|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
פרח
צחור מסע בנתיבי הרומנסה עריכה. תרגום, הערות ודברי רקע אבנר פרץ ירושלים 1969 |
|
|
המלך שהשכים מאד (לנדריקו) (MP 82) (CMP M8) הַמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁכִּים מְאֹד - אֶל הַכְּנֵסִיָּה הִגִּיעַ, מָצָא אֶת דַּלְתָּהּ נְעוּלָה -
לַחֲדַר הַמַּלְכָּה הִפְסִיעַ, מָצָא אוֹתָהּ סְתוּרַת שֵׂעַר -
שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה בְּלִי נִיעַ. הַמֶּלֶךְ, בִּשְׂחוֹק, אָז טָפַח -
קַלּוֹת עַל שִׁכְמָהּ וְהִרְתִּיעַ. 5 -
חֲדַל, אַנְדַרְלֵטוֹ, חֲדַל - אֲהוּבִי, שֵׁלִּבִּי
הִכְנִיעַ. שְׁנֵי בָּנִים, לַמֶּלֶךְ, בִּטְנִי -
הָרְתָה, וּלְךָ שְׁנַיִם הֵבִיאָה. - בָּנֶיךָ הִטִּילוּ חִצִּים - יַד
בָּנָיו קֶשֶׁת הֱחְזִיקָה... הֵסֵבָּה פָּנֶיהָ פִּתְאֹם
- מוּלָהּ, בַּמֶּלֶךְ הִבְחִינָה. - הוֹ, סְלַח נָא, הַמֶּלֶךְ, זֶה רַק -
חֲלוֹם שֶׁנִּגְלָה וְהוֹפִיעַ. 10 - בַּחֶרֶב הַזּוֹ, הַמַּלְכָּה - אֶת
סְלִיחָתִי לָךְ אוֹדִיעַ. שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ מִנְדָנָהּ - כָּרַת
רֹאשָׁה מֵעָלֶיהָ. El rey
ke mucho madruga (a-o) (Landariko)
(MP 82) (CMP M8) El rey
ke mucho madruga - para Topo
la mesa serrada - para’nde
la reina ‘ndava, Topo la reina durmiendo - en kaveyos destrensada. El rey
por burlar kon eya - tres
golpikos le ay dado. 5 - Estate, ‘state, Andarleto - el mi primer namorado. Dos ijikos tuyos tengo - i dos Los tuyos tiravan flecha - los Se bolto
de la otra parte - se topo al rey al lado. - pardon,
pardon, el buen rey - esfuenyo ke m’a
sonyado. 10 - Ya
te perdono la reina - kon la espad’n la mano. Travo
la suya espada - i la kavesa le ay kortado. לנדריקו מקור: איסטריאה אאיליון. 184/6 LAD .F הפניות ביבליוגראפיות: אטיאש
36; צרור 3 (שתי נוסחאות); מעוז 1 (ראה שם הפניות
נוספות ודיון מפורט בגרסאות השונות); עוזיאל עמ' 40
(מס' ELAZAR VI);
CMP M8; MP82; ביצועים על גבי תקליטים: יצחק לוי בשירת יהודי
ספרד; שירים יהודיים-ספרדיים מארצות הבלקן (הקלטה מפי מידענית, אוסף הפונותיקה); F. JAGODA, KANTIKAS DI MI NONA ; E, N, ALBERTI, CANTARES DE
SEFARAD. מוטיבים: שורה 11 411.0.1.1Q הריגת הנואפת. לרומנסה "לנדריקו"
יש תפוצה עצומה בכל רחבי הפזורה היהודית-ספרדית. עדות לכך בקטלוג של ארכיון מננדס פידל (8M CMP).
נמנות שם 47 גרסאות שונות שנרשמו מפי מידענים. יותר ממספר הגרסאות של כל רומנסה
אחרת בקטלוג. 36 מהן לוקטו במזרח אגן הים התיכון ו21- במערבו. בהפנייות הביבליוגרפיות שלנו מופיעות 43 גרסאות נוספות,
כולן מן המזרח. גם בכך איננו ממצים את הגרסאות שתועדו. השפע הזה יש בו ללמד על פופולריות הרומנסה. ריבוי גרסאות הוא גם בסיס טוב לחקר
גלגולי הרומנסה. אומנם הפרישה היא בעיקרה פרישה "רוחבית" - היא
משתייכת לתקופה מצומצמת, יחסית לחמש מאות שנות שימור הרומנסה שחלפו מאז גירוש
ספרד. עם זאת, יש בידינו גם עומק מסוים. חקר הרומנסה היהודית כבר מונה כמאה שנה.
הגרסאות בארכיון מננדס פידל,
למשל, הן ברובן בנות שמונים שנה ומעלה. על כך יש להוסיף את גילם של המידענים,
שהרי הם משמרים בזיכרונם מסורת שקלטו לפני שנים. בכך אנו מגיעים כבר
ל"כיסוי" תקופה בת כמאה וחמישים שנה. על העדויות בע"פ יש להוסיף
את אלה שבכתב. תחילה, גרסאות מודפסות. כאלה יש בידינו מספר מצומצם מסוף המאה
הקודמת ואילך. לגרסאות אלה יש חשיבות מיוחדת להבנת גלגולי הרומנסה. מאחר שהודפסו
לקהל הרחב, הייתה להן השפעה מסוימת על המשך המסורת שבע"פ. אומנם אלו הן
הוצאות תמימות שאינן מבקשות ליפות את הרומנסות ולסגננן מחדש, אך הן מתערבות
במידת מה בתהליך ההעברה בע"פ ומעניקות יתרון לגרסה אחת על פני אחיותיה.
לבסוף, מצויים בידינו גם כתבי יד מועטים, מן המחצית השניה
של המאה השמונה עשרה והמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. אלה מסייעים בידינו
להסיר את הצעיף מעל תקופה נוספת של גלגולי הרומנסה ולמתוח את ידיעתנו עד כדי
מאתיים שנה אחורה. לגבי שלוש מאות השנים הנותרות, יש בידינו מעט מאוד; שמות
ושורות ראשונות של רומנסות ששימשו דגם לפיוטים עבריים. פרט לכך, יש בידינו
גרסאות מקבילות מן המסורת האיברית, מהן עתיקות, מן המאה השש עשרה, ומהן מן
הדורות האחרונים.
הרומנסה שלנו, "לנדריקו" מיוצגת
כמעט בכל מגוון המקורות הזה על עומקו ההיסטורי. בכתבי היד המתועדים מופיעה
הרומנסה שלוש פעמים: בכתב יד חזן, שמקורו ברודוס בשלהי המאה השמונה עשרה (6CALAS
A), בכתב יד דוד בכר משה
הכהן מסראייבו משנת 1794 וכתב יד חיים בכור הלוי
(יליד איזמיר) מן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה (שני כתבי היד ראה צרור 3).
גם בין הרומנסות הנדפסות לא נפקד מקומה. היא נדפסה בידי בנימין ב' יוסף בשנת
1926 באיסטמבול בילקוט "איל בוקיטו
די רומנסאס" (ראה 23CORDEL
BR). באשר לגרסאות המלוקטות
מפי מידענים, כבר ציינו לעיל את השפע העצום המכסה הן את המרחב הגיאוגרפי של
התפוצה הספרדית והן פרק זמן נרחב בן מאה שנים בערך. אם נעבור למגזר האיברי,
נותרה בידינו גרסה היספאנית עתיקה (המאה השש עשרה) יחידה. מקורה בדף בודד שהשתמר
באוניברסיטת פראג. היא מובאת באנתולוגיה של מננדס-פלאיו
בהשלמות ל-PRIMAVERA
(כרך IX עמ' 46). לבד מזאת מצויות גרסאות מאוחרות, היספאניות
ופורטוגזיות. זוהי אם כן הפנורמה
שפורשת לפנינו הרומנסה. איננו מתיימרים לערוך כאן מחקר משווה. נסתפק בהצבעה על
כמה קווים אופיניים להתפתחות מסורת השירה שבע"פ.
ראשית, נציין (בעקבות אטיאש ב-צרור 3) כי במקרה
הנוכחי, גוף המעשה בכל הגרסאות היהודיות הוא אחיד. ההבדלים, שאינם משנים מגוף
העלילה, נוגעים לשלושה מרכיבים: נוסח הפתיחה של הרומנסה, ההשוואה בין היחס לבני
המלך ובני המאהב בדברי המלכה (שורה 6 בגרסה שלנו) והסיומת. את ההבדלים האלה ניתן
לבחון בהשוואת הרומנסות בינן לבין עצמן ובהעמדתן מול המקור העתיק האחד שבידינו. השתמרותה של גרסה עתיקה בודדת, מציינים ארמיסטד וסילברמן (6 CALAS), עשויה לנטוע בנו את האשליה של אחידות
טקסטואלית בשלבים המוקדמים של חיי הרומנסה. דבר זה מנוגד לכל מה שמלמד אותנו
הניסיון. בכל מקום שיש בו העברה בע"פ של שירה בתפוצה רחבה, נמצא, הן בעבר
הרחוק והן בהווה, ריבוי נוסחים וגרסאות. עיון זהיר בשפע הגרסאות של הרומנסה שלנו
עשוי לספק לנו את ההוכחה. הרומנסה העתיקה מפראג חורזת בחרוז ADO לכל אורכה. עקבות לכך אנו מוצאים בגרסה שלנו.
החל מן השורה הרביעית יש לנו חריזה אסוננטית אחידה O-A
(בארבע שורות אפילו נשמר החרוז ADO).
אולם בשורות הראשונות מופיעה במפתיע החריזה האסוננטית
A-A. ניתן היה ליחס זאת לשינויים מקריים במסירה
המאוחרת, אולם העקשנות שבה מופיעה החריזה החריגה הזו בפתיחת הרומנסה בגרסאות
מתקופות שונות ומפינות שונות של העולם היהודי וכן הימצאותה בגרסאות פורטוגזיות,
מעידה על זיקתן של הגרסאות המאוחרות אל יותר מאשר גרסה עתיקה אחת בודדת. השתמרותו של תו היכר כזה במגוון רחב של
רומנסות יש בה ללמד כי בצד הנטייה לגיוון והשתנות, מתקיימת גם מידה לא מבוטלת של
שימור מדוקדק של צורות ותכנים. ננסה לחזק רושם זה. אחת מבין שמונה הגרסאות
שלוקטו בידי רינה בנמיור ב1973- זהה כמעט לזו שהודפסה
כחמישים שנה לפני כן באיסטמבול על ידי בנימין ב'
יוסף, אך נבדלת בפרטים רבים מיתר הגרסאות שרשמה החוקרת באותה שנה. אם ניתן היה
להסביר זאת, בדוחק, בהיכרות המידען עם החוברת הנדפסת, באה הגרסה של איסטריאה אאיליון ומעמידה לפנינו
דוגמא נוספת של שימור מופלא ומדויק. גרסה זו, שאנו מציגים כאן לפני הקורא, זהה
(פרט להשמטת שתי שורות) לגרסה, גם היא ממקור סלוניקאי, שרשם אטיאש
חמישים שנה לפני כן (אטיאש 36).
נחזור עתה אל השונות. את ההשוואה בין הגרסאות יש לעשות בהקבצות
גיאוגרפיות. הניידות המוגבלת בדורות עברו הפכה את הקהילות לתחומים מבודדים של
שימור הרומנסה. לקהילות שונות הביאו המגורשים מספרד גרסאות שונות, ששימשו בסיס
לשונות מתמשכת. כך מראה לנו העיון בקטלוג (8CMP M) כי בסראייבו, פתיחת
הרומנסה נבדלת מן הפתיחה בגרסאות שמקורן באזורים אחרים, אך דומה לפתיחה בגרסה
ההיספאנית הקדומה. כמוה, היא מספרת כי המלך ביקש לצאת לצייד קודם שפנה לבקר את
המלכה. מקור אחר לשונות בין הגרסאות הוא, אם כן, הפרשים בין גרסאות אם איבריות.
מקור אחר הוא הופעתו של דפוס לשוני או נוסחה ספרותית המזמינים הרחבות. כך הדבר,
במקרה של הרומנסה שלנו, בהשוואה שעורכת המלכה בין יחסה לבני המלך ולבני המאהב.
הגרסה שלנו, למשל, מסתפקת בשורה בודדת ואף היא אינה בהירה לגמרי, משום שלא ברור
ההבדל בין יידוי חיצים לבין משיכה בקשת. גרסאות אחרות מפליגות ומביאות שלוש,
ארבע דוגמאות להפליה מצד המלכה כעדות לרשעותה: בני המלך יוצאים למלחמה ובני
המאהב מבלים בנעימים בחברתה, בני המלך רוכבים על פרדות ובני המאהב על סוסים
וכולי. השונות בין הגרסאות משובצת, אם כן, בתוך דפוס משותף קבוע. לבסוף נבחן את סיומה של הרומנסה. זה המקום
לציין כי מננדס-פלאיו מצביע על מקור לטיני לרומנסה
שלנו. הרומנסה עוסקת לדבריו בקורות המלך המרובינגי צ'ילפריקו, אשתו פרדגונדה ומאהבה
לנדריקוס (ראה מעוז 1). כל זה יש בו להפתיע, משום
שהרומנסה בגרסה המונחת לפנינו אינה שופעת רמזים לעלילה היסטורית או
אגדית-היסטורית. יש בה בסך הכל פיתוח ספרותי מעניין
של מוטיב "הנואפת ועונשה". אולם הגרסאות ההיספאניות שונות לגמרי
בסיומת: המלך השומע את תירוצה של המלכה אינו מגיב מיד אלא יוצא לצייד. בצר לה
קוראת המלכה למאהב ומספרת לו על התגלות סודם. הוא אחוז בהלה ואובד עצות. דווקא
היא מתעשתת ומשגרת את אחד מעבדיה לרצוח את המלך בשובו מן הצייד. הנואפת שנמלטה
מעונש מפגינה כלפי חוץ רגשות צער ואבל על מות המלך. נוסח כזה יכול להסביר את
הזיקה למקור הלטיני הכמו-היסטורי. מצד שני אין נוסח
כזה מייצג בצורה בהירה את הקוד המוסרי המחייב עונש על מעשה ניאוף. סיומת מעין זו
נמצאת בנוסחאות יהודיות מן המגרב אך נעדרת כמעט כליל מן הנוסחאות המזרחיות. אנו
עדים כאן לשני מאפיינים של התפתחות הרומנסה במסורת היהודית: טשטוש סימני ההיכר
ההיסטוריים והתאמה לתבניות המוסר המקובלות והמחייבות בחברה השמרנית של מזמרות
הרומנסה. הניאוף במקרה זה אינו רק חטא החייב לבוא על עונשו, הוא גם מעשה נואל.
וכי מה יש לה לאשה שזכתה לבעל שהוא מלך לחפש אצל מאהב
נחות דרגה? נציין עוד כי בחלק מן הגרסאות אין מעשה העונש האכזרי מתואר במפורש
כבגרסה שלנו, אלא רק נרמז בדרך מטאפורית בדברי המלך
המסיימים את הרומנסה. זהו תו הכר נוסף של המסורת היהודית ברומנסה: ריכוך
האכזריות גם כאשר יש לה הצדקה לפי הקוד המוסרי. |
|