|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F |
מאמרים |
|
מהי בעיני
המשמעות של סיפור סיפורים לורה סימס כאשר התחלתי לפני עשרים ושמונה שנים במסע
יוצא דופן שתכליתו הייתה להפוך אותי למספרת סיפורים, לא היו שום מפות ותרשימים
או יעדים מוכרים. הלכתי באמת ובתמים בעקבות חוט בלתי נראה שנגלה לי בחלום שכוח
למחצה. המסע נותר תמיד עניין של אהבה. החיות, הישירות וההתלהבות חסרת המעצורים
שחשתי אז עדין מפעמות בי. אין זה משנה עד כמה פשוט הוא הסיפור שאני בוחרת (או
שבוחר בי); בעת שהוא מסופר, הוא כה עמוק ורב פנים עד שלא יכולתי ואיני יכולה
לרדת עד גמירא לחִקרו. החיפוש הולך ונמשך. האמונה הבלתי נכבשת שלי בקסם
ובמסתורין ניזונה מהם. במשפטים אלה טמונות חלק מן התשובות שלי.
העבר וההווה נקשרים יחדיו במהלך ההופעה. עבורי סיפור סיפורים הוא יותר טקס מאשר
שעשוע – התרחשות משותפת לי ולמאזיני, ולא הצגת יחיד שאני מככבת בה. אני מכבדת ומעריכה
את אותן איכויות המצויות במה שבחרתי לעשות. אני נהנית מהן. אני חשה נינוחה לעסוק
בהתמדה בעבודת חיים שהיא בעלת ערך לאחרים, כמו גם לי עצמי ואשר הופכת אותי
לאנושית יותר, ענווה יותר ורגישה יותר לזולת. עשרים ושמונה שנים! למדתי דיי כדי לקרוא
לעצמי מספרת סיפורים ולהתחיל ולחזור ולהתחיל בכל פעם מחדש, רגלי נטועות בקרקע,
גווי זקוף, עם הביטחון שיש ביכולתי לספר למאזיני סיפור באופן ספונטאני ולאפשר לו
לזרום. הסיפור מספר את עצמו. אני מקשיבה לו בעת שהוא בוקע משפתי. אני חשה איך
הוא נעור לחיים דרכי ודרך קהל שומעי. לראשונה צמח בי עניין אמיתי בסיפור סיפורים
בעת שנוכחתי בפוטנציאל הריפוי הטמון בטקסים של תרבויות מסורתיות, ומתוך אהבתי
לאנתרופולוגיה, ספרות, פסיכולוגיה, עולם הרוח והמוסיקה, השירה, המחול והתיאטרון.
איך אוכל לבחור את הדבר שאעסוק בו בעתיד? זמן רב חיפשתי תשובה. תשובות לא היו. רק התנסויות, צירופי מקרים
ונסיבות שנראו בהתחלה כקשורים זה בזה באופן רופף ביותר. במקרה סיפרתי אגדה רוסית
באחד באפריל, 1968, ליד פסלו של הנס כריסטיאן אנדרסן בסנטרל פרק בניו-יורק. אשה
קשישה שעברה שם, שמעה אותי וביקשה שאבוא לספר שם סיפורים בחודשי הקיץ. קיבלתי את
הצעתה. שבוע לאחר מכן הוזמנתי, ושוב באופן שנראה מקרי לחלוטין, לחזות בסרט
שהוקרן במוזיאון לתולדות הטבע. היה זה סרט על אשה אינדיאנית משבט שחורי-הרגל
שריפאה מישהו באמצעות סיפור מיתולוגי מקודש. למחרת היום התנדבתי לספר אגדות
במרכז הקהילתי. מאזיני בני כל הגילים, בלעו את סיפורי וביקשו לשמוע עוד ועוד.
רציתי לדעת יותר על משמעותה של אומנות הסיפור שבעל-פה ועדין אני רוצה.
התחלתי לעסוק בארגון הצגות, סיפורים ושירים בהיותי כבת שבע. אספתי סביבי
ילדים משועממים שרצו סיפורים קצרים שמתחילים ומיד מסתיימים, ואני נהגתי לומר
להם: "בואו ונמשיך עוד עם הסיפור." בהיותי כבת עשרים הורישה לי אמי טבעת
יהלום. היא קיבלה טבעת זו מאמה שענדה אותה מאז היותה בת שבע-עשרה בעת שבאה לכאן,
לאמריקה מרומניה. אינני יודעת מה מוצאה של הטבעת. אמי נהגה לענוד אותה יום יום
באירועים רשמיים כמו גם בעת שעבדה בגינה. במשך עשרים שנה אחרי מותה של אמי שמרתי
אותה בכספת בבנק. עכשיו אני עונדת אותה כל הזמן כדרך שנהגה אמי. זוהי טבעת
מקושטת, מרוקעת מזהב לבן ומשובץ בה מה שנראה כחיקוי ליהלום. היא יפיפייה, אבל רק
אנשים מעטים יודעים על ערכה הכספי או האישי. היא נוצצת וכאשר אני מחזיקה אותה
תחת זכוכית מגדלת, אני מגלה בה עולם בתוך עולם בתוך עולם של גבישים, כמו חדרים
לאין קץ מפולשים זה לתוך זה. טבעת זו כמוה כסיפורי שלי. יש מאחריה היסטוריה
ארוכה, בעלת איכויות מוזרות, לעתים מסתוריות ואף עצובות. כיום הפך לי הדבר טבע
שני לענוד תכשיט כה יקר. כאשר הלכה אמי לעולמה נשא אבי אשה שניתן לתאר אותה
כהתגלמות האם החורגת השפלה באגדות הרוסיות. היא לקחה את הטבעת והחביאה אותה
בקופסת התכשיטים שלה. על פי הנחיות שקבלתי מאמי בחלום ושגם נרשמו על ידה בצוואתה
(שאף היא הוסתרה מעיני באותו זמן על ידי אמי החורגת), גנבתי את הטבעת, ניקיתי
אותה וטמנתי אותה בכספת שלי יחד עם טבעת הנישואין של אמי וטבעת נוספת עשויה
מגלעין של אפרסק שאבי, שהיה רופא שיניים, חרט למעני במקדחת השיניים שלו בהיותי
בת תשע. עם מותו של אבי שלוש עשרה שנים אחר כך, הוצאתי אותה ומאז אני עונדת אותה
יום יום. אני אוהבת את אומנות הסיפור. כל דבר שאני
מייחסת לו ערך מוצא את ביטויו במהלך ההופעות, ההוראה, ההקלטות והלימוד המתמיד.
אני מגלה שוב ושוב שיש בה יותר ממה ששערתי. אני יודעת מעט מאוד. ועם זאת ככל
שרכשתי יותר משמעת והבנה יכולתי להרשות לעצמי להתייחס אליה כאל הצגה חיצונית
ולהעריך יותר את העושר הפנימי הטמון בה.
מעולם לא למדתי סיפור בעל פה. היה זה בשבילי אתגר מתמיד לספר את הסיפור
הנכון ברגע הנכון ובצורה ישירה לבן שיחי, יהיה אשר יהיה; להגיב כיאות לסביבה,
לעולם הטבעי של צליל ואווירה. מה שאני עושה הוא להשתלב בתהליך שכבר מתרחש. במבט
לאחור אני אסירת תודה לאותם מורים שחלפו בנתיב חיי וששמרו אותי מרברבנות ומהתקבעות
כאחד. ברגע שחשבתי שיש לי משהו ביד, הוא נסחף ונעלם. התחלתי שוב מנקודת האפס,
פשוט מקשיבה. הקשבה הייתה המפתח לדלת שמאחוריה היו חדר אחר חדר. ככל שקראתי יותר על סיפורים ועל סיפור
סיפורים וככל ששמעתי סיפורים טובים שסופרו היטב, כך סקרנה אותי יותר השאלה מתי
יש לספר סיפורים בימינו. מעולם לא הטלתי ספק בחשיבות של סיפור סיפורים. הטלתי
ספק רק בידע המוגבל שלי ובצורה המקובלת של סיפור סיפורים. עשיתי כל מה שביכולתי
לשבור את מושגי הקודמים על סיפורים ועל אנשים, על מה נכון ומה לא נכון. התאמצתי
להיות למאזינה אותנטית שמקשיבה ללא משוא פנים. זה היה תהליך ממושך למדי ואני
השתניתי. הניסיונות שעברו עלי שינו אותי. להפוך למספרת סיפורים אמיתית היה ועודנו
מסע מרתק. לתת צורה לאלים ולנופים, לגיבורים ולדמויות של סיפור בתוך סיפור, כמו
אלוהות רבת זרועות, ולדעת שאני היא המנחה ומנהיגה ולא האלוהות הזו, נעה בעליזות
קדימה ואחורה מתוך המרכז השקט של הווייתי הטבעית. המרכז הוא עמוד התווך של אוהל
הנושא עליו מסך גדול כמו בתיאטרון הצלליות של יאווה. דברים צצים ונעלמים. פרספקטיבות שונות, סיפורים
אישיים, מיתוסים גדולים, פולקלור, תצפיות, שירים, הולכים ובאים. עמוד התווך של
האוהל אינו נופל. הוא יציב במקומו. אני צוחקת ואומרת: "אני יודעת שהסיפור
שאני מספרת אינו הסיפור שאתם שומעים." כל אחד שומע את הסיפור שלו ומעצב
לעצמו את הדמויות שלו. כמה צנוע, כמה הומוריסטי, כמה דומה לעולם עצמו, כמה משובב
נפש. למדתי הרבה מאוד. יש הרבה מה ללמוד. הרבה דיסציפלינות
חרתו את לקחיהן בגופי המקועקע: מדיטציה שקטה, אפיון מדויק, יוגה לתנועות, מחקרים
בתרבויות וסיפורים, פירושים פסיכולוגיים ואי הצמדות להם, פתרון בעיות,
אדמיניסטרציה ועוד ועוד. ולצד כל אלה אלתור, האזנה, נכונות לפניות מפתיעות ובלתי
צפויות, קליטה של משהו חדש מתוך קולי שלי, הנאה מהנאתו של הקהל שלי וויתור עליה.
אני מצחיקה יותר. אני יודעת שהעיתוי שלי הוא טוב ושוב אינני מרותקת לרגשות
העמוקים שמתעוררים בתוכי על ידי הסיפור, על כן הוא ברור יותר והמאזינים שלי
יכולים ליהנות יותר. אני חשופה ולא נבוכה כאשר אני עושה שגיאות. זוהי הצגת יחיד,
אבל יש בה תמיד הדדיות. אני משרתת בראש ובראשונה את הקהל שלי ואת הסיפור. אני
אוהבת להציב את התבנית ואז להכניס בה שינויים, ועם זאת לשמור על החוט המקשר
הקיים מתחת לפני השטח. לפני שמונה שנים התחלתי ניסוי: לארוג את החיים האמיתיים
אל תוך ומתוך מיתוסים עתיקים וזה היה גילוי נפלא של המובן והמשמעות של מיתוס
בחיים הרגילים. כל הזמן אנו חיים בסיפור ומונחים על ידי סיפורים בלתי נראים שאנו
מספרים לעצמנו. אני אישית מתחילה להשתמש בעצמי כבשפן ניסיונות ולנתק את הסיפור
הפנימי שסיפרתי. היכן נלכדתי באגדה של עצמי? כיצד אני יכולה, מעיזה, לעזור
למישהו אחר לפני שאעשה זאת. ווים וונדרס, במאי סרטים, בוחן סיפור בתוך
סרטו... קראתי מאמר שנכתב על ידו. הוא טוען שכל הסיפורים הם שקרים, אך איננו
יכולים לחיות בלעדיהם. זה הבהיר לי משהו שידעתי אך לא יכולתי לומר. זה עזר לי
להבין את הכבוד והאהבה הגדלים והולכים שאני רוחשת לסיפור סיפורים. כל הסיפורים הם
שקרים. הם מה שאנו עושים עם מידע, עם מאורעות, עם סיפורים אחרים. הם חיים ברגע
שהם מסופרים. הם יוצרים יחדיו אבני חן של דימויים כמו חרוזים על גבי מיתר.
הדימויים, הם שמחליקים לתוכנו בלתי נראים, משחררים עוד דימויים, משמעויות
ורגשות, פותחים את השער לעולמות פנימיים בתוכנו... מערערים את הקיבוע השקוע
בפרטים של מוחנו ומפרים את שדה ההוויה. הסיפור עצמו אפשר שלא יהיה אמיתי, אף על
פי שהוא מגלה את האמת רגע אחרי רגע. אנו עושים זאת ללא הרף כשם שאנו נושמים. יליד אוסטרלי זקן סיפר את סיפור הבריאה:
אדם אחד תמיד חולם אדם אחר שחולם אדם אחר. התוצאה של פעולה זו של ראיה עמוקה, האזנה
וסיפור יכולה להיות מחשבה נינוחה, בהירות מחודשת של הראייה שמאפשרת לנו לחיות את
סיפורנו שלנו בעולם הסיפור של הטבע הסובב עם יותר אחריות, חריפות, עם כבוד
לזולת, עם הומור, חמלה ומשמעות. לכן אני עדין הולכת ונעשית למספרת סיפורים. ____________________ המאמר פורסם בכתב עת בארה"ב. |