכשין,
ומקצתן מלקטין צרורות, ומקצתן מפנים בתים מלאים לתוך ריקנים. כלפי חשיכה אמר
המלך שלש פורעניות אני נפרע מהן, אחת שלא היה רצוני לכך, ואחת שלא היו עסוקין
במלאכתי, ואחת שהיו מפנין בתים מלאים לתוך ריקנים, אבל המעדרין והמנכשין
והמלקטין צרורות יבואו ויטלו שכרן. כך אמרו, המלך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך
הוא, הפרדס זה העולם, המגדל זה בית המקדש, הפועלין אילו בני אדם. לעתיד לבוא הקדוש
ברוך הוא אומר, מי שעמל יפה בעולמי יבוא ויטול שכרו, שנאמר איה סופר איה שוקל
איה סופר את המגדלים, איה סופר זה מלמד תינוקות, יבוא ויטול שכרו, איה שוקל זה
שוקל קלות וחמורות, יבוא ויטול שכרו, איה סופר את המגדלים זה לומד הלכות והגדות,
יבוא ויטול שכרו. וכן הוא אומר פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס, פלס זה
מקרא, ומאזני משפט אילו הדינין, לה' אילו האגדות, מעשהו זה מדרש, כל אבני כיס
אילו ההלכות. (מסכתות קטנות מסכת שמחות דרבי חייה פרק ג הלכה ו) לעומת זאת בקטע העוסק בכניסתם של חכמים לפרדס, בתלמוד
הבבלי, הפרדס הוא כינוי לעולמות העליונים והכניסה לתוכו היא בגדר העפלה לשמים
וניסיון למפגש עם האלוהות. במסכת חגיגה בשני התלמודים נאמרה רק לשון כניסה, אך
בתוספתא למסכת חגיגה יש גם לשון עליה וירידה: ארבעה נכנסו לפרדס: בן
עזיי ובן זומא, אחר ור' עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ
בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום. בן עזיי הציץ ומת. עליו הכת' או': יקר בעיני ה' המותה
לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע. עליו הכת' או': דבש מצאת אכול דייך וגו'. אלישע
הציץ וקיצץ בנטיעות. עליו הכתו' אומ': אל תתן את פיך לחטיא את בשריך וגו'. ר' עקיבה עלה בשלום וירד בשלום. עליו הכתו' או': משכני אחריך נרוצה וגו'. משל למה הדבר
דומה לפרדס של מלך ועלייה בנויה על גביו מה עליו על אדם להציץ ובלבד שלא יזין את עיניו ממנו. ועוד
משלו משל למה הדבר דומה לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג
הטה לכן נכוה באור הטה לכן נכוה בשלג מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא
נוטה לא לכן ולא לכן. (תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק ב הלכות ג, ד, ה) את הביטוי
'הציץ' יש להבין לא כמבט חטוף אלא כ'הסתכל בעיון'.1 הכניסה לפרדס
האלוהי כרוכה בסכנות רבות, ואדם המבקש לבקר בו נדרש למידה יתרה של זהירות. ר'
עקיבא מזהיר את חבריו: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש
טהור אל תאמרו מים מים!". על פסוק סתום זה יש פירושים
רבים. יוסף דן מצטט בספרו "המיסטיקה העברית הקדומה", מסורת מתוך
"היכלות זוטרתי": "היכל הששי היה נראה כמו שטורדין בו מאה אלף אלפי אלפים ריבי
רבבות גלי ים ואין בו אפילו טיפה אחת מים ואין בו אלא מאור זיו אבני שיש טהור
שהיו סלולות בהיכל, שהיה זיו נורא ממים. והלא המשרתים עומדים כנגדו, ואם אומר:
מים הללו מה טיבן, מיד רצים אחריו בסקילה ואומרים לו: ריקה, עכשיו אי אתה צופה
בעיניך, שמא מזרעם של מנשקי העגל אתה, ואין אתה ראוי לראות המלך ביופיו. אם כן,
בת קול יוצאת מהיכל שביעי והכרוז יוצא לפניו ותוקע ומריע לומר להם: יפה אמרתם,
בודאי מזרעם של מנשקי העגל הוא, ואינו ראוי לראות המלך ביופיו. אינו זז משם עד
שמפצעים ראשו במגזרי ברזל."2 השאלה אם קטע זה שימש
מקור לאמירה התלמודית, או להפך, התבסס עליה והרחיב אותה לכלל סיפור שלם, או שמא
שאבו הן התלמוד והן היכלות זוטרתי ממקור קדום שאבד, חורגת מגבולותיה של העבודה
הנוכחית, מכל מקום תאור של אבני שיש טהור הנדמות כגלי הים, אנו מוצאים גם בדברי
החכמים להורדוס שביקש לצפות את אבני השיש בזהב ואמרו לו חכמים: הנח להן כפי שהן
שדומות הן לאדוות הים. מי שלא ראה בנין הורדוס,
לא ראה בנין נאה [מימיו]. במאי בנייה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי:
באבני כוחלא, שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא. סבר
למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א) בתלמוד הבבלי שבו
נתפסת הכניסה לפרדס כמסע ממשי אל התחום האלוהי, מקבל המושג 'קיצוץ בנטיעות'
משמעות של טעות בהבנת הדברים המתגלים שם לעיניו של אלישע: מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא
דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא,
חס ושלום, שתי רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה:
מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה
בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים (ירמיהו ג') - חוץ מאחר. אמר: הואיל ואיטריד
ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה. (תלמוד בבלי
מסכת חגיגה דף טו עמוד א)
תרגום עברי: מה הוא? ראה את מיטטרון
שניתנה לו רשות לשבת לכתוב זכוויותיהם של ישראל. אמר: למורים אנו שלמעלה אין לא
ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי (עייפות). שמא, חס ושלום, שתי רשויות הן?
הוציאוהו למיטטרון והכוהו שישים שבטים של אש. אמרו לו (למיטטרון): מה הסיבה לכך
שכאשר ראית אותו (את אחר) לא קמת מלפניו? ניתנה לו רשות למחוק זכויותיו של אחר.
יצאה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים (ירמיהו ג') - חוץ מאחר. אמר: הואיל וגורש
אותו האיש מהעולם ההוא, יצא ויהנה בעולם הזה. יצא אחר לתרבות רעה. אלישע בן
אבויה, בעת שנכנס לפרדס, כלומר העפיל לעולמות העליונים, ראה שם את המלאך מיטטרון
יושב וכותב את זכויותיהם של ישראל. מכיוון שראה אותו יושב, ביטא אלישע בקול את
ספקותיו שמא מדובר בשתי רשויות ובכך החטיא בפיו את בשרו. יש כאן הקבלה ספרותית
לסיפורו של של בן עזאי שהציץ ונפגע, לאחר שלא שעה לאזהרת ר' עקיבא ואמר על אבני
השיש שהן מים.3 בפמליה השמיימית
מטטרון הוא השר הממונה על כתיבת זכויותיהם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. על פי
התפיסה התלמודית המסתמכת על הכתוב בספר יחזקאל על המלאכים "רגליהם רגל
ישרה", המלאכים אינם יושבים ואף אין להם אפשרות פיסית לשבת בגלל חסרון פרקי
ברכים. אבל מטטרון המזוהה עם חנוך המקראי אינו מלאך רגיל אלא גלגלול של בן אדם
שהגיע למעמד גבוה בהירארכיה השמיימית, ועדין שומר על חלק מתכונותיו הפיסיות
האנושיות, קרי, היכולת לשבת. אלישע, על פי הסיפור, מסיק מכך שלמטטרון יש מעמד
זהה לזה של הקב"ה, וטועה לחשוב שמדובר כאן בשתי רשויות המנהלות את העולם
וזה הוא חטאו.4 הסיפור על הענשתו של
מטטרון בגלל שהניח לאלישע לראותו יושב וכך גרם לו לטעות ובמיוחד העובדה שניתנה
לו רשות להעניש את אלישע ולמחוק את זכויותיו כנקמה על הענשתו שלו, וזאת בשעה
שמטטרון עצמו היה הסיבה לטעותו של אלישע, מעורר שאלות רבות. ספקותיו של אלישע
נובעים מהתנסויותיו הקשות בעניינים של שכר ועונש ודווקא המפגש עם עיוות דין ברמה
השמיימית עלול לערער עוד יותר את אמונתו בשכר ועונש. יהודה ליבס בספרו
"חטאו של אלישע", טוען שחטאו האמיתי של אלישע במפגש עם מטטרון לא היה
חטא שיסודו בטעות הבנה עיונית, אלא "חטא הגאוה והרהב והחוצפא כלפי שמיא, או
ביונית היבריס".5 אליבא דליביס, המלאך מטטרון מנצל את עוורונו
של אלישע ונוקם בו על ידי כך שהוא נוטע בלבו את המחשבה "שהדרך לעולם הבא
סגורה בפניו". ליבס רואה אם כך באלישע גיבור טרגי במשמעות האריסטוטלית
הקלאסית. המושג "קיצוץ
בנטיעות" מופיע בגמרא גם בהקשרים אחרים: החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור. אחרים שחבלו בו, חייבין.
והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי, פטור. אחרים שקצצו את נטיעותיו, חייבים. (משנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו) אבל מעניין יותר הוא המאמר על מעשיו של
אדם הראשון בגן עדן: ועשו סייג לתורה. לא דומה כרם שהוא מוקף גדר, לכרם שאינו מוקף גדר.
שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות,
שכך מצינו שעשה אדם הראשון: גדר יותר מן העיקר ונפל
הגדר וקצץ את הנטיעות. (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א
ד"ה) כאן מדובר על קיצוץ
נטיעות סימבולי בגן עדן, המרית פיו של הקב"ה והאכילה מעץ הדעת. אם אני מבין
נכון את המאמר הוא מתקשר לדרש הידוע על נחש והחווה. אלוהים מזהיר את אדם הראשון
שלא לאכול מפרי עץ הדעת ואדם הראשון מוסיף סייג נוסף: לא תגעו. ודווקא סייג זה
הוא בעוכריו. איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר: ויצו ה' אלהים
על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית
ב' י"ז) לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא"ל הקב"ה, אלא כך
אמר לה: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון
(שם ג' ג'). באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו. אמר: הואיל ואיני יכול
להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה: אם
לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה, הריני נוגע בו ואיני מת. אף את אם תגעי
בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע? באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו
והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ. (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א
ד"ה). הקשר הלשוני
בין קיצוץ הנטיעות בגן העדן על ידי אדם הראשון לקיצוץ הנטיעות בפרדס (המתפרש אף
הוא כפי שראינו כגן עדן) על ידי אלישע בן אבויה, אפשר שהוא רומז לכך שאלישע בן
אבויה בניסיונו לחקור במופלא ממנו, פרץ את גדר ההלכה והביא בכך לאובדנו הרוחני. רמז לכך אנו
יכולים אף למצוא בדבריו של אלישע בן אבויה עצמו, כפי שהם מובאים במסכת אבות דרבי
נתן: הוא היה אומר יכול אדם לקנות תורה בעשרים שנה ולשכחה בשתי שנים.
כיצד? ישב ששה חדשים ואין שונה לאחוריו – נמצא מחליף חכמה זה בזה. י"ב חדש
ואין שונה לאחוריו – נמצא על טהור טמא ועל טמא טהור. ח"י חדש ואין שונה – נמצא
משכיח ראשי פרקים. כ"ד חדש ואין שונה לאחריו – נמצא משכיח ראשי מסכתותיו.
מתוך שמחליף חכמה זה בזה ואומ' על טמא טהור ועל טהור טמא ומשכיח ראשי פרקים יושב
ודומם, לפי שאין חרבון תלוי אלא בראשו שנ': על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם
חסר לב והנה עלה כלו קמשונים וגו'. כיון
שנפל כתלו של כרם חרב כל הכרם: (מסכתות קטנות
מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ו ד"ה). סיפור אחר
הבא להסביר את סיבת התפקרותו של אלישע הוא הסיפור על החוויה הקשה העוברת עליו
וגורמת לו לפקפק בצדק האלוהי ובקיומם של שכר ועונש: "וכל דא מן הן אתת ליה? אלא, פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת
גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום. למחר ראה
אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת.
אמר: כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים'. איכן
היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים
ממנו: למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב, והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך" (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א). הסיפור חוזר ומופיע
בשינויים קטנים גם ברות רבה ובקהלת רבה. ברות רבה נאמר שהאירוע הראשון היה בשבת
והאירוע השני "אחר השבת", כלומר במוצאי שבת וכך גם בקהלת רבה. שינוי נוסף לעומת
הירושלמי הוא שבשני המדרשים האלה הדרשה על הפסוק מיוחסת לא לרבי יעקב כי אם לרבי
עקיבא. נראה שאין מדובר ברבי עקיבא, בן דורו של אלישע בן אבויה, אלא ברבי עקיבא
בר סיה. כך על כל פנים מפרש ילקוט שמעוני (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעד). נראה לי שהעתקת זמן
ההתרחשות לשבת ולמוצאי שבת איננה מקרית ומקורה בשתי סיבות: ראשית מצוות שילוח קן
ששכרה על פי התורה הוא אריכות ימים, נקשרת אסוציטיבית למצווה נוספת ששכרה אריכות
ימים – מצוות כיבוד אב ואם המופיעה בעשר הדיברות מיד לאחר מצוות שמירת השבת.
שנית, הדבר מתקשר לכך שאלישע בן אבויה עצמו חילל שבת בפרהסיא, הן בפגישתו עם רבי
מאיר והן בעקירת הצנון בשבת (בהמשך הוא מואשם בכך שניצל את ידיעותיו ההלכתיות
בשעת השמד (גזרות אדרינוס) כדי לגרום לסכל את התחבולות של היהודים כנגד הגזרות
שנגזרו עליהם ולגרום להם שיחללו את השבת). המעניין הוא שרבי נסים
בן יעקב מקירואן בספרו "חיבור יפה מהישועה" עושה אף הוא את החיבור
האסוציאטיבי המתבקש: האדם המטפס על הדקל מיוזמתו, הופך בגרסה שלו לבן הנשלח
על ידי אביו למלא מצווה כפולה: שילוח קן וכיבוד אב ואם. מסקנת הכפירה "איכן אריכות ימים של זה,
וטובתו של זה" מושמת לא בפיו של אלישע, אלא בפיו של האב השכול! פעם אחת ראה (אחר) אדם, שאמר לבנו: "בני! עלה אל הקן הזה, שלח
את האב ואת האם וקח את האפרוחים, כי התאוויתי לאכלם." עלה הבן משום כבוד
אביו והתשוקה לקיים שתי מצוות, שילח את האב ואת האם ולקח את האפרוחים; ולא הספיק
לרדת על הארץ והנה נשבר הסולם והוא נפל על הארץ ומת. אמר אביו: "איכן
אריכות ימים של זה וטובתו של זה". לבסוף נתגלגל הדבר שכפר (אחר) בתחית
המתים ובמציאות גמול ועונש, ויצא מן הדת.6 מבחינה ספרותית עושה
כאן רבי נסים חיבור מעניין ביותר בין הסיפור למעטפת שבתוכו הוא נמצא: השבר הקשה
העובר על אלישע, מקורו לא בחוויה סתמית של אדם שעשה מצווה ונענש אלא דווקא במעשה
בבן שבא למלא רצון אביו. בשביל אלישע הנמצא במערכת יחסים אמביוולנטית עם
אביו זוהי נקודת שבר כפולה ומכופלת. מאין שאב רבי נסים את
הרעיון להחליף את דמות האדם המבוגר המטפס על הדקל לדמות של בן צעיר הממלא בקשתו
של אביו ומדוע החליף את סיבת המוות מנכישת נחש לנפילה מסולם? סביר מאוד להניח
שעשה זאת על סמך הסיפור המקביל במסכת חולין בתלמוד בבלי. בסיפור על אלישע בן
אבויה נאמר: "ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו". רבי
יעקב מוזכר בתלמוד כמי שהתנסה בניסיון דומה מאוד לזה שהתנסה בו אלישע בן אבויה,
אך הגיב עליו אחרת. בסיפורו של רבי יעקב בר ברתיה נמצא את שני האלמנטים שרבי
נסים עשה בהם שימוש, הבן העולה על העץ במצות אביו ולא סתם אדם, ובהמשך בדיון על
הסיפור – המוות מנפילה מסולם במקום הכשת נחש. מתני'. לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע, ומה אם מצוה
קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כ"ב):
למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר על מצות חמורות שבתורה. גמרא. תניא דבי ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן
שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד
אב ואם כתיב (דברים ה) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב למען
ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה?
והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך -
לעולם שכולו טוב, ודלמא לא הוה הכי? ר' יעקב מעשה חזא; ודלמא מהרהר בעבירה הוה?
מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה; ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה? דכתיב
(יחזקאל י"ד) למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב: זו מחשבת
עבודה זרה! הכי קאמר: אם איתא דאיכא שכר מצות בהאי עלמא - תהני ליה ותגן עליה
דלא ליתי לידי הרהור וליתזק, אלא שכר מצות בהאי עלמא ליכא; והאמר ר' אלעזר:
שלוחי מצוה אינן נזוקים! בחזרתם שאני; והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקים,
לא בהליכתן ולא בחזרתן! סולם
רעוע הוה, ומקום דקבוע היזקא שאני, דכתיב:
"ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' ט"ז) אמר רב
יוסף: אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה - לא חטא, מאי חזא? איכא
דאמרי: כי האי מעשה חזא, ואיכא דאמרי: לישנא דרבי חוצפית המתורגמן חזא, דהוה מוטלת באשפה, אמר: פה שהפיק מרגליות
ילחוך עפר? והוא לא ידע למען ייטב לך - בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך -
בעולם שכולו ארוך. הדרן עלך שילוח הקן וסליקא לה מסכת חולין. (תלמוד בבלי מסכת
חולין דף קמב עמוד א)7 השימוש בדמות הבן
במקום בדמותו של המטפס הסתמי משרת את האסוציציה שבין שילוח קן לכיבוד אב ואם.
החלפת סיבת המוות של הבן מהכשת נחש לסולם שנשבר, מתחברת לנקודת המשבר
(כשם שעקירת הצנון מן הערוגה מסמלת את עקירתו של אלישע מערוגת החכמים) ולבסוף,
נפילה מסולם לאחר ניסיון העפלה מתקשרת לניסיון ההעפלה של ארבעת החכמים אל גן
העדן, הפרדס האלוהי והנפילה הכאובה של שלושה מהם. אם נחזור לסיפור
התלמודי המקורי, נראה שסיבת מותו של המטפס – נכישת הנחש מתקשרת אל הנפילה מגן
העדן – הכניעה לפיתוי. זהו מוטיב בעל משמעות מינית: אותו ארס של נחש שפעפע בגופה
של האם גורם לאלישע הבן ללכת אחרי תאוותו. שלושת החטאים של חלול שבת, רצח ותאוות
בשרים, מופיעים אצל חכמים ככרוכים זה בזה. יצר רע כיצד? אמרו י"ג שנה גדול יצר רע מיצר טוב, ממעי אמו של
אדם היה גדול ובא עמו. התחיל מחלל שבתות ואינו ממחה בידו הורג נפשות ואינו ממחה בידו. ילך לדבר
עבירה ולא ימחא בידו. לאחר י"ג שנה נולד לו
יצר טוב. שמחלל שבתות אומ' לו: רקה הכת' אומ' מחלליה מות יומת: הורג נפשות אומ'
לו: רקה הכת' אומ' שופך דם האדם באדם דמו ישפך. הלך לדבר זמה אומ' לו: רקה הכת'
אומ' מות יומת הנואף והנואפת: (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא
א פרק ט) אלישע מוצג לאורך הטקסט
כמי שחטא בכל שלושת החטאים, כמי שהלך והדרדר מדכי אל דכי: חילל שבת בפרהסיא
(רכיבה על סוס ביום שבת סמוך לבית המדרש ועקירת הצנון בשבת), רצח (הריגת הילד
בבית המדרש והריגת תלמידי חכמים, כפי שנראה להלן) וזנה (פרשת הזונה). בהמשך ישיר לפרשת המטפס מביאה הגמרא סיבה
נוספת למשבר שפקד את אלישע בן אבויה: ויש אומ' ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב
שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא
הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים
(תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א). גם כאן הסיבה היא
חוויה קשה שעברה על אלישע וגרמה לו לפקפק בסדרי עולם מתוקנים, אך החוויה נקשרת
הפעם לשבר הלאומי הכולל. רבי יהודה הנחתום הוא אחד מעשרה הרוגי מלכות וגורלו
המזעזע הוא סמל לחורבן הפיסי והרוחני שאלישע היה עד לו. מה היה יחסו של אלישע
למרד בר כוכבא? האם תמך בו בעת שעדין נמנה על שורות החכמים? קשה לדעת. הניסיון
לקשור את שברו האישי בשבר האומה, אפשר שיש בו רמז לכך שכתלמיד חכם הצטרף לרבי
עקיבא, והחזיק בדעותיו, אך תוצאותיו האיומות של המרד גרמו לו לשנות כליל את
דעותיו (הסיפור על רבי יהודה הנחתום, או במקורות מאוחרים יותר, הסיפור על לשונות
של חוצפית המתורגמן התנונה בפיו של כלב מתקשרים גם לכך שרבי עקיבא היה אף הוא
מעשרת הרוגי מלכות).8 אפשרות אחרת היא שמלכתחילה היה מתח בינו לבין
רבי עקיבא וחילוקי דעות ביחס לתועלת שתצמח מן המרד. בהמשך הסיפור הוא מוצג כמי
ששיתף פעולה עם הרומאים ועשה שימוש בידע ההלכתי שלו כדי למרר את חייהם של אחיו
היהודים.
מכל מקום סיפור זה מאחר את פרשת התפקרותו של אלישע לתקופה מאוחרת מאוד
בחייו זמן קצר אחרי כשלון מרד בר כוכבא וחורבן ביתר. אלישע היה אמור להיות אז
כבן שבעים שנה. ____________________________ 1. וראה על כך אצל יונה פרנקל בהרצאתו מ-1985, "עוד
פעם על ארבעה שנכנסו לפרדס" 2. דן
יוסף, המיסטיקה העברית הקדומה, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1989. 3. במקום
אחר בגמרא נאמר על על בן זומא שבעת שדרש במעשה מרכבה וסיפר על מה שראה בעולמות
העליונים, סבר ר' יהושע שהשגתו של בן עזאי אינה שלימה והוא שרוי בטעות ודבר זה
עתיד להביא למותו. גם כאן טעותו של בן עזאי קשורה במים, אם כי בהקשר אחר ולא כאן
המקום להאריך. א"ר יהושע לתלמידיו הרי בן זומא מבחוץ ולא היו ימים קלים
עד שנפטר בן זומא. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א) 4. סיפור גלגולו של חנוך במטטרון הוא מרתק ביותר, אך
חורג מגבולותיה של עבודה זו. גם בויכוח המרתק על משמעות המינות שאלישע נתפס לה -
האם מדובר בנטיות גנוסטיות (כפי שמנסה וייס לייחס לו בספרו "דור דור
ודורשיו"), או בנטיות לנצרות - לא אעסוק כאן. 5. ליבס יהודה, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס
וטיבה של המיסטיקה התלמודית, אקדמון, ירושלים, 1990 (עמ' 23-24). 6. רבינו נסים
ב"ר יעקב מקירואן, חיבור יפה מהישועה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ל
(עמ' ח-ט) 7. וכן
ראה גם במסכת קידושין: אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר
ברתיה, לא חטא. ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא (תלמוד בבלי מסכת
קידושין דף לט עמוד ב) 8. בספר
האגדה מצרף ביאליק משום מה, לסיפורו של אלישע המבוסס בעיקרו על מסכת חגיגה בשני
התלמודים, דווקא את הסיפור על חוצפית המתורגמן המופיע במסכת קידושין (דף לט עמוד
ב) ובמסכת חולין (דף קמב עמוד א) בהקשר לסיפור על רבי יעקב בר ברתיא וטעותו של
אחר, ולא את הסיפור על רבי יהודה הנחתום. |
|