מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף מאמרים מאמרים
דרך אחרת לדעת - עולמו של זמר אפוסים כאשר הייתי ילדה קטנה, שאפתי להינשא על כנפי הסיפור. דימיתי לעצמי אוהלים, מדורות, חצרות ושווקים שמספרי סיפורים אקזוטיים מתאספים בהם. הייתי צועדת ברחובותיה של ברוקלין, מבקשת אחר המקום הזה וחוזרת מאוכזבת הביתה. אמי, ששימרה סיפורים, מוסיקה וסודות מן המטבח הרומני, הרגיעה אותי: "את יכולה לבקר שם במשחק או בחלומות שלך." אבל אני לא הסתפקתי בכך. גדלתי והייתי למספרת סיפורים ואני שמחה לבשר לכם שאומנות הסיפור מצאה שוב את מקומה בחוד החנית של האומנויות בנות זמננו. אין זה דבר מפתיע. בעידן הנוכחי של תקשורת המונים, תקשורת שהיא לעתים קרובות בלתי אישית, אנו צמאים לדרכים של ידע שיעניקו לנו תמיכה רוחנית והתנסות ישירה, וזה הדבר שאומנות הסיפור במיטבה יכולה להציע. אלף שנים לאחר שהומרוס העלה על הכתב את האודיסיאה שנמסרה קודם לכן מפה לאוזן, עדין מוצאים אנו עניין בהרפתקאותיו של אודיסיאוס, גיבור האפוס. הם נוגעים ללבנו בעת שאנו קוראים אותן או צופים בהן על הבמה או בסרט, ועם זאת, לאמיתו של דבר הביצועים הפסיביים הללו הם רק צל חיוור של האזנה לסיפור החי כפי שהוא מסופר ומושר. הברד (זמר האפוס) השר את שירי הומרוס מזכיר לנו ש"אין בחיים חסד מתוק יותר משמיעת סיפור". בחצרו של המלך אלקינוס מפניקיה, שזמר האפוסים שר בה את סיפורו, לא היו לא ספרים ולא טלוויזיה, ואף לא סרטי הקלטה שניתן לעוצרם ולגלגלם לאחור. כל התמונות והדימויים נוצרו באופן בלעדי בדמיונו של כל אחד מן המאזינים ולא הוגבלו ליצירה של מחבר יחיד או במאי יחיד. כוחו של קשר מתוק זה בקע מקול של אדם אחד ומצליל של נבל . כל מאזין היה מסומר למקומו בקשב חסר זמן. ערנות הייתה תמצית הכל, כיוון שנפילה אל תוך השינה משמעותה הייתה איבוד החוט המוביל של הסיפור. שלוות נפשם של המאזינים הייתה תלויה בשובו בשלום של אודיסיאוס, כיוון שכל אחד מן המאזינים הפך הוא עצמו תוך כדי האזנה לגיבור האפוס. ביסודו של דבר אפוס הוא סיפור המפיח חיים בפרשת לידתו, הרפתקאותיו ומותו של גיבור, ועלילותיו של אותו גיבור מדגימות את האיכויות האנושיות הנשגבות ביותר. ג'וזף קמפבל בספרו "The hero with a thousand faces" (הגיבור בעל אלף הפנים), מסביר כי אפוס הוא חולית הקישור בין המיתוסים (הסיפורים הסמליים העמוקים של הבריאה) לבין הופעתה של היסטוריה אנושית. "ההיסטוריה שוב אינה מונעת בכוחם של תהליכים מיתולוגיים חסרי זמן", כותב קמפבל, "אלא על ידי גיבורים, אנושיים באופים פחות או יותר, שבאמצעותם מוגשם גורל העולם." רבים מן האפוסים הגדולים בעולם אשר ללא ספק מוכרים לכם, הועלו על הכתב וזכו למהדורות ספרותיות: האודיסיאה ביוון, גלגמש במזרח התיכון, הראמאיאנה והמהבאראטה בהודו, הַפּוֹפּוּל ווּ במקסיקו וגֵסַר לִינְג בטיבט, אם להזכיר אחדים מהם. אך המפתח להפעלת הכוח היסודי במיתוסים ובסיפורים שוכן בהאזנה. כפי שמרגרט מיד הזהירה אותנו, אסור לנו לאבד את הקשר עם "הדמיון הפורה" הנשמר בחיוניותו על ידי "האזנה דינאמית". אמן הסיפור תורגל ביצירת הבסיס לקשר פעיל ולהיענות יוצרת, וכך עצם תהליך המעורבות שלנו בסיפור (ובמיוחד באפוס) הוא זה שמאפשר לנו את הקשר, ולא תוכן הסיפור לבדו. מכיוון שחברת הכתב שלנו אינה רגילה לכוחן של מלים קסומות המושרות על ידי זמר אפוסים אותנטי, קל לנו להתעלם מן התפקיד של המבצע, אשר באמצעות מערכת יחסים הדדית עם קהל מאזיניו, מפעיל שכבות עמוקות של רגש ומשמעות בלבו ובמוחו של כל שומע. אנו יודעים מעט מדי על אודות זמרי אפוסים. מלומדים הקדישו את עצמם בעיקר ללימוד הסיפור וההופעות של המספר, כטקסטים או מאורעות שניתן לנתחם. שירת אפוסים כמסורת עמוקה הולכת ונעלמת מעל פני האדמה עם שינויי התרבות. רוב השירות הצטמצמו לכדי שעשוע בידורי. אך התפקיד של זמר או זמרת אפוסים בתרבותם הוא הרבה יותר מאשר שעשוע, כפי שמסביר קָהוֹר רַחִימוֹר, זמר אפוסים מאוזבקיסטן: "כדי להיות מספר סיפורים טוב, עליך להכיר את המלים, את המוסיקה, את כלי הנגינה ואת השיר, אבל אם אינך מקבל את השראתך מאלוהים, זהו רק בידור." זמרי אפוסים (נשים וגברים) הם פילוסופים, היסטוריונים, מדריכים רוחניים, מומחים בטבע האדם, מורים ומנצחים על טקסים. הם מסוגלים לעורר קשב מוחלט רב עוצמה ומתורגלים בקפדנות בדרכי הידע המעיר חמלה וחכמה בלבות המאזינים. נתגלגלה לידי הזכות לפגוש את אַלְמַס אַלְמַטוֹב, זמר אפוסים מן הערבות הרחבות של קזכסטן שבמרכז אסיה, תודות לאשה קזכית יוצאת דופן - אַלְמַה קוּנַנְבַּאֵבַה. פגשתי אותה שש שנים קודם לכן בכתה של המחלקה ללימודי תאטרון באוניברסיטת ניו-יורק. הידע וההבנה שרכשה אלמה ממקור ראשון על אמנים וחשיבותם האמיתית, עלו על אלה של מרבית המלומדים. במשך למעלה מעשרים וחמש שנים סייעה ללא עזרה לשמר את מסורת זמרי האפוסים או זהיראואים. ידידי, זאב פלדמן, מומחה באתנומוסיקולוגיה ובאפוסים אוראליים, הזמין את אלמה להרצות על זמרי האפוסים של קזכסטן ארץ מולדתה. היא הרצתה ברוסית ומלומדת סובייטית תרגמה את שפתה החיה והקצבית לאנגלית מונוטונית. עיני ואוזני הפכו עד מהרה אלרגיים לתרגום המוגבל, אך שתיתי בצמא את נוכחותה החיה והרוטטת של אשה קזכית זו. לא ניתן היה לטעות בהבנת המשפט הראשון שיצא מפיה: "זמר אפוסים מחבר יחדיו את השמים והארץ." אלמה קוּנַנְבַּאֵבַה הלבישה במלים, מחשבות שאני רק חלמתי עליהן. היא השמיעה קלטת של זמרי אפוסים שהקליטה בקיזיל-אורדה. הכרתי את האפוסים, אך זה היה דבר שונה ומופלא. מוסתרת מעינינו במסווה של 'עוד מדינה סובייטית', משמרת קזכסטן מזה שנים רבות את מסורת השירה האפית וזמריה כדרך הביטוי האומנותי והתרבותי החשובה ביותר שלה. החיוניות של המסורת החיה של זמרים נודדים (ברדים) הייתה אחת הסיבות לכך שהעם הקזכי שמר על תרבותו על אף הדיכוי הפוליטי והחברתי שנמשך דורות. אך אפילו בארצו שלו נחשב אלמס אלמטוב כזמר יחיד במינו. הוא הוכשר לתפקידו באופן המסורתי, אך זכה גם לחינוך מערבי המאפשר לו להביא את אומנותו אל חיק המאה העשרים ואחת. "אלמס אלמטוב נולד בתוך חברה שתמכה בתפקיד שנטל על עצמו." מסביר זאב פלדמן, "למסורת האורלית הקזכית היה ויש עדיין תפקיד מרכזי בהגדרת הזהות של העם הקזכי. בין המאה החמש-עשרה למאה השמונה-עשרה שימשו הזהיראואים כיועצים של החאנים (המושלים)." "אלמס", ממשיך זאב, "נבחר לתפקיד בעודו נער צעיר כיוון שהיה נבון הרבה מעל הממוצע וגילה כשרונות במוסיקה, שינון ואהבת הסיפור. היו לו גם חלומות נבואיים שהצביעו על כשרונותיו וקשריו אל אבות אבותיו. העיר קִיזִיל-אוֹרְדַה (שאלמס מתגורר בה כיום), נמצאת במערב קזכסטן בין נהר הסיר-דריה וימת אַרַל. עד לשנות השלושים הייתה קזכסטן ארץ של רועי צאן נודדים. זה היה הרקע ליצירת האפוסים. "הערכים הגלומים בהם מכילים עקרונות של יחסי אנוש, עקרונות בעלי משמעות אוניברסלית." מזכיר לי זאב, "אלמס הוא רב אמן של הידע הזה." המורשת שלו היא מורשת העבר ההולכת ומשתנה ללא הרף בהווה ונשארת תמיד רלוונטית. אם להתייחס לסיפורי עם כאל מאורעות חיים ולא כאל טקסטים או רישומים, הרי הם בסופו של דבר מה שמתעורר בלבו ובנפשו של כל מאזין המלווה על ידי הזמר. כיוון שמה שמבדיל סיפור המסופר על פה מטקסט קבוע הוא שבכל פעם שהסיפור מושמע הופכים המאזינים בעצמם לחלק ממנו. עצם ההתנסות בסיפור מאיצה את תהליך ההפנמה של הידע אל תוך החוכמה הפנימית בצורה יותר כוללת ומקיפה מאשר כל הסבר מילולי. בלתי אפשרי לחוש בנוכחות החיה של זמר אפוסים בסרט או בהקלטה. למרקם היחסים שבין המספר או המספרת לבין קהל המאזינים אין אח ורע. תקוותי היא שסיפורו של אותו מפגש יעיר לחיים את הכוח הצפון בניסיונו של זמר אפוסים, יעורר כמיהה להאזנה לסיפור המסופר היטב ויהווה את תחילתו של דיון באוצר הידע השוכן בלבו של הזמר; אוצר שיש לשומרו ולהביאו אל תוך המאה העשרים ואחת למען כולנו. בשלהי 1995 הזמנו, זאב ואנוכי, את אלמה לסוף שבוע בניו-יורק. בֵּן הַגַרְטִי המנהל פסטיבלים של מספרי סיפורים באנגליה ובווילס, היה שם אף הוא. כמספר סיפורים בעל הערכה עמוקה למסורת של זמרי האפוסים (הערכה וכבוד שנחל אותם מסבו אשר זכה לפגוש ברדים (זמרים נודדים) תורכיים בשלהי המאה הקודמת), וכחלוץ בסיפור סיפורי אפוסים באנגלית, יצר בן הגרטי פסטיבל בין לאומי יוצא מגדר הרגיל של מספרי סיפורים, שנערך כל שנה בטירה וולשית מן המאה האחת עשרה. מששמע מפי אלמה פרטים נוספים על חשיבות עבודתו של אלמס אלמטוב, החליט בן להזמין את הזהיראו המהולל לפסטיבל שלו ב-1996. באחד ביולי, זמן קצר לאחר שהגעתי אל ביתו של בן בלונדון, נכנסתי למטבח שלו לשתות כוס מים. ליד השולחן ישב אדם. היה לו מראה של קצב מברוקלין ונוכחות של מלך. הוא הקרין חסד ואמון. היו לו פנים חביבים עגולים, גבריים ועדינים כאחד. בזרועותיו העבות וגופו הזקוף, בחולצתו המערבית, חולצת כותנה קצרת שרוולים, ומכנסיו הכהים נראה הוא טבעי לחלוטין. בכל שיחותי עם אלמה אודותיו לא ממש תיארתי לעצמי את מראהו. עכשיו בראותי אותו חשתי שלעולם לא אוכל עוד להתעלם מנוכחותו בחיי, גם אם לעולם לא אסע למרכז אסיה. דומה כאילו כבר עשיתי את המסע. בלילה שלאחר מכן היה מופע של זמרי אפוסים באולם הפסטיבלים המלכותי של לונדון. לפני ההופעה היה אלמס נמרץ. המרץ שלו זרם אט אט אל פני השטח. הוא התיישב שוקט לעצמו והכין את עצמו. מבטו היה כשל נץ המתבונן למרחוק. ישבתי וחיכיתי עם כל הקהל באולם התיאטרון. האורות התעמעמו. אלמה עלתה על הבמה. ברגעים הראשונים דיברה בקצב מהיר מדי, ואז לפתע, כאשר מיתרי המרץ והמחשבה נראה כאילו הם מתרופפים ומתבדרים, אחזה בהם שוב וטוותה מהם סיפורים רקומים בחוט זהב. "את כל שירי הברדים שר קוֹרְקוּט, הנביא, השאמאן, מספר הסיפורים הראשון. הזמר חייב להכיר את המוות. זמר אפוסים מחבר יחדיו שמים וארץ. הוא הלשון, העיניים, האף והלב של עמו." היא ניצבה על הבמה כמו קאובואית, עם היופי המצועצע של אשה צעירה הרבה יותר. לאט לאט השתנה אולם התיאטרון כולו. היא בראה נווה מדבר לקראת כניסתו של אלמס. ואז הציגה את אלמס אלמטוב. הוא צעד על הבמה לבוש כמו קוסם מתוך ספר אגדות: כובע שחור מחודד עם טבעות ופרחים וגלימת צמר כהה רקומה בלבן. היה לו חיוך רחב. הוא התיישב. לא – הוא הטיל עצמו בכוח על גבי כרית והחל לדבר עם אלמה בקזכית. הם שוחחו על הבמה כאילו לא היינו שם כלל. הוא שאל אותה שאלות על מה שאמרה כאשר הציגה אותו (זאב תירגם באוזני את הנאמר בשעה שדיברו ביניהם). כאשר היה מוכן, התבונן אלמס על סביבותיו, עיניו עטו על התיאטרון. הוא שאב אותנו לתוכו, אומד אותנו במבטו. ואז אמר דבר מה מבדח. אלמה תרגמה - אינני זוכרת את המלים - אך הן פרקו את המתח וגרמו לנו להיות נינוחים ומוכנים. ללא היסוס החל לפרוט על מיתרי הַדּוֹמְבְּרָה ולהפיק ממנה צלילים ריתמיים זכים. קולו המאנפף פילח את האוויר כמו חץ. מעודי לא שמעתי צליל כזה – לא צליל נעים ונינוח, אלא מפלח ועשיר. לבי נפתח. ישבתי והקשבתי עם כל גופי. אלמה ישבה אף היא. חל בה שינוי. היא הייתה רגועה. היא האזינה בשפתה שלה, שפה שהיא יותר ממילים ושירים קזכיים, שפה של ציפורים וצבאים ואדמה. ראשה נע זרועותיה נעו. היא הפכה לסמל מצויר של קשב. אלמס היה קוסם, מלך, אשת סוד, רופא מנתח של מוחותינו. הוא חתך ופתח, ואז הקיז את הטרוף ואיחה אותנו שוב. היינו מוכנים לשומעו. לאיש לא היה אכפת שמלות הסיפור לא היו מובנות לנו. צליל קולו ונוכחותו חיברו את חוט השדרה שלנו לשמים, שמים שעד לרגע זה היו מכוסים. האדמה השחורה דומה שנחה לרגלינו. מה הייתה המוסיקה הזו שהותירה אותי חיה ונפעמת? נזכרתי במלים של אלמס: "זמר האפוסים יודע את החיים ואת המוות; הוא מחבר את השמים לארץ." לעתים אומרים שכוחו האמיתי של מספר סיפורים הוא היכולת שלו להביא אותך למקום אחר, לגרום לך לשכוח מה שאתה, להוציא אותך ממעגל ההווה. אבל כאן הועתקתי דווקא מן הדמיונות של מחשבותי אל ההווה המתמיד. מאוחר יותר, מאחרי הקלעים, היה האלמס מתנשף בכבדות. הוא פתח את ידיו לרווחה. התחבקנו כמו שני ידידים ותיקים והוא דיבר אלי. לא הבנתי אף מלה. נתתי לו שי תאנים לכרסם. נערכה לו קבלת פנים עם ארוחת ערב בבנין אחר. התהלכנו עליזים, רעננים מן ההופעה ומאור הירח על חלקת מימי התמזה. אלמס ואלמה צעדו לפני שלובי זרועות פוסעים בבת אחת בשני עולמות. ביום האחרון בטרם עזבתי את ביתו של בן בדרכי לוולס, עמד אלמס על כך שנתאסף כולנו במטבח. הוא קרא לאביו הזקן של בן ואז ברך את הבית, את אביו אשתו וילדיו של בן, אותי ואת בן עצמו והזכיר לנו מהן פרידה והכרת תודה. היינו ילדים בהשוואה לאדם זה שלמעשה היה צעיר בגיל מאתנו. בוולס ניתנה לי ההזדמנות לחזות בפלא שוב ושוב - כיצד קהל מאזינים מערבי נאלם דום בקשב עדין בכל רגע שאלמס ניצב על הבמה. היה זה אירוע קסמים על הרקע הנשגב של הטירה המתנשאת מעל מימי תעלת בריסטול. התמקמנו באוהלים גדולים בשדה על הדשא בכמה גנים ובאוהלים צבעוניים קטנים יותר שנמרו את השדות סביב. במהלך כל סוף השבוע הארוך הופיעו שם נגנים ומספרי סיפורים מכל רחבי תבל. הם שוחחו עם קהל המאזינים או שוטטו בשטח. מאחרי אירוע שנתי זה של מספרי סיפורים וזמרי אפוסים עומד מרכז האומנויות של סנט דונט בגלמורגן שבווילס, סמוך לעיר אונטווינט מג'ור. הנסיעה הארוכה הייתה בהחלט משתלמת. במשך הימים שבאו לאחר מכן בילינו, זאב ואנוכי, שעות רבות במחיצתו של אלמס ועשינו כמיטב יכולתנו ללמוד מניסיונו כזמר אפוסים בתוך תרבות חיה. במהלך אחד הראיונות שאל אותו בן מה הוא חושב על תפקידו בהווה. אלמס השיב: "בתור זהיראו עליך לנהוג באצילות, להיות בקי בתולדות העם שלך, לרכוש ידע על חיי האדם באמצעות מחשבה עמוקה ובחינה מדוקדקת של חייך שלך ולזכות לחינוך טוב." אלמס סבור כי משימתו החשובה ביתר היא ללמד ולשמר את הדרכים המסורתיות של הידע המבוססות על לימוד כולל ועל דרגה גבוהה של הדמיה שכלית ומודעות אינטואיטיבית בין הדורות. "משימתי היא לחזק את הזהיראואים מן השורש ועד לפרח המנץ במרומי העץ. במערב יש לכם רעיונות רבים המתגלגלים ומשתנים כל הזמן כמו גלי האוקיאנוס. המסורת שלי הופכת אותי לסלע." אלמס שב לקיזיל-אורדה להמשיך בשליחותו. הוא מנהל שם בית ספר שמתאמנים בו כל הזמרים לעתיד. עד כה יצאו משעריו שלושים ושנים זמרים מוסמכים ובקזכסטן כולה יש כיום כמאה מבצעים. בן נשאר באנגליה, בעוד אלמה, זאב ואנוכי שבנו לאמריקה. כל אחד מאתנו הושפע מן המפגש עם אלמס וקיבל ממנו השראה. הוא עודד כל אחד מאתנו לעשות שימוש במה שלמדנו בעבודתנו שלנו ובעולמות שלנו. כל כך הרבה התרחש בימים האלה עד שבקושי עלה בידי לעכל את מה שקרה. לילה אחד ביקשתי חלום. חלמתי שאני צועדת דרך פרוזדור,מאזינה לקולות של שני רומנים זקנים, גבר ואשה, השרים שירים יהודיים. רשם הקול שלי לא פעל. אמרתי לעצמי: "אני אשכח את זה" ואז מצאתי את עצמי עומדת בכנסיה. כומר אחד הראה לי קערה. הבטתי בה מקרוב ואמרתי לו: "אני מכירה את הקערה הזו. זוהי קערת פסח." סיפרתי את החלום לזאב פלדמן. הוא צחק בקול והזכיר לי שקערת פסח, הקערה הממלאת תפקיד בטקס של ליל הסדר, משמשת כתזכורת לסיפור הפסח, פרשת יציאת מצרים, האפוס היחידי בתנ"ך. סיפור הרואי חיצוני של יציאה מעבדות לחירות, ומסע פנימי של שחרור. "כאן נסגר סיפורנו. מזל טוב לכם! כל המספר סיפור זה לאחרים זוכה בעצמו לשחרור ושוב לא יאלץ לעבוד בפרך לפרנסתו. אני נושא את שמותיהם של ראמה וסיטה חתומים בתוך קמיע בעת שאני עושה דרכי ברחבי העולם ואני שומר אותו בביתי כאשר אני שב הביתה. הוא מאפשר לי ללכת בשלום ולשוב בשלום ובבטחה אל האוהבים אותי." הראמאיאנה __________________________ המאמר פורסם באנגלית בכתב העת ORGANICA בחורף 1996, עמ' 8-9.