|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
מאמרים |
|
חיפוש חיים ורה לסקי נוסח עברי: יואל פרץ הקדמה
בערב שקסיטו תאר באוזני את טקס הסמכתו של איש
רפואה חדש, הוא לא חש עצמו בטוב. רגליו כאבו והוא שכב במיטתו ואני ניסיתי להקל
על כאביו באמצעות עיסוי רגליו עד כמה שאדם לבן שלא הוכשר לכך יודע לעשות זאת.
באותה שעה סיפר הוא לי את הסיפור המובא בדפים הבאים. הוא דיבר במשך שעות ארוכות
והעיסוי היה העיסוי הארוך ביותר שעשיתי אי פעם. על אף זאת אני חוששת שהיה זה
עיסוי עלוב למדי ללא עוצמתו הגופנית והרוחנית של איש רפואה וללא עזרתם של עשבים
מסתוריים ותירס טחון קדוש ומים קדושים ונוצות מבורכות וללא תמיכתם רבת הכוח של
רגלי דובים ושיני דובים; ללא עזרתם של אם התירס הכבירה והתפילות הקדושות. היה זה
עיסוי עלוב שבעלובים של אשה לבנה מסכנה "בלתי
מלומדת", אך הוא הרגיע את קסיטו והפך אותי קשובה
יותר לסיפורו.
כאשר שבתי לבסוף לביתי בשעות הבוקר המוקדמות, רשמתי את הסיפור בדיוק כפי
שסיפר לי אותו. חודשים אחדים אחר כך שוחחנו שוב על כך ושאלתי אותו שאלות רבות על
פרטים שהושמטו בדיווחו המקורי. רבים מן הפרטים הללו ובמיוחד מה שקשור
בטרמינולוגיה נוספו בהערות שולים לרשימה המקורית ששחזרתי בה על פי מיטב זכרוני
את המלים שהזקן השתמש בהן. כיצד הופך אדם לאיש דג כפי שסופר על
ידי ה-י-טו
כל אנשי הדג של סן-חואן
עתידים להעלם כיוון שאין עוד אנשים צעירים המבקשים להצטרף אליהם. בשם אנשי דג
קוראים אנו לאלה המשתייכים לאחת מאותן קבוצות חשאיות היודעות כיצד לארגן ריקוד
וכיצד לעשות בקיווה את אותם דברים שאנדיאנים חייבים לעשותם אם רוצים הם לזכות בגשם ותירס ודלעות ומלונים ואיילים וארנבות ושלום ואם רוצים הם להיות
בריאים ואהובים וחביבים.
על אנשי הדג נמנים הקוסה והקוירנה, הקוי-יו והפינקסן, הפניו-אוקה והאואיקה וכמובן הקה או הדובים, שאתם האנשים הלבנים מכנים בשם אנשי
רפואה, אבל אנחנו קוראים להם דובים כיוון שזה מה שהם לאמיתו
של דבר. כל האנשים הטובים הללו קרויים אנשי דג. איש אינו יודע באמת על שום מה,
אבל כך הם נקראים. וכל יתר האנשים בפואבלו (בכפר)
קרויים אנשי עשב כיוון שאין הם אנשי דג וזו הסיבה שהם נקראים "עשב".
וכאשר כל אנשי הדג ימותו תעלם גם כל עדת סן-חואן ודבר לא יוותר ממנה חוץ מיונגה
-מקום האבות, בצידו השני של הנהר הגדול.
אך נותרה עדיין קבוצה אחת של אנשי דג שלא תעלם – לא כל זמן שילדי ונכדי
בחיים. אלה הם הדובים, אנשי הדג היחידים שעדין מצטרפים אליהם חברים חדשים. אם
רצונך להיעשות לדוב עליך לבקש זאת בעצמך ותוכל לעשות זאת רק אם רופאת על ידי
הדובים, או אם אתה חולה ורוצה להירפא, או אם נקראת לשרת על ידי הנפרדים
עצמם.
ישנן דרכים רבות שאדם יכול להיקרא באמצעותן. אדם צעיר יכול לחוש נוכחות
ולשמוע קול קורא מתוך החשיכה: "בני, הדובים מחכים לך. הצטרף אליהם."
או אדם שחלם זמן רב על אודות דברים מופלאים, עשוי לשוטט בגבעות שמסביב לפואבלו ולהיתקל בחפץ כלשהו ובהתבוננו מקרוב הוא עשוי למצוא
משהו מוזר לרגליו ובעת שהוא מתכופף להרימו מתברר לו שידיו אוחזות באבנים קטנות
מעוצבות באופן מוזר, או ברגל דוב, או במחרוזת של שיני דובים, או אפילו באי-י-קוויו
קדוש – צלמית אכולה מכוסה עפר של אם התירס הקדושה. ברטט, כושל הוא על פני
הגבעות בשאתו עמו אחד מאותם חפצים שאיש רפואה עושה בהם שימוש, חפצים המעניקים
לאיש רפואה כוח.
הוא אינו יכול עם זאת לשמור את המציאה לעצמו. איש אינו יכול. דברים אלה
אינם שייכים לאיש מאתנו; הם שייכים להרים שם נמצאו, לכבירים, לבעלי העוצמה,
ואליהם הם עתידים לחזור. לפרק זמן קצר בלבד ניתן לקחת דמות אבן מחוטבת או מחרוזת
דובים שנמצאו בהרים אל הזקנים בתור הוכחה לכך שאותו צעיר נקרא לשרת על
ידי הנפרדים.
מפוחד, מהורהר ומאושר בלבו, ממשיך האיש הצעיר לפסוע בגבעות על פני אבנים
ועשבים. אוחז במציאתו, בהכירו לפתע כי נבחר, כי הכוחות הכבירים קראו לו
וכי עתה יהיה עליו ללמוד דברים רבים בטרם יוכל לעשות שימוש בכוחות.
לאחר שיטוט ארוך ארוך, מלא התפעמות ורעד ושמחה כבושה, הוא מגיע אל הפואבלו, אל בית המשפחה. הוא מחביא את מציאתו ומתיישב ליד
שולחן המשפחה. אצבעותיו עשויות לדחוס את בשר האייל המבושל לתוך טורטיה (לחם תירס) אף על פי שלבו הולם בחוזקה ומחשבותיו
נודדות. אך נראה שאיש אינו מבחין בכך. הניסיון שעבר עליו הוא מפחיד, על כן עליו
לחלוק אותו עם אחד מן הזקנים היודע כיצד לנהוג בעניינים סודיים אלה.
למחרת היום משוטט האיש הצעיר על פני הפואבלו
וצרור קטן מתחת לזרועו. הוא רק משוטט בכפר. אין בכוונתו ללכת למקום מסוים, אך
נעים לטייל באוויר הבוקר הזך ולראות את חבריך ולעצור לברך אותם לשלום ולפטפט עמם
ולהמשיך לבית הבא ולעצור שוב.
הזקן עם מקלעת השער הארוכה המטאטא את חצרו הוא סבו של האיש הצעיר. כן,
הוא לבדו בבית; הנשים הלכו אל השכנים. בשקט מתיישבים הם שניהם הזקן ונכדו. הזקן
מגלגל לאיטו סגריה עשויה טבק תוצרת בית, מצית אותה ונושף את העשן. ואז מספר לו
האיש הצעיר את סיפורו, פותח את הצרור ומראה לו ומעיניו נשקפת כעין שאלה: מה
פירוש הדבר? לאן מועדות פני?
הזקן נד בראשו וזיק של אור מבליח בפניו בעת שאצבעותיו הזקנות ממששות
בדומיה את צלמית האבן הקטנה. הוא שב ומקפל את הצרור הקטן בזהירות רבה ומבקש מן
הצעיר לבוא שוב לראותו בעוד ארבע פעמים ארבעה ימים.
כל זה אירע לפני יותר מששה ירחים. הסב דיבר עם דוב והדוב קרא למנהיג
הדובים וכל הדובים ערכו פגישה שהאיש הצעיר הוזמן אליה, והאיש הצעיר שב וסיפר להם
על אודות החפץ המוזר שמצא ועל חפצו העז ללמוד יותר על הכוחות.
אנשי הדוב נדברו ביניהם ולאחר דיון ארוך הוחלט כי האדם הצעיר שמצא את
דמות האבן יורשה ללמוד דברים מוזרים רבים מאחד הדובים המבוגרים והלה יהפוך לפוקוטה שלו, כלומר 'אב למתן מים' או 'סנדק' כפי שאתם
הייתם קוראים לו, וילמד אותו דברים רבים שמקורם בזמנים קדומים מאוד.
בירחים שבאו לאחר מכן הוקנה לצעיר ידע על עשבים ורפואות, על מעברים בגוף
ועל הרבה דברים מוזרים אחרים שידועים רק לדובים, וזו הסיבה שאיני יכול לספר לך
דבר עליהם.
מקץ חודשים רבים, כאשר חשו הדובים הזקנים שהצעיר למד דיו וכי הוא מכיר את
העשבים והרפואות, המעברים והתפילות והסודות הקטנים כמו גם הסודות הגדולים מאוד,
וכאשר הגיעו בסופו של דבר לכלל מחשבה שהוא מסוגל לעבוד עם הכוחות, רק אז נקבע
היום שהכוחות ימסרו לו – הכוחות הגדולים של דוב.
שמונה ימים ושמונה לילות של הכנה קדמו להעברה הסופית של הכוחות. במהלך
שמונת הימים הללו חיים כל אנשי הדוב בתוך הקיווה
הקטנה. הם צמים - מונעים עצמם ממלח, בשר ונשים. הם שרים ואומרים את התפילות
העתיקות ועושים הרבה דברים סודיים שאת ואני לעולם לא נדע. הם עושים ומכינים מלוא
הסל חפצים מוזרים שנועדו לאיש הרפואה לעתיד. דמויות האבן הקטנות שלו מחוטבות,
נוצות נבחרות, אשבול מושלם של תירס לבן, דמותה של אם התירס, נבחר ומעוטר
במיתרים תכולים ולבנים ובנוצות נשר רכות. אבני אש מצורפות יחד עם שקיות קטנות של
תירס טחון קדוש וחפצים נוספים שאיש רפואה זקוק להם. יש להכינם ולבוחרם מחדש בכל
פעם שמקנים לאדם את כל הדברים הקדושים שרק אנשי דוב יודעים אותם, שכן לכל דוב
צריך שיהיה צרור חפצים משלו, חפצים שיעזרו לו להשיג את הכוח ושהוא ישתמש בהם בכל
פעם שיחולל דברים במטרה להיטיב עם אנשים ולהעניק להם את החיים הטובים.
כאשר דוב מת, חפציו הקדושים אינם יכולים להישאר ברשותו של שום יצור אנוש. יש
להחזירם לכבירים שלהם הם שייכים. יש לקחתם חזרה אל ההרים ולקוברם שם.
מרבית אנשי הדוב הם כמובן גברים - אבל יש גם כמה נשי דוב, יתכן שאחת או
שתים - אך הן אינן נעשות לבעלות קסם ואינן יכולות לסלק את הדברים הרעים שגורמים
לאנשים להיות חולים והן אינן שוהות בקיווה שמונה ימים
ושמונה לילות כשם שעושים אנשי הדוב. נשי הדוב עוזרות לאנשי הדוב להיות לדובים
טובים ומלאי עוצמה, הן מביאות מים לקיווה ומביאות
מזון - סוג המזון שדוב יכול לאוכלו כאשר ברצונו להיות לבעל קסם: תירס מתוק
ופירות מיובשים; והן יכולות לטאטא את הרצפה ולשיר ולומר את התפילות העתיקות או
לעזור בהכנות הכרוכות בצביעת התירס הקדוש הטחון. זה מה שנשי דוב עושות, אך נותרו
רק מעטות מאוד - אחת או שתים כפי שסיפרתי לך.
לאחר שהדובים שהו במקדש הפנימי במשך שמונה ימים, מוזמנים שארי בשרו
הקרובים של האיש העתיד להיות לדוב, באופן רשמי אל הקיווה
ואין זה משנה אם הם אנשי דוב או אנשי עשב. כל אדם בפואבלו
החפץ לעטות את השמיכה יכול לבוא אף הוא ולחזות כיצד נהיה אדם לדוב. וכמעט כל אנדיאני טוב בא. יתכן שישנם אנשים ספורים שהלכו לעבוד בערים
הגדולות ושאלו בעצותיהם של רופאי האנשים הלבנים ואחדים מהם כבר אינם מייחסים לכך
חשיבות. אך כל האינדיאנים הטובים באים, כפי שסיפרתי לך, כל אלה שעדין אכפת להם
ואשר אינם יראים בלבם. היה פעם אדם בשם אייל-גדול, זקן שבנו התעתד להיות
לדוב. אייל-גדול היה לפני שנים רבות מאוד עושה-שירים. הוא עשה
שירים יפים. שירים הגורמים לתירס לצמוח ולרוח לנשוב, שירים למרוצי הגשם ושירים לריקודי
הפרפר. אבל אז ארע משהו לאייל-גדול. היה זה זמן קצר לאחר שאשתו הסתלקה אל 'החגיגה
הגדולה'. אשתו של אייל-גדול מתה, כפי שאתם האנשים הלבנים אומרים זאת, ומכאן
ואילך לא שב הוא להיות כפי שהיה. הוא התמכר לשתייה ולא עשה יותר שירים.
אייל-גדול לא הלך אל הקיווה בעת שבנו עמד להיות לדוב.
הוא בכה כיוון שחשש לבנו, או אולי לעצמו. ואכן מסוכן הדבר להיות לדוב, מסוכן
ומפחיד כיוון שעליך לרכוש את הכוח ולהלחם במכשפות וברוחות הרעים. עליך להיות
חזק, אסור שלבך ירטט. אך לבו של אייל-גדול היה מלא
פחד. משום כך בכה ולא בא אל הקיווה לראות את בנו הופך
לדוב.
אך רבים אחרים באו אל הקיווה באותו לילה,
גברים ונשים וגם ילדים עטויים בשמיכותיהם טיפסו וירדו בסולם וכל אחד נושא עמו
מעט תירס טחון בתוך סל קטן או מטפחת. נשים וילדים יושבים לאורך הקיר סמוך למקום
האח. הגברים מתיישבים בצד הנגדי, אף הם סמוכים לאי-ו-פין. למעשה כל הפטובה – אנשי הדג, באים לשם – הן אנשי הדג והן נשות
הדג - והם מביאים את האדם המתעתד להיות לדוב. אנשי הדוב והדוב לעתיד אינם עוטים
שמיכות. הם אינם עוטים דבר, להוציא אזור החלציים שלהם. הדובים מתיישבים כשגבם
נסמך לקיר הקצר שממול לסולם והאי-ו-פין, כך שציור התירס שכבר הותווה נמצא
לפניהם. הליצנים קובעים את מושבם סמוך למזבח בפינה משמאל לדובים בעוד שיתר אנשי
הדג מתיישבים לימינם של הדובים לצד הקיר הארוך.
כל אחד מראשי קבוצות אנשי הדג מביא עמו את קערת מי הרפואה שלו ואת צרורו.
הוא מניח ארצה את האגם, מתיר את הצרור ומניח לפניו את אם-התירס
הקדושה, את הרעשן שלו, שתי הנוצות הארוכות והאבנים. כדי לחזקם ולהגדיל את קדושתם
הוא מזין את האי-י-קוויו בתירס טחון קדוש.
הדובים נהגו בתשומת לב רבה בשרטטם את ציורם הגדול העשוי תירס לבן טחון,
על רצפת הקיווה. אתה יכול להבחין בתוכו בפרח-הענן
הקדוש עם הגשמים הטובים היורדים ממנו. לאחר שסיימו מכיני ציור הקמח את
מלאכתם מוצבת הקערה הרחבה של מי הרפואה בדיוק במרכז.
אחד אחר השני פותח כל איש בתורו את נרתיק העשבים שלו, מכניס לפיו עשב קטן
ולועס אותו. הוא מזליף מעט מזה לתוך קערת המים הקדושים ובולע את היתר. כל אותו
זמן ממלמלים כל הדובים תפילות לאלים לבוא לעזרתם; אך אינך יכול להבין אותן כיוון
שרק אנשי הדוב מכירים תפילות אלה.
חצים רבים נוספים הונחו על גבי ציור התירס, חפצים שיסייעו לדובים לרכוש
את הכוח. צורות אבן קטנות, אבני אש, נוצות וכפות דובים. בין כל שתי כפות דובים
הם מניחים אי-י-קוויו, קלח מושלם של תירס לבן מקושט במיתרי תכלת ובנוצות
נשר רכות. האי-ו-קוויו, או אם התירס הקדושה, היא שמעניקה כוח לדובים. לכל דוב
צריך שיהיה האי-י-קוויו שלו שאם לא כן לא יוכל להיות לבעל קסם.
כאשר נוטל דוב את הא-י-קוויו מתוך מיכל הקנים שלו, בטרם יניחו על גבי
המזבח, הוא מניף אותו לצד מזרח, לצד מערב, לצד דרום ולצד צפון ולכיוון השמים -
האב, והארץ - האם, וממלמל את תפילותיו. רק אז הוא מניחו לפני ציור התירס. כך
נוהג הוא גם בכף הדוב, בנוצות ובדמויות האבן ובמחרוזת הדוב שהוא עונד לצווארו
בזמן שהוא אומר את התפילות. הוא מאכיל בתירס טחון את האי-י-קוויו כשם שעשו כל
מנהיגי אנשי הדג. לכל קבוצה מקבוצות אנשי הדג יש אגם משלה - לקווירנה ולקוסה ולכהן הצייד
ולכוהנות ולכל אחד מהקציקים (מנהיגי הכפר). יכולים
להיות ששה או שמונה אגמים קטנים, אך אף אחד מהם אינו גדול ומלא עוצמה כמו זה של
הדובים. הפוקוטה שתפקידו להציג
את האדם המתעתד להיות לדוב, משרטט שביל של תירס טחון קדוש ממרגלות הסולם ועד
למקום המים סמוך לדובים. שביל נוסף של תירס טחון, קצר יותר, מסתעף אל האגם של
הליצנים.
כאשר כל אחד מן הנוכחים נמצא במקומו הנכון, מתחילים כל אנשי הדג לשיר.
הדובים שרים את שיריהם והקוסה והקווירנה שרים שירים אחרים וכך עושים קציק החורף וקציק הקיץ
וכהן הצייד והקוויו - כל אחד שר את שירו שלו.
על אף העובדה שכל השירים האלה שונים אחד ממשנהו הם שרים אותם באותו זמן עצמו
ומנענעים ברעשנים וכל השירים השונים הללו מרבים ומחזקים את כוחם.
הדבר נשמע מוזר ומסתורי, ואתה כמעט חש כאילו כוח מסוים חודר גם לתוכך. אך
למרות המולת הרעשנים וכל המנגינות הרבות אתה מרגיש בתוך לבך שזהו שיר טוב ואתה
יודע שעליהם לשיר אם אדם עומד להיות לדוב, כיוון שהשירים הרבים של קבוצות אנשי
הדג מחזקים את לבו ומסייעים לו להיות לבעל קסם.
הם עסוקים עדין בנענוע הרעשנים, בשירה ובייצור כוח בעת שאחד מן הדובים קם
על רגליו. זהו פוקוטה, האב למתן מים שתפקידו
להציג את המתעתד להיות לדוב. הוא מתחיל לרקוד לבדו בדיוק מול ציור הקמח. הוא
מרים את האי-י-קוויו, אם התירס הקדושה ובאוחזו אותה בידו הימנית הוא מנדנד אותה
בזרועו לצדו הימני בדיוק מעל שביל התירס הטחון וחזרה. אתה יכול כמעט לחוש כיצד
הוא דולה משהו מן האלוהות הגדולה מתוך שביל קמח התירס אל תוך האי-י-קוויו.
בהניפו את זרועו מאחורי גבו חולפת האי-י-קוויו שוב על פני שביל התירס ומברכת
אותו. באם התירס יש כוח כמו גם בשביל התירס וכאשר הם באים במגע קרוב אחד עם השני
מתעצמים כוחותיהם וקדושתם ואתה חש באיזה מקום חצתה אם התירס את השביל גם אם אינך
יכול לראות זאת. האב למתן מים מניף את רגלו והולם בקרקע וגופו מתנועע בקצב. הוא
מניף את זרועו עם אם התירס הקדושה קדימה ואחורה, תמיד מעל שביל התירס, בכוח אך
לא בחיפזון. הוא עושה זאת ארבע פעמים בעוד אנשי הדג מרעישים ברעשנים ושרים את
שיריהם הרבים.
לבסוף מניח הפוקוטה, הסנדק, את האי-י-קוויו
מאחורי ציור התירס, מרים את שתי הנוצות הגדולות וטובל אותו במים הקדושים. באוחזו
אותן בידו השמאלית וברעשן בידו הימנית, הוא מרקד כנגד האגם, מניף רגליו ורוקע
בקרקע, מנענע את גופו, מטלטל את הרעשן ומניף את זרועו האוחזת בנוצות הגדולות
קדימה ואחורה אל מאחורי גבו מעל שביל התירס הטחון.
כל אנשי הדג מתמידים בשירתם כל אותו זמן - כל קבוצה והשיר המיוחד לה והכל מטלטלים את רעשניהם בעת
שהדוב הסנדק ממשיך להניף את הנוצות ארבע פעמים לכל אחת מרוחות השמים מעל שביל
התירס הטחון.
משהניח הפוקוטה את נוצותיו על גבי ציור הקמח,
הוא מרים מצקת עשויה מחצי דלעת. הוא משקיע אותה בתוך האגם על מנת ליטול מעט מים
קדושים עם כל הטוב הצפון בהם. אחר כך הוא מניף את המצקת עם המים קדימה ואחורה
בדיוק לאורך שביל התירס. בעת שהוא מרים רגל אחר רגל ורוקע בקרקע ומנענע את גופו,
הוא מנדנד את המים הקדושים ארבע פעמים על פני השביל הקדוש וכל אנשי הדג ממשיכים
להרעיש ברעשנים ולשיר את שיריהם השונים ואינך יכול שלא לחוש מעט מן הכוח בעצמך
גם אם אתה שייך רק לאנשי העשב.
פעם רביעית מרים הפוקוטה משהו מעל גבי המזבח –
אפשר שזו כף דוב. הוא רוקד עם כף הדוב אחוזה בידו ומניף אותה ארבע פעמים על פני
השביל של התירס הטחון הקדוש כדי לחזק את השביל ולהגביר את כוחה של כף הדוב.
בסופו של דבר, כאשר חדלו מרבית אנשי הדג לשיר ורק הליצנים עודם שרים,
נוטל הדוב הסנדק מקטרת מעל גבי המזבח – המקטרת מולאה כבר מראש – מדליק אותה
ומתחיל לפסוע מן האגם על גבי שביל התירס הטחון אל עבר האי-ו-פיו. בפוסעו הוא נושף עשן ממקטרתו כדי לטהר את השביל. משסיים הפוקוטה לפסוע דרך הקיווה הוא שב
מאחורי האי-ו-פיו אל ציור התירס של הדובים ואז קם מנהיג הקוסה
ממקומו, מרים מקטרת אחרת ובעודו מפסיע דרך הקיווה אל
האי-ו-פיו וחזרה לאגם, נושף גם הוא עשן על מנת לטהר את השביל. לעשן ממקטרתו של הקוסה יש ריח של טבק תוצרת בית אך כאשר הפוקוטה
חולף לידך, ריח המקטרת שלו הוא חזק ומוזר.
לאחר שטוהר השביל מרים האב למתן מים ארבע נוצות מעל מזבח התירס הטחון,
שתים בכל יד. הוא מניף את זרועותיו מעל כתפיו ומחזיק אותן כך שקצות הנוצות
משתלשלות מאחרי גבו סמוך לראשו. האדם המתעתד להיות לדוב קם ממקומו, ניצב
מאחוריו, מרים זרועותיו ונוגע בקצות הנוצות שבידי הדוב הזקן. כל אותו זמן
ממשיכים הליצנים לשיר את שירם המוזר. עכשיו מתחיל גם הפוקוטה
לפסוע לאיטו על גבי שביל התירס הטחון. דרך הקיווה
פוסעים הם מאחורי האי-ו-פיו ושם הם נעלמים בטפסם במעלה הסולם. בעקבותיהם פוסע
דוב נוסף, אך הוא אינו צועד על גבי השביל. בעוד הכל
מחכים לשובם ממשיכים הליצנים בשירתם.
לבסוף חוזר הדוב שיצא אחרון. הוא פוסע מאחורי האי-ו-פיו וחוזר למקומו
מאחורי האגם. שובו מבשר לאנשים כי האב לניסוח המים והאדם המתעתד להיות לדוב
הגיעו אל הפתח העליון של הקיווה וכי הם מוכנים לרדת
בסולם. לפתע נשמע קול רעש מחריש אוזניים מן הטיפידי
טקדי – פתח הקיווה –
בעת שהסנדק משמיע קולות רעם בהולמו ברגלו. לאט לאט
יורד הוא בסולם ובעקבותיו האדם המתעתד להיות לדוב. אך
אינך יכול עדין לראותו שכן אחדים מאנשי העשב הניצבים סמוך לסולם "מעמעמים
את האורות". בזרועותיהם הפרושות הם אוחזים את שמיכותיהם מתוחות מאחורי גבם
ויוצרים מסך מושלם של שמיכות ודבר זה נקרא "לעמעם את האורות".
עדין בלתי נראה לעין, ממקומו במרומי הסולם, שואל הדוב הסנדק: "סני קסו?" 'האם הכל בסדר הלילה?' (שמתפרש פחות או יותר כ"ערב
טוב").
"ערב טוב לכם הכבירים."
"ערב טוב לכם הכבירים האבהיים."
"ערב טוב לכם הכבירים האימהיים."
"סני קסו. האם
הכל בסדר אצלכם, בניהם של הכבירים?"
מרצפת הקיווה צועקים הכל,
אנשי הדג ואנשי העשב את התשובה: "כן!"
ברדתו מן הסולם פונה הפוקוטה אל מנהיגי אנשי
הדג, היושבים כולם לפני מזבחותיהם, וקורא להם ביראת כבוד בזה אחר זה בשמותיהם
הטקסיים.
"פנ-יו-אוקה,
האם אתה שם למטה?"
"האן. (כן)'"
"פנ-יו-אוקה,
האם אתה שם למטה?"
"כן"
"פנ-יו-אוקה,
האם מוכן אתה להעניק טוב?"
"כן"
"טוב ויפה. ועתה, יש עמי כאן ילד לכבירים. האם תרצה לקבלו
ולאמצו?"
"כן"
באורח דומה פונה הוא אל כל ראשי אנשי הדג איש אחר רעהו: קציק החורף, הדוב המנהיג, ראש הקוסה
וראש הקווירנה, כהן הצייד והאשה
הכוהנת; אל כל אחד מהם הוא פונה ושואל: "האם אתה שם למטה?" "האם
מזבחך בנוי?" "האם מוכן אתה להעניק טוב?" "האם תרצה
לאמץ ולקבל את ילדם של הכבירים שעומד אני להציג בפניך?" ולבסוף שואל
הוא את אנשי העשב:
"אתם ילדי הכבירים כלום נמצאים אתם שם למטה?"
"כן!"
"האם נכונים אתם לחפש חיים?"
"כן!"
"אני מביא עמי ילד מילדיהם של הכבירים. האם תרצו לקבלו
ולאמצו?"
"כן" ועכשיו,
מאחורי מסך השמיכות מובל זה המתעתד להיות לדוב דרך הקיווה.
שוב נוגעות ידיו בנוצות שהאב לניסוח המים אוחז על כתפיו מאחורי גבו. לאטם פוסעים
הם על שביל התירס הטחון, בהניחם רגל אחר רגל עד שהדוב לעתיד ניצב מול אגם אנשי
הדוב. הוא עוטה עתה על גופו חצאית עשויה מסיבי יוקה
קצרים. פניו אינם צבועים אבל הפא – נוצה מבורכת רכה – קלועה בשערו
ומשתלשלת על מצחו. צווארו חשוף שכן הוא לא קיבל עדין את מחרוזת הדובים. הוא כורע
ברך למחצה כשפניו לעבר האגם והדובים.
עתה מתחילים הדובים לשיר שוב. אך אינך יכול להבין את המלים של שיריהם שכן
רק אנשי הדוב יודעים אותן. לצלילי השירים הללו מתחיל הפוקוטה
לרקוד סביב המתעתד להיות לדוב. הוא רוקד בפסיעות משתנות. באוחזו את האי-י-קוויו
בידו הימנית הוא נוגע בדוב לעתיד ארבע פעמים עם אם התירס הקדושה. כאשר הוא שב
ומניח את האי-י-קוויו על גבי ציור התירס, הוא נוטל שתי אבני אש, אחת בכל יד,
ורוקד שוב סביב הדוב לעתיד המוסיף לכרוע ברך, בעוד יתר הדובים שרים את שיריהם.
שירים שרק הדובים יכולים לשיר ולהבין. אלה הם אותם שירים שהדובים שרים כאשר הם
מסלקים את הדברים הגורמים לאנשים להיות חולים. האב למתן המים רוקד סביב הדוב
לעתיד, מחכך את אבני האש זו בזו ואז שולח לפתע את ידיו קדימה לעבר הדוב לעתיד.
אבני האש נוגעות בו - דומה כאילו הן מכות בו - ובכל פעם שהוא מוכה על ידן קופץ
הדוב לעתיד באוויר כאילו נפגע על ידי ברק. דבר זה קורה ארבע פעמים.
כשהניח הפוקוטה את שתי אבני הברק על ציור
התירס הוא נוטל את המקטרת ושב ומצית אותה ונושף את העשן לארבע הרוחות לכיוון
השמים ולכיוון אמא אדמה. ואז מוסר הוא את המקטרת לדוב
לעתיד וזה שואף ממנה שאיפה ממושכת ולפתע הוא נופל על צידו כאילו התעלף. האב למתן
המים תופס אותו בנופלו, מרים אותו ותומך בו כדי שלא יפול שוב כיוון שאסור לו להיחלש עכשיו כשהוא עומד לרכוש
כוחות קסם. ועל כן אומרים כל אנשי הדג לדוב לעתיד: "היה גבר. היה אשה."
וכל אנשי העשב אומרים לדוב לעתיד: "היה גבר. היה אשה."
אחד מן הדובים שואל את הדוב לעתיד: "האם אתה גבר?" והוא משיב:
"כן" "האם אתה אשה?" והוא עונה
שוב: "כן". הסנדק שלו אומר לו אז: "אם הנך גבר ואם הנך אשה תוכל להיות לדוב."
בהדרגה שבים לאיש המתעלף כוחותיו. הוא מתרומם ועומד על רגליו וכל אחד
יודע עתה כי הוא רכש כוחות קסם. הוא הפך עתה לדוב. המקטרת עדין נתונה בידו ובעוד
הוא נושף מעט עשן כלפי מעלה, מתחיל הוא לנופף בידיו בפראות ולפתע כל פלג גופו
העליון וזרועותיו מתרפים באחת וצעקת הדוב המוזרה שלו מהדהדת בכל הקיווה: "קסה-אקסה-קסה-אקסה."
כל אחד יודע שברגע זה עצמו הוא רכש כוחות קסם. הוא היה לדוב.
באותה שעה לערך מציבה אחת מנשות הדוב מרקקת חרס בדיוק לפני ציור התירס.
האב למתן המים נוטל עתה את הדוב החדש בזרועו ומוליך אותו סביב סביב בעוד הדוב
החדש מתחיל לרפא אנשים ולנהום כמו דוב אמיתי: "קסה-אקסה-קסה-אקסה."
זהו קול חזק, מלא עוצמה ומפחיד. איש אינו יכול לנהום כך כאשר יש לו משהו בתוך
פיו. משום כך אני יודע שהדוב באמת מוצץ אבנים מתוך גופם של אנשים. הוא מרים את
ידיו כך שהכל יוכלו לראות שידיו חשופות וריקות, ואז,
מתוך גופם החולה הוא מושך פיסות וחומר מוכי לבן בגודל של כדור שלג. ראיתי זאת
בעיני שלי. הוא רוקק את האבנים שמצץ מתוך האנשים אל ידיו הפרושות של הפוקוטה וגם מעביר אליו את פיסות הבד והחומרים הספוגיים
האחרים שגרמו לאנשים להיות חולים. הפוקוטה מציג דברים
אלה סביב סביב כך שהאנשים יוכלו לראותם. לאחר מכן
משליך הפוקוטה את כל החומרים הללו לתוך מרקקת החרס
הניצבת בדיוק בחזית ציור התירס. הכל רואים כיצד הדוב
החדש מרפא אנשים. זוהי הרגשה כבירה וטובה להיות מרופא על ידי דוב ואתה יכול לחוש
שמץ מזה בעצמך בעת שאתה מתבונן בדוב בעל קסם.
לאחר שריפא הדוב החדש ששה או שמונה אנשים הוא מתחיל לאבד את הקסם שלו.
הוא נראה עייף מאוד וכמי שלא ישן במשך כמה לילות. הפוקוטה
מוליך אותו חזרה לצידו הימני של ציור התירס, פורש שמיכה סביב כתפיו ומושיבו. כל
יתר הדובים מתחילים לשיר שיר חרישי בשפה שרק אנשי הדוב יכולים להבינה.
מרקקת החרס שלפני האגם היא עתה סדוקה וקרוב לודאי אף שבורה מאחר וכל
האבנים שנמצצו הושלכו לתוכה בכוח רב.
אחת מנשות הדוב מטאטאת את שברי החרס וכל האבנים ופיסות הבד והחומר המוכי שהדוב החדש הוציא מתוך האנשים החולים. כל זאת היא
מטאטאת ואוספת לתוך מטפחת שקצותיה נקשרים למעלה לכעין
שק. תירס טחון נזרה על גבי השק ואחד מן הדובים מנער אותו ומנדנד אותו צפונה, דרומה,
מזרחה ומערבה על פני ציור התירס הטחון בעודו לוחש עליו משהו בעל עוצמה רבה שעשוי
להסתיים בצורה כזו: "מי יתן וכל המחלות והרוע
יסתלקו אל הנווחים ואל אדמות הנווחים."
שנים מן הדובים נושאים את השק עם כל הדברים הרעים שבתוכו אל מחוץ לקיווה, אל מחוץ לפואבלו, אל
הנקיק או מאחורי בית המחסה אל השדות שאנו מכנים בשם לוס
צ'יקוס.
לאחר שהדוב החדש נח קמעא ושוב אין לו קסם, הוא חוזר ופוסע לפני האגם,
פניו אל האנשים. בעוד אנשי הדג ואנשי העשב כולם מתבוננים בו, מוסר הפוקוטה לדוב החדש סל קלוע עם כל החפצים שדוב נזקק להם כדי
להיות בעל קסם ולרפא אנשים. בסל יש רעשן ורגל דוב ומחרוזת דובים ואם תירס קדושה,
אי-י-קוויו שעטופה יחד עם תירס טחון ונוצות מבורכות, בעור אייל ובמעטה נוסף של
קנים קלועים. יש בסל גם אבני אש ודמויות קטנות וכמה נרתיקים קטנים עם תירס טחון
וקס-יה נוסף ועשבים טובים. כל החפצים הללו ניתנים לדוב החדש כדי שישמרו בידיו כל
ימי חייו וישמשו אותו בכל פעם שהוא נהיה בעל קסם. לאחר מותו של איש דוב יקברו
החפצים הקדושים שלו בגבעות במקום שאיש לא יוכל למוצאם חוץ מן הרוחניים
עצמם וכך הם מוחזרים לבעליהם החוקיים כפי שכבר סיפרתי לך.
לאחר שקיבל הדוב החדש את הקס-יה שלו עונדים את
מחרוזת הדובים לצווארו וכל אנשי הדוב ונשות הדוב עומדים על רגליהם ומקיפים אותו
ושרים שוב את שירי הדובים בשפת אנשי הדוב. לאחר זמן מה מתיישבים אנשי הדוב,
גברים ונשים מאחורי האגם ובעוד הם שרים
הם מתחילים לקרוא בשמותיהם של כל ראשי הכוהנים - בכל פעם מנהיג אחר. כאשר נקרא קציק הקיץ הוא נוטל את אם התירס הקדושה שלו מעל המזבח שלו
ומתקדם אתה לכיוון הדוב החדש. הוא מניח את אם התירס על כתפו הימנית של הדוב
החדש, אחר כך על כתפו השמאלית ולבסוף על ראשו ואז הוא שב ומניח את אם התירס חזרה
באגם שלו. אחר כך נקרא קציק החורף על ידי הדובים. גם
הוא מתקרב אל הדוב החדש עם אם-התירס שלו ומניח אותה על ראשו וכתפיו של הדוב
החדש. איש איש בתורו נקראים אנשי הדוב וכל אחד מהם
מניח את אם-התירס שלו על הדוב החדש כדי להעניק לו עוצמה. גם אלה מבין אנשי הדג
שאינם מנהיגים ואין להם אם-תירס משלהם, גם הם נקראים ומניחים ידיהם על הדוב
החדש, על כתפיו ועל ראשו להעניק לו עוצמה. לבסוף נקראים המושל ועוזריו וכל אחד
מהם נוגע אף הוא בדוב החדש. המושל עושה זאת עם מטהו כי זה החפץ שמעניק לו עוצמה.
לאחר שכל אנשי הדג והמושל וצוותו נקראו על ידי הדובים והכל
הניחו עליו את ידיהם או את מטותיהם או את אם-התירס הקדושה, חוזר הדוב החדש
למקומו מצדו הימני של האגם.
אחד מן הדובים מניף את קערת המים הקדושים ובאוחזו אותה בידו האחת, בעוד
ידו השניה אוחזת בדמות אם-התירס הקדושה, הוא מציע לכל
אחד מן הנוכחים לשתות מן האגם במילים האלה:
"האכילו את זרועותיכם ורגליכם
עם מים קדושים אלה
של אם התירס הכבירה שלנו.
מי ייתן ותהיו אהובים וחביבים
ותעלו ותשיגו את היעוד
שהוצב עבורכם
ותזכו לחיים של שפע."
ברגע זה נכנסים קרוביו של הדוב החדש עם סל מלא מאכלים. יש שם קמח ולחם
ומאכלים מבושלים מסוגים רבים, סלים וקעריות רבות. הם מציבים אותם בדיוק לפני
ציור התירס במקום שסולקה ממנו זמן קצר קודם לכן המרקקה. המאכלים שהובאו על ידי
קרוביו של הדוב החדש שייכים לאב מתן המים שלו. הפוקוטה
מחלק את המזון בין הדובים והמנהיגים האחרים של אנשי הדג. באותה עת עצמה מושמעים
נאומים ארוכים ויפים ומלות הודיה על ידי מנהיג הדובים ועל ידי דוברו של האדם
שהפך זה עתה לאיש דג. הדובר פונה ביראת כבוד אל כל אנשי הדג ומגולל את הסיפור
שהוביל למאורע הנוכחי – כיצד נקרא האיש הצעיר לשרת על ידי הרוחות, כיצד חשב על
כך והגה בדבר עמוקות ולבסוף דיבר עם הוריו בדרך הראויה. הם חשבו על כך עמוקות
וניגשו אל הסמכויות המתאימות ביראת כבוד בדרך שתוארה. סבו של האיש הצעיר פירש את
קריאתו והסביר כיצד זקוקים לו האלים. אנשי הדוב פרשו חסותם על האיש הצעיר ולימדו
אותו את הדברים שעל דוב ללמוד והם שהחליטו מתי עתיד הדוב החדש לקבל את כוחו.
לפני שמונה ימים הם פרשו להתבודדות בתוך הקיווה.
הלילה הוא התקבל על ידי כל אנשי הדג ועל ידי כל אנשי העשב – הוא נהיה לבעל קסם
והפך לחבר בקבוצת הדובים. "בחושבנו על כל אשר עשיתם למענו, אנו מציעים לכם
מזון זה."
הדובר פורס חתיכה קטנה של מזון ומציע אותה לרוח הנפטרים בפזרו אותו בידו
השמאלית על רצפת הקיווה: "חלקו עמנו מזון זה,
אתן הנשמות הנפרדות... ועתה הבה ונבנה את זרועותינו ואת רגלינו (כלומר נאכל).
מנהיג הדובים מקבל את המזון ונושא נאום ארך שהוא מאשר בו את דברי הדובר
הראשון:
"כן, אמת הדבר, אדם צעיר זה אכן נקרא. הוא הגה בכך ודיבר עם הוריו
שהרהרו בדבר והלכו לראות את אנשי הדוב. הם הכינו את הטקס, פרשו להתבודדות למשך שמונה
ימים. צמו ואמרו את התפילות ועשו הרבה דברים טובים וחשובים. הלילה התקבל הדוב
החדש על ידי כל אנשי הדוב ועל ידי כל אנשי העשב. הוא הפך לבעל קסם, הוא היה לדוב
והוא עתה חבר מן המניין בחברת הדובים. אנו מודים לכם על המזון שהגשתם לנו ואנו
ניקח מאותו דבר הבונה את זרועותינו ואת רגלינו."
מנהיג הדובים פורס אף הוא חתכת מזון ומציע אותה לרוחות: "חלקו עמנו
מזון זה, אתן, נשמות הנפרדים."
בינתיים מטאטאות כמה נערות את מה שנותר מציור התירס של אנשי הדג ואחת
מנשות הדוב זורקת את השאריות אל האח שבקיווה. הדובים
וכל יתר אנשי הדג מתחילים לצרור מחדש את כל החפצים הקדושים שהעניקו להם כוח.
כאשר מסתיים כל זאת והמזון חולק כיאות, מודיע מנהיג הדובים: "זה
(הפתח) פתוח." והכל, והדוב החדש בכלל, מטפסים
בסולם אל מחוץ לקיווה ושבים לבתיהם.
בערב שלמחרת מתקיים טקס ריפוי נוסף בקיווה.
הדוב החדש הופך שוב לבעל קסם ומרפא אנשים והפעם ללא עזרת הפוקוטה.
לטקס השני מוזמן כל אחד בפואבלו, ובא אליו כל מי
שברצונו לחפש חיים. ___________________________ מתוך
ספרה של Vera Laski "חיפוש
חיים" Seeking
Life בהוצאת
American Folklore Society, Philadelphia, 1958. |