|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
אפוסים |
|
עלילות גלגמש – אפוס שומרי אכדי לפני כמאה ועשרים שנה, כאשר החלו הארכיאולוגים
לחפור בחורבות הערים ששכנו לחופי הפרת והחידקל, נחשפה בנינוה, בירתם של מלכי
אשור, ספריה מלכותית ובה עשרות אלפי לוחות חמר כתובים בכתב היתדות. הלוחות היו כתובים אכדית, שפה שמית עתיקה
שהייתה בשימוש נרחב בעולם העתיק במשך מאות בשנים ויש לה קרבה מסוימת לעברית
באוצר מלותיה ובצורותיה הדקדוקיות. כאשר החלו החוקרים לפענח את הלוחות נדהמו
לגלות בהם בין היתר קטעים ספרותיים שדמו בפרטים רבים לסיפור המבול במקרא. עד
מהרה התגלה שקטעים אלה הם חלק מאפוס גדול שגיבורו הוא גלגמש מלך אורוק (היא ארך המקראית
המוזכרת בספר בראשית). לימים התברר שנוסחאות כתובות של היצירה כבר
היו קיימות עוד בשנת 2150 לפני הספירה. שברי לוחות נוספים עם קטעים מן האפוס
נמצאו בכל חלקי המזרח התיכון כולל תורכיה וארץ ישראל. לאמיתו של דבר האפוס האכדי הוא עיבוד
ספרותי מאוחר של סיפורים שונים שמלכתחילה לא היו קשורים זה לזה ושהגיעו אלינו
בנוסחאות קדומות עוד יותר. נוסחאות אלה נכתבו בשומרית. השפה השומרית איננה שייכת לקבוצת הלשונות
השמיות והיא שונה מן האכדית תכלית שינוי. שפה זו שימשה את תושבי ארם נהריים
בתקופות קדומות ולימים נדחקה על ידי האכדית. יש לשער שלנוסחאות השומריות הכתובות
קדמו דורות רבים של העברה בעל פה וגם כאשר הועלו על הכתב עדין נמשכה המסירה בעל
פה. על כך מעיד המספר הרב של הנוסחאות הכתובות שנמצאו בלוחות. מפליא הדבר עד כמה הנושאים והשאלות שהעסיקו
בני אדם לפני ארבעת אלפים וחמש מאות שנה עדין הם אקטואליים גם בימינו. היצירה מגוללת בפנינו את סיפור חייו של
גלגמש, המחפש את החיים. יחד עם ידידו אנקידו הוא יוצא ללחום בחומבבה, מפלצת
היושבת ביער הארזים, כדי לרכוש לו שם עולם. לאחר שחוזרים שני הרעים ממסעם נופל
אנקידו למשכב ומת. גלגמש המצר על מות ידידו יוצא למסע חדש לחיפוש החיים הנצחיים,
אך לאחר הרפתקאות רבות הוא שב ממסעו זה בידים ריקות ומסיים את חייו ככל האדם. מהו המסר שנושאת עמה היצירה? מפרשים רבים
רואים בה ביטוי טרגי לחיפושו של האדם אחר חיי נצח, חיפוש שנדון מראש להסתיים בכשלון
ובמוות. לדעתי פירוש כזה בטעות יסודו. היצירה
במקורה נקראת, כמקובל בספרים קדומים במזרח, על שם מלות הפתיחה שלה "אשר ראה
הכל" ושם זה הולם אותה מאוד שכן היא מגוללת בפנינו מסכת חיים שלימה של אדם
המחפש את החיים ומשמעותם ומתנסה בכל מה שהם יכולים להציע לו: אהבה וידידות,
גבורה ולהט העשייה, כמו גם צער, בדידות, כאב וסבל. אשר ראה הכל על פני האדמה, אשר נודעו לו הדברים כולם, לא נעלם ממנו כל, וחכמתו עמקה מים. חדר לכל סודות היקום, חשף סודות עולם, נשא עמו תבונת קדומים בטרם בא מבול לארץ. דרך ארוכה עבר, יגע ללא לאות, כל עמלו חרת על לוח אבן. זמן קצר לפני שיוצא גלגמש לארץ הארזים
להלחם בחומבבה, מנסים זקני אורוק להניא אותו מכוונתו: זקני אורוק במקום השוק לגלגמש השיבו: "גלגמש צעיר הנך, הרחק נושא אותך
לבך, לא תדע עד מה כבד העול על שכמך נטלת. חומבבה, כה שמענו, שונה וזר מראהו, מי האיש מול כלי זינו יוכל להתייצב? גלגמש צוחק ובצחוק זה מקופל הכל; הוא יודע
שהפור כבר נפל, הוא קיבל את החלטתו ושוב לא יוכל לחזור בו. אבל דווקא ברגע זה של
חוסר אונים וחוסר אפשרות להשפיע על מהלך המאורעות החיצוני, מתגלית האפשרות
האחרת: החופש הפנימי להביט במציאות בעיניים פקוחות וללא אשליות ולחייך: כשמוע גלגמש דבר זקני אורוק וחכמיה, הביט בידידו אנקידו ויצחק: "מה תשובה להם אתן ומה לעם ולזקנים אגידה? אומר כי מחומבבה אנוכי ירא, אכבד ובביתי אשב עד אחרית ימי?" חופש פנימי זה קיים בנו תמיד, אבל רק
ברגעי חסד אנו פוגשים בו באמת, ועם זאת, כאשר דבר זה קורה, מתגלית לנו לרגע
המשמעות האמיתית של החיים ושל הוייתנו כבני אדם. לאחר מות אנקידו ידידו, יוצא גלגמש, כאמור,
למסע חיפוש ארוך. אחד הקטעים המרשימים ביותר בחיפוש זה הוא מסעו של גלגמש בלב
המאפליה המכסה את הרי מָשוּ. ברגעים קשים בחיי שלי אני שואב ממנו עידוד והשראה
לשוב ולפסוע בנתיב על אף הקשיים והחשיכה ולא להרפות. איש העקרב את פיו פתח, לגלגמש אמר: "לך גלגמש לדרכך, ברכת אלים עליך תגונן, את הרי משו, לך לחצות אניח, את שלשלת ההרים ברגליך תעבור ושלום שובך משם יהיה!" גלגמש את דבריו שמע, לעצת איש העקרב שעה, בנתיב השמש הוא פסע. שעה כפולה אחת עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. שתי שעות כפולות עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. שלוש שעות כפולות עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. ארבע שעות כפולות עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. חמש שעות כפולות עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. שש שעות כפולות עשה דרכו, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. אחרי שבע שעות כפולות עוד כבדה העלטה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. שמונה שעות כפולות עשה דרכו, מנהמת לבו קרא וישווע, עלטה כבדה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. תשע שעות כפולות עשה דרכו, רוח מצפון נשבה, את פניו ליטפה, אך כבדה העלטה, אין אור סביב, לא תניח לו לראות מה לפניו, מה אחריו. אחרי עשר שעות כפולות כבר קרוב הוא קץ הדרך, מקץ עשתי עשרה שעות כפולות מרחוק את אור היום ראה מבקיע, מקץ שתים עשרה שעות כפולות, אור גדול שם לפניו נגלה, שיחי פלאים - פירותיהם אבני כודכוד ולשם.
גלגמש אל השיחים מיהר לקרב, אדומים פירותיהם כמו זהר הנחושת, שריגי גפנים יפי מראה אשכולות ישאו, כמו אבן כחל ענביהם את לב רואם ירנינו. ברגע מסוים במסעו פוגש גלגמש את
אותנפישתים, הלא הוא נוח האכדי, ושומע ממנו את סיפור המבול. קטע זה המהווה את הלוח
האחד עשר, הוא שפרסם יותר מכל את היצירה בקרב הקהל הרחב באירופה וההשוואה בינו
לבין המקבילה המקראית היא מאלפת. גלגמש כה אמר לאותנפישתים שוכן המרחקים: "אותנפישתים, בך אתבונן – לא שונה מראך מכל האדם, בכל לי תדמה. אכן לי תדמה, מראך כאחד האדם. בלבבי דימיתיך גיבור מלחמה, שבע קרבות ותהילה, אך אתה על גבך משתרע, תסב בשלוה על צדך; על מה בסוד אלים הובאת ומי לך חיי עולם נתן?" אותנפישתים לגלגמש הוא כה אמר: "גלגמש, דבר סוד אוזנך אגל, סוד אלים באזנך אשמיעה: שוריפק, עיר קדומים - הן תדענה, על גדות נהר הפרת הוא מקומה, עתיקה היא העיר, אלים בקרבה שכנו, האלים הגדולים עלה על לבם להביא מבול על הארץ. נועדו הם יחדיו - אנו אביהם, אנליל אל צבאות להם יועץ, נינורטה אותם מייצג, אנוגי ראש לחכמיהם, ניניגיקו, הוא אאה, בסודם יבוא גם הוא, סוד שיחם הוא לבקתת קנים הודיע: 'בקתת קנים, שמעי בקתת קנים, והאזינו אף אתם חומה וכתל; בקתת קנים הקשיבי, אוזניך כרה הכתל, שמע איש שוריפק, בן לאוברה טוטו: עושר ונכסים נטוש, מלטה חיים! באלים אל תתחשב, הצל חייך! זרע כל חי למינהו הבא אל התיבה, אל התיבה אשר תבנה במו ידיך. באמת מידה תכן את מידותיה, מדת אורכה, מדת רוחבה - שווים יהיו. צור לה גג מוצק עגול שיכסנה כקמרון מי תחתיות על שאול.' הבינותי ואומר אל אדוני, אל אאה: 'דברך כצו הוא לי ופקודתך אקים, אך מה בעיר אגיד ומה אומר לזקניה?' אאה את דברו נשא, פתח את פיו ולי, עבדו, אמר: 'כה תאמר להם לעם ולזקנים – הן אנליל אותי שנא ולא אוכל עוד בעירכם לגור, לפניו הרם ראשי לא עוד אוכל. אשים פני אל אפסו ועם אאה אלוהי אשכון. עליכם אנליל - ברכת שמים הוא ירעיף, המון דגים ובני כנף לרוב. שפעת חטה יזרים ממרומים, עד ערב אל הסערה גשמי חטה ממרומים יוריד.' עת בקע השחר והאיר פני המזרח, נאספו סביבי כל בני ביתי, כולם נתנו ידם למלאכה. הצעיר בהם הביא לי כופר, ואחיו הביאו לי כל הנחוץ. ביום החמישי את שלד התיבה השלמתי, מאה עשרים אמות אורכה, מאה עשרים אמות רוחבה, מאה עשרים אמות הגבהתי כתליה. בלוחות ספנתי את שלדה, במידה את צורתה תיכנתי, סיפונים ששה התקנתי בתוכה, כל סיפון למדורים שבעה חילקתי, כל מדור תשעה בתים הכיל. בקיעיה וסדקיה בכופר רך אטמתי, משוטים וגם צידה אצרתי בתוכה. ששים ריבוא כורים של כופר לכבשן עריתי, שלושים ריבוא כורים של זפת הוספתי עליהם,
בזפת וחמר חמרתי התיבה כולה. שלושים ריבוא כורים של שמן, נושאי סלים הביאו, מלבד ריבוא כורים של שמן, מגופות המים בם הרוויתי ושני ריבוא כורים של שמן, רב החובל הוא טענם. בני בקר טבחתי לעוסקים במלאכה, כבשים כל יום להם שחטתי. יין ותירוש אדום, שמן ושכר בלי מידה, לעושי המלאכה נתתי. כמו מי נהר זרם היין בלי חסך, כמו בחג ראש השנה אכלו הם ושתו, בשמן המשחה ידיהם משחו. שבעה ימים עמלו כל העושים במלאכה, עד תמה מלאכת התיבה כולה, עד השלימו תחתיתה, גגה וקירותיה. כל רכושי על התיבה עמסתי, כל כלי כספי עליה העמסתי, כל כלי זהב עליה העמסתי, כל זרע חי למינהו עליה העמסתי, כל בני ביתי וכל קרובי הבאתי לתיבה. כל חית שדה ויער עליה העמסתי, אומנים עושים במלאכה הבאתי לתוכה. שמש הוא הודיעני המועד: 'עת מנהיג הסערה גשמי זעף הוא ימטיר עם
ערב, אל התיבה עלה, דלתך סגור!' המועד אשר שמש אמר, הגיע, גשמי זעף לעת ערב המטיר מנהיג הסערה. אל ענני השחור השקפתי, מבשרי רעה היו הם למראה. לתיבה עליתי, את דלתה נעלתי, על פוזור אמורי רב חובלה לנהגה פקדתי, התיבה האדירה וכל טובה הפקדתי בידיו. עת אור ראשון בקע, עלה עמוד השחר, עננים שחורים כיסו האופק. אדד הוא בקולו הרעים, לפניו פסעו שולת וגם חניש, ככרוזים הם צעדו על פני מישור וגבע, אירגל הוא בתרנים משך, נינורטה הסכרים פרץ, האנונקי לפידים הבעירו, בנוגהם האירו פני האדמה. עד למרומים עלה חרון אדד, חשך כל אור מכעסו, את הארץ הוא ככלי ניפץ. יום תמים סופה השיב עליה, רוח סועה וסער בה שילח, כמו מלחמה פתאום על אנשים היא באה, איש את רעהו לא יוכל לראות, ממרומים לא יראו כל בני אנוש. אף האלים מוכי מגור מן המבול, לשמי אנו העפילו למלט נפשם, ככלבים הם נקהלו, תחתם רבצו, זה לזה הם נדחקו. אשתר היא זעקה כיולדת בציריה, קינה הגתה גבירת אלים ערבת הקול: 'אכן ימי הקדם לעפר היו, על כי רע חרשתי במועצת האלים. איכה רעה לעוץ יכולתי במועצת האלים, מלחמה המט על בני אנוש, עמי? הן מחלצי אותם הבאתי לעולם, כדגים בים פרו הם ורבו. כל אלי האנונקי יחדיו עמה בכו, האלים ראשם הרכינו, פניהם הליטו ובכו. ששה ימים, ששה לילות נשבה הרוח, גשם זלעפות וסער, שטף עז כיסה את פני האדמה. עת היום השביעי הגיע, הסערה והמבול אשר כמו צבא נלחמו, שככו, שקט הים, רגע הסער, המבול חדל. צוהר התיבה פתחתי, על פני נפל האור, אל מרחבי הים השקפתי: שקט ודממה בכל, לעפר היו כל בני אנוש, לפני גג שטוח פני הים דמו. את ראשי הרכנתי ובכיתי, דמעותי הן על פני ניגרו. לכל עבר, אל קצות הים הבטתי, ממרחק תריסר שעות כפולות, לעיני פיסת קרקע שם נגלתה. על הרי ניסיר התיבה נחתה, הר ניסיר הוא בחוזקה אחז בה, לא יניח לה ממקומה למוש. יום ראשון, יום שני, הר ניסיר את התיבה בחוזקה אחז, לא יניח לה ממקומה למוש. יום שלישי, יום רביעי, הר ניסיר את התיבה בחוזקה אחז, לא יניח לה ממקומה למוש. יום חמישי, יום ששי, הר ניסיר את התיבה בחוזקה אחז, לא יניח לה ממקומה למוש. עת היום השביעי הגיע, יונה שלחתי, לה לעוף הנחתי, היונה התעופפה ואלי היא שבה, לא מצאה לכף רגלה מנוח, לתיבה על כן היא שבה. סנונית שלחתי, לה לעוף הנחתי, הסנונית התעופפה ואלי היא שבה, לא מצאה לכף רגלה מנוח, לתיבה על כן היא שבה. עורב שלחתי, לו לעוף הנחתי, לדרכו הוא התעופף, עד ראה כי פחתו המים. הוא אכל, קירקר ולתיבה לא שב. לארבע רוחות שמים החיות אזי שילחתי, לאלים הקרבתי מנחתי. נסך על פסגת ההר להם נסכתי, שבע קלחות ועוד שבע שם הצבתי, תחתן קנה, קליפת הארז והדס ערמתי. האלים נחוח המנחה הריחו, מתק הניחוח באפם עלה. התאספו אז האלים, כזבובים יסובו מעלה מנחה. האלה הגדולה אשתר אך לשם הגיעה, מחרוזת אבני חן גדולות עונדת, עדיים הכין לה אנו כחפצה. 'עדים אתם אלים הנאספים הלום: לעד אזכור ימי מבול, לא אשכחם לנצח, כמו אבן כחל זו על צווארי מונחת. קרבו אלים, הריחו המנחה, אנליל הוא לבדו בל יקרב הלום. על כי מבול הביא מבלי לחשוב, לכליה והרס את עמי הפקיר!' אנליל עד מהרה לשם הגיע, בראותו את התיבה זעם, על האלים חימה נמלא: 'כלום נותר עוד בן אנוש, מן המבול ניצל? הן ציוויתי: איש בל ימלט מכיליון!' נינורטה פיו פתח, ללוחם אנליל אמר: 'מבלי אאה מי יוכל לפעול דבר? הן אאה לבדו כל דבר יבין.' אאה פיו פתח, ללוחם אנליל אמר: 'לוחם כביר, מכל אלים אתה חכמת, איכה יכולת בלי לחשוב הבא מבול לארץ? על חוטא ירבץ חטאו, פושע מפשעו לא ינקה, אך אל תכביד ידך עליו פן יספה. לו במקום מבול, אריות בהם שלחת, בני אנוש הם יטרפו, ברעתם ימעטו. לו במקום מבול, זאבים בהם שלחת, בני אנוש הם יטרפו, ברעתם ימעטו. לו במקום מבול, רעב בהם שלחת, את הארץ יהרוס, ימעטו יושביה. לו במקום מבול את אירה, אם כל מגיפה שלחת, את הארץ היא תגוף, ימעטו יושביה. הן לא אני, סוד האלים הגדולים גיליתי, לאותנפישתים, מכל אדם יחכם, חלום הראיתי,
כך סוד האלים בחכמתו גילה. עוץ עתה מה יעשה באיש.' אנליל אל התיבה עלה, ידי אחז, עליה
העלני. את אשתי הוא לצידי הציב. לפניו כרענו ברך, בינותינו הוא ניצב, במצחנו הוא נגע, ברכתו לנו אצל: 'עד עתה אותנפישתים על בני אדם נחשב, אך עתה הוא ואשתו, כמונו האלים יהיו, במרחקים, בפי הנהרות אותנפישתים ישכון'. אל פי הנהרות הם הביאונו, במרחקים הם משכני קבעו. הראשון שתירגם את היצירה לעברית היה שאול
טשרניחובסקי. תרגומו התיישן מעט עם השנים וזמן רב גם קשה היה להשיגו. בשנים
האחרונות נעשו כמה תרגומים חדשים הן בפרוזה והן בתרגום שירי. הציטוטים שהובאו
לעיל הם מתוך התרגום שלי שיצא לאור לפני שנים אחדות בהוצאה פרטית וניתן לרכשו
במס"ע. בשנים האחרונות שקדה המשוררת ש. שפרה על תרגום מלא של כלל היצירות
האכדיות ובניהן גם סיפור גלגמש, ישירות מאכדית ומשומרית. תרגום זה, שראה אור
לפני שנים אחדותהיה התרגום המדעי המקיף והמלא ביותר שנעשה עד כה בהסתמכו על
החומר העדכני ביותר העומד כיום לרשות החוקרים. כל הקטעים שהובאו כאן לקוחים מתוך תרגומו
של יואל פרץ ליצירה. את התרגום המלא ניתן לרכוש כספר – ראה מדור פרסומי המרכז. |