מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם

סיפורי עם מן האזור הארקטי

עורב ולווייתן – בעקבותיו של סיפור אינואיטי

יואל פרץ

 

     במסגרת מפגש של מספרי-סיפורים הביא אחד המשתתפים סיפור-עם אינואיטי בעיבודה של מספרת אמריקאית ידועה בשם לורה סימס. בעקבות זאת התעורר בי הרצון ללמוד יותר על הסיפור ומרחב התרבות שבתוכו נוצר. עקבתי כמיטב יכולתי אחרי מקורותיו ובדפים הבאים אני מביא מעט ממה שהעליתי.

 

עורב והלוויתן

(תרגום עברי שלי לעיבודה של לורה סימס)

     ממש בתחילתו של הזמן עשה עורב את העולם. עורב היה גם אל וגם ציפור שבתוכה אדם. לאחר שעורב ברא כל דבר, הוא החליט להישאר על פני האדמה. הוא אהב את בני האדם ואת החיות. הוא היה סקרן ורצה לדעת כל מה שניתן היה לדעת על אודותם. אף על פי שעשה את העולם, הוא לא ידע כל דבר שניתן היה לדעת עליו.

     עורב אהב לחתור בקייק שלו אל מרחבי הים. יום אחד ראה עורב לוויתן גדול. הוא אמר: "תמהני איך נראית כרסו של הלוויתן מבפנים."

     עורב חיכה עד שהלוויתן פיהק. כאשר היה פיו פעור לרווחה, חתר עורב ישר פנימה. הוא קשר את הקייק שלו לאחת משיניו של הלוויתן והתחיל ללכת אל מעמקי גופו של הלוויתן. פיו של הלוויתן נסגר מאחוריו וחשיכה השתררה. עורב שמע קול שדמה לקולו של תוף או של רעם מרוחק. הוא צעד עד שהגיע לכרסו של הלוויתן. העצמות הלבנות של צלעות הלוויתן התרוממו סביבו כמו עמודי שנהב.

     באמצע בטנו של הלוויתן ראה עורב נערה יפיפייה רוקדת. לרגליה ולידיה היו מחוברים מיתרים שנמתחו אל לבו של הלוויתן. עורב חשב: "היא כל כך יפה. הייתי רוצה להוציא אותה מתוך הלוויתן הזה ולשאת אותה לאשה."

     הוא פנה אליה על כן בדברים: "אני עורב. אני עשיתי את העולם. האם תבואי אתי אל העולם ותהיי לי לאשה?"

     הנערה השיבה: "עורב, אינני יכולה לעזוב את הלוויתן. אני הנני הלב והנשמה של הלוויתן. אבל אם רצונך להישאר כאן ולארח לי לחברה, יגרום לי הדבר לחוש מאושרת."

     עורב השליך אחורה את מקורו בחושפו את פניו האנושיות. הוא גלגל אחורה את כנפיו וישב כשידיו על ברכיו. הוא צפה בנערה בעת שחוללה.

     כאשר רקדה במהירות, דאה הלוויתן במים. כאשר האטה את מחולה צף הלוויתן נינוח. עד מהרה החלה הנערה להאט את ריקודה עד שעצרה מנוע ועיניה נעצמו. עורב חש רוח קרירה מן העולם נושבת מבעד לקילוח המים של הלוויתן. הוא שב והרהר באפשרות לקחת את הנערה אתו אל העולם. הוא חש תשוקה אנושית ושכח את מה שאמרה לו.

     עורב שב ומשך את מקורו על פניו וכיסה את זרועותיו עם כנפיו. הוא אחז בחוזקה בנערה. הוא שמע את המיתרים פוקעים בעת שעף אתה אל מחוץ ללוויתן מעלה מעלה אל השמים.

     כאשר עף שמע עורב את הלוויתן נחבט תחתיו באוקיינוס. הוא צפה כיצד מטילים הגלים את גופו של הלוויתן על החוף. הלוויתן היה מת והנערה שבזרועותיו נעשתה קטנה יותר ויותר עד אשר נעלמה.

     עורב נוכח לדעת שלכל דבר חי יש לב ונשמה וכל דבר בעולם נולד ומת. צער גדול תקף אותו. הוא היה כה עצוב עד שנחת על החול לצד גופו של הלוויתן. הוא בכה שבועות על גבי שבועות, ואז החל לרקוד. הוא רקד שבועות על גבי שבועות ואז החל לשיר. הוא שר שבועות על גבי שבועות עד ששקט לבו. או אז עף עורב חזרה אל השמיים.

     הוא הבטיח לבני אנוש ולחיות שהוא יחזור וישוב תמיד אל העולם הזה כל זמן שאנחנו נדאג איש לרעהו ונבין שכל דבר בעולם חי ומת ולכל יצור אנושי ולכל חיה יש לב ונשמה. דמעותיו של עורב היו הדמעות הראשונות. ריקודו ושירת העצב והריפוי שלו היו הריקוד הראשון והשיר הראשון.

 

דבריה של לורה סימס על הסיפור

     סיפורי העורב נפוצים בכל אלסקה והחוף הצפון מערבי. הסיפור כפי שהובא כאן הוא עיבוד שלי המסתמך על כמה מקורות. מקור אמין במיוחד שהשפיע עלי הוא ספרו של רונלד מלזק "עורב: בוראו של העולם". מלזק גם סייע לי בהיגוד הסיפורים הללו בשנת 1975. בספרו הוא מביא שורה של מקורות לסיפור "ריקודו הראשון של עורב".

 

     מיי ידידתי גוססת. היא בת 91 ואינה מסוגלת להלך עוד. היא הייתה לי לאם שנייה ולמורה רוחנית במשך שנים רבות. פגשתי אותה בהיותי בת עשרים. היא לימדה אותי לאכול מזונות בריאים ולצעוד שלושה קילומטר כל יום. היא התיישבה לצדי באוטובוס בשנת 1973 בעת שנסעתי ברחבי המדינה במסגרת בית ספר לסיפור סיפורים. הייתי חלק מקבוצה רב-גזעית של אמנים בשם "כל האמנויות למען כל הילדים" הייתי עייפה וכחושה, בקושי דואגת לעצמי. בנסיעה של חמש שעות לקופרסטאון חשבתי לחטוף תנומה שהייתי זקוקה לה מאוד. נרגעתי כאשר התיישבה לידי אשה לבנה אפורת שער שהזכירה לי פשטידת תפוחים. היא לא תגלה בי עניין, חשבתי, מכיוון שאני עוסקת באמנות בלתי שגרתית ולא יהיה עלי לשוחח אתה.

     היא פנתה אלי מיד: "במה את עוסקת?" וכך התחילה שיחה שנמשכה שנים רבות. מיי הייתה ציירת ואורגת מאוד מוערכת שבחרה ללמד אמנות לילדים. היא תיירה בעולם בחיפוש אחרי חפצי אמנות וסיפורים. היא הייתה תרופה טובה יותר לעייפות שלי מאשר שינה. מאוחר יותר הלכתי לביתה באוניאונטה, ניו-יורק וביליתי חמישה שבועות בחברתה וכתוצאה מכך ייסדתי את מרכז אוניאונטה לסיפור-סיפורים וגם הבראתי.

     הסיפור הראשון ששמעה מפי היה הסיפור "עורב והלוויתן". סיפרתי אותו לילדים בבית ספר קתולי. היא אהבה את הסיפור ומאוחר יותר באותו יום ביקשה שאספר את הסיפור לאשה זקנה גוססת בת 87, אלמנתו של נשיא הרוויק קולג'. מעולם לא סיפרתי סיפור לאדם גוסס. הייתי מבועתת, אבל מיי התעקשה: "היא תזכה לשלווה אם תשמע את הסיפור". נעניתי לבקשתה. בסיום הסיפור אחזה האשה הזקנה בידי ואיחלה לי כל טוב. מיי דאגה שאספר את הסיפור בכל ארוחה שהוזמנו אליה. "אנשים צריכים לשמוע על מוות אם ברצונם לחיות." אמרה.

     שנים רבות אחר כך בעת שהגשתי מופע סיפורים בסוף שבוע בבית ספר מונטסורי בניו-יורק, נאמר לי שבין המאזינים יש ילדה שאביה נפטר בלילה הקודם. חשתי אי נוחות לספר את סיפור העורב כפי שתכננתי, אבל חשבתי על מיי וידידתה הגוססת. סיפרתי את הסיפור. הילדה ביקשה לשמוע אותו שוב. הילדים האחרים הסכימו ברצון. סיפרתי אותו פעמיים. הילדה חזרה לבית-הספר במרוצת כל אחד מחמשת הימים הבאים. בכל לילה מצאתי סיפור אחר על מוצאו של המוות וסיפרתי אותו. ביום האחרון כאשר ציירנו כנפי עורב עם קישוטים וחלקנו יחד מתנות בערב פוטלטש (פוטלטש היא חגיגה אינדיאנית של שבטים בחוף הצפון מערבי שבהם עורך החגיגה מחלק מתנות לכל הקרואים), הסבירה לי הילדה: "אהבתי את הסיפור על עורב. באתי כל יום לבית הספר רק בשביל לשמוע סיפור. כל לילה סיפרתי את הסיפור לעצמי והכנסתי את אבא שלי לסיפור. תודה לך!" למדתי רבות וזכיתי בהרבה אומץ לב מאותה ילדה קטנה.

     פעם ישבתי בבית החולים "בית ישראל" עם אשה שסבלה מהרבה כאבים. רק ישבתי על ידה. לא נראה לי מתאים לספר סיפור. די היה בנוכחות שלי שם. ואז הגיעה אחותה, מבוהלת, בוכה, בלתי מסוגלת לשבת בשקט עם אחותה. כאשר נכנס הרופא לקחתי אותה החוצה לטייל מעט. הרגעתי אותה בכך שסיפרתי לה על אמנות ההיגוד שלי. סיפרתי לה את סיפורו של עורב, סיפור שבמקור התכוונתי לספר בחדר של אחותה החולה. היא בכתה ואז סיפרה לי על פחדה מהמוות והחשש שלה שלא תדע מה להגיד לאחותה. חזרנו לחדרה של החולה. כאשר התיישבה לצד אחותה, הנחתי אותן לנפשן ועברתי לחדר אחר.

     מה יש בסיפור הזה שהביא מרגוע לאנשים כל כך שונים? כאשר תהיתי מה גורם לסיפור להיות בעל עוצמה רבה כל כך, התבוננתי ראשית בצדדים הגלויים של הסיפור – מה קורה ברובד של התוכן והמלים ואז במשמעויות הפנימיות שמתעוררות בלב המאזין בזמן שהוא שקוע בהאזנה. במהלך סיפור, המאזין נעשה כל דבר וכל אחד בסיפור, באמצעות תהליך של אינטראקטיביות שהוא חי אותו תוך כדי התקדמות הסיפור. הסיפור הזה מעביר אותנו דרך תהליך של אבל ושחרור מצער, תהליך שכולל בתוכו התוודעות אל מוות, אל צער ואל התנסות במסתורין. על ידי ביטוי הצער משתחרר עורב מן הרדיפה אחרי מילוי התשוקה ועובר להבנה עמוקה יותר שיש בה חיים ושמחה מכיוון שהיא אמיתית. בכל פעם שסיפרתי את הסיפור, היה עלי לחפש בתוכי את הרגשות האלה. להכיר את אותו חלק בי שמרובד במחשבות וסקרנות, תפיסות ושכחה, צער ושמחה, והכרה שבענווה בממשות שבמוות.

     לפני זמן לא רב  הלכתי לראות את מיי. עכשיו הייתה היא החוורת והרזה. היא לא יכלה לקום לקראתי ולקדם את פני. בעודה מחייכת קראה לי: "עשי הכל עכשיו, לורה. אל תחכי עד שתזקיני כי אז יתכן ויהיה מאוחר מדי. עשי זאת עכשיו, את שומעת אותי?" דיברנו על אודות לורן אייסלי. "יש לי מישהו שקורא לי כל יום במשך שעה. אני אוהבת את מה שיש ללורן אייסלי לומר. זה נהדר לקרוא על טבע וקסם." שאלתי אותה: "את רוצה שאקרא לך?" "לא!" גערה בי בקשיחות, "ספרי לי סיפור."

     סיפרתי למיי את הסיפור שהיא אהבה ואילצה אותי לספר בכל ארוחה חגיגית לפני שנים כה רבות. "אינני מפחדת למות ואינני רוצה שתבואי לכאן להיות אתי בזמן מותי," אמרה לי, "אני רוצה למות לבד." נעניתי לה. "על מה את חושבת?" היא שאלה. אמרתי לה: "אני גאה בך, מיי. את פשוט עושה כמיטב יכולתך בכל סיטואציה חדשה שאת נקלעת אליה. התשובה שלי ריצתה אותה. "אל תחדלי מלספר את סיפורו של עורב.", אמרה לי בעת שהייתי בדרכי החוצה. "אין צורך להגיד שלום." קראה. חייכנו אשה אל רעותה. "אני מקווה לראות אותך שוב" קראתי. "אולי" השיבה והניפה את זרועותיה באופן שבו הנפתי אני עצמי את זרועותי כדי להציג לי את הריקוד שרקד עורב לצדו של הלוויתן.

 

הערות שלי

     לורה סימס הדגישה בעיבוד שלה (כך לפחות אני סבור) את מוטיב הנחמה, את האפשרות לפגוש בצער ובמוות ולהתמודד אתם.

     כאשר דנה במקורו של הסיפור כתבה לורה את הדברים הבאים:

סיפורי העורב נפוצים בכל אלסקה והחוף הצפון מערבי. הסיפור כפי שהובא כאן הוא עיבוד שלי המסתמך על כמה מקורות. מקור אמין במיוחד שהשפיע עלי הוא ספרו של רונלד מלזק "עורב: בוראו של העולם". מלזק גם סייע לי בהיגוד הסיפורים הללו בשנת 1975. בספרו הוא מביא שורה של מקורות לסיפור "ריקודו הראשון של עורב".

      מכיוון שכך הייתה תחנתי הראשונה במסע ספרו של רולנד מלזק. הספר שהיא מדברת עליו נקרא באנגלית:

Ronald Melzack, Raven – Creator of the World, Little, Brown and Company, Boston/Toronto, 1970.

     זהו ספר מאויר בן 92 עמודים והוצא לאור כספר ילדים. פרופ' רונלד מלזק הוא פסיכולוג ידוע שם, שפרסם ספרי ילדים להנאתו במשך כחמש-עשרה שנים. הוא מגלה עניין רב בתרבות האינואיטית ומשלב את יכולתו הסיפורית עם הידע שצבר. בשנת 1967 פרסם ספר של סיפורים אסקימואים לילדים בשם "היום שבו הפך טוק לצייד (The day Tuk became a hunter). הספר על עורב כולל בתוכו אחד עשר סיפורי עם מעובדים שעורב הוא גיבורם. אני מביא כאן את תרגומי לסיפור "עורב והלוויתן". בסיום אני מביא תעתיק של הסיפור המקורי באנגלית.

 

עורב והלוויתן

סיפור אינואיטי מעובד על ידי רונלד מרזק

תרגום: יואל פרץ

 

     ערב אחד, עם שקיעת החמה, עף עורב לאורך החוף לחזות בגלים המחליפים צבעיהם ללא הרף. כאשר סקר במבטו את האופק נגלו לעיניו מזרקות של מים מתפרצים ועולים אל על הרחק בים. המים נורו כלפי מעלה, הקציפו ובעבעו, ונפלו חזרה על פני הים. סקרנותו של עורב התעוררה והוא עף לכיוון המזרקות הנוצצות המקציפות. עד מהרה היה קרוב דיו לראות להקת לווייתנים, ומכל לוויתן בוקע קילוח של מים מבעבעים.

     עורב ריחף מעל הלווייתנים וראה להפתעתו זוהר קלוש של אור בוקע מתוך אחד הלווייתנים בכל פעם שפער את לועו. הוא עף קרוב אל הלוויתן לראות מאין בוקע האור. בכל פעם שנפתח לועו של הלוויתן, דאה עורב קרוב יותר – האור היה מסתורי ועם זאת נראה לבבי ומזמין. בדיוק כאשר צפה עורב באור, היטלטל הלוויתן קדימה ובלע אותו.

עורב התבונן סביבו. עמוד השדרה של הלוויתן שהתרומם מעליו נראה לו כגג יפיפה חזק, והצלעות העדינות יצרו קשתות חינניות, כמו קירותיו של בית גדול. הוא הטה אוזנו ושמע את דפיקותיו הקצובות של לב הלוויתן. עורב הרים את מקורו וצעד בזריזות לכיוון האור, כששכמיית הכנפיים שלו מסתחררת מאחוריו. לפתע נעצר מופתע. במרכז הלוויתן הייתה מנורה שזהרה באור רך, ולצד המנורה ניצבה הנערה היפה ביותר שראה מימיו. האור המרקד של להבת המנורה גרם לפניה לזהור, ועורב היה מוקסם.

     הנערה הביטה בעורב וחייכה בביישנות. עורב התקדם לעברה. להבת המנורה רטטה ללא הרף – היא עלתה וירדה, עלתה וירדה. אורה המרקד הקרין חמימות ויופי, ושיניה הלבנות של הנערה סנוורו את עיניו של עורב בעודו מתבונן בה. כאשר התקרב מעט יותר הוא הבחין כי הנערה מרקדת על בהונותיה. רגליה כמעט ולא נעו, בעוד שגופה וזרועותיה התנדנדו לאטם לקצב פעימות לבו הרמות של לב הלוויתן. עורב צפה בתנועותיה הגמישות והחינניות, והבחין כי מקצות בהונותיה נתלה ברפיון פתיל עדין שהיה מחובר ללבו הפועם של הלוויתן.

     עורב הוצף אהבה לנערה בעודו צופה בריקודה.

     לבסוף שאל אותה עורב: "מי את?"

     "אני היא נשמתו של הלוויתן." אמרה הנערה.

     "אני אוהב אותך," אמר עורב, "בואי אתי והיי לי לאשה."

     הנערה צחקה במתיקות וצחוקה הדהד בחלל הלוויתן.

     "אינני יכולה לעזוב," אמרה, בעוד היא רוקדת תוך כדי דיבור. "הלוויתן ואנוכי הם אחד, ועלי להשגיח על המנורה. היא מחממת אותנו ושומרת אותנו בחיים בתוך המים הקפואים."

"אבל את יפה מדי מכדי שתעבירי את כל חייך בתוך לוויתן, רוקדת ללא הרף ועם זאת לעולם לא מתקדמת לשום מקום."

     "אני היא נשמת הלוויתן." אמרה הנערה, "ואינני יכולה לעזוב. נוסף על כך אני אוהבת את המנורה הזאת והיא עושה אותי למאושרת."

     "אם כך, קחי את המנורה אתך." אמר עורב.

     "לא," אמרה הנערה, "המנורה חייבת להישאר במקום שבו היא נמצאת, ואסור לך לגעת בה." היא חייכה אל עורב והמשיכה, "אני אשמח אם יהיה לי ידיד, ואתה יכול להישאר כאן כמה זמן שתחפוץ. אבל לעולם לעולם אל תיגע במנורה."

     עורב התבונן בנערה ועצב גדול השתלט עליו. "כמה יפה היא," חשב לעצמו, "כמה חיננית ועדינה ומתוקה. כמה מאושר אהיה אם תהיה לי לאשה!"

     בהביטו סביבו, ראה עורב פתח מעליו. זה היה פתח הקילוח של הלוויתן, ועורב יכול היה לראות את הכוכבים בעת ששלח מבטו ישר דרכו. אט אט התרקמה תוכנית בראשו.

כאשר החל הלוויתן לנמנם בשחור הלילה הדומם, הואט ריקודה של הנערה והפך למנומנם יותר ויותר. עפעפיה נעצמו מפעם לפעם ודומה היה שהיא ישנה בעודה רוקדת. עורב המתין כשהוא צופה בה. ואז ברגע שעיניה נעצמו, חטף עורב את מנורת החיים, חיבק את הנערה בזרועותיו, שחרר אותה מן הפתיל העדין וזינק לעבר חור הקילוח.

     אך מאוחר מדי!

     לפתע היטלטל הלוויתן הצידה ונחבט מצד לצד.

     עורב והנערה נפלו אחורה. המנורה הבהבה, נחלשה ודעכה כליל. עורב הידק בחוזקה את הנערה בין זרועותיו, אך היא הלכה וקטנה ואיבדה את צורתה. היא חדלה לנוע והפכה זעירה יותר ויותר.

     "חזרי אלי!" קרא. "אני אהפוך אותך לאשתי ואדאג לך כל ימי חייך."

     אך עורב שמע רק את גלי הים מסתחררים סביבו בעוד הנערה נמוגה ונעלמת והופכת ללא כלום.

     לפתע חדל הלוויתן לנוע. עורב הביט כלפי מעלה וראה את השמיים דרך חור הקילוח של הלוויתן. הוא הנמיך את מקורו ועף כלפי מעלה ורגע אחר כך דאה גבוה מעל הלוויתן. הלוויתן מת ונסחף אל החוף. עורב עף למטה אל החוף, התיישב על סלע והביט בלוויתן.

"כמה יפה היא נשמתו של לוויתן." לחש לעצמו.

     גלים עטורי קצף לבן חפזו לעבר החוף. הערפל המלוח הכאיב לעיניו של עורב ודמעות התגלגלו על פניו בעודו נועץ מבטו בלוויתן. שעות רבות צפה בו בעודו מתערסל ברכות קדימה ואחורה עם זרמי הגאות והשפל.

 

הערות שלי

     הסיפור כפי שמרזק מספר אותו הוא סיפור אהבה. עורב מופיע כאן לא כבורא, אלא כברייה המגלה סקרנות אנושית וחווה חוויה של אהבה ומכאוב. לורה נטלה מסיפורו של מרזק את קווי העלילה העיקריים והוסיפה עליהם פרטים מתוך סיפורים אינואיטיים אחרים העוסקים בדמותו של עורב. היא בחרה להשמיט את עניין המנורה ולהתמקד במערכת היחסים שבין עורב לאשה. היא גם בחרה להשמיט את התיאורים המצועצעים קמעא של שקיעת השמש וגלי הים המקציפים. צורת הסיפור שלה הרבה יותר חדה וישירה, ואני כמספר, אוהב יותר את סגנונה.

     לורה סימס מציגה את מרזק כ"מקור אמין במיוחד" ומוסיפה כי הוא מביא בספרו שורה של מקורות לסיפור "ריקודו הראשון של עורב". זוהי כותרת שניתנה לסיפורו של מרזק על ידי לורה. מרזק עצמו קרא לסיפור "עורב והלוויתן". מכל מקום מרזק אכן מביא את מקורותיו בסוף הספר שלו. מדובר בשורה של פרסומים מדעיים של אנתרופולוגים שחקרו את אורחות חייהם של האסקימואים בצפון קנדה. מעיון במקורות אלה מתברר שמרזק התבסס (במקרה של סיפור עורב והלוויתן) על רשומותיו של א' ו' נלסון שהתפרסמו בסיכום השנתי השמונה-עשרה של המשרד לאתנולוגיה אמריקאית משנת 1899.

     איתרתי את הספר ותרגמתי לעברית את הסיפור מתוך ספרו של נלסון:

E. W. Nelson, The Eskimo about Bering Strait, Eighteenth Annual Report of the Bureau of American Ethnologyu, 1899.

     הסיפור נקרא במקור "העורב הלוויתן והחורפן" והוא מהווה למעשה המשך לסיפור קודם על עורב ומסעו עם האווזים, שנקרא  Raven takes a wife ושאותו לא תרגמתי.

 

העורב, הלוויתן והחורפן

מתוך רשומות המשלחת לשבטי האסקימואים באזור מיצר ברינג

תרגום עברי: יואל פרץ

 

     לאחר שעורב ייבש את בגדיו ליד המדורה הוא הביט במקרה לעבר הים וראה לוויתן גדול חולף סמוך לחוף, והוא צעק לעברו: "כאשר אתה עולה שוב, עצום את עיניך ופתח את פיך לרווחה."

     בלבשו בזריזות את מעיל העורב שלו, הוא משך על פניו את המסכה שלו, ואז בשאתו את מקדחת-האש שלו תחת כנפיו, הוא התעופף על פני המים. עד מהרה חזר הלוויתן, ועשה את מה שנאמר לו, וכאשר ראה עורב את הפה הפתוח הוא עף ישר במורד גרונו של הלוויתן. הלוויתן סגר את פיו וצלל שוב, כאשר עורב ניצב שם והסתכל סביבו, הוא מצא את עצמו בפתחו של חדר נאה, שבקצה אחד שלו בערה מנורה. הוא נכנס פנימה והופתע לראות אשה צעירה, מאוד יפה, יושבת שם. המקום היה נקי ויבש, הגג נתמך על ידי עמוד השדרה של הלוויתן, בעוד שצלעותיו יצרו את הקירות. מתוך צינור שהשתרע לאורך עמוד השדרה של הלוויתן טפטף לאיטו שמן אל תוך המנורה.

     כאשר עורב פסע פנימה התרוממה האשה על רגליה וקראה בקול: "איך הגעת לכאן? אתה האדם הראשון שאי פעם נכנס לכאן."

     עורב סיפר לה כיצד הגיע לשם והיא הזמינה אותו להתיישב בצדו השני של החדר. אשה זו הייתה הצל או אִינוּאָה של הלוויתן  שהיה לוויתנית. ואז היא הכינה לו אוכל והגישה לו מעט גרגרים ושמן ותוך כדי כך סיפרה לו שהיא ליקטה את הגרגרים בשנה הקודמת.

במשך ארבעה ימים שהה שם עורב כאורח של האינואה וכל הזמן תהה מהו הצינור שהשתרע לאורך הגג של הבית. בכל פעם שהאשה עזבה את החדר היא אמרה לו שאסור לו לגעת בצינור. לבסוף כאשר היא עזבה שוב את החדר, ניגש עורב אל המנורה ובפשטו את טפריו קלט טיפה גדולה של שמן וליקק אותה בלשונו. טעמה היה כה מתוק שהוא החל לתפוס ולאכול טיפות נוספות באותו קצב שבו הן נפלו. דבר זה היה עד מהרה איטי מדי בשבילו ועל כן הוא התרומם וקרע חתיכה מצדו של הצינור ואכל אותה. ברגע שעשה דבר זה, שטף זרם חזק של שמן אל תוך החדר וכיבה את המנורה, בעוד שהחדר עצמו החל להתגלגל בפראות. דבר זה נמשך ארבעה ימים ועורב כמעט מת מעייפות ומן החבטות שקיבל. ואז שקט החדר והלוויתן מת, כיוון שעורב קרע חלק של אחד מכלי הדם המובילים ללב. האינואה מעולם לא חזרה לחדר, והלוויתן נסחף לחוף.

     עורב מצא עכשיו את עצמו אסיר, ובעודו מנסה להגות תוכנית המלטות, הוא שמע שני אנשים מדברים על גבו של הלוויתן ומציעים להביא את כל חברי הכפר שלהם למקום. דבר זה התרחש בזריזות ועד מהרה ניקבו האנשים חור דרך חלקו העליון של גוף הלוויתן. החור הורחב ובעוד הכל נושאים מטעני בשר אל החוף מצא עורב שעת כושר, עף החוצה ונחת על ראשה של גבעה סמוכה מבלי שיבחינו בו. ואז נזכר שהשאיר את מקדחת-האש שלו מאחוריו והוא קרא: "אה, מקדחת-האש הטובה שלי; שכחתי אותה." הוא מיהר להסיר את מסכת העורב ואת מעיל העורב שלו והפך שוב לאיש צעיר שפסע לאורך החוף לכיוון הלוויתן. האנשים על גבי הגווייה ראו אדם קטן בעל צבע כהה במעיל מעור צבי בעל עיצוב מוזר מתקדם לעברם והם הביטו בו בסקרנות.

     עורב התקרב ואמר: "הו, מצאתם לוויתן גדול ונאה. ובכן אני אעזור לכם לחתוך אותו." הוא הפשיל את שרווליו והחל לעבוד.

     עד מהרה קרא אחד האנשים שעבד בתוך גוף הלוויתן: "אה, תראו מה מצאתי. מקדחת אש בתוך הלוויתן."

     מיד החל עורב להוריד חזרה את שרווליו באומרו: "זה רע, כי הבת שלי אמרה לי שם מוצאים מקדחת אש בתוך לוויתן ואנשים מנסים לחתוך את הלוויתן, רבים מהם ימותו. אני צריך לברוח מכאן." והוא ברח משם.

     כאשר עורב הלך הביטו האנשים אחד בשני ואמרו: "יכול להיות שהוא צודק." וגם הם ברחו משם כשכל אחד משתדל לשפשף ולהסיר את השמן מידיו תוך כדי הליכה.

ממקום מחבואו הסמוך התבונן עורב באנשים הנמלטים וצחק, ואז נפנה למסכה שלו ולמעיל שלו. אחרי שמצא אותם הוא חזר ללוויתן והחל לחתוך אותו ולהביא את הבשר חזרה מן החוף. כאשר חשב על הסעודה המזומנת לו הוא אפילו אמר לצללים: "תודה".

     כאשר אגר מספיק בשר הוא רצה גם לאגור קצת שמן, אבל לא היה לו שק לשים בתוכו את השמן, לכן הוא הלך לאורך החוף בנסותו למצוא כלב-ים. הוא הלך רק מרחק קצר כאשר ראה את חורפן רץ במהירות והוא קרא לו: "אחרי מי אתה רץ כל כך מהר? האם אתה מחפש משהו לאכול?"

     חורפן עצר ובדוחפו את חוטמו כמו מסיכה, כשם שעורב עשה עם המקור שלו, הוא הפך לאדם קטן בעל צבע כהה. אז קרא עורב: "אה, תהיה חבר שלי? יש לי שפע של מזון, אבל אני בודד, כי אף אחד לא נמצא אתי." חורפן הסכים לכך ושניהם הלכו חזרה אל הלוויתן וניגשו לעבודה, אבל חורפן עשה את מרבית העבודה מכיוון שעורב היה מאוד עצל.

     הם הכינו סלי עשב ומחצלות לבשר ולשומן, ואגרו כמויות גדולות מהם בתוך חורים באדמה. לאחר שדבר זה נעשה הם בנו קָשִׁים (בית מגורים) נאה. כאשר הסתיימה העבודה אמר עורב: "בודד כאן. בוא נערוך סעודה." והוא אמר לחורפן לצאת החוצה ולהזמין את אנשי הים להצטרף אליהם.

     חורפן הסכים לכך, וכך, למחרת בבוקר הוא יצא לדרך, בעוד שעורב הכין מקל קצר עגול ודק שבקצה אחד שלו צייר שתי טבעות עם צבעי פחם. כאשר סיים זאת, הוא אסף כדור גדול של שרף אשוחית דביק שאותו הציב יחד עם המקל בתוך הקָשִׁים.

חורפן חזר עד מהרה וסיפר לעורב כי למחרת היום יבואו רבים מאנשי הים לסעודה. למחרת, מוקדם בבוקר, קרא חורפן לעורב לצאת החוצה והצביע בכיוון הים שפניו היו מכוסים בסוגים שונים של כלבי-ים שבאו לסעודה. עורב נכנס חזרה לקָשִׁים, בעוד שחורפן ירד למים לפגוש את האורחים וללוות אותם אל הבית.

     כאשר כל אחד מכלבי-הים הגיע לחוף, הוא דחף למעלה את המסכה שלו והפך לאיש קטן ונכנס לבית, עד שהבית היה מלא. עורב הביט סביבו על האורחים והכריז: "איזו כמות של אנשים. איך אוכל להכין סעודה לכולכם! אבל לא חשוב; תנו לי קודם לשפשף את העיניים של אחדים מכם עם החומר הזה, כדי שתוכלו לראות יותר טוב. אפל כאן בפנים."

עם כדור השרף עצם עורב בחוזקה את העיניים של כל אחד מכלבי-הים, חוץ מאשר של כלב-ים קטן שניצב סמוך לפתח ושנעלם מעיניו. כלב-הים האחרון שעיניו נסגרו היה גם הוא קטן וברגע שעיניו הודבקו, הוא ניסה לפתוח אותן והתחיל לבכות. כלב-הים הקטן שניצב בפתח התחיל לצעוק לאחרים: "עורב הדביק את העיניים שלכם ואתם לא יכולים לפתוח אותן!" ואז ניסה כל אחד מכלבי-הים לפתוח את עיניו ולא יכול. עם המקל שהכין ביום הקודם, הרג עכשיו עורב את כל האורחים על ידי כך שהלם על ראשיהם. כל איש כלב-ים השתנה חזרה לכלב-ים לאחר שנהרג. ברגע שהקטן שבפתח ראה את עורב הורג את מלוויו, הוא רץ החוצה ונמלט יחידי אל הים.

     כאשר עורב גמר את מלאכת ההרג הוא פנה לחורפן ואמר: "רואה איזה כמות של כלבי-ים הרגתי. יהיה לנו עכשיו כמות גדולה של נאדות." ואז הם הכינו נאדות מעורות כלבי-הים ומילאו אותם בשמן לחורף.

     מאותו יום הפכו עורב וחורפן לחברים ואפילו כיום עורבים לא יאכלו בשר של חורפן, גם אם יהיו הם מאוד רעבים; החורפן והעורב נמצאים לעתים קרובות מאוד סמוכים אחד לשני בטונדרות.

 

הערות שלי

     כאשר מתבוננים בסיפור האינואיטי המקורי רואים שבמרכזו ניצבת דמות שונה לחלוטין של עורב. עורב משחק בסיפור זה את תפקיד התעלולן (trickster). כמעט בכל התרבויות האינדיאניות והאסקימואיות של אמריקה הצפונית מופיעה בסיפורי העם דמותו של התעלולן או התחבלן. התעלולן בסיפורים של שבטי האינדיאנים הוא על פי רוב הקויוט – זאב הערבות האמריקאי. אצל האסקימואים מחליף אותו העורב. התעלולן הוא דמות שאפשר אולי להקביל אותה לדמותו של נסר אדין בתרבות של תורכיה ומרכז אסיה או של ג'וחה בתרבות הערבית ובתרבותם של יהודי ספרד. זוהי דמות שמצטרפים בה יחדיו טיפשות וערמומיות, נאיביות ונוכלות.

     במרכז הסיפור האינואיטי על עורב (כמו במאות סיפורי עם של מרחבי תרבות שונים) עומד נושא המזון והשגתו. לוויתן הוא בראש ובראשונה מקור מזון והשמן שלו – חומר דלק. יתכן וחלק מכם יתאכזבו למקרא הסיפור המעמיד את עורב באור לא כל כך סימפטי, אבל כך נראה הסיפור במקור.

     בהמשך סקירתי ברצוני להסב את תשומת לבכם לזיהוי של האשה ומקומה בתרבות האינואיטית, עם הבית. האשה היא מרכז הבית והאחראית להחזקתו וטיפוחו. אני מביא בהמשך מאמר קצר באנגלית על כך. ראוי לציין כי בתי החורף של האסקימואים – האיגלו (וגם מחסות הקיץ) אינם בנויים רק משלג טהור כפי שהתרגלנו לחשוב. הכפה והמעברים נתמכים בצלעות של לוויתנים ואין פלא איפה שהזיהוי בָּיִת – לוויתן הוא כה שכיח בתרבות האינואיטית.

     סביב הלוויתן ששימש כמקור מזון עיקרי לחלק משבטי האינואיטים באזור מיצר ברינג, נרקמו אין ספור טקסים וסיפורים. הרשימות של ראשוני האנתרופולוגים, כמו החוקר היהודי גרמני פרנץ בועז, שראו אור בתחילת המאה העשרים, מכילות שפע של חומר על אורחות החיים של האסקימואים ותרבותם. חלק מן המידע נגיש באינטרנט. למי שאינו חפץ להתמודד עם חומר מדעי מחקרי, אני ממליץ לקרוא את ספרו של תום לואנשטיין:

Lowenstein, Tom, Ancient Land: Sacred Whale: The Inuit Hunt and Its Rituals, New York, 1995.

     הספר ראה אור בשנת 1994. תום לואנשטיין הוא חוקר ומשורר שבילה כמה שנים בכפר האסקימואי העתיק בעולם (קרוב לאלף וחמש מאות שנה של יישוב רציף) וכתב ספר מקסים המתעד את הטקסים העתיקים (ששרדו עד תחילת המאה העשרים) כשהוא משחזר בצורה פיוטית את סיפורם של הציידים האסקימואים והחברה האסקימואית.

 

מקורות באנגלית

     קטע ממאמר מדעי על מקומה של האשה בשבטים האינואיטים בעבר ובהווה, המאיר את הסיפור שלנו באור קצת שונה.

 

Households and gender relations in Thule and modern Inuit societies

Peter C. Dawson

     In many traditional Inuit/Eskimo societies, women assisted in the construction of habitation structures, and were responsible for the arrangement of interior space. Giffen (1930) reports that the general care of the house among most traditional Inuit/Eskimo groups was the sole responsibility of the woman. Housekeeping included the care of all clothing, the cleaning and ventilation of the house, the clearing of snow from the roof or entrance passage, and the repair of the dwelling. Women were also exclusively in charge of maintaining the lamp, which was usually placed within the kitchen/vestibule area. Since the lamp was crucial to heating, lighting, and cooking, it was the most important item of "furniture" in pre-contact and early contact Inuit/Eskimo society (Giffen, 1930). In addition, the preparation and apportioning of food within the nuclear family was commonly considered to be the responsibility of elder females. For example, among the Netsilik, any individual within the nuclear family could obtain a "snack" at any time, but only after gaining the informal permission of an elder female (Balikci, 1984). Likewise, among some Inuit groups, women also controlled access to the contents of food stores, and kept accurate track of how much food was available for consumption, as well as what should be eaten and when (Ackerman, 1990).

     Within the ideational realm of Inuit society, the traditional house as a whole was also considered to be the domain of the female (Oosten, 1986). Oosten (1986) states that because males hunted game outside of the house, the domain of males was deemed to be the outside world. In contrast, since women gave birth to children inside thehouse, they possessed a strong symbolic association with the inside of the traditional dwelling. North Alaskan (Tikigaq) mythology also indicates that Inupiat semisubterranean houses, and the whale bone used to construct their entrance passages, were symbolically resonant of women. In the Inupiat myth of the Raven and the whale, Raven flies into the mouth of a whale and finds a brightly lit iglu. Within the iglu, Raven is greeted by a young woman on a sleeping bench, tending a lamp (Lowenstein, 1993). In the Raven story, the whale is the iglu, and the young woman is the whale's soul, thereby emphasizing the strong association that exists between women, the traditional house, and the whale--the single most important source of cultural identity to Alaskan Inupiat (Lowenstein, 1993). The fact that Classic Thule winter dwellings were also constructed of whale bone suggests that they may have been imbued with similar meaning.

     With the introduction of the prefabricated house, however, women's authority in the home (and especially in the kitchen) was usurped by males (Thompson, 1969). As males were the ones engaging in wage-labour, only males were in a position to buy or rent nontraditional homes. Hence, because men now "owned" these structures, the home no longer belonged to the woman. In defining the role played by Inuit women in the modern settlement, Thompson (1969) explains that:

she has nothing to do with the building or furnishing the house; she is not responsible for buying food or any other articles in the house. Therefore, she does not feel greatly responsible for the house or its upkeep. (p.20)

     Government-sponsored adult education classes have also contributed to Inuit women's loss of self-esteem in the modern household. Thompson (1969) states that courses in housekeeping, offered by government officials, often caused a woman to lose face in the community. Since it is believed that the "wifely duties" of housework are supposed to have been learned prior to marriage, it was implied that a woman who attended such classes was a "poor wife" (Thompson, 1969:20). Furthermore, the women who did attend such classes often viewed them as opportunities for socializing, and as a diversion from their daily routines, rather than as a means of learning the skills necessary to maintain a modern house (Thompson, 1969). Once the authority of elder women in the home had been undermined, Thompson (1969:20) explains that young women began to assume the position of "drudges" in the modern Inuit household. Wives expected young women to do housework on their own, with no direction, and with very little help from anyone else in the family. Thus, it would appear that elder Inuit women, upon realizing their loss of status in both the nuclear family and community, took out their frustrations on less senior women. It is also likely that the modern prefabricated house, constructed using foreign materials, had all but lost its symbolic resonance and ritual importance in modern Inuit society. Concomitant with this loss would have been the disassociation of "woman" and "house" in Inuit ideology

 

המאמר כולו מופיע באינטרנט בכתובת

http://www.google.com/search?hl=en&q=%22Households+and+gender+relations%22+inuit

שמו המלא של המאמר הוא:

 "Unsympathtic Users": An ethnoarchaeological examination of Inuit responses to changing nature of the built environment (1994).

 

המקור האינואיטי כפי שמופיע ברשומות של נלסון ושאת חלקו השני תרגמתי:                              

RAVEN TAKES A WIFE

(From the Unalit of Norton sound)

     For a long time Raven lived alone, but finally became tired of this and decided to take a wife. For this purpose he looked about and noticed that it was late in the fall and that the birds were going southward in large flocks. Then Raven flew away and stopped directly in the path taken by the geese and other wild fowl on their way to the land of summer. As he sat by the way he saw a pretty young Hutchins goose com­ing near. Then he modestly hid his face by looking at his feet, and as the goose passed he called out, "Who wishes me for a husband? I am a very nice man." Unheeding him, the goose flew on, and Raven looked after her and sighed. Soon after a black brant passed, and Raven cried out as before, with the same result. He looked after her and cried out, "Ah, what kind of people are these? They do not even wait to listen." Again he waited, and a duck passed near, and when Raven cried out she turned a little toward him but passed on. For an instant his heart beat quickly with hope, and as the duck passed, he cried, "Ah, I came very near then; perhaps I shall succeed this time;" and he stood waiting with bowed head.

     Very soon a family of white-front Geese came along, consisting of the parents with four brothers and a sister, and the Raven cried out, "Who wishes me for a husband? I am a fine hunter and am young and handsome." As he finished they alighted just beyond him, and he thought, "Now I will get a wife." Then he looked about and saw a pretty white stone with a hole in it lying near; he picked it, up and, stringing it on a long grass stem, hung it about his neck. As soon as he had done this he pushed up his bill so that it slid to the top of his head like a mask, and he became a dark-colored young man, who walked up to the Geese. At the same time each of the Geese pushed up its bill in the same manner, and they became nice-looking people. Raven was much pleased with the looks of the girl and, going to her, gave her the stone, choosing her for his wife, and she hung it about her own neck. Then all pushed, down their bills, becoming birds again, and flew away toward the south.

The Geese flapped their wings heavily and worked slowly along, but Raven with his outspread wings glided on faster than his party, while the geese looked after him, exclaiming, in admiration, "How light and graceful he is!" At length Raven grew weary, so he said, "We had better stop early and look for a place to sleep." The others agreed to this, so they stopped and were soon asleep.

     Early next morning the Geese, were astir and wished to be off, but Raven still slept so heavily that they had to arouse him. The father Goose said, "We must make haste, for it will snow here soon; let us not linger."

     As soon as Raven was fully awake he pretended to be eager to get away, and, as on the day before, led the others with outspread wings and was greatly admired by his young companions. And so Raven kept on, above or in front of his companions, who made admiring remarks to one another, such as "Ah, see how light and graceful he is." Thus the party traveled on until they stopped one evening upon the seashore, where they feasted, upon the berries that were plentiful all about them, and then went to sleep.

     Early the next morning the Geese made ready to go without, stopping for breakfast. Raven's stomach cried out for some of the fine berries that were so plentiful, but the Geese would not wait, so he dared not object to starting. As they left the seashore the father Goose told them that they would stop to rest on the way, and the next stretch would bring them to the other shore. Raven began to feel very doubtful about being able to reach the other shore, but he was ashamed to say so and thought he would risk making the attempt; so off they all flew. The Geese flew steadily on and on. After a long time Raven began to fall behind. His wide-spread wings ached, yet the Geese kept on steadily and untiringly. Raven flapped heavily along, and then would glide on outspread pinions for a time, trying to ease his tired wings, but to no purpose, so he fell farther and farther behind. Finally the Geese looked back, and the father Goose exclaimed, "I thought he was light and active, but he must be getting tired; let us wait." Then the Geese settled close together in the water, and Raven came laboring up and sunk upon their backs, gasping for breath. In a short time he partly recovered, and, putting one hand on his breast, said, "I have an arrowhead here from an old war I was in and it pains me greatly; that is the reason I fell behind."

     After resting they went on, but the others had to wait for Raven again, and he repeated the story of the arrowhead, which he told them had pierced his heart. Then he had his wife put her hand on his breast to feel it shaking about. She did so, but could feel only his heart beating like a hammerstone and no sign of an arrowpoint, yet she said nothing. Thus they went on, and again they waited for Raven, but now the brothers began to talk about him, saying among themselves, "I do not believe that story about the arrowhead. How could he live with an arrowhead in his heart?"

     When they were rested they saw the far-away shore before them. The father Goose now told Raven that they would wait for him no more until they reached the land. Then all arose and flew on, Raven slowly flapping his wings, which felt very heavy. The Geese kept steadily on toward the shore, while Raven sank lower and lower, getting nearer and nearer to the dreaded water. As he came close to the waves he cried and shrieked to his wife, "Leave me the white stone! Throw it back to me!" for it contained magical properties. Thus he kept crying until suddenly his wings lost their power and he floated helplessly in the water as the Geese gained the shore. He tried to rise from the water, but his wings seemed to be weighted down, and he drifted back and forth along the beach. The waves arose, and soon succeeding white caps buried him until he was soaked, and only with the greatest difficulty could he get his beak above the surface to breathe a little between the waves. After a long time a great wave cast him upon the land. Then, as it flowed back, he dug his claws into the pebbles and only by great effort did he save himself from being dragged back again into the sea. As soon as he was able he struggled up the beach, an unhappy­ looking object. The water ran in streams from his soaked feathers and his wings dragged on the ground. He fell several times, and at last, with wide-gaping mouth, reached some bushes, where he pushed up his beak and became a small, dark-colored man. Then he took off his raven coat and mask, hanging them on a bush, while he made a fire-­drill out of some pieces of wood and soon had a fire burning, before which he dried himself

 

THE RAVEN, THE WHALE, AND THE MINK

 [This tale is related either separately or in conjunction with the foregoing legend, of which it forms apart.]

     After Raven had dried his clothing at the fire he chanced to look toward the sea and saw a large whale passing close along the shore, and he cried out, "When you come up again shut your eyes and open your mouth wide." Quickly putting on his raven coat, he drew down his mask, then, carrying his fire-drill under his wings, flew out over the water. The whale soon came up again and did as it was told, and when Raven saw the open mouth he flew straight down the whale's throat. The whale closed its mouth and went down again, while Raven stood looking about, finding himself at the entrance of a fine room, at one end of which burned a lamp. He went in and was surprised to see a very beautiful young woman sitting there. The place was clean and dry, the roof being supported by the whale's spine, while its ribs formed the walls. From a tube that extended along the whale's back­bone, oil was dropping slowly into the 1amp. When Raven stepped in the woman started up and cried out, "How came you here? You are the first man who ever came in here." Raven told how he came there, and .she asked him to be seated on the other side of the room. This woman was the shade or inua of the whale, which was a female. Than she prepared him food, giving him some berries and oil, at the same time telling him that she had gathered the berries the year before. For four days Raven stayed there as the guest of the inua, and con­tinually wondered what the tube was that ran along the roof of the house. Each time the woman left the room she told him that he must not touch it. At last, when she left the room again, he went to the lamp, and holding out his claw caught a large drop of the oil and licked it with his tongue. It tasted so sweet that he began to catch and eat other drops as fast as they fell. This soon became too slow for him, so he reached up and tore a piece from the side of the tube and ate it. As soon as this was done a great rush of oil poured into the room, extinguishing the light, while the room itself began to roll wildly about. This continued for four days and Raven was nearly dead from weariness and the bruises which he had received. Then the room ­became still and the whale was dead, for Raven had torn off it part of one of the heart vessels. The inua never came back to the room, and the whale drifted upon the shore.   .       .       .       ­

     Raven now found himself a prisoner, and while trying to think of a plan for escaping, heard two men talking on top of the whale, and pro­posing to bring all of their village mates to the place. This was done very quickly, and the people soon had a hole made through the upper side of the whale's body. This hole was enlarged until, watching his chance while everybody was carrying a load of meat to the shore, Raven flew out and alighted on the top of a hill close by without being noticed. Then he remembered that he had left his fire-drill behind, and exclaimed, "Ah, my good fire-drill; I have forgotten it." He quickly removed his raven mask and coat, becoming a young man again, and started along the shore toward the whale. The people on the carcass soon saw a small, dark-colored man in a strangely made deerskin coat coming toward them, and they looked at him curiously. Raven drew near and said, "Ho, you have found a fine, large whale. Well, I will help you cut him up." He rolled up his sleeves and set to work. Very soon a man working inside the whale's body cried out, "Ah, see what I have found. A fire-drill inside the whale." At once Raven began to roll down his sleeves, saying," That is bad, for my daughter has told me that if a fire-drill is found in a whale and people try to cut up that whale many of them will die. I shall run away." And away he ran.

     When Raven had gone the people looked at one another and said, "Perhaps he is right;" and away they all ran, every one trying to rub the oil off his hands as he went. From his hiding place near by Raven looked on and laughed as the people ran away, and then he went for his mask and coat. After procuring them he returned to the whale and began cutting it up and carrying the flesh back from the shore. As he thought of the feast in store for him he even said, "Thanks" to the shades.

When he had stored away enough meat he wished to save some oil, but had no bag to put it in, so he walked along the shore trying to find a seal. He had gone only a short distance when be saw a mink run swiftly by, and he called out, "What are you running after so fast? Are yon going for something to eat?"

     Mink stopped, and pushing up his nose like a mask, as Raven had done with his beak, became a small, dark-colored man. Then Raven cried "Ah, you will be my friend? I have plenty of food, but I am lonely, for I have no one with me." To this Mink agreed, and both walked back to the whale and went to work, but Mink did the most for Raven was very lazy.

     They made grass bags and mats for the meat and blubber, storing great quantities of it in holes in the ground. After this was done they built a fine kashim. When it was finished Raven said, "It is lonely; let us make a feast." And he told Mink to go out and invite the sea people to join them.

     To this Mink agreed, so next morning he started out, while Raven made a short, round, slender rod, at one end of which he painted two rings with charcoal paint. When he had finished this, he gathered a large ball of sticky spruce gum, which he placed with the rod in the kashim.

     Mink soon returned and told Raven that on the morrow plenty of sea people would come to the feast. To this Raven answered, "Thanks." Early the next morning Mink called Raven outside and pointed toward the sea, the surface of which was covered with different kinds of seals coming to the feast. Raven went back into the kashim, while Mink went down to the water to meet the guests and escort them to the house.

     As each seal came on shore he pushed up his mask and became a small man, and entered the house until it was full. Raven looked about at the guests and exclaimed, "What a number of people. How shall I be able to make a feast for all of you! But never mind; let me first rub the eyes of some of you with this stuff, in order that you may be able to see better; it is dark in here."

     With his ball of gum Raven then fastened shut the eyes of every seal, except a small one near the door, which he overlooked. The last seal whose eyes were shut was also a small one, and as soon as its eyes were made fast it tried to get them open, and began to cry. The little one by the door cried out to the others, "Raven has stuck your eyes shut, and you can not open them." Then every seal tried to open .his eyes, but could not. With the stick he had made the day before Raven now killed all the guests by striking them on the head, each seal man changing back to a seal as it was killed. As soon as the little one by the door saw Raven killing his companions, it ran out and escaped alone into the sea.

When he had finished, Raven turned to Mink and said, "See what a lot of seals I have killed. We will have plenty of oil bags now." Then they made bags of the sealskins and filled them with oil for the winter.

     Ever since that time Raven and Mink have been friends, and even to this day ravens will not eat the flesh of a mink, be they ever so hungry; and the mink and the raven are often found very close together on the tundras.

 

העיבוד של מרזק לסיפור האינואיטי

Raven and the Whale

     One evening, while the sun was setting, Raven flew along the seashore to watch the ever-chang­ing colours of the waves. As he scanned the horizon, he caught sight of fountains of water rising up from the distant sea. The water shot up high, foamed and bubbled, and fell back on the sea. Raven was curious and flew toward the sparkling, foaming fountains. Soon he was close enough to see a school of whales, each whale spouting a stream of bubbly water.

     Raven soared above the whales and, to his surprise, saw a faint glow of light coming from one of the whales each time it opened its mouth. He flew closer to the whale to see where the light came from. Each time the whale's mouth opened, Raven flew a little closer – the light was mysterious, yet it looked warm and inviting. Just as Raven was inspecting the light, the whale lurched forward and swallowed him.

     Raven looked around. The whale's spine above him re­sembled a strong and beautiful roof, and the delicate ribs formed graceful arches, like the walls of a great house. He listened, and heard the rhythmic beat of the whale's heart. Raven lifted his beak and walked swiftly toward the light, his wing-cape swirling behind him. Then he stopped suddenly in astonishment. In the center of the whale was a softly glowing lamp, and beside the lamp stood the most beautiful girl he had ever seen. The dancing flame-light made her face glow, and Raven was enchanted.

     The girl looked at Raven and smiled shyly. Raven moved closer. The lamp flame fluttered ceaselessly - it rose and fell, rose and fell. Its dancing light radiated warmth and beauty, and the girl's white teeth dazzled Raven's eyes as he watched her. When he approached a little, Raven saw that the girl was dancing on her toes. Her legs barely moved, while her body and arms swayed slowly in rhythm to the loud beats of the whale's heart. Raven watched her supple, graceful movements, and noticed that the tips of her toes flowed from a delicate thread that was attached to the whale's beating heart.

     Raven was overwhelmed with love for the girl as he watched her dance.

     Finally, Raven asked, "Who are you?"

     "I am the whale's spirit," said the girl.

     "I love you," said Raven, "Come with me and be my wife."

     The girl laughed sweetly, and her laughter echoed through the whale.

     "I cannot leave," she said, dancing while she talked. "The whale and I are one, and I must look after the lamp. It warms us and keeps us alive in the freezing water."

     "But you are too beautiful to spend your life inside a whale, dancing every moment, yet never moving anywhere."

     "I am the whale's spirit," said the girl, "and I cannot leave. Besides, I love this lamp, and it makes me happy."

     "Then take the lamp with you," said Raven.

     "No," said the girl. "The lamp must stay where it is, and you must never touch it." She smiled at Raven and continued, "I am pleased to have a friend, and you may stay as long as you wish. But you must never, never touch my lamp."

Raven watched the girl, and a deep sadness overcame him. "How beautiful she is," he thought to himself. "How graceful and delicate and sweet. How happy I would be if she became my wife!"

     As Raven looked around, he saw an opening above him. It was the whale's spout, and Raven could see the stars when he looked straight through it. Slowly, a plan formed in his mind.

     When the whale began to sleep in the still blackness of the night, the girl's dance became slower and sleepier. Her eyelids shut from time to time, and she seemed to sleep even while she danced. Raven waited, watching – then, the moment her eyes closed, he snatched up the lamp of life, swept the girl into his arms, and snapped her free from the delicate thread. He dashed toward the spout.

     But too late!

     The whale suddenly lurched up and thrashed around.

     Raven and the girl fell backwards. The lamp flickered, grew fainter, and died out. Raven held the girl tightly in his arms, but she became smaller and lost her shape. She no longer moved and became tinier and tinier.

     "Come back to me!" he called. "I will make you my wife and look after you as long as you live."

     But Raven heard only the sea waves swirling around him as the girl vanished into nothingness.

     The whale suddenly stopped moving. Raven looked up and saw the sky through the whale's spout. He lowered his beak and flew up, and in a moment he was high above the whale. It was dead, and had washed up on shore. Raven flew down to the shore, sat on a rock, and looked at the whale.

     "How beautiful is the spirit of a whale," he whispered to himself.

     White-capped waves rushed up on shore. The salty mist made Raven's eyes smart, and tears rolled down his face as he stared at the whale. He watched it for many hours as it rocked gently back and forth with the inrushing and outgoing tide.

 

ביבליוגרפיה

Lowenstein, Tom, Ancient Land: Sacred Whale: The Inuit Hunt and Its Rituals, New York, 1995

Melzack, Ronald, Raven, Creator of the World. Eskimo Legends, Retold by Ronald Melzack, Toronto, 1970

Nungak, Zebedee & Arima, Eugene, Inuit Stories/Legendes Inuit: Povungnituk, University of Washington Press, 1992 

 

ספרים באוניברסיטת חיפה

(הסימון בסוף הוא מראה מקום למקומו של הספר על המדף בספרייה)

Fitzhugh William & Kaplan Susan A., Inua :spirit world of the Bering Sea Eskimo, Smithsonian Institution Press, Washington, 1982

E99.E7F55 1982

Interviewing Inuit elders, Nunavut Arctic College, Nunavut, 1999-2001

E99.E7I57 1999

Kleivan I. and Sonne B. Eskimos, Greenland and Canada, Leiden, 1985

E99.E7K5397 1985

Merkur Daniel, Powers which we do not know: The gods and spirits of the Inuit, University of Idaho Press, 1991.

E99.E7M523 1991

Turner Edith, The hands feel it: Healing and spirit presence among a northern Alaskan people, Northern Illinois University Press, 1996

E99.E7T826 1996

Kleivan Inge, Why is the raven black? An analysis of an Eskimo myth, Kobenhavn, 1971.

E99.E7K55

Gillham Charles Edward, Beyond the Clapping Mountains: Eskimo stories from Alaska

PZ8.1.G55B4

Holtved, Eric, The Eskimo legend of Navaranaq: An analytical study, Kobenhavn, 1943

GR390.H6