|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורי
עם ישראליים חדשים |
|
|
זיכרונות מזכרייה – סיפורה של משפחה ישראלית פלסטינאית עבד אלפתאח אלעייסי ונסרה יסמין חמוד הקדמה הסיפור המובא בזה הועלה על הכתב על ידי נסרה יסמין חמוד,
תלמידה שלי, שסיימה את לימודי התואר ראשון בפולקלור בחטיבה לפולקלור של המכללה
האקדמית אחווה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב. הקטעים המובאים כאן הם חלק מעבודה
מקיפה שכתבה על אודות בני משפחתה שהתגוררו בכפר זכרייה (היום מושב זכריה ליד בית
שמש). מזיכרונות אלה עולה
תמונה מרתקת המציגה את בעיית הפליטים מזווית מאוד מיוחדת וניתן ללמוד ממנה רבות
על מורכבות הבעיה והתמודדותה של מדינת ישראל בראשית שנות המדינה עם המצב המיוחד
שנוצר עקב המלחמה. אני מביא את הדברים
כלשונם ורואה בהם מסמך מרתק של סיפור אישי. אין בכוונתי לחרוץ משפט על הדברים
ולעורר ויכוח פוליטי. להפך, דומני שהקריאה של זיכרונות אלה ממרחק השנים עשויה
להביא לתפיסה טובה יותר של הסוגיה ולתרום להבנה בין העמים. תודתי נתונה ליסמין
ולאביה על שהרשו לי לפרסם את הסיפור באתר שלי. יואל פרץ מבוא בהיותנו ילדים קטנים, במיוחד בחורף, היה אבא עושה מדורה, ומכין קפה שחור
מאוד טעים. כולנו היינו יושבים מסביב למדורה, אבא היה רגיל לספר לנו סיפורים על
"אלבאלד", البلاد על הכפר, האדמה,
החמורים, הגמלים, הכבשים והפרות ואיך היו חולבים אותם, גם סיפר לנו על סבא עלי ז"ל,
אבא שלו, והחברים שלו והבדיחות שלהם. אבא תמיד נכנס עם הסיפורים האלה לדמיון של הכפר, איך היה כיף בכפר. אבא
סיפר לנו את כל הסיפורים בצורה מאוד מצחיקה, עם הרבה הימור, בידור וכיף, אני
בעצמי דמיינתי את כל הכיף הזה וביקשתי ממנו לכתוב את כל הסיפורים האלו, אבל, הוא
נדנד את הראש ואף פעם לא הבנתי מה זה הנדנוד הזה, אם הוא מסכים או דוחה לעשות את
זה, אבל תמיד נשאר לי טעם טוב בסיפורים שלו, התאהבתי בכפר ותמיד לעיתים קרובות
או רחוקות במיוחד בחורף, היינו נוסעים לכפר, ליערות בית גוברין לטייל שם. אמא תמיד התעסקה בעשבים, כל מה שהאדמה הייתה מגדלת, היה ניתן לבשל אותו,
כל עשב שאמא נגעה בו אכלנו אותו, למרות שהיא עזבה את הכפר בגיל מאוד צעיר, תמיד
ידענו שהמקום הזה הוא שלנו, אולי יום אחד נחזור לזכרייה, אבל זכרייה היא
כבר לא זכרייה; היום יושבים בזכרייה עולים יהודים שהגיעו מכורדיסטאן לאחר מלחמת
1948, והקימו את הכפר ב-1950 על מקומו של הכפר הערבי זכרייה
של התקופה הביזנטית. במרכז המושב ניצבים מסגד ובית ספר – השרידים היחידים שנותרו
מהכפר הערבי זכרייה. כפר זכרייה לא ניטש במלחמה. בסוף המלחמה נותרו בכפר כ-600
מתושביו. בעקבות החלטת ממשלה מינואר 1950 עזבו תושבי זכרייה את בתיהם תמורת
פיצוי כספי קטן שניתן רק לחקלאים שעיבדו את האדמות שלהם. במסגרת הלימודים בפולקלור פניתי לאבא, סיפרתי לו על כך שאני רוצה לכתוב
את הסיפורים שלו שסיפר לנו מסביב למדורה כשהיינו קטנים. היה מאוד כיף לשמוע את
הסיפורים כשהיינו קטנים אבל בפעם הזאת אבא היה יותר רציני ושאל: "איזה
סיפורים את רוצה?" והוא לא רק סיפר סיפורים עממיים הוא סיפר את כל האמת על
עזיבת הכפר בשנת 1948. חשבתי תמיד שיהיה נס ונצליח לחזור לגור בזכרייה, אבל אין סיכוי, זה כבר
לא הכפר שלנו. זכרייה, היא בעיניים שלי דומה לגן עדן היא פורחת כל השנה, האדמה
שלה מאוד טעימה וכל העשבים שצומחים בה ניתן לבשל אותם ולאכול אותם, עצי הזיתים
הם הכי יפים שיש בעולם, הגבעה, ההר, העצים, הירק, וכל הטבע שיש שם, זה המקום
היפה ביותר במדינה, נסיכה שלא מזדקנת ופורחת כל השנה, חבל שאנחנו לא נמצאים שם
והאמת היא יותר כואבת ואין לנו זכות בה, אלה רק לחלום עליה ולחלום על גן עדן
שיצאנו ממנו, ואין לנו סיכוי לחזור לשם. מיקום
הכפר ותולדותיו כפר זכרייה נמצא על הכביש המחבר את בית גוברין לבאב אלואד (שער הגיא),
שמונה קילומטר מתחנת הרכבת הרתוף. ממזרח שוכנים בית אלג'מאל ובית נתיב. מדרום
עג'ור. מצפון כפר אלבריג'. הכפר היה כפוף מנהלתית לחברון גם בעת כיבושו. בתקופות
קודמות היה שייך לירושלים ולפעמים לעזה, בתקופת המנדט היה שם אוטובוס שהסיע
אנשים מזכרייה לרמלה ויפו וחזרה. האנשים השתמשו גם בתחנת הרכבת בהרתוף הקרובה לנסיעה
לירושלים או ליפו, כלי התחבורה אז היו: חמורים, גמלים וסוסים. בספרו של וואליד אלח'אלדי, "כי לא נשכח" (كي لا ننسي) שראה
אור בהוצאת המרכז למחקרים פלסטינים", אוניברסיטת בירות, 1997 יש פרטים על
כפר זכרייה כפי שהיה לפני שנת 1948. בשנת 1944 היה שטח האדמה 15,320 דונם, מתוכם 440 דונם עצי
זיתים. שטח הכפר היה כ-70 דונם. הכפר נבנה על הרי מערב חברון ונקרא בתקופה הביזנטית כאפר
זכרייה Caper Zacharia והוא נכלל בנפת בית גוברין. בשנת 1597 השתייכה זכרייה למחוז
ירושלים והתושבים שילמו מס עבור קמח, חיטה וזיתים ובנוסף על כך גם עבור חיות כמו
כבשים וכוורות דבורים. הבתים שלה נבנו מאבנים ובוץ והתושבים שלה היו מוסלמים. אבי, עבד אלפתח בן עלי בן מחמוד עיסיא,
הוא היום תושב רמלה. הוא יליד הארץ (1932). על פי ספרו של חנא עמארי,
"מילון החמולות בירדן ופלסטין" שראה אור בעמאן, ירדן, 2001 (עמוד 64)
התגוררה משפחת
אלעיסא בפלסטין דורות רבים. האבות המייסדים, אבו עבאד מבית מחמוד, אבו אסעד, אבו
עותמאן, אבו עבדאללה, אבו חסן, אבו עליאן, אבו עודיה ואבו מחיסיאן מוסא הגיעו
מחצי האי ערב והתיישבו בכפר זכרייה. לפני 1948 נחו בכפר שש חמולות: אלפרארג'ה, אלשמארח'ה, אלעייסי, עדוי, אבו
לבן ולח'מור. הכפר הוא כמו חלקת אדמה מיוחדת במינה, יהלום שמקשט צווארה של יפהפייה,
ארץ כנען שנקראת אחר כך פלסטין, מאז שהגיע לאזור השיח הראשון מבני כנען הוא
וילדיו, נדהמו למראה הנוף של האזור היפה שנגלה לעיניהם. הם בחרו את תל זכרייה
כדי לייסד עליה את כפרם שנקרא "עזיקה". אחד האנשים שביקר את כל הארץ
מראש הנקרה עד רפיח אמר שהמקום הזה, תל זכרייה, שממוקם בין בית ג'ברין לבין באב
אלואד (שער הגיא), זה המקום הכי יפה ומדהים שיש, לכן השיח הכנעני בחר להקים את
הכפר על תל זכרייה. תל זכרייה, אשר עליו נבנה כפרו של השיח, היה בנוי על אדמה גירית. כאשר
אבותינו עשו בה את הכלים שלהם, חפרו בה מערות, המון מערות שכל המערות מחוברות
בתעלות, הזר שיגיע לא יבין שזו עבודת יד ויפחד. זוהי ההגנה שנקטו בזמנו. יש גם בארות
מים לשתייה שגם נעשו במו ידיהם, כולם שתו ממי הבארות בעת עונת הקציר. כאשר
יושבים בשיא גובהו של תל זכרייה, ניתן לראות חלקים גדולים של הים התיכון במערב,
חלקים נרחבים מדרום, וגם ניתן לראות כפרים פלסטינים שכנים כגון: בית נטיף, בית
אלג'מאל, צוריף, ח'ראס, נובא ובית עומר. ממזרח ניתן לראות את הכפרים: עלאר ודיר
אלהוא. מצפון: צרעה ואלבריג'. ממערב: תל אלסאפי, עראק אלמנשיה, דיר אלדובאן
וקדנא. מדרום: עג'ור. תל זכרייה ממוקם מעל פני הים בגובה השם זכרייה הוא מהתקופה הרומית. עמק זכרייה נקרא בשם ואדי אלסמט או
אלסנט, זה בגלל העצים הקוצניים שלא היו כמוהם בפלסטין. העמק הזה היה לפעמים
מתמלא במים מהרי חלחול מזרחה, בזמנו לא ניצלו את המים כפי שעושים היום. בכפר
התבססו בעיקר על חקלאות – גידול תירס. העמק הזה היה מקור פרנסתם של התושבים
באזור. אנשי הכפר עסקו בשני דברים: חקלאות וגידול בעלי חיים. החקלאות
הייתה חקלאות בעל, כלומר הסתמכה על מי גשמים, חוץ מאזור ואדי בולוס השוכן מזרחית
לכפר, ששם עשו שימוש במי בארות. החקלאים שם בקיץ עיבדו את האדמה כי היה להם מים.
הם גידלו עגבניות, חצילים, קישואים, צנוניות ובצל ירוק. את הסחורה היו משווקים
לירושלים בעזרת הרכבת מתחנת הרתוף הקרובה לכפר. בכפר יש הרבה חורבות: ח'רבת התל, ח'רבת שריף, ח'רבת השקדים, ח'רבת
אלזעיזה, ח'רבת ח'באבי אלפוקא וח'רבת ח'באבי אלתחתא. ליד ח'רבת ח'באבי אלפוקא יש
מקום קדוש שנקרא אלסאלחי. שלושת המקומות האחרונים ברשימה הם הכי חשובים. סמוך
להם התרחש קרב בזמנו של עומר בן אלח'טאב בין הערבים לרומאים, הקרב התרחש בשנת
634, הקרב נקרא קרב אח'באדין ועשו אותו בני הח'באבתין, כלומר תושבי ח'באבי
אלפוקא וח'באבי אלתחתא. בחרבת אל סאלחי קברו את כל האנשים שנהרגו בקרב – אנשים
צדיקים (סאלחין), לכן נקרא המקום סאלחי, המקום ממוקם כשני ק"מ דרומית לכפר. בשטח הכפר היו ארבעה בארות שכנראה נחפרו בזמן הקדום, הבאר הראשונה נקראת
באר אלספלאני ושמשה לשתיית האנשים בכפר ולשתיית בעלי חיים, הבאר השנייה,
אלסרארה, שמשה לשתייה לאנשים ולצרכי חקלאות. הבאר השלישית, אלמזירעה, שמשה
לשתייה לבעלי חיים ולשתייה בעונת הקציר. הבאר האחרונה, באר ואדי אלח'טם, שמשה
לשתייה בעונת הקציר ולבעלי החיים. יש
המון בורות קטנים שנעשו על ידי אנשים מהכפר בסלעים לאגירת מי גשמים למטרת שתייה. בכפר היו שני מסגדים, הראשון שהוא גם הישן מבין השניים נקרא אלעומרי,
והוקם כנראה עו' בראשית הכיבוש המוסלמי. המסגד הזה נהרס כנראה ברעידת אדמה ונשאר
ממנו חצי בניין. המסגד השני הוא מסגד זכרייה שקיים עד ימינו עם צריח המואזין
שמעליו. במסגד כיהנו אימאם ודרשן, אנשי הכפר הם סונים. מה שייחד את אנשי הכפר זה אהבתם העזה לחינוך, לימוד וידע, גם בתקופת
התורכים היו בכפר מספר אנשים שידעו לקרוא ולכתוב, בכפר נוסד מה שנקרא אלכתאתיב
(כמו כיתות לימוד), ומוקם במסגד של הכפר. המורה היה אלשיח' עלי אלעאלם ז"ל,
יש הרבה אנשים משכילים מאוחר שלמדו בכותאב שבכפר כמו חסין חליל ז"ל, מחמד
חסן ואבו לבן ז"ל. יש לציין שבגלל אהבת האנשים לחינוך וללימוד, אנשים
מכפרים שכנים היו מגיעים לכפר כדי שאנשים יקראו להם את המכתבים שמקבלים
מקרוביהם. אחר כך נוסד בית הספר הראשון, בית ספר אמירי בשנת 1921. המורים הראשונים
בו היו עזמי אבו סעוד ז"ל ואסחאק אברהים אלעבאסי ז"ל מסלואן, הכיתות
נמשכו עד כיתה ז'. למרבה הצער בכפר לא נוסד בית ספר לבנות, רק לבנים. יותר מאוחר
היה בית ספר מעורבב עם מעט מאוד בנות. אנשי הכפר רכשו ספרים בשפע.
בשנות העשרים יכולת למצוא בכפר עותקים של הספר "היסטורית אלטברי",
וספרי פרשנות על אלקוראן. גם עיתונים הגיעו לכפר. בספרייה של שיח' חליל חסן מצאנו העתק מהעיתון
"אלכרמל" משנת 1917, גם בעת הכיבוש הבריטי בשנות העשרים המשיכו
עיתונים להגיע לכפר. היו אנשים שדאגו לכך. העיתון שנכנס לכפר היה נחטף מהר על
ידי אנשים שרצו לקרוא אותו. בשנות השלושים והארבעים הגיעו לכפר גם שני עיתונים
ממצרים – אלרסאלה ואלת'קאפה. מקום אירוח ולינה לאורחים, לזרים ולסוחרים
אשר היו מגיעים לכפר נקרא אלמדאפה. שם היו האורחים ישנים ומקבלים את ארוחתם.
אלמדאפה שימשה גם כמקום אסיפה כללי לראשי החמולות. שם היו נפגשים כל ערב אחרי
העבודה, דנים בבעיותיהם וסוגרים דברים על אופי עבודתם אם בקטיף ענבים או קציר,
מסיק זיתים וכל עבודה אחרת. שם גם היו שותים קפה מר ולפעמים מספרים אגדות ומעשי
פלאים. הרבה צעירים נהגו לישון שם בלילה. היו כפר ששה מקומות אירוח כאלה חלקם
ציבוריים וחלקם פרטיים. במיוחד נעשה בהם שימוש בחודש הרמדאן. מקומות אלה גם
שימשו כמקום לניחום אבלים וכן גם לארוחות ולחתונות. לפני 1948 היו בכפר 14 חנויות, שהידועות בהן הין החנויות של אבו שהין
וע'זאל. בכפר היו ארבעה אטליזים, בית בד אחד, שני חייטים לבגדי גברים, שני
ספרים, נגר שעסק בהתקנת כלים חקלאיים ושלושה עובדי בנין שלמדו את המקצוע בבית
אלג'מאל. הצוות הרפואי כלל אח אחד. לא היה בכפר מרפאה ממשלתית אך רופא מבית לחם
היה מבקר פעמיים בשבוע. בכפר היה גם ארגון פועלים. לבוש
ומנהגים האיכרים לבשו ג'לביות צבעוניות, בגד נוסף היה "הקומבאז" –
מכנסי הגברים. מתחת לג'לביה נהגו ללבוש חולצה ארוכה (סראויל) ולפעמים חולצה לבנה
או מפוספסת. כיסוי הראש היה הכפיה, ואלעקאל, או אלעמאמיה (בד לבן שמסובבים אותו
מסביב לכובע) גם התרבוש המרוקאי אלתרבוש נראה בכפר. נעליים היו עשויות מעור או
מגומי. ילדים קטנים נהגו ללכת יחפים עד גיל עשר. לנשים, היו חולצות עם או בלי תחרה. החולצות היו בדרך כלל שחורות. בעת
שאישה הייתה מתחתנת היו מתווספים למלתחה שלה גם חולצות ושמלות צבעוניות. מתחת
לשמלה לבשו הנשים סראויל. כיסוי ראש היה כפייה עשויה מבד לבן. נעלי הנשים היו
נעלים שטוחות שיצרו בחברון ונקראו בשם אלוטא. אנשי הכפר כמו כפרים אחרים היו מתכוננים לרמדאן בקניית דברים חיוניים
לצום, פיצוחים וכדומה. ילדים קטנים היו הולכים למאדאפות שבהם חילקו להם דברי
מתיקה. החגים בכפר היו פשוטים. החג הראשון נקרא עיד-אלפיטר. אנחנו קראנו לו החג
הקטן. החגיגה התחילה בקריאה לתפילה במסגד, אז היית רואה את ההמונים מגיעים למסגד
לתפילה, זה קרה בליל החג, ביום המחרת, מגיעים שוב למסגד לתפילת החג, הילדים
הקטנים לבשו את הבגדים החדשים שנקנו להם אם יד ההורים הייתה משגת. אחרי תפילת
החג נהגו האנשים לשוטט בחוצות הכפר ולברך את כולם בברכת חג שמח, ולקבל אורחים
בבתים ובמדאפאת, חג הקורבן (החג הגדול), לא נבדל בעיקרו מחג אלפיטר למעט ארוחה משםחתית
גדולה. הכיבוש הבריטי ומלחמת
1948 אנשי הכפר התנגדו לכיבוש הבריטי ופעלו נגדו. האנשים שהובילו את ההתנגדות
היו השיח' עבד אלקאדר אלחוסיני ז"ל, אבו אלוליד ז"ל ופואד נסאר
ז"ל, בכפר היו הרבה שהידים מהתקופה של הכיבוש הבריטי וגם של מלחמת 1948.
להלן שמותיהם של אחדים מן השאהידים: אחמד מוסטפא עדוי שנפל בעת שנלחם בבריטים בשנת
1939, בעת שאנשי הכפר ארבו לשיירה בריטית בואדי בולוס. בעקבות התקרית נקטו
הבריטים באמצעי ענישה הם הטילו סגר על הכפר ועצרו וענשו יותר מעשרים איש. יוסף
עבד אלחמיד שהיו, נפל בעת שתקף עם חבריו בשנת 1948 שיירה ישראלית שניסתה להגיע
לכפר עציון. בדואן מחמד נפל מאש משמר שיירה יהודית שהייתה בדרכה לירושלים ליד
ואדי אלבאב (שער הגיא), בשנת 1948. אברהים יוסף אלעיסי ומחמוד אסמעיל סאלם
אלפרארג'ה נהרגו מהתפוצצות פגז כאשר ניסו הערבים לכבוש בחזרה את ואדי אלסראר
מידי היהודים במאי 1948. טהא אחמד עלי אלקואמלה נפל בעת שמנע מהיהודים לכבוש את
ח'רבת תל אלמוג'ור בשנת 1948. עבד אלפתאח אחמד עלי אלקומלה נפל בעת שנחטף על ידי
היהודים לפני כיבוש הכפר. עבדאללה ג'פאל, דודו עבד אלפתאח ואברהים אעליאן, בן
דודו של עבדאללה נרצחו על ידי היהודים אחרי שנחטפו בואדי בולוס. מחמוד אעטיר נפל
יחד עם עלי אלעמאש ליד כפר מג'לס מערבית לכפר. לאחר כיבוש הכפר על ידי הצבא הישראלי
נהרגו ארבעה אנשים בעת שניסו לחזור לכפר: אבראהים מחמד אלמוע'רבי, אסמעיל
מחמאלג'מל, אחמד מחמד אלג'מל ועבד אלכרים עיסא סמרין. אחרי כניסת צבאות ערב לפלסטין בשנת 1948, ניסו הפלסטינים לחזק את עמדת
הגנתם באזורינו על רכס ההרים דרומית לואדי אלסראר, הכפר היה חלק בלתי נפרד מקו
ההגנה. נוסף על כך שלחה מצרים כמה מדריכים לכפרים באזור כדי לחזק וללמד אותם
להתגונן. למרות זאת לא יכלו אנשי האזור לעמוד מול ההתקפות הישראליות שהיו מלווה
בטנקים ובתותחים. ביום 14/10/1948 נפלו כמה מהכפרים בידי הישראלים וביניהם דיר
באן, ג'ראש, בית אלג'מאל, בית נתיב ואלבריג', אנשי כפר זכרייה התעוררו בבוקר על
הצרה הזאת בכך שהיהודים התחילו להפגיז את הכפר, וחלק מהם התחילו לעזוב את הכפר.
פליטי הכפר התפזרו במקומות שונים וחלקם חיים שם עד היום. מחנות הפליטים שאליהם
הגיעו אנשים מן הכפר הם דהיישה, עין אלסולטאן,
עקבת ג'בר, אלנויעמה, אלערוב ואלקראמה. חלק מן
האנשים שעזבו את הכפר עדיין חיים במחנות פליטים בגדה המזרחית כמו: שנללר,
אלבקעה, אלוחדאת ואלזרקא. יש גם פליטים מבני הכפר שגרים בערים שונות בפלסטין בית לחם, בית ג'אלה,
ירושלים ורמאללה. אחרים חיים בכפרים בפלסטין כמו: ח'אראס, בית אולה ואלחדר. חלק
מהם חיים בערי ירדן - עמאן, אלזרקא, אלרסיפה, עוג'אן וסחאב, ואפילו בערב
הסעודית. זהו כפרנו שתמיד נזכור ותמיד יש לנו את התקווה לחזור לאדמתנו. זיכרונות שרשמתי מפי
אבי זכרייה מנתה שש חמולות. זה היה הכפר הכי קטן באזור, בשנת 1948 הגיע מספר
התושבים ל-850 נפשות, בשנת 1948 היו שש חמולות, שלוש גדולות ושלוש קטנות. הכפר
היה מחולק לשני מחנות למרות שהיה כפר קטן, ומספר הנפשות גם קטן, שני הפלגים אחד
נגד השני, עד שהתחילה המלחמה עם ישראל, אז התאחדו ונהיו גוש אחד. התחילה המלחמה,
ובתקופת המלחמה נכנסו הרבה צבאות ממצרים פלסטינים, ירדנים, ולצערי הרב היה בכפר
25 כלי נשק בלבד בכדי להגן על הכפר, זה מה שהצליחו לגייס בגלל חוסר כסף, ההנהגה
העליונה ישבה בדיר בית אלג'מאל. ישב שם צבא מצרי, הצבא הירדני ישב בהר תוף, כאשר
הצבא הירדני נסוג מהר תוף הוא התיישב בבית שמש, במקומם להר תוף נכנסו יהודים,
המלחמה המשיכה בין המצרים ליהודים, הפלג שהכי בלט נקרא "ג'יהאד
אלמוקדס" בהנהגתו של עבד אלקאדר אלחוסיני, הסגן שלו היה
אברהים אבו דיה. בזכרייה, היה בית ספר אחד עד
כיתה ד' בלבד, עד שנת 1947 היה כיתה ד' ואני למדתי עד כיתה ד', אבל הרמה שלו
הייתה מאוד גבוהה, מבית ספר סיימו והמשיכו אנשים מפורסמים כגון בחור שהיה לו
תעודה מחמוד אלחטיב שקיבל "תואר" عميد االغة العربية, ובחור שני משורר בשם
חליל דקטאן, יש לו דיואן ديوان שיצא לאור בשנות
החמישים בדמשק. ההכנה שלו עשה אותה בשנת 1949, הדיואן חולק בכל רחבי מדינות ערב
שם הדיואן "הקול האבוד" صوت الضياع", אחרי
שחולק בשווקים אספו אותו את הדיואן חלק ממדינות ערב אסרו את הפצתו. שני המשוררים
שהזכרתי הם נסקו לאחר שנמלטו לירדן, בגלל שהם היו חבורה שנקראה מפלגת הגבהה
הלאומית, חלק ממדינות מערב טענו שהם קומוניסטים (شيوعي), לכן
עצרו אותם, בתקופה הזו הגיעו היהודים לכיבוש זה התחיל בחלוקת פליירים (مناشير) דרך המטוס שטס מעל כל האזור עשרים ואחד כפרים (איזור חברון). חילקו את
הדפים לכל התושבים שאם ירימו ידיים ולא יתנגדו לא יעשו להם כלום ויכבדו אותם,
אבל התושבים שמעו שבדיר יאסין אחד הכפרים הסמוכים, על פי השמועה, שהיהודים הרגו
אנשים שם, לכן אספו את עצמם כל עשרים ואחד הכפרים ויצאו לכל מיני חלקים בפלסטין,
חלק לחברון, חלחול ויריחו. הצלב האדום נתן להם עזרה, עשו להם מחנות פליטים בכל
מיני אזורים בפלסטין (השטחים – הגדה המערבית היום), בתקופת ההיא, המלך עבדאללה
אביו של המלך חוסין, וישראל ציירו ועשו את הגבול הזמני בין ישראל לירדן מה שנקרא
גבולות 67. חלק מתושבי הכפר לא עזבו וזה חלק קטן של אנשים, אני ומשפחתי עזבנו,
אנחנו כן עזבנו כי אחי היה מגויס לצבא הירדני ופחד שהיהודים יתפסו אותו ויעצרו
אותו לכן אבא ואחי החליטו לעזוב, בכפר היו הרבה אנשים שהתנדבו בצבא הירדני לכן ההורים שלהם העדיפו לעזוב
שלא יפגעו בילדים שמתנדבים. אמא שלי נפטרה שהיתי בגיל שש. היו לי אח ואחות, אבא לא רצה להביא אישה
אחרת שתגדל אותנו, למרות שהציעו לו הרבה בחורות יפות, עד שגידל אותנו. אז התחתן
ועבר לגור בסלמה. אחי שירת עם הירדנים לכן עזב לירדן ואני נשארתי לבד, עבדתי
באדמה כאיכר שמעבד את אדמתו, נעזרתי בשכנים גם בבעלי חיים כדי לעבד את האדמה,
בשנה הראשונה היה קציר פורה וטוב וכך האנשים נעזרו באדמה לחיות, ככה גם עבד אצל
כולם לחיות ממה שאתה קוצר זאת אומרת אתה מחליף חיטה בעגבניות וסחורה בהתאם, אבא
שלי הגיע בעונת הקציר עם כמה פועלים וסייע ועזר לי, אחרי שעזבנו את הכפר הגענו
לחלחול ומשם לעקבת ג'בר מחנה פליטים ביריחו, מספר הפליטים שם הגיע לשלושים אלף
בערך, פליטים מכל פלסטין. למה בחרו את עקבת גבר יריחו? בגלל מזג האוויר. יש שם
מזג אויר נעים ויפה ולא קר וגשם כמו חברון, לכן הפליטים בחרו את יריחו, בכפר
נשארו אנשים בודדים ממשפחות אחרות כמו משפחת אבו לבן, משפחת לחמור ומשפחת
שמרוך. בתקופה הזו כל מי ששכח דברים בכפר ורצה להביא אז היה קופץ לכפר בסתר
ומביא את מה שצריך והכול בלילה. אני ובן דודה שלי ז"ל החלטנו לנסוע לכפר כדי להביא כמה דברים, קבלתי
רשות מאבא לנסיעה, התארגנו וחיכינו בטרמפיאדה לרכב שיסיע אותנו לכיוון חברון. אף
אחד לא רצה להעלות אותנו טרם כי אין לנו כסף. כל רכב שעוצר שואל אם יש כסף
ושעונים לו: לא, אז ממשיך בדרכו. רכב מסחרי נעצר אחרי שסימנו לו, ככול הנראה תושב
חברון, אמרנו לו: "תעשה טובה תסיע אותנו אין לנו כסף." הבן אדם היא
מאוד נחמד והסכים. הדרך הייתה ארוכה עד חברון כי הדרך מירושלים המזרחית לבית לחם הייתה
סגורה לכן היינו צריכים לנסוע דרך שהתפרסמה בשם ואדי אלנאר (ראס אלעמוד היום)
משם לבית סאחור ובית לחם, אחר כך חלחול וחברון, הגענו אחר הצהריים לחלחול, אני
מכיר את הדרכים טוב מאוד, בערב הגענו לכפר, מותשים עייפים. הבית שלנו נמצא
בכניסה לכפר הגענו ישירות ונכנסנו למיטה. בבוקר התעוררנו צמאים, רעבים, ומותשים. בבית שלנו יש מה שנקרא דיר לאגירת
מים לשתייה, שתינו והתקלחנו, הדלקנו מדורה, עשינו קצת בצק כדי לאפות פיתות לאכול
מקמח שהיה בבית. באותו הרגע הגיע ג'יפ ישראלי לכיוון שלנו לאחר שראו את המדורה, מהג'יפ
ירד קצין ממש גבוה והתחיל להתקדם לכיוון שלנו עם אקדח בידו שמסובב אותו, הוא
מבין ערבית טוב מאוד אבל אנחנו לא מבינים עברית בכלל. שאל אותנו "ילדים מה
אתם עושים?" בהתחלה שראינו את האקדח חשבנו שהוא יהרוג אותנו, הסברנו לו
שהדלקנו מדורה על מנת להכין ארוחת בוקר לאכול, הוא הסתובב וקרא לאחד החיילים
ודיבר איתו שלא הבנו כלום, החייל ניגש לג'יפ והביא קרטון מלא לחם, שימורים, גבינות,
ואוכל שיספיק לי ולבן דודה לשבוע ימים, הקצין אמר שלכבות את המדורה ושאל:
"איפה ההורים שלכם?" השבנו לו שעזבנו כי מפחדים, אז אמר לנו: "לכו להורים שלכם ותקראו
להם ולכל אנשי הכפר שיחזרו לגור פה ושלא יפחדו, יש לכם 15 יום להגיע חזרה ומי
שיגיע אחרי 15 יום אין לו אישור, עד 15 יום בלבד." אז שאלתי את הקצין ששמו
יהודה: "מה נעשה אם נגיע עם המשפחה ובדרך יתפסו אותנו היהודים?" "אל תדאגו," ענה יהודה, "תגידו להם שקצין בשם יהודה אישר
לכם ולא יעשו כלום". אחר כך הג'יפ של יהודה עזב את המקום ואנחנו הלכנו לאנשים שלא עזבו את
הכפר והם לא מפחדים כי אין להם ממה, נשארנו אצלם יומיים ולאחר מכן מצאנו בכפר
שני חמורים שאין להם בעלים, העמסנו קרוב ל- בחברון אני ובן דודה מכרנו את שני החמורים עם הסחורה שעליהם, כי אין לנו
אפשרות להוביל את הסחורה לעקבת ג'בר ביריחו זה מאוד קשה, מכרנו את הכול בזמנו
בשתי לירות או שתיים וחצי לירות, נסענו לעקבת ג'בר מחברון בעלות של
"שלן" אחוז אחד מהלירה בזמנו, שהגענו הביתה הבאתי את הכסף לאבא שלי
שקנה צרכים לבית (אוהל) בשפע, לאחר שבוע באו אליי שני צעירים ושאלו אותי:
"איך הדרך לכפר? האם מסוכן? מפחיד, בטוח, מה אתה אומר?" כל הפליטים שהגיעו מזכרייה לעקבת ג'בר עשו להם אוהל משפחתי שנקרא
"דיואן". ניגשתי לאוהל והסברתי לכולם על מה שהתרחש איתי בכפר, באוהל
ישבו כל הזקנים וביניהם "אלמוח'תאר" (אפשר לקרוא לו ראש השבט) שמו היה
אלחאג' יוסף, כל מי שישב באוהל התנגד לחזור לכפר ומה שחיזק את התנגדותם זה שרדיו
ירדן כל הזמן דיברו ואמרו שתוך 24 שעות אתם, דהיינו הפליטים, יחזרו
לבתיהם," עד היום לא הסתיימו ה-24 שעות". אבא שלי מאוד רצה לחזור, אך אשתו התנגדה ולא רצתה, אח שלי שהיה אז בצבא
הירדני וממוקם במחנה שלו בעוג'ה דיברתי איתו שיבוא איתנו חזרה אך סירב ואמר שאני
כאן מסודר עם משכורת של 2+ לירות ולא צריך יותר מזה. כאן התבררה התמונה שאבא שלי לא יכול לשכנע את אשתו ובנו לחזור איתו למרות
שהוא מאוד רצה לחזור לכפר, התברר גם בדיעבד שאבא שלי לא רצה בכלל לצאת מהכפר, גם
שהעמיסו אותנו על משאיות הוא התנגד, הסוד הגדול שהיה לו זה שהיה לאבא פתק שחתום
ע"י עיריית פתח תקוה, שיש לו רישיון אקדח ואקדח. בזמנו אבא עבד בחברת שמירה
בפ"ת אצל שני יהודים והוא הסתמך על כך שיש לו את הפתק בכך שאף אחד לא ידבר
איתו מהיהודים, את הסוד הזה גיליתי מאוחר מאוד שהוא היה כבר בדהיישה. אבא שלי
עבד באגודת השומרים ושני האנשים שאחראים על השמירה נקראו אברהם מיכה והשני
אברהם דוריאן שהוא הסגן, לאבא שלי נשאר רק האישור הזה אך האקדח מכר אותו, את
האישור הזה שמר בסוד ולא גילה לאף אחד. יתר על כך המקריות שבשנת 54 עבדתי בשמירה על גבולות טיירה קלקיליה,
חיברתי את הדברים שאבא אמר לי בשנת 67 לבין העבודה שלי ב-54, הבחור שהיה אחראי
עלי היה בשם אברהם דוריאן, היהודים אברהם דוריאן ואברהם מיכה הוציאו לאבא שלי
בזמנו אישור לאקדח מתורגם גם לאנגלית שגם האנגלים לא ידברו איתו (=לא יציקו לו),
ליהודים בזמנו הייתה אפשרות להוציא רישיונות ואישורים למי שרוצים לעזור לו
כמובן, אז שלקחתי את הפתק מאבא הלכתי לאברהם דוריאן לביתו, נפגשתי איתו ואז היה
בן אדם זקן שבקושי הולך, אבל, נזכר טוב באבא שלי ודוד שלי גם, משם נסענו יחד
ונפגשנו עם אברהם מיכה שנפטר יותר מאוחר בשנת 1970. המשך לסיפור בעקבת ג'אבר: אחד הצעירים פנה אליי וביקש ממני שאתלווה אליו לכפר, עניתי בחיוב והפעם
לא ביקשתי רשות ואישור מאף אחד, היה לי קצת כסף לדרך, ואז נסענו אני והבחור
לכפר. את הכפר הצבא כיתר אותו, אספו את כולם בבית הספר והפרידו בין ילדים לגברים
לנשים, מולנו עמד אותו קצין יהודה ואמר "כל הגברים מגיל 16 עד גיל 40
שיעמדו בצד" בזמנו הייתי בן 18 אולי אבל, הייתי נמוך לכן ישבתי בין הילדים
ולא זיהו אותי חשבו שאני ילד, לקחו את כל הגברים ושמו אותם בצד, אחרי כמה דקות
הגיעה מונית וירד ממנה גבר עם חליפה ועניבה "وحطة وعقال", הבן אדם שירד מהמונית יש לו אישיות נאה,
נכנס לאחד המשרדים בבית ספר, ואז התחילו לקראו לגברים שהעמידו בצד אחד אחר השני
להיכנס למשרד, לא ידעתי מה התרחש בפנים כי לא קראו לי. היה בחור בשם סאקר אבו
לבן היה בדרגת סמל בצבא המצרי שהשתייך לג'יהאד אלמוקדס, הוא נתפס לילה
לפני בכפר לבוש במדים של הצבא המצרי, אותו סאקר עצרו ולא הביאו אותו לבית
ספר, לכן עשו את הגדר סביב הכפר. כל הזקנים שנכחו התחילו לנחש מי הגבר שירד מהמונית? יש שאומר שהוא מאבו
גוש וחלק אמרו שהוא בא לתת לנו עזרה, בסוף זה היה "המושל" בשם מרדכי
(שם בדוי), הוא התמנה להיות בגזרה הדרומית, הוא בעל תואר ותעודות שאני לא יודע
איפה הוא למד, אבל הוא דבר שפה ערבית טוב מאוד, וכל פעם שכובשים כפר ערבי הוא
מגיע בלבוש ערבי (حطة وعقال) שקשה
מאוד לזהות אותו, זאת אומרת ערבי לכל דבר. אחרי שיצאנו מהבית ספר והסירו את הגדר
מהכפר, המושל מינה מוכתאר ממשפחת שמרוך שיהיה אחראי על הכפר, בעצם התפקיד שלו
לעקוב אחרי כל אלה שמגעים בסתר לכפר וידווח למושל על כל בן אדם כזה, זה ההסכם
שהיא בין המושל למוכתאר, המוכתר לא רק הוא עסק בעסק הזה אלה גם הילדים שלו, יום
אחד לקחו צעיר ממשפחת אבו לבן לחקירה, אמא שלו חשבה שבן שלה או בכלא או נהרג עד
ששחררו אותו אחרי חצות באותו יום, התברר בדיעבד שהוא עבד לטובת שירותי הביטחון
הישראלי עוד שהיה מגויס בג'יהאד אלמוקדס. המושל אישר לכל אב משפחה לעבד את אדמתו, אני מכיוון שאין לי אישור כי
נחשבתי מתחת לגיל, העדפתי שלא אשאר בכפר ואחזור להורים, אחד החברים הציע לי שאני
אעבד חלקת אדמה ואשלח להורים שלי את מה שאני קוצר כעזרה, מכיוון שאין לי בעל
חיים פרה או חמור שיעזור לי, נסעתי לכפר עג'ור מצאתי שם גמל, לקחתי אותו וחזרתי
לכפר והתחלתי לעבד בעזרת הגמל את האדמה, התחלתי לפזר את החיטה באדמה, תוך כדי
התחלתי לחשוב מי יעזור לי לקציר את הקציר גם כך לא היו הרבה אנשים בכפר, היו 5
עד 6 משפחות ורובם זקנים, יום אחד נסעתי עם כמה נשים מהכפר וכמה צעירים לכיוון
בית ג'מל, בדרך נתקלנו בג'יפ ישראלי שעצר אותנו, מימנו ירד אותו קצין יהודה,
ישירות זיהיתי אותו ולפני שדבר פניתי אליו וקראתי בשמו, נדהם ושאל אותי:
"מאיפה אתה מכיר אותי?" הזכרתי לו את המדורה, פניתי אליו בבקשה שאני
היחידי אין לי אישור עבודה, ואני מפחד וחושש שיתפסו אותי היהודים ויכניסו אותי
לכלא. בקשתי ממנו אישור, הוציא פתק ורשם כמה דברים שלא הבנתי כלום ונתן לי את זה
ואמר: "עם הפתק הזה לא יעשו לך כלום." וכך היה, כל פעם שנתקלנו בג'יפ
ישראלי הראינו להם את הפתק והיו משחררים אותנו, בשנה הראשונה הצלחתי לעבד את
האדמה לבד, בעונת הקציר אבא ז"ל הגיע עם כמה פועלים לתקופה של 15 יום ועזר
לי, למזלנו הוא לא נתפס על ידי אותו מוכתאר כבן אדם שנכנס בסתר, אבא לקח את הקמח
לאחר שטחנו אותו ונסע חזרה לביתו, בשבילי השארתי תזונה مونة بذار למשך שנה, סבתא מצד
אימא עזרה לי בשנה הראשונה בבישול ובכבסה ועבודות הבית, היא נפטרה אחרי שנה
ונשארתי לבד, בשנה השנייה עבדתי את האדמה והייתה שנה פורייה עם הרבה גשם ויש
המון קציר. בשנה הזאת שהיתה פורייה עם הרבה גשם והמון קציר, התחילו להגיע הרבה גנבים
לכפר, גנבו מהקציר את החיות, תרנגולות, כל דבר שנמצא בבית. המצב בלתי נסבל.
הגשנו תלונות לצבא. הצבא היה מגיע ביום שני בצהרים כי הישראלים לא מעוניינים
שנמשיך לחיות בכפר. פנינו למושל שיושב בכפר עג'ור ובקשנו שיחמש אותנו בנשקים.
בהתחלה התנגד, אבל בסוף הסכים בתנאי שכל גנב שייתפס צריך להסגיר אותו אלינו.
בעצם המושל רוצה לתת מנוחה לצבא שלו ושאנחנו נעשה את העבודה במקומו. אנחנו
התנגדנו כי הגנבים שמגעים לגנוב יש להם נשק, הורגים או נהרגים, בסוף הוחלט
שנותנים שני נשקים לכפר. אבו לבן המוכתר החזיק את שני הנשקים חצי שנה ולא עשה
איתם כלום ובסוף לקחו את הנשקים מהמוכתאר. החליטו להעזיב את תושבי הכפר בחודש יוני או יולי 1949 התחילו לרשום את
האנשים וכל אחד יחליט לאן הוא רוצה לעזוב. אנשים
קיבלו כסף תמורת עבוד האדמה שבבעלותם. על כל דונם נותנים 2 לירות. הפקיד
יושב על כסא ליד שולחן מתחת לעץ זיתים וקורא לאחד אחרי השני כדי לקבל כסף עבור הדונמים
שבבעלותו. האנשים פחדו להגיד את האמת מחשש שהישראלים יעשו בדיקה. והגיע התור
שלי, שאל אותי: "כמה דונמים יש לך?" עניתי 60 במקום 100 מאותו חשש.
שאל אותי: "אתה לבד?" אמרתי לו: "לא, אני עם אמא וסבתא ואחי
עיוור וחולה והם עוזרים לי." הוציא מהתיק מלא כסף, 120 לירות ונתן לי, 120
לירות או אה יכולתי לקנות עם זה את כל עקבת ג'בר. ואז צריך לעזוב את הכפר בנגלות, הנגלה הראשונה לקחו אותה לצוריף ליד
חברון, הצבא הירדני לא רצה אותם והישראלים לא רצו להחזיר אותם. הנגלה הראשונה
הייתה תקועה חודש ליד צורף עד שהמלך עבדאללה התלונן באו"ם. האו"ם
התערב והחליט להחזיר אותם לישראל. הנגלה השנייה יצאה אחרי יומיים מהנגלה הראשונה
לאותו מקום, ואנחנו המיועדים לירדן הינו בנגלה השלישית שהייתה אמורה לצאת שבוע
אחרי. אבל לא הגיעו לקחת אותנו, נעלמו כמעט חודש. בינתיים כל קרובי המשפחות שנמצאים
עדין בצוריף באו מכול פלסטין לכיוון צוריף, כל הפליטים בחברון חלחול עקבת ג'בר
מקבלים סיוע מהצלב האדום, מקבלים אוכל על פי מספר נפשות, מקבלים כרטיסים וכך הם
מקבלים אוכל ועזרה, הם משתמשים בזה בסחר, משפחה מדווחת שיש לה יותר נפשות, מקבלת
שלושה כרטיסים ונרשמת בשתי מקומות על מנת לקבל יותר אוכל שאחר כך ימכרו את זה.
הפליטים בצוריף אהבו את הסיוע הזה והעדיפו לעזוב לכיוון מחנות הפליטים. אחרי
חודש הגיע התור שלנו הגיעו שלושה רכבים על מנת לפנות אותנו ליעד, היא לנו כסף
פלסטיני ולא ישראלי כי אז לא היה כסף ישראלי, הינו חודש על הרכבים בלי תזוזה,
בסוף הזיזו אותנו לכוון ישראל, מקום שנקרא אלנבי סאלח ברמלה, עשו לנו מחנה
פליטים וכל יומיים מגיע רופא לבדוק אותנו שאין לנו מחלות מדבקות. היו מביאים לנו
אוכל מוכן לתקופה של 15 ימים. אחרי התקופה הזו הוציאו אותנו לרמלה ואמרו לנו
תמצאו בתים ריקים ותגורו בהם. מצאנו בתים, וליתר דיוק חרבה, וגרנו בהם ואלה הם החיים. בשנת 1949 ברגע שרצו להעזיב אותנו מהכפר, הממשלה החליטה לפצות אותנו: מי
שעבד את אדמתו יקבל 2 לירות עבור כל דונם ולא אדמה, זאת אומרת לא מכרנו את האדמה
אלה פיצוי על הקציר, ומי שלא היה לו קציר לא קיבל כסף. אף אחד לא דיבר על מכירת
אדמה אפילו הממשלה עצמה. כפי שאמרתי קודם נציג הממשלה בא עם תיק של כסף, וחילק
כסף ע"פ כל דונם קציר שתי לירות. שהגענו לרמלה, כל אחד בחר בית נטוש, ואז
נציג הממשלה הגיע כדי לשפץ את הבתים לפני הכניסה שלנו, זאת אומרת על חשבון הממשלה
(חלונות, דלתות, טיוח, ריצוף). כל בן אדם בוחר בית, הממשלה משפצת את כל הבתים
שאנשים בוחרים, כל זה קרה בשנת 1950, חודש יוני בערך. בשנת 1951 התחתנתי עם אשתי
הראשונה. בשנת 1952 נולד לי הבן הבכור עלי. החיים היו מאוד קשים, והעבודה מאוד
קשה, עבדנו בחברת מהדרין, אז נתנו לנו 80 גרושים עבור כל יום עבודה וזה הגיע עד
לירה ורבע, בתחילת שנת 1954 לקחו אותנו לטירה, חברת מהדרין, כפי שספרתי קודם
לטובת שמירה, זה היה איזור שנקרא קלקיליה, טיירה הייתה שטח צבאי סגור, שרק
באישור נכנסים אליה, שם היו 2 בתים ערביים שישנו בהם, המשכורת הייתה טובה כמעט 5
לירות ליום. השמירה הייתה על מטעים שנטעו מעליהם עצים אך העצים היו ממש כענף
אחד, המרחק בין העץ לעץ בתאריך 1.6.1954 נסעתי לירדן למטרת ביקור בהתחלה, עקב בעיה מסוימת, יש
לציין שאני מכיר את הדרכים לירדן טוב, נסעתי לבד, לא רציתי לנסוע לדהיישה, מחנה
הפלטים שההורים שלי כבר התאכסנו שם באוהלים קבועים, אני החלטתי לנסוע ללילה אחת
במטרה לסיים את המשימה שבגללה אני נוסע ולחזור למחרת, הישראלים ידעו על הנסיעה
אך הירדנים לא, לכן פחדתי שאתפס שם, ובגלל זה לא רציתי להיכנס להורים שלי
בדהיישה, שלא ידעו שנסעתי לירדן. בתקופה ההיא נסעתי ללא ידיעת הירדניים.
ז"א ללא אישורי מעבר, להבדל מהיום, שיש שלום והכול בתיאום ובצורה מסודרת,
לכן פחדתי שאתפס. נסעתי והגעתי לאזור בית לחם, איזור שנקרא אל-חדר, שם פגשתי נער
במקור מ זכרייה (הכפר שלנו) שהכרתי אותו, שאלתי אותו על בן דודי, הוא אמר לי
שהוא תיכף יצא מבית הספר, חיכיתי איתו מתחת לעץ התאנים, בן דודי למד בתיכון
ושיצא נפגשנו וישבנו, הוא הסביר לי שהחוק היום מסודר ואין בעיות, עשו הרבה
הפגנות, והחוקים השתנו, אתה יוכל להגיע לבית ההורים בלי בעיה ואף אחד לא ידבר
איתך, הלכתי למחנה פליטים דהיישה, שם כל המשפחה שלי גרה. תוך רבע שעה כל המחנה
הפליטים התאספו מסביבי. זה מזכיר לי שמואזין קורא ברמקול שמישהו מגיע וכולם באים
לראותו. כל האנשים התחילו לשאול שאלות, על החיים כאן בישראל ברמלה, ואיך החיים,
האנשים. אבא שלי באותה תקופה עבד כחלבן פרות אצל מישהו בהר קולנטאר ליד בית לחם
שיש לו רפת, דוד שלי לקח אותי לפגוש את אבא בעבודה וכך היה. משימתי היה לפגוש
בחור בשם אחמד, התחלתי לשאול עליו איפה הוא? כי על פי המידע שיש לי הוא
גר בדהיישה, אך סיפרו לי שהוא עבר לגור בפרעה ליד שכם, הבחור הזה במקור מעג'ור
וחשבתי שהוא גר בדהיישה אך הוא עבר לפרעה, הבחור הזה היה מבוקש לשב"כ
הישראלי, לפרעה, אני לא יודע איפה היא? ואיך מגיעים אליה, לכן בשבילי זו בעיה,
הבחור עבד עם השב"כ הישראלי ופתאום הוא נעלם למשך שנה, נשלחתי ע"י
השב"כ להביא אותו חזרה. על פי המידע שהיה לשב"כ הוא גר בדהיישה, ואז
גיליתי שהוא עבר לגור בפרעה, זו הסיבה שעזבתי את חברת מהדרין חברת השמירה. לפרעה
לא ידעתי איך להגיע. באותה תקופה לא היה טלפונים, וכלי תקשורת כמו היום, לכן היה
לי מאוד קשה לאתר אותו, ואז נשארתי אצל אבי, באותה תקופה אשתו של אבא (אמא
חורגת), אמרה לי שהם נוסעים לרסייפה בירדן (עמאן) לבקר את אחי, שכנעו אותי לנסוע
איתם, השתכנעתי, האוטובוס האחרון יוצא מבית לחם לעמאן בשעה 17:00, ולוקח לו קרוב
ל-4 שעות להגיע לעמאן כי הדרך מאוד ארוכה, מבית לחם דרך ואדי אל נאר לכיוון
יריחו אחר כך ואדי שעייב ואז עמאן, כמו כך האוטובוסים מאוד ישנים, לכן הנסיעה
הייתה ארוכה, הגענו לעמאן בלילה לקחנו מונית לרסייפה, הגענו לרסייפה לאחי, ושוב
אותו מחזה, כל המשפחה והאנשים מ זכרייה (הכפר) שגרים ברסייפה, הגיעו אלינו לבית
של אחי, לראות אותי, ולשאול אותם שאלות. הישראלים באותה תקופה לא ידעו שנסעתי
לעמאן, אצל אחי, הגיע באותה לילה חבר משפחה, בשם עבדאללה בשעה 01:00 אחרי חצות,
לשמוע מה שלומי ולראות אותי, הוא אמר כעצה "אם השב"כ הירדני או המשטרה
יגיעו לכאן ויתפסו אותך כאן יכניסו אותך לכלא לתקופה ארוכה, לכן אני ממליץ
שעכשיו ולא לחכות לבוקר, תיקחו מונית ותחזרו לדהיישה, ואם יתפסו אותך אצל אבא
שלך יותר קל מאשר כאן, וכך היה. בשעה 2 לפנות הבוקר לקחנו מונית ספיישל לדהיישה,
לפני שנסענו אחי אמר לי שעוד יומיים הוא יגיע אלי לדהיישה, לגבי הבחור שגר
בפרעה, אני עדיין לא יודע מה לעשות, איך אני אגיע לפרעה שאני לא מכיר, מה יגידו
אם אני אשאל עליו יותר מדי שאלות, למה אני צריך אותו? זו השאלות שישאלו אותי,
לכן הייתי בדילמה שמה. גם לא יכולתי להסתובב יותר מדי ברחובות דהיישה, אז פישלתי
בתוכנית שלי להביא את הבחור לשב"כ, שהגענו לדהיישה, בבוקר הלכתי לאבא שלי
במקום עבודתו ישבתי לאכול ארוחת בוקר, ואז המשטרה הגיעה, שני אנשים נכנסו, הציגו
את עצמם כשוטרים בהצגת תעודות ואמרו "אנחנו מבקשים שתגיע איתנו, ואין לך
ממה לפחד זה עניין שגרתי, חקירה ואחר כך תלך הביתה " זה מה שאמרו לי,
המשטרה תמיד מוכרים סיפורים, יש להם לשון יפה, אבל, הלב שלהם ממש שחור ומלא
גסות, באותה נסיעה לא לקחתי את תעודת הזהות שלי, היא נשארה ברמלה בישראל, יש
לציין כאשר התיישבנו באופן קבוע ברמלה, כל אחד קיבל אזרחות ישראלית, ותעודת
זהות, להבדל מירדן, כל בן אדם שרצה להוציא תעודת יכול להוציא ויכול שלא, לא
מחייבים ז"א בחירה. הלכתי עם שני השוטרים למוקטעה בבית לחם לחקירה, שמות השוטרים היו אחד בשם
עבד אלחמיד והשני עלי המשפחה שלי מכירה את שני השוטרים, שהם גם גרים בדהיישה
ז"א מוכרים למשפחה טוב מאוד. שני השוטרים התחילו לתחקר אותי, לאן נסעתי? מה
אני עושה? למה באתי? כל השאלות מהסוג הזה. באמצע החקירה נכנס בחור שאמר בלעג
"תביאו לו גם ארוחת צהריים, קפה, ואתם נותנים לו גם לשבת." הוא התחיל
לתחקר אותי: "מי הקצין ששלח אותך? אתה עובד עם השב"כ ואתה מגיע לכאן
כמרגל!" אז, הוא שחרר את שני השוטרים כל אחד לעיסוק שלו, בידו החזיק שיפוד,
הצמיד אותי לקיר ואמר "אם לא תוודא מי שלח אותך ולמה, אני אכניס את השיפוד
לתוך העיניים שלך!" עניתי לו: "רק שהסכין לא תצא מראשי מאחור."
"אתה עונה וגם חוצפן! " עניתי לו: "אל תטרח ואל תתאמץ. חבל לך על
הזמן, אני בן אדם שחי לבד בישראל ואין לי אף אחד, אני באתי להורים שלי ואל תגיד
שאני בא לרגל." שאל: "לאן הסיעו אותך?" אמרתי לו: "אף אחד
לא הסיע אותי, כי אני מכיר את הדרכים בצורה מאוד טובה ומתמצא היטב." אותו בן אדם לא השתמש המכות או אלימות נגדי, הוא קרא לאחד השוטרים ואמר
לו להכניס אותו למעצר, אחרי יומיים העבירו אותי לכלא "בצה" בבית לחם,
שהיה כלא מרכזי באותה תקופה, מנהל הכלא הוא תושב צפת במקור. אותו מנהל כלא התחיל
לתחקר אותי כמו אותו קצין שחקר אותי קודם. למחרת משפחתי באה לבקר אותי, אך לא
אפשרו להם להיכנס. למזלי יש לי קרוב משפחה שמכיר את מנהל הכלא, דיבר איתו, ואז
אישר את הביקור בימי שישי בלבד, ואמר מחר המשפחה יכולה להגיע לביקור. אותו מנהל
כלא, היה בן אדם מושחת, הוא אישר את הביקורים בתנאי שיקבל משהו בתמורה, אוכל או
כסף, למחרת, אמא החורגת באה ואיתה ארוחת "ארנבות ממולאים" הוציאה אותי
מהמעצר, הביאו אותי למשרד מנהל הכלא, שם אכלנו ביחד אני והוא, תוך כדי ארוחה
פתחנו שיחה במהלכה התברר שאותו מנהל כלא שנולד בצפת, עבד כשוטר בתל-אביב לתקופה
של 10 שנים בתקופה הבריטית, יש לו הרבה חברים יהודים, בשיחה עצמה התחיל לדבר
בעברית, אני עניתי לו ואמרתי לו שאני לא כל כך מבין, ולא מכיר את הקצינים שהוא
הזכיר בשמות, שלא נכנס לדו שיח שאולי יפיל אותי וידע את כוונותיי. אחרי הארוחה הראשונה, אישר ביקורים כל הזמן בצורה חופשית, בתנאי, שיש
ארוחה בתמורה, אם פעם אחת שכחו להביא ארוחה, אז אין ביקור ולא מאפשר למשפחתי
לבקר אותי, אחרי תקופה קצרה נתן לי לעבוד בתוך כותלי הכלא, עבודת ניקיון. הכלא
היה עם שערים סגורים, דלתות שיש עליהם שמירה, שומרים שקראו להם "פורסאן"
הם לא אפשרו לאף אחד לצאת מכותלי הכלא, בנוסף לא חשבתי בכלל על האפשרות הזאת.
באותו כלא, הייתה גם המפקדה הראשונה של כל הגזרה, של הצבא, המשטרה ומשמר הגבול
הירדני כמובן, מי שהיה אחראי על "הפוראסן" בחור ירדני בשם "אבו
אלפהד" בחור מאוד רציני וטוב לב בקיצור בן אדם מעולה. מנהל הכלא היה
מגיע מהבוקר עד שעה שבע בערב ואז אבו פהד מחליף אותו. ביום הראשון שהגיע אבו פהד
וראה אותי, שאל מי אני ומה אני עושה כאן. הסברתי לו. הוא נדהם ואמר "אני
מופתע, מישהו שיוצא מישראל ארץ האויב, מגיע למשפחה שלו ולא מקבלים אותו. אני
שוטר לובש מדים ואסור לי להגיד דברים כאלו, אך אני אגיד לך, בכל מדינות ערב אין
חוק ואין סדר ועובדה – המקרה שלך. תוך תקופה ממש קצרה, התחברנו אני ואבו פהד
ונהיינו חברים. אבו פהד במשמרת שלו היה מחלק סיגריות לעצורים, שואל אותם אם הם
צריכים משהו. אבל, מנהל הכלא שהיה מגיע בבוקר, ורואה מישהו עם סיגריות היה מחרים
אותם, אבו פהד בחיים לא קבל שוחד, לא סיגריות ולא ארוחה, להבדיל ממנהל הכלא שהיה
ממש מושחת. 10 ימים עברו מאז שהגענו לכלא המרכזי, משפחתי העמידה לי עו"ד
מאוד חזק, שבתקופה הבריטית היה יושב ראש עיריית ירושלים למשך 30 שנה, עו"ד
בשם עומר אלוערי, שמוכר ומפורסם ויש לו הרבה קשרים, ומכיר הרבה אנשים,
העו"ד הגיע אליי ותחקר אותי כמה שאלות, אמר לי שבתי המשפט כאן שונים, וגזר
הדין הוא ידוע מראש והוא להחזיר אותי לישראל, זה החוק. הוא אמר גם שאני אשפט
בבית המשפט מינהלי, השופט לא יאפשר לנאשם להתגונן, ולא להגיד חוץ ממה שמך? הגיל
שלך? ומתי נכנסת לכלא? ואז אותו שופט ייתן את גזר הדין ולא יותר מזה. עו"ד
שלי עדכן אותי שנקבע לי משפט, לתאריך 18/6/1954, והוא כבר סגר עם השופט, שהוא
יסגור את כל העניין, ז"א אני אצא מהכלא ואלך למשפחה שלי, אלא אם אני רוצה
לחזור לישראל. באותו יום שנקבע עלי בית המשפט הגיעו שני שוטרים שלקחו אותי
בהתחלה, ולקחו אותי לבית המשפט בירושלים. מערכת בתי המשפט הייתה מאוד ענייה, לכן
נאלצנו לנסוע מבית לחם לירושלים באוטובוס (תחבורה ציבורית), בבית המשפט חכתה לי
כל המשפחה. כולם היו בטוחים שהשופט יגזור עלי את אותו עונש שדיבר עליו עורך
הדין, במשפט, השופט שאל אותי את שמי, גילי, מתי נכנסתי לכלא ואז גזר עלי גזר דין
שהוא " כלא 3 חודשים בפועל והחזרתי מאיפה שהגעתי לישראל ". כל מי שנכח
באולם נדהם והופתע, גם עורך הדין היה מופתע, ושהוא שמע את הדברים התרגז מאוד, קם
על רגליו, והתחיל לדבר, אך השופט במקום עצר אותו ואמר לו "חאג'י עד כאן!
המשפט הסתיים. התיק הבא." עורך הדין שלי אמר לשופט "אני עומר
אלוערי ואתה חסן אלכאתב ועוד נתראה" ענה לו השופט: "אתה
מאיים עלי اعلى ما في خيلك اركبوا يا عمر יעני,
תעלה על הסוס הכי גבוה שלך ואתה לא מזיז לי. המשפט הסתיים. התיק הבא." עורך
הדין עתר וערער לבג"צ, בית המשפט העליון בעמאן, עד שהגיעה תשובה מבית המשפט
העליון, בינתיים ישבתי בכלא המרכזי בבצה. הוחלט שיש לי בית משפט אחרי חודש מאז
שהגיעה תשובה הערעור, בינתיים עברו שלושה חודשים מתקופות המעצר, ז"א יש לי
משפט בעליון עוד חודש 18/10/1954, בשעה 6 בבוקר באו שני חיילים ולקחו אותי
לעמאן, עלינו לאוטובוס והתחלנו את דרכנו לכיוון עמאן. אחד החיילים עיין בניירת
שלי ואמר: "בוא נכסה לו את העיניים שלו." אז השני ענה לו: "לא
צריך כי לא אמרו לנו לעשות כך." אחד החיילים שאל אותי: "אתה ישראלי?
כך רשום בניירת." אמרתי לו שאני לא ישראלי, אלא מוסלמי. אמרתי לו את שמי
ואת הסיפור שלי ורק בגלל שהגעתי מישראל אז רשום שאני ישראלי, אני מוסלמי " واشهد ان لا اله الا الله وان محمدا رسول الله وعن محمد رسول الله",אין
אלוהים מלבד אלה ומוחמד השליח של אלוהים. אמרתי לו גם שיסתכל בניירת ושהכול
רשום, בסוף התברר שהחיילים הירדנים לא מכירים כלום, לא ישראל, לא פוליטיקה,
ובקיצור הדבר היחיד שהם מכירים זה פקודות, ומבצעים את מה שאומרים להם, מכירים את
המחנה שלהם ולא מעבר לכך. הם אפילו לא שמעו על ישראל, ונדהמו לשמוע ושאל אותי:
"יש ערבים בישראל?" בקיצור הם לא יודעים כלום. באוטובוס ישבו מלא
אנשים מחברון, כי הוא יוצא משם, היה איש זקן ששמע את השיחה עם החייל, לאזרחים
אסור להם להתערב בעבודתו של החייל, לחיילים הייתה סמכות לעצור אם מישהו מפריע
להם, אותו זקן מתלוצץ וצוחק על החייל שלא יודע איפה ישראל ואומר לו "אתה
מכיר את אבינו אברהם?" החייל עונה לו: "עליו השלום" אז הזקן
אומר: "ישראל נמצאת ליד אבינו אברהם, במערת המכפלה אנחנו וישראל
שכנים". הזקן צוחק על החיילים שלא יודעים כלום, בקושי ידעו איפה בסיס שלהם.
שהגענו לעמאן נסענו ישירות לבית המשפט, שם מצאתי את משפחתי מחכה לי והעורך דין
שלי, בית המשפט הוא אזרחי לכל דבר, מורכב משלושה שופטים שבראשם עומד נשיא בשם עבד
אלחמיד אלסקאת, שופט ממוצא ירדני, עורך הדין ניגש אלי ודיבר איתי
לפני המשפט, על התנהלות העניינים והסביר לי הכול, על גזר הדין, המשפט הקודם ועל
כך שהתיק שלי נמצא מול שלושה השופטים, השופטים יעיינו בתיק, יקראו את גזר הדין
המשפט הקודם ואז יקראו שאני אמור לחזור לישראל, וייתכן שהשופטים ישאלו אותי שאלה
אחת, האם אני מוכן לחזור לישראל? ואם וכן אז אני עונה להם בכך שכן בתנאי, שהם
מוסרים אותי לשגרירות הישראלית בעמאן (הכוונה מן הסתם לועדת שביתת הנשק, כי
כמובן לא הייתה אז שגרירות ישראלית בעמאן. י.פ.), שאוכל לחזור בבטחה, ולא יזרקו
אותי על הגבול ואהיה מטרה לכוחות שפעלים על הגבול. כך הסביר לי העורך הדין שלי,
בדיוק מילה במילה, הוא גם אמר לי שלהשאיר את השאר בשבילו, כי זו העבודה שלו.
המשפט התחיל, בדיוק נשאלתי אותה שאלה, כאשר עניתי שימסרו אותי לשגרירות הישראלית
בעמאן, הרגזתי את אחד השופטים, השופט לא הנשיא קם ונעמד במקומו ברוגז וצעק עליי
ואמר: "מה פתאום אנחנו לא מכירים בישראל." עורך הדין שלי עמד ואמר
לשופט: "תירגע קצת. הנאשם לא אשם וצודק בדבריו, אם עכשיו אזרח סורי או
עיראקי יגיע בלי אישורים לירדן, מה הייתם עושים? את אותו הדבר, כלא לפרק זמן,
ואז מחזירים אותו לארצו דרך השגרירות, כאן במקרה הזה אותו הדבר, הבחור הזה 4
חודשים יושב בכלא שלא עשה כלום, שהחלטתם להחזיר אותו, אז נכנסים ללחץ, מה הוא
אשם? מה אתה רוצה להחזיר אותו לישראל שאין לו אף אחד שם, לא משפחה, לא
הורים" עורך הדין המשיך להגן בצורה נחרצת, אולם בית המשפט היה מלא אנשים,
אני נעמדתי מאחרי שולחן ולא בתוך כלוב כפי שנהוג. פתאום התובע בתיק נעמד, וביקש
להמשיך את אותו גזר דין במשפט המנהלי, זאת אומרת להחזיר לישראל, עורך הדין שלי
עמד ואמר לו: "טוב אז תמסור אותו לשגרירות הישראלית בעמאן או למשרד ישראל
בעמאן שיכלו לחזור בבטחה ולא לזרוק אותו כך." התובע שתק והתיישב, אז השופט
אמר שתוך שעתיים תהיה החלטה בתיק. בינתיים בהפסקה, החיילים שליוו אותי כל הדרך
רצו לקחת אותי לחדר העצורים, אז עו"ד התנגד, ואמר להם שאהיה באחריותו, שאשב
עם משפחתי וכך היה. ישבתי עם המשפחה, יחד עם שני החיילים, אז התנהלה שיחה, כאשר
אחד החיילים אמר שהוא לא מבין כלום, מה זה שגרירות ישראל? ומה זה ישראל בכלל?
החייל הוסיף ואמר: "מה מוסלמי שמכיר את אלוהים רוצים להחזיר אותו
ליהודים!" אחרי שעתיים, קראו לנו השופטים בחזרה לאולם, ונתן את גזר הדין:
"אני יוצא זכאי ו-50 לירות על תנאי למשך שנה ואני אמסר לאבא שלי במחנה
הפלטים בדהיישה". 50 הלירות ללא תשלום, אלא אם אני עושה במשך שנה משהו, אז
אבא שלי ישלם. כל מי שנוכח באולם היה שמח, במיוחד משפחתי, על החלטת השופט, שני החיילים
שכחו לקחת, כמו עורך הדין שלי, את החלטת בית המשפט בכך שאני זכאי, זאת אומרת כתב
שאני יוצא לחופש, שני החיילים לא יכולים לשחרר אותי, לקחו אותי חזרה לכלא בבית
לחם, כי אין להם את החלטת בית המשפט. שהגענו לכלא שאל אותי המנהל, מה נסגר?
אמרתי לו שיצאתי זכאי, אז אמר לי שלא יכול לשחרר אותי כי אין לו את מכתב השחרור,
החיילים לא הביאו את המכתב וגם עורך הדין שלי שכח להביא, לכן במקרה כזה רק שזה
יגיע אני אוכל להשתחרר. ישבתי בכלא עוד 18 יום, עד שהגיע מכתב השחרור, עורך הדין
נסע פעמיים לעמאן כדי להביא את מכתב השחרור, אך לא נתנו לו, בית המשפט שלח את
מכתב השחרור בדואר, וכמובן זה לוקח זמן עד שיגיע, באותו היום ה-18 קרא לי מנהל
הכלא, בישר אותי שהמכתב הגיע, הוא יתקשר לנקודת המשטרה בדהיישה, שהמפקד שלה ילך
לאבא שלי, יביאו אותו לקחת אותי מהכלא, אך קודם צריכים ללכת אבא שלי יחד עם
המוכתאר של דהיישה, למפקד המוקטעה בבית לחם, אצלו יחתמו על הערבות של 50 הלירות
ולאחר מכן אני אשתחרר. מפקד המוקטעה בזמנו היה מחמד ביק ( بيك) ג'באריה. הוא היה בן אדם ללא
רחמים, אלים, אין לו אמא ואבא. כל מי שרוצה לפגוש אותו הוא חייב שיהיה לו מכתב
בקשה (استدعى),
ולאחר מכן אותו מפקד קובע את המפגש בזמן שמתאים לו. מפקד המוקטעה גר בדיוק מעל
הכלא המרכזי. מנהל הכלא אמר לי שיכול להיות לא אשתחרר היום, כי לא נראה לו שיקבל
אותי היום, אך בתור מנהל הכלא ידבר איתו בעת שהוא הולך לעבודתו. מפקד המוקטעה
ירד מביתו ואז נפגשנו, מפקד הכלא אמר לו בוקר טוב, והוא ענה: "האי ישראלי
מה נסגר איתך?" הסברתי לו את הכול, ושאני צריך את חתימתו אחרי שאבא שלי
והמוכתאר של דהיישה יגיעו אליו לחתום על הערבות ואז אוכל להשתחרר. שאל אם מכתב
השחרור הגיע? מפקד הכלא ענה לו "כן" וזה אצל מפקד הכלא. אמר מפקד המוקטעה:
"בסדר גמור שיכנסו אלי בשעה 10:00 בבוקר, נסגור את העניין". התברר
שהבן אדם היה טוב איתי ולא מרח את הזמן כפי שאומרים, ואכן זה מה שקרה, אבא ודוד
שלי יחד עם מוכתאר דהיישה, הגיעו למשרד של מפקד הגזרה לחתום על ערבות, אחרי
שחתמו עברו דרכי לכלא המרכזי ולקחו אותי איתם לביתו של אבא. זה היה בחודש נובמבר שנת 1954 בזמנו היה גשום וקר, באותו לילה שהגעתי
לביתו של אבי, כול האנשים והמשפחה באו לאוהל שאנחנו גרים, כדי לברך את ההורים
שלי על יציאתי מהכלא, הסיפור של הברכות הסתיימו תוך יומיים שלושה, לגבי אותו בן
אדם שגר בפרעה ושאני צריך אותו, הוא הגיע אלי לביקור בכלא המרכזי, איפה שהייתי
עצור, אז אמרתי לו שאני צריך אותו, הוא אמר שאני אגיע אליו לפרעה לביתו ואין
בעיה, וזה מה שקרה, אחרי הברכות, נסעתי באוטובוס לכיוון פרעה, בדרך יש הרבה
מחסומים, בודקים כל רכב ואוטובוס, מחפשים אנשים מסוימים ע"פ רשימה שיש להם,
אז לא היה לי תעודת זהות עליי, לכן לא דאגתי, במחסום שואלים את שמות הנוסעים
ולפעמים יש להם תמונות של אנשים שהם צריכים, נסעתי באוטובוס ליריחו ומשם לפרעה,
אכן הגעתי אליו בשעות הערב. הוא הכין ארוחת ערב, באותה לילה סיפרתי לו הכול על
המשימה שלי, הוא אמר: "אני כן התנתקתי תקופה מהשב"כ הישראלי, כי לא
מגיע להם שום טובה, כי את האנשים שהכרתי להם, לא כיבדו כמו שצריך והזניחו אותם,
לכן העדפתי להתנתק, אבל, תוך מספר ימים אמורים להיות שינויים בשלטון בגזרות, זאת
אומרת מחמד ג'בארה, אותו מפקד מוקטעה בבית לחם, יעבור להיות מפקד
באל-זרקה בירדן, במקומו יתפוס מישהו מג'נין בשם סאדק נדיף, בדרגת (רב
סרן, דרגה גבוהה), הסגן שלו בן אדם משכם שעובד כקצין בשב"כ הירדני, כל
הדברים האלו באישור המלך כמובן." שאלתי את אחמד, איך אתה יודע דברים כאלה?
הוא אמר שאנחנו לא משחקים כאן והם יודעים הכול, הוא מוסיף: "נכון שאני לא
יודע לקרוא ולכתוב, אבל מכיר, ויש לנו אנשים שמעבירים לנו את המידע הזה, ותוך
שבוע שבועיים אם תישאר בדהיישה, אותו מפקד מוקטעה סאדק נדיף יקרא לך
אליו." שאלתי אותו, ובמה סאדק נדיף קשור לשב"כ הישראלי? הוא
אמר לי: "כן, ובקשת העברתו לבית לחם, הייתה מתואמת מראש בין השב"כ
הישראלי, לבין המלך הירדני", ישנתי לילה אצל אחמד בפרעה, הצעתי לו שאני
רוצה לתווך בינו לבין השב"כ, ונעשה ביניהם סולחה, אך אמר לי, שהוא לא נפגע
מהם, אלה עם סאדק נדיף שאותו סאדק נדיף בחיים לא יכנס לישראל, אז
אחמד היה עבורו. באותה תקופה שהייתי בכלא המרכזי, בנו בסיס חדש במקום שנקרא דיר אבו עביד,
ליד בית סאחור, הבניין החדש ישמש את המפקדים, שהיינו נוסעים מהכלא לכיוון, השוטר
שהסיע אותי קראו לו פאיז, שעבד כשוטר, את פאיז אני מכיר אישית מ זכרייה (הכפר),
פאיז הציע לי לברוח לישראל, הוא יוריד אותי במחסום קבר רחל ומשם אחזור לישראל.
אני סירבתי ואמרתי לו, אני נשפטתי לחזור לישראל, ואם הייתי רוצה, הייתי כבר
חוזר, אך אני רוצה להישאר כאן אצל ההורים. לגבי הסולחה שהצעתי לאחמד, לא היה לו
מה להגיד, ואמר לי לדבר עם סאדק בנושא, הוא גם אמר לי אחמד, שהוא וסאדק
היו במעקב אחריי, וידעו מה שקורה איתי, אז אמר לי אחמד, שאני אחכה עד שסאדק
נדיף יקרא לי אליו ואז אדבר איתו, חזרתי לדהיישה, אחרי שבוע, אחרי שסדק
נדיף קיבל את התפקיד, שלח לי שוטר שיקרא לי, בהתחלה, קצת פחדתי מהשוטר, אך
אחר כך הלכתי איתו למשרדו של סאדק נדיף שהוא בן אדם גדול, היו שלושה
אנשים שב"כ שעבודתי איתם, הראשון בשם יצחק ששון, שהיה הכי טוב
מביניהם, השני בחור בשם רפי, השלישי אזרח עובד מדינה, שניהל את כל
העניינים, בשם שלמה עבדו. במקור הוא נולד בחברון, הוא דיבר כל המבטאים של
השפה הערבית, ז"א כמו הצפוניים, הבדואים, הדרומיים והחברונים, הוא מכיר את
המנהגים של כל עדה, מכיר הרבה אנשים, והוא בעצמו מוכר לכולם, הוא היה אחראי של
הגזרה הדרומית בזמנו. אחרי שסדק נדיף בקש לפגוש אותי, הופתעתי, ופחדתי אבל שהגעתי אליו
הוא הרגיע אותי ואמר שהוא מהג'מאעה (שב"כ הישראלי), ומכיר את כל הסיפור
שלי, הוא ביקש ממני לא לפגוש אותי במשרדו שלא לעורר חשדות, אז ביקש שאני אפגוש
אותו במקום ציבורי, הוא אמר לי שניפגש בכנסיית בבית לחם, אני אגיע בתור מישהו
שבא לראות את היופי בכנסייה, והוא יגיע בתור אזרח, ולא על מדים, באותו יום
שקבענו, כאילו במקרה נפגשנו בכנסייה, ישבנו ביחד והתחלנו לדבר, ביקש ממני שאקח
מכתב ממנו ואמסור את זה לשב"כ הישראלי, באותו יום, לא דחיתי את הבקשה למועד
אחר, יצרתי קשר עם אחמד מפרעה ובקשתי ממנו שייקח את המכתב לשב"כ בישראלי
באותו יום, אני אישית לא יודע מה כתוב במכתב, אבל, אם והמכתב נתפס ע"י כל
גורם ביטחוני או אחר זה בסדר, כי במכתב עצמו לא מפורט כלום, ז"א רשום
בסיסמאות ידועות בינו לבין השב"כ, בין סאדק מושל בית לחם לשב"כ
הישראלי, אף אחד לא יצליח לקרוא את המכתב ואם וקוראים אותו לא יבינו שמדובר
במכתב בעל ערך, במכתב לא רשום שום דברים סודיים הכול בסיסמאות, זה כמו במלחמה
שאם צד אחד חסר לו תחמושת, אז יבקשו מעוזרו הצד השני שישלח לו תחמושת, אבל,לא
יגיד לו תחמושת, אלה אבטיח או מילון, זוהי מילה מוסכמת בין שני הצדדים, וכך היה,
המכתב אני מאמין, למרות שלא קראתי אותו כך עשו בזמנו בין סאדק לשב"כ
הישראלי לכן לא היה פחד שהמכתב ייתפס, אחמד עצמו לא היה בעל חשד גבוהה של ריגול,
כי היה ידוע שימשהו שמבריח בעלי חיים, הוא היה לוקח איתו 2 עזים כאילו מבריח
אותם, היה הולך לישראל לקיבוץ נתיב הל"ה ושם נפגש ומוסר את המכתב, בדרכו
חזרה היה מחזיר את בעלי החיים איתו ומוכר אותם בדרך בחלחול, כך הוא היה עובד
בשיטה הזאת, לכן אף אחד לא היה מבין וקולט שהוא עוסק בריגול, אלה בסחר והברחת
בעלי חיים, בתקופה הזאת היו הרבה תהפוכות בממשל הירדני. המלך חוסיין בזמנו עשה
הרבה שינויים בפיקוד העליון, באותה תקופה נפלו ממשלת אלג'אלי, וזה היה בשנת 1956
או 1957, במקומה הוקמה ממשלה חדשה בראשותו של סלימאן אלנאבלסי, ראש
הממשלה הנבחר, נבחר למרות שהייתה התנגדות מהמלך חוסיין לאחר הבחירות, אך המלך לא
יכול לעשות כלום, אלה להסכים, סלימאן אלנבאלסי אחרי שנבחר החליף את כל
השרים, הקיימים עשה ממשלה חדשה בראשותו, והגיש אותה למלך להסכמתו, למרות שהמלך
התנגד הוא חתם על הקמת הממשלה החדשה, בתקופה ההיא רצו לעשות מהפכה נגד המלך
חוסיין כמו שעשו במצרים, שני האנשים שהיו מאוד מקורבים למלך חוסיין, היו עלי אבו
נואר שהיה מפקד הכוחות הצבאיים, והוא היחיד שיכל להיכנס לחדרו או משרדו של המלך
הוא היה ממוצא פלסטיני, השני שהיה מקורב למלך, היה עלי אלחיארי, שהיה
ממוצא בדואי, מקורבי ראש הממשלה הנבחר סלימאן אלנבלסי התקשרו לשני האנשים
האלה ע"מ לעשות מהפכה, ותיאמו איתם, מקורבי ראש הממשלה פנו לשני האנשים
ובמיוחד לעלי אלחיארי, וסיכמו שהם יגישו מכתב התפטרות הממשלה ותוקם ממשלה
חדשה ברשתו של עלי אלחיארי, הממשלה זמנית, עלי אלחיארי ביקש גם
שלא להרוג את המלך אלה לסלק אותו לאחר המהפכה יחד עם הפמליה שלו מהארמון, וכך
סוכם. עלי אלחיארי פחד להיכנס למלך עם מכתב ההתפטרות של הממשלה, הוא פחד
להיכנס למלך בגלל המרגלים והאנשים של המלך, זאת אומרת המלך יש לו אנשים, מקורבים
שיכולים למסור לו המון מידע ולהעביר לו הכול על המתרחש מסביב, לכן עלי
אלחיארי פחד להיכנס אליו, עלי אלחיארי נתן לאחד הקצינים משומרי המלך
כדי להכניס את מכתב ההתפטרות, הקצין הזה לא היסס, הכניס ישר את מכתב ההתפטרות
למלך ונתן אותו, המלך התקשר ישירות לעלי אלחיארי ועלי אבו נואר וביקש
שיגיעו אליו מיידית, הם הגיעו ונכנסו אליו בפחד מוות, נכנסו, ואז המלך הפתיע
אותם, תפס אותם ביחד עם העוזרים שלו והחיילים והשומרים, הכניסו להם מכות מוות והכניסו
אותם לכלא, וכך התחזק המודיעין של המלך עקב הסיפור הזה, המלך אסף יותר אנשים
בדואים מהמדבר, וגייס אותם לטובתו כדי לחזק את עצמו ואת משטרו, הוא הביא אותם
מהמדבר בגבול בין ירדן לערב הסעודית, שמכירים כך פקודות, ורק לציית למה שיגידו
להם. לא מכירים מעבר לכך, המלך נכנס לפרלמנט ופיזר את ממשלת נאבלסי, הוא
נכנס אליהם גירש ופיזר את הממשלה, הכניס את כולם לכלא, ובאותו הרגע הוא הקים
ממשלה חדשה שהוא בחר את האנשים. לגבינו המצב שלנו התחיל להיות קשה וקשה מאוד, הצבא שנמצא על הגבולות
הוחלף בחיילים חדשים שלא מכירים אותנו, והתחיל ממש להיות קשה, לא מכירים אף אחד
מבצעים את הפקודות, המלך פחד ממסתננים ממצרים דרך עזה שיגיעו לירדן ויעשו מהפכה,
הפחד התחיל להתעורר אצל המלך לכן הוא הקפיד על שמירה הדוקה, ומאוד קשה לאנשים או
מסתננים להיכנס ולעשות משהו למלך, הפחד התחיל להדאיג והתחילו לתכנן על הריגת
המלך, אבל זה מאוד קשה עקב השמירה שנמצאה, המלך לא פחד מישראל שיגיעו מסתננים
בכלל זה לא הדאיג אותו כמו שהדאיג אותו מסתננים מכיוון מצרים דרך עזה. בחודש
דצמבר שנת 1956 המצב שלי היה מאוד קשה, עשו לי הרבה חקירות ונמאס לי מכל הסיפור
הזה והייתי תמיד במעקב, לכן החלטתי לחזור לישראל, הלכתי לסאדק נדיף שהיה
המושל של בית לחם, ואמרתי לו שאני רוצה לחזור לישראל, הוא הסכים ואמר לי שאם אני
רוצה לחזור לישראל אני חייב להיכנס לכלא 3 חודשים לפחות על מנת שאוכל לחזור, וכך
היה נעצרתי, הוכנסתי לכלא 3 חודשים בבית לחם, הועברתי לירושלים למשרדי התיאום
בין הירדנים לישראלים, זה כך נקרא היום. בצד הירדני במשרד, ישב בחור איברהים
משעל, אני ואיברהים משעל למדנו יחד שהיננו קטנים, ואני מכיר אותו טוב מאוד,
הוא כרגע האחראי בצד הירדני וישב בירושלים, לפני כך הוא היה מושל בזרקא הירדן,
הוא אחראי על מועמדות לקדום קצינים הירדנים הוא זה שבוחן אנשים לקורס קצינים
ומאשר אותם, שנכנסתי אליו שאל אותי מה קורה? סיפרתי לו הכול ושאני רוצה לחזור
לישראל וכבר ישבתי בכלא 3 חודשים, הוא אמר לי אם אני לא רוצה לחזור לישראל הוא
ידאג לי ויעשה הכול על מנת להשאיר אותי בירדן. עניתי לו: "לא, אני רוצה
לחזור לישראל." עשה כל הניירת, התקשר לצד הישראלי, הגיעו שני יהודים למשרד
שלו ואמר להם: "זה האיש שלכם קחו אותו." הלכתי איתם לאגד בירושלים
ומשם לרמלה חזרה הביתה. בקשר לכפר זכרייה, שעזבנו נעשה חוזה בזמנו בין ממלא מקום מושל ירושלים
ושני אנשים מטעם משרד החקלאות והמוכתאר של הכפר, בחוזה נאמר שזכות השיבה מותרת
אחרי עשר שנים לכל מי שרוצה לחזור לביתו בכפר, החוזה הזה נשכח, אף אחד לא ידע
מההסכם הזה, המוכתר היה אבו לבן שעשה את כל הדברים בכפר מתואם עם משרדי הממשלה
הירדנים, כמו גירושין וחתונה, רישומים כמובן, כמו אנשים שנפטרים או אנשים
יולדים, רישום אדמות וטאבו, וזה נעשה פעם בשבוע או יותר, תלוי מתי שבן אדם אחד
מהכפר היה נוסע לכיוון חברון לבית משפט ומשרד הפנים, היה מוסר לו את הניירת כדי
לאשר אותה כך נעשה בזמנו וזה עבודתו של המוכתר, ההסכם הזה נעשה בלי ידיעת אף
אחד, ואבו לבן המוכתר לא טרח לעדכן אף אחד. אני ידעתי מאוחר מההסכם הזה, אחר 20
שנה ויותר. אבו לבן אחרי שנעשה מוכתר המשיך עם רשום הניירת בספרים הללו, והיה
מעדכן את משרד הפנים בירושלים ז"א ישראל, אך מדינת ישראל לא עניין אותה
הסיפור הזה בכלל, לא רישום ולא כלום, אחרי שחיפשנו אצלו בבית אחרי שירה וספרים,
ואז נפל החוזה הזה, והוא סיפר לי עליו. האחראי מטעם משרד החקלאות היה בחור בשם יעקב
לוי שחתום על החוזה, יעקב לוי היה מגדרה, שני האנשים האלו ייצגו את
המדינה, והחוזה הזה אמר לי שניתן לחזור אחרי 10 שנים לכפר ולגור שם, מי שרוצה
בבחירה כמובן, שאלתי אותו למה לא דרשתם לחזור? אמר שהוא אישית שלח מכתב למשה
דיין בזמנו אחרי שצילם את החוזה, קיבל תשובה ממשה דיין אישית, קיבל
מכתב ממשה דיין בערבית אל:
עבד אלחמיד אבו לבן מבחינה
ביטחונית זכותך לחזור לזכרייה ובסוף
חתימת משה דיין זאת אומרת, נותן לכם ביטחון לחזור, אמר לי אבו לבן: "מה בגלל שני
משפטים כאלו ממשה דיין אקח את אשתי וילדיי ואחזור לכפר בזכרייה שהוא כבר
מאוכלס באנשים? לא נראה לי." המכתב נשלח למשה דיין בשנת 1960 בערך
ושני האנשים שחתמו על החוזה מתו. לגבי החוזה הזה לא נראה לי שנמצא אותו, כי
הילדים של אבו לבן שנפטר לא שמרו על הניירת של אביהם. אבו לבן אמר
לי שיכולתי ללכת ולגור שם כך נכתב לי ממשה דיין. בגדול היום לא ניתן לגור
בכפר אלה אם אתה חבר קיבוץ אתה כן יוכל. האדמות של אבו לבן, היה להם 600
דונם, הצליחו להשיג מהמדינה 30 דונם, שיקבלו אותם בלוד היום, כמובן זה חלקה לכל
האחים ולא לבן אדם אחד צריך לחלק אותם שווה, בקשר לאדמות שלנו יש טאבו אך צריך
להשיג את האדמה דרך הטאבו, האדמה רשומה על שם מחמוד חסיין אלעייסא והטאבו
נמצא בחברון או ירדן. כמובן ברגע שמחלקים את האדמה צריך לחלק אותה שווה בשווה
בין הבנים, ז"א כולם יקבלו, מה שקרא שהסבא מחמוד היה צריך למכור אדמות כדי
לחתן את הילדים, יש לנו 600 דונם אדמה, שהיא רשומה על שם סבא מחמוד הטאבו הראשי
נמצא בחברון, אחרי 1967 נסעתי לחברון להביא על 600 דונם. האנשים בחברון לא רצו לתת
את הנוסח טאבו כי יש להם פקודות לא למסור לאף אחד, אני ראיתי את הנוסח טאבו
בעצמי לכן צריך לרוץ להביא את נוסח טאבו כדי להשיג את האדמה. אחרי שחזרתי לרמלה
בשנים 1957 או 1958 עד 1967 לא הייתי בקשר עם ההורים שלי בירדן, הייתי בקשר עם
השב"כ הישראלי למשך שנה ואחרי כך הפסקתי להיות בקשר איתם, וזה בגלל שלא
עמדו בהסכמים, לפני 1967 מי שרצה לעבוד כשומר היא צריך מישהו שידחוף אותו, הייתי
בזמנו עבודות שמירה בגדרה, עבודה טובה, פניתי אליהם לשב"כ שיוציא לי רישיון
אקדח, אך עזרו ואמרו שלא יכולים לעזור, לכן הפסקתי את ההתקשרות איתם, פעם היה
מקרה שזרקו רימון על הבית שלנו בשנות ה 70, נלקחנו לחקירה במשטרה, אנשי
השב"כ שהכרתי הגיעו ועשיתי את עצמי שלא מכיר אותם למרות שאני מכיר אותם, הם
אמרו לי שאנחנו מכירים אותך ונעזור, לך אך התנערתי מהם ולא רציתי להיות בקשר
איתם, כי לא עזרו ולא יעזרו וזה מה שעשו, לכן העדפתי לא להיות איתם, הם באו אלי
כדי לקבל מידע על השכן שנזרק עליו הרימון ואני כל הזמן הכחשתי שלא הכרתי כלום,
בסוף אמרו לי שהם יודעים שהרימון לא נזרק עליי אלא על השכן כי הוא בן אדם שמתעסק
בסמים ואמל"ח, ורצו לקבל עליו מידע, אבל אמרתי להם שלא מכיר כלום ולא רוצה
להכיר אותם, כמה שניסו לעשות ולתשאל אך לא עזר להם. הייתי תקופה ברמלה, שכל ערבי רמלה קיבלו רישיונות וקנו אקדחים ורובי
צייד, ז"א כל בית יש לו נשק, באו אלי ואמרו לי תוציא רישיון, תגיש בקשה אך
סירבתי, הפעם היחידה שבקשתי שיוציאו לי רישיון לא יכלו לעזור, לכן הפסקתי את
הקשר איתם, מתי נזכרו לעזור ברגע שכל ערבי יכול להוציא רישיון, במקום שיעזרו
לאנשים שעזרו למדינה, הם עוזרים לכולם, לצערי זה מה שקרה לכן הפסקתי להיות איתם
בקשר, למרות שכל הזמן רצו שנשמור על קשר אך אני נמנעתי בכלל והעדפתי שלא. נספח -
סיפורים סיפור 1 חתונת הדודה באים אנשים מאנשי اهيل כפר
דרבאן, ובקשו היד של הכלה מהכפר שלנו זכרייה. היו המנהגים הטקסים של הכפרים אז.
הכלה המתחתנת מחוץ לכפר שלה לכפר אחר, לוקחים את הכלה על גמל, וברגע הזה עומדים
ליד הגמל גברים מהכפר, אחים שלה או בני הדודים שלה, גברים חזקים שאף אחד לא יכול
עליהם ומבקשים שאת אלשאבאב. מה זה שאת אלשבאב? חאלואת אלערוס לפי כפרים אחרים, זה סכום
של כסף חמש לירות פלסטיניות לפחות ומי שמחזיק את הגמל לוקח את החמש לירות ונותן אותם
לכלה ונותן את הגמלה עם הכלה למשפחת החתן. אבל בפועל מה קורה זה בושה למשפחת החתן:
מה אנחנו "הלפותים" هلفيت
פריירים, ילדים קטנים, לא מבינים? מה, אנחנו לא חזקים? מה אנחנו נוכלים
"אנדאל" انذال ? ואז קמה מריבה והולכים מכות אחד עם
השני. כשבאו לקחת את הדודה שלי באו בזמן הקציר, וכל הגברים של הכפר היו בקציר,
ולא היה גברים בכפר, חוץ מנשים וכמה זקנים ואולי שני בחורים שהם בקשו שאת אלשבאב
אבל לא יכלו עליהם, הם לקחו את הגמל עם הכלה בכוח. כשהלכו בדרך ראה אותם איש זקן מהכפר
שלנו עם אשתו שהיא טוחן קמח בבית אלג'מאל על חמור, הוא ראה מלמעלה, את השירה של הכלה
והריקודים. הוא קרא לאשתו: "יא אמניה!" אמרה: "אה. ואלאה
אלדרבנה. לקחו את הכלה בכוח מאנשי זכרייה. תקשרי את החמור בעץ ותאספי לי הרבה
אבנים... הרבה אבנים." והוא זרק עליהם אבנים וכל אבן פגעה
באיש, והוא על ההר למעלה זרק עליהם אבנים והוא איש זקן והם לא ידעו מאיפה האבנים
האלה באים, עזבו את הגמל וברחו והוא אמר לאשתו: "קחי את הגמל ותחזירי אותם
למשפחת אלעיסיא. ואלאה הכלבים האלה לא ייקחו אותה (הכלה)." הם החזירו את הכלה לכפר ובערב שהגברים
חזרו מהקציר שמעו את הסיפור, הכלה נשארה בבית של אבא שלה שלושה חודשים עד שהם
באו והתנצלו והביאו הרבה כבשים ושלמו 5 לירות בשעה טובה, ואז לקחו את הכלה שלהם. סיפור 2 פעם אנשי זכרייה הלכו להביא כלה מכפר
שנקרא אלבריג' (البريج).
הלכו צעירי זכרייה לבושים היטב ונראים יפה, לבושים ב- (قنابيز الروزة)
שרואלים עשויים מאלרוזה, סוג של בד מיוחד מטפחות לבנות. נשים של כפר אלבריג' מה עושים? מכינים
ביצים מקולקלים, כמעט חודש הכינו את כל הביצים, ברגע שנכנסים להוציא את הכלה
מתחילים לזרוק עליהם את הביצים ואז כל המטפחות הלבנות נהיו זוועה, אין גברים כדי
להחזיר להם. צעירי כפר אלבריג', כפר הכלה, התחילו גם לזרוק אבנים לעבר השני, וכל
צעיר שנופל בין ידיהם נותנים לו מכות במקלות. המוכתאר של זכרייה קוראים לו חאג'
יוסוף. גם המוכתאר של כפר אלבריג' קוראים לו חאג' יוסוף, שניהם (عوران)
עוורים בעין אחת, מוכתאר זכרייה אומר לו: "תאסוף את הגברים שלך."
מוכתאר אלבריג' לא ענה. שוב פעם מוכתאר זכרייה אומר לו: "תאסוף את הגברים
שלך." מוכתאר אלבריג' לא ענה לו, אז מוכתאר זכרייה אומר לו: "תאסוף את
הנשים שלך." אז מוכתאר אלבריג' אומר לו: "מה! הגברים של הכפר שלי נהיו
נשים?" אז התחילה המריבה ביניהם, התחילה קטטה רצינית
ביניהם, גברים ונשים מכפר אלבריג' קיבלו מכות כולם. אנשי אלבריג' ברחו לעבר
משטרת ערטול (תחנת משטרה באזור) והביאו את המשטרה. בזמנו איך הייתה המשטרה? היו خيالة
(חיילים על סוסים), שנקראו בזמנו فرسان, חיילים
אמיצים. הגיעו החיילים الخيالة. בנגלה
הראשונה הגיעו 7 אנשים עם קצין אנגלי. אם לא יצליחו להפריד בין האנשים אז יביאו
עוד 7. שבעת החיילים الخيالة
התחילו מה לעשות עם אנשי זכרייה, יש בית דו קומתי, מביאים את אנשי זכרייה
ומכניסים אותם לקומה העליונה. יש שוטר ששומר על דלת הכניסה לבית, כל בן אדם
שנתפס מכניסים אותו לבית והשוטר נועל עליהם בפנים. מה עשו אנשי זכרייה? ברגע שנהיו המון בפנים
תפסו את הסורגים שעל החלון ותלשו אותו, התחילו לקשור عقلتهم
(השחור ששמים על המטפחת) ביחד והורידו את זה מהחלון וירדו דרך החלון, השוטרים
תופסים את האנשים מכניסים לתוך הבית והם היו יוצאים דרך החלון. אחד המתפרעים נתפס 3 פעמים אז השוטר ידע
ואמר: "אני תפסתי אותך 3 פעמים. מאיפה אתם יוצאים? מה אתם עכברים? איך אתם
יוצאים?" השוטר נכנס לחדר ולא מצא אף אחד בחדר, הלך
לקצין להודיע לו, ואז הקצין אמר: "מצידי שיהרגו אחד את השני לא מעניין אותנו."
הקצין לקח את השוטרים (الفرسان) ועזב
את הכפר. אנשי הכפר זכרייה לקחו את הכלה והלכו הביתה. אנשי כפר אלבריג' מה שיצא
להם זה לקבל מכות בלבד. סיפור 3 האימא והכלה אני מספרת סיפור על לשונה של אישה זקנה
שעשתה לי מסאג' לילד שלי בגלל כאבים. סיפרה שיש אישה בהריון וגם יש לה ילד, בעלה
נפטר, התחילה לעבוד בעבודות כביסה בבתים, אספה חיטה וקציר כדי להאכיל את ילדיה. כשגדלו הילדים, אמרה לבן שלה:
"בני" אמר לה: "כן אימא." אמרה לו: "אני רוצה לחתן
אותך." אמר לה: "בסדר אימא, איך שאת
רוצה." היא הלכה אירסה אותו וחיתנה אותו עם
מישהי שבחרה לו. אחרי 4-3 חודשים אשתו של הבן אמרה לבן: "אני לא רוצה את
אימא שלך." הלך ואמר לאמא: "אימא, אשתי לא
רוצה אותך." אמרה לו אימו: "לא צריך בן
שלי." הלכה אספה את חפציה ובגדה (خيشاتها),
לקחה את בנה השני, השכירה צריף (سقيفة)
וישבה שם, ישבה בצריף. האימא והכלה השנייה. התחילה לגדל את הבן השני עד שגדל.
הגיע הזמן לחתן אותו, חיתנה אותו עם מישהי ואותו הדבר: אשתו של בנה השני אמרה
לבן: "לא רוצה את אימא שלך." כך זה קורה: ברגע שהראשון מתחיל אז גם
השני באותה הדרך. האימא ברגע שידעה שהכלה לא רוצה אותה, אספה את חפציה, את בגדיה
(خيشاتها)
והלכה בדרכה להר, נכנסה למערה בהר וישבה, האימא של הילד מאומץ. במערה ראתה שם כמה בגדים בצד, אמרה:
שכנראה יש כאן מישהו שגר. לקראת הערב הגיע בחור צעיר, ראה את האישה ואמר:
"שלום עליכם דודה." אמרה לו: "עליכם שלום, בני." אמר לה: "איך את מרגישה?" אמרה לו: "בסדר." וסיפרה לו
את סיפורה עם ילדיה. הוא סיפר לה את סיפורו, אז אמר לה
הבחור: "את מסכימה שתהיי לאימי?" אמרה לו: "כן, אתה בני ואני אימא
שלך." הילד התחיל לעבוד כל יום, היה יוצא
בבוקר לעבודה והיה מביא לאימא שלו קצת חיטה וקציר כדי שתכין לשניהם אוכל. היא
הייתה מכינה אוכל כפי שעשו בזמנו. היו אוכלים ובלילה הולכים לישון עד הבוקר. יום אחד הלך לים עם הדייגים, עבד איתם
ואז נתנו לו דג, הלך הביתה שמח ואמר לאימא שלו: "היום עבדתי עבור דג, את
רואה?" אמרה לו: "يا ما انت كريم يا رب
(אלוהים אתה נדיב), אלוהים נדיב ולא יחסר מאנשים." לקחה את הדג כיסתה אותו עד הבוקר. בבוקר
התחילה לנקות את הדג. בא חתול וגנב לה את הדג וברח. התחילה לבכות עד שהבן הגיע.
היא הכינה אוכל ממה שיש עד שהגיע. שהגיע, שמה לו לאכול ואמרה לו: "ראית מה
שקרה איתי היום?" אמר לה: "מה קרה?" אמרה לו: "החתול גנב את הדג." אמר לה: "فداك
(העיקר הבריאות)", אמר לה: "מי הביא את הדג? אנחנו, נכון? הדג לא הביא
אותנו, מי שהביא אותה יביא עוד אחת!" אמרה לו: "בסדר." עוד שבוע שבועיים, עוד פעם הולך לים
ועובד עם הדייגים ומקבל שוב דג. הוא בא במהירות לאימא שלו בשמחה וקורא לה:
"אימא הבאתי דג, אימא הבאתי דג." אמרה לו: "טוב, נכין אותה
בבוקר." בבוקר התחילה לנקות את הדג ואז בא חתול
וגנב אותה שוב פעם. התחילה לבכות. שהגיע הבן שאל אותה: "מה קרה אימא?" סיפרה לו שהחתול (متسلط)
(דווקא עושה זאת) – עשה שוב וגנב את הדג כאילו בכוונה. אמר לה: "אין מזל (نصيب)
אלוהים ישלח אחרת." שני הדגים לקח אותם החתול וברח. אחרי שבועיים או חודש, הבן הלך שוב לים
ועבד עם הדייגים וקיבל עוד דג. היא ישבה והתחילה לנקות. בא החתול וגנב את הדג
מידה שוב פעם. אמרה לחתול האימא: "הפעם אלוהים
יודע, אם תעלה לשמיים, אני עולה אחריך, ואם תרד לאדמה אני אחריך. אתה כבר חטפת
ממני 3 דגים, אז מה אני אגיד לבן שלי? הוא יתחיל להגיד שאכלתי את כל האוכל ולא
השארתי לו." היא המשיכה לרוץ אחרי החתול הרבה זמן עד
שהחתול נכנס לתוך מערה. במערה החתול סידר את שלושת הדגים בצורה מסודרת. אחרי
הדגים יש ערימה של זהב. החתול התחיל להסתכל על האישה, על הדגים ועל ערימת הזהב. האישה התחילה להגיד שזו ( رزقة) מתנה
מאלוהים, נפתח לנו אוצר, ואלוהים פתח לנו את הדרך (افرجها علينا). היא התחילה למלא כמה שהיא יכולה, בבגדים
שלה כמה שהיא יכולה לשאת היא נשאה, הלכה הביתה. שהבן שלה הגיע אמרה לו:
"בני אתה יודע מה קרה איתי היום?" אמר לה: "לא, מה קרה?" סיפרה לו בדיוק מה שקרה איתה. אמר לה: "את רואה אימא איך אלוהים
נותן לנו." אמרה לו: "בני לך עכשיו ותקנה לנו
בית (דו קומתי בזמנו) (علية) (חדר
על חדר), תקנה לנו דירה علية על
מנת שנוכל לגור בעיר כמו שאר האנשים. תקנה לנו גם מזרונים, ארגזים שנוכל לסדר את
הבגדים שלנו בתוכם, תכין אותנו שנוכל לגור בעיר." הבן הלך לשוק קנה דירה علية, שני
ארגזים ארגז בשבילו וארגז בשביל אימא שלו שיסדרו את הבגדים בתוכם. קנה רהיטים
חדשים ובגדים. הם עברו לבית החדש. בבית החדש יש מרפסת (قصة)
שיושבים בה בפתח של הבית. אחרי שקנו את הבית היא אמרה לו: "אני רוצה לחתן
אותך." היא אירסה אותו, נישאה אותו עם מישהי,
הראשונה שחיתנה אותו איתה. אמרה לבן: "אני לא רוצה את אימא
שלך", אז הבן גירש אותה. השנייה אמרה לו: "לא רוצה את אימא
שלך." כנ"ל גירש אותה. השלישית לא אמרה לו שלא רוצה את אימא
שלך. אז הבן שאל את אשתו: "איך אימא? את רוצה שנגרש אותה מהבית?" אמרה לו אשתו: "אימא שלך יקרה לי
יותר ממך, היא בשבילי הכול, מעבירה לי את הזמן, מדברים יחד, אני לא יכולה לגרש
אותה. אני ואימא שלך נשמה אחת." אחר כך, יום אחד ישבו בפתח הבית, האימא
ראתה שני קבצנים שהולכים ברחוב. היא קראה לבן שלה. אמר לה: "כן אימא." אמרה לו: "לך תביא את שני הקבצנים
האלו, תכניס אותם ותעשה להם מקלחת, תלביש אותם ותאכיל אותם ותן להם מה שאתה נותן
ממה שאלוהים נתן לנו (ما في النصيب),
ושילכו הביתה." אמר לה: "כן אימא אני אעשה את
זה." הוא קרא להם, הכניס אותם למקלחת, הלביש
אותם בבגדים חדשים, נתן להם לאכול. עכשיו האימא נכנסה אליהם. שראו אותה
התחילו לצעוק: "אימא, אימא!" עכשיו היא אמרה להם: "אימא שלכם
זאת שסחרתם בה, אני לא אימא שלכם!" וזה סיפור אמיתי. |
|