|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
פרח
צחור מסע בנתיבי הרומנסה עריכה. תרגום, הערות ודברי רקע אבנר פרץ ירושלים 1969 |
|
|
מבוא
המסע בנתיבי הרומנסה שאתם מוזמנים להצטרף אליו, קוראים יקרים, בעודכם
יושבים נינוחים בכורסותיכם, הינו מסע אל עומק הזמן - חמש מאות ואף שש מאות ושבע
מאות שנה אחורה. זהו גם מסע גיאוגרפי ובו תחנות רבות, פזורות באגן הים התיכון ומחוצה
לו. אולם בעיקרו של דבר זהו מסע תרבותי בנופי יצירה מרהיבים, בנתיבי עלילה
וגבורה, במחוזות האהבה הנאצלה, הנאמנות והיושר ואל תהומות הקנאה, הבגידה, התאווה
והיצר.
חלק מאתנו בוודאי יבקשו להתעכב בדרכם במחוזות הנוסטלגיה. מילות השיר
העתיק ונעימתו המסולסלת והמונוטונית מעלים זכר עמום וקרעי תמונה של אמא או סבתא,
יושבת לה ליד המנגל עם גחליו הלוחשות בלילות החורף ומזמרת בנעימות ומתק של עצבות
שירי עלילה ארוכים על אבירים ונסיכות. אולם לא הנוסטלגיה היא תכלית ממסענו ומחוז
חפצנו. שהרי הנוסטלגיה היא געגוע אל דבר שהיה ואיננו ושוב לא יהיה ועל כן היא
עקרה. ואילו אנו סבורים כי הרומנסה עוד כוחה רב עמה לפלס נתיבים אל ההווה החי
שלנו וממנו אל מחוזות העתיד. כשאנו מפליגים אל העבר הרי זה בראש ובראשונה מתוך
כוונה להעשיר את הידע ועוצם החוויה כדי להפכם מקור ליצירה מתחדשת. הספרדים לא
ניתקו עצמם מן הרומנסה ולא גנזוה בבתי נכאת. אחד מן הדגולים שבמשורריהם, פדריקו
גרביה לורקה, קנה לו שם בדורותינו ברומנסירו המופלא שהעניק לספרות הספרדית. מדוע
נזנח אנחנו את הרומנסירו שלנו שטיפחנו וריבינו במשך מאות שנים בלשון היהודית
הנפלאה והמתנגנת הזו, הספניולית. אני רואה לנגד עיני, לא אחד מקוראי, מרים
גבה בתמיהה למקרא השורות האחרונות. הרומנסירו
שלנו? וכי אין בכך גוזמה? האין מדובר כאן בסופו של דבר במטמון
תרבותי שאול, שאנו שימרנו אולי בנאמנות רבה, אך עתה הגיעה העת להחזיר את
שרידיו לבעליו החוקיים ולפנות לענינינו - לתרבותנו העצמית המתחדשת? לשואלים כן, רצוני להשיב תחילה כי מי
שמחזיק במטמון תרבותי כזה, נהפך ולו רק מכוח החזקה לבעליו החוקיים. אך האמת
ההיסטורית הרבה יותר משכנעת מכך, היהודים לא היו רק שומרי פקדון פאסיביים.
הרומנסה לא נשמרה אצלם בכספת ואף לא בגווילים עתיקים מעלי עובש. אוצר הרומנסות
התקיים אצלם כגוף תרבותי חי. כלי הקיבול לרומנסות היו אנשים, וליתר דיוק נשים,
וההעברה מדור לדור נעשתה במסירה שבע"פ במשך מאות שנים! בתוך כך חלו בהן
שינויים והתפתחויות. נספגו השפעות חדשות מן הסביבה התרבותית שבקרבה מצאו היהודים
את עצמם: השפעות תורכיות, יווניות ואחרות. הדבר ניכר בנעימה (ואל לנו לשכוח לרגע
כי הרומנסה הינה יצירה מושרת), אך בחינה קרובה תמצא את אותותיו גם בתמליל. אל
הנשים המופלאות מזמרות הרומנסות, אשר שימשו נושאות חיות של אוצר תרבותי חשוב
במורשתנו אנו מכוונים את ראשית דברינו. איסטריאה אאילון - זקנת מזמרות הרומנסות בימינו
דאנטה, מחבר הקומדיה האלוהית, מוצא לו בצאתו אל מסעותיו השיריים
המופלאים, מורה, מדריך ומלווה נאמן בדמות וירגיליוס, המשורר הרומי הדגול. אנו
בצאתנו אל מסענו בנתיבי הרומנסה, בחרנו לנו כמורת דרך את הישישה שבין מזמרות
הרומנסה, איסטריאה אאיליון, אשר נולדה בסלוניקי בשנת 1884 וחיה בלונדון. בשנת
1986 בהיותה בת 102 שנים, שיגרה הישישה הזו למפעל הפולקלור המתנהל ליד המדור
הספניולי של קול ישראל, קלטות אחדות שבהן היא משמיעה רומנסות ושירים ספניוליים
החרוטים עדין בזיכרונה הבהיר. אדם כזה, שמפיו דולים החוקרים ומקליטים חומר, קרוי
"מידען" (בלעז: "אינפורמנט"). בתחום כגון הרומנסות
הספניוליות, שבהן נשמרת המורשת התרבותית במסורת שבע"פ, נודעת חשיבות רבה
לכל שבריר מידע ולו גם חלקי ופגום, הנרשם ומתועד מפי המידען. אולם לא כל מידען הוא גם בגדר נושא מובהק
של המורשת. בעניין זה לא שוררת דמוקרטיה. גם בתקופות שבהן הייתה הרומנסה
פופולארית וידיעתה נפוצה בחוגים רחבים, היו כאלה שהצטיינו באופן בולט בידע הרחב,
במסירות ובלהיטות ללמוד, לשמר ולהעביר הלאה את המטען היקר הזה. לעתים התקשר הדבר
ביכולת הביצוע. זמרות רומנסות שביצעו את הרפרטואר שלהן בנסיבות חוץ משפחתיות
ומעבר לחוג המשפחה האינטימי, המשיכו בלא יודעין את מסורת המבצעים הנודדים
(חוגלרים, מינסטרלים) מימי הביניים. כאשר החלו חוקרים בראשית המאה הזו ללקט
רומנסות עתיקות בקרב התפוצה היהודית-ספרדית, נמצאו מידעניות, במרוקו הספרדית
ובבלקן, שהיו מסוגלות להשמיע במשך שעות ארוכות עשרות רבות של רומנסות שאותן
הכירו במלואן על עשרות שורותיהן. הנשים האלה (בחלקן לא ידעו קרוא וכתוב) ראויות
להערכה ולהערצה כנושאות חיות של מורשת תרבותית שלימה. בחלוף העתים, תש כוחם של
הזיכרון והידע. הרוחות החדשות שהחלו לנשב במשכנות היהודים הספרדים למן ראשית
המאה עשו את שלהן. זמירות חדשות ונעימות חדשות כבשו את הלב והפופולאריות של
הרומנסה הלכה וירדה. נאמנותם של אלה ששמרו אמונים למורשת העתיקה קיימה את האוצר
היקר הזה ואפשרה את ליקוטו, רישומו, תיעודו ובשנים האחרונות גם הקלטתו. לאחר
קרוב למאה שנה מאז פעולתם החלוצית של המלקטים הראשונים, אנו נמצאים היום במצב
שבו באורח פרדוקסאלי יכולים הדברים לקבל מפנה לטובה. מצד אחד, עם התנפצות
המסגרות הפטריארכליות והמסורתיות ושאר טלטלות וזעזועים שעברו על בני השבט
הספרדי, הגיע תהליך הקיום וההעברה של מורשת הרומנסה אל נקודת שפל. מצד שני יכול
מאמץ האיסוף והתיעוד הגדול שנעשה כאמור במשך שלושה, ארבעה דורות להביא להפצה
מחודשת בנתיבים אחרים של הידע הנצבר והבאתו אל חוגים רחבים שלא הכירו את המורשת
התרבותית הזו מבית אבא. קולה של איסטריאה אאיליון הוא קול העבר
הבוקע אלינו ומקשר אותנו אל חוליות קודמות בשרשרת. אנו מתחילים את מסענו בעזרתה
בתחנתנו הראשונה, הרומנסה הידועה בשם "החמות הרעה". תעתיק הרומנסות מן
ההקלטה נעשה בידי גב' קמליה שחר ונבדק ותוקן על ידי בעקבות האזנה להקלטה
המקורית. התעתיק נעשה בכתיב שהונהג בכתב העת "אקי ירושלים". התרגום
העברי משתדל ללכת במידת האפשר בעקבות המקור. הוא שומר על המשקל הנכון ועל החריזה
האסוננטית (שוויון התנועה האחרונה או התנועות האחרונות בצלע השניה של כל בית
לאורך כל שורות הרומנסה). עם זאת נעשה מאמץ להציב את התרגום כיחידה שלימה העומדת
בפני עצמה ונותנת לקורא העברי שאינו שולט בספניולית את היכולת להתרשם בצורה בלתי
אמצעית מן הז'אנר הזה ואיכויותיו הספרותיות. על מידת ההצלחה יוציאו משפט
הקוראים. |
|