מס"ע

מרכז סיפורי עם ופולקלור

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי לכלוכית

סיפורי לכלוכית

חנינת-אללה

מקבילה יהודית תימנית

סיפרה: שרה שוסף

רשמה: תמר אלכסנדר

נוכחים: שתי בנותיה של המספרת, נכדתה ואחותה.

מקום: מושב שתולים, בבית המספרת.

משך זמן ההיגוד: שעתיים. רצף ההיגוד: שני סיפורים.

מספרת:	הייתה משפחה אחת ולהם בת, הבת הזאת גדלה.
קהל (בת לנכדה):	גלי, בואי תשמעי סיפור.
מספרת:	והשכנה, יש להם שכנה גם כן עם בת אחת, והאשה הזאת אלמנה. בפורים נוהגים לחפש בובות ויוצאים עם הבובות, של מי הבובה הכי יפה? של מי מקושטת הכי יפה? זאת השכנה הייתה מקשטת את הבובה לבת שלה הכי יפה. אז זאת, חנינת-אללה היא אומרת לה: "סידרי... תעשי לי בובה." אומרת: "לא, אני לא אקשט לך בובה עד שלא תהרגי את אמך."
קהל (נכדה):	"מה?"
מספרת:	"למה? למה אני אהרוג את אמא שלי?" אומרת: "שאבא שלך יתחתן איתי, ואני אעשה לך בובה ואני אפנק אותך, ואני אעשה לך הכל!" טוב. יום אחרי יום הילדה לא העזה. הלכה אליה. אומרת: "תגידי, איך אני אהרוג את אמא שלי?" אומרת: "קחי את המחט הזאת, תגידי לאמא: בואי אתי, בואי לגג, אני אנקה לך את הראש אם יש לך כינים. אם יש לך זה... ואין מי שינקה לך, רק הבת. והיא תירדם מחום השמש, וההנאה שאת מנקה לה את הראש. תתקעי לה את המחט באוזן, תזרקי אותה מהגג והיא תמות!" טוב. הילדה הלכה לאמא. אומרת לה: "אמא, בואי. אני רוצה לבדוק לך את הראש." "לא, תעזבי אותי. אין לי כינים, אין לי כלום. אין לי זה." "לא, לא, יש לך." הפצירה בה, עשתה לה. היא מנקה לה את הראש. האמא נרדמה על ברכיה. לקחה את המחט, איך שהשכנה אמרה לה. תקעה לה את זה באוזן וזרקה אותה מהגג. טוב, הייתה הלוויה, פה ושם בכו, אאו. גמרה. אחרי יומיים היא הולכת אליה, אומרת: "יופי, עכשיו הרגתי את אמא. תעשי לי בובה." אומרת: "לא. אני עוד לא אעשה לך בובה." "למה? אבל הרגתי את אמא שלי כבר." "עד שלא תגידי לאבא שלך, יתחתן אתי!" הלכה אליו, אומרת: "אבא, אתה יודע מה? אתה אוהב אותי ואתה זה?" אומר: "כן, אני אוהב אותך." "אני רוצה שתתחתן." אומר: "בתי, לא כדאי שאני אתחתן. היא תבוא אשה רעה, מרשעת, תענה אותך, תרביץ לך, מה לא תעשה לך!" אומרת לו: "לא!" יום אחרי יום. לקח איזה חודש, חודשים, בקיצור הפצירה בו. אומר: "את יודעת מה? אם כבר את עומדת על זה שאני אתחתן, יש לי צוואה מאמא שלך: לא אתחתן עד שלא תגיעי לתכשיטים שלה. זה ב... ביציע" – אומרים יציע?
קהל:	מקום גבוה, שידה גבוהה.
מספרת:	מקום גבוה. טוב. הילדה קטנה, היא הולכת לשכנה. "נו, מה אמר אבא שלך?" אומרת: "כן, עכשיו הוא הסכים, אבל מה – הוא רוצה שאני אגיע לבגדים של אמא, התכשיטים של אמא, להוריד אותם, ואני לא מגיעה." אומרת: "מה הבעיה? תיקחי סיר על סיר, תעלי ותורידי אותם והנה הגעת." אמרה לה: "בסדר." הלכה הילדה שמחה, צוהלת. עשתה בדיוק מה שהשכנה אמרה לה. הורידה את ה... את ה...
קהל:	קופסת תכשיטים.
מספרת:	את קופסת התכשיטים של האם. האבא בא. "אבא!" – היא בשמחה – "אבא, הורדתי אותה!" אמר: "טוב. הגעת, הורדת, בסדר! עכשיו עם מי את רוצה שאני אתחתן?" אומרת: "עם השכנה." אומר: "לא כדאי, לה יש בת, ולא יהיה לך טוב." אומרת: "לא, היא הבטיחה לי שהיא תעשה לי ותעשה לי ותעשה לי ולא תיתן לי לנגוע!" אומר לה: "טוב, אני לא אעליב אותך." התחתן אתה. ביום הראשון אחרי החתונה היא כבר צועקת: "מהר! קחי את הכד, לכי תשאבי מים." הילדה נרתעת: "למה? ואת אמרת: תעשי לי ותעשי לי!" "לא. לכי!" הילדה לקחה את הכד, והיא בוכה. הלכה שאבה מים. איך שהיא חזרה, שמה את כד המים – "קחי מהר את החבל, לכי תחטבי עצים!" שלחה אותה בלי אוכל, בלי כלום. הילדה מתחילה לבכות: "למה עשיתי את זה? למה הרגתי את אמא שלי? למה אני עשיתי את זה?" טוב, הלכה. היא חוזרת הביתה, הביאה לה פת לחם, הביאה לה את החיטה שהיא תטחן את החיטה. טחנה וניפתה ועשתה, אה... בקיצור, עושה את כל העבודות, והבת שלה לא נוגעת בכלום. היום השני היא מביאה לה את הפרות. אומרת לה: "קחי את הפרות, לכי תרעי אותן. אבל תדאגי שהן יבואו שבעות! והסלסלה הזאת – הביאי בה זבל ה... ה... קקי של הפרות.
רושמת:	גללים.
מספרת:	הגללים של הפרות, ושהפרות יהיו שבעות!" שלחה אותה בלי אוכל. היא הלכה הילדה והיא בוכה. הגיעה לקבר של אמא שלה והיא בוכה.
קהל:	אמא, בתימנית. את זה בתימנית.
רושמת:	פעמיים. גם בעברית ואחר כך תגידי את זה בתימנית.
מספרת:	"אמא, אמא, שלחה אותי בלי אוכל. אמא, אני רעבה, אמא אני צמאה! אמא, היא מענה אותי, אמא היא עושה לי!" אז האמא עונה לה מהקבר: "מי ש... למה הרגת את אמא שלך? עכשיו את סובלת!" אמרה: "מה אני אעשה?" עכשיו בתימנית: היא בוכה על הקבר של אמא שלה וצועקת. היא אומרת: "מן הז גברי – הזה אללה, לא דון חנינת-אללה, גחלה אומהא! "מי המנענע קברי – ינענעו אלוהים, אלא בתי, חנינת-אללה, שקטלה את אמה."
רושמת:	יש הבדל.
קהל:	כן, זה עם עוצמה.
מספרת:	"טוב, אמא, אני רעבה!" אומרת: "תשמעי. תלכי לעץ פלוני. אם תראי את העץ מתנענע – אל תקטפי פירות ותאכלי! ברגע שהוא נח, לא... הענפים לא נעים – אז תאכלי! כשאת הולכת לשתות למעיין פלוני, אם תראי המים עומדים – אל תשתי! אם המים זורמים – תשתי!" היא אומרת לה: "למה, אמא?" אומרת: "אם העץ מתנענע...
קהל:	השדים משחקים בו!
מספרת:	"השדים משחקים בו! ואם המים עומדים, השדים מתקלחים – אל תשתי!" טוב, היא הלכה. היא ראתה עץ שקט – קטפה מהפירות שלו, אכלה. הלכה למעיין המים זורמים – שתתה. אז היא אומרת לה: "אמא, אבל היא אמרה לי שהפרות יבואו שבעות ושאני אמלא את הכלי הזה גחלים."
קהל:	גללים.
מספרת:	גללים. אומרת: "אין לך מה לדאוג, בתי. הכל יהיה בסדר." אז היא אומרת לפרות: "פרות, תאכלו. תאכלו, תשבעו! תאכלו ותשבעו!" הנה הפרות שבעות. היא אומרת לכלי הזה: "כלי, תתמלא גללים. כלי, תתמלא!" והנה הוא כבר מלא. הילדה הולכת הביתה, הכלי הזה מלא גללים, הפרות שבעות, והיא נראית יפה. טוב, יום אחרי יום אותו דבר. אז היא אומרת לו: "למה הבת שלך – מה היא עושה? מי יודע מי יש לה בואדי? מי נותן לה אוכל? תראה איך היא נראית יפה, תראה איך היא זה – הפרות באות שבעות. אולי יש לה מישהו שם? אולי יש לה?" הוא אמר: "תעזבי את הבת שלי. הבת שלי אין לה אף אחד. את שולחת אותה בלי אוכל! טיפת לחם את לא מביאה לה! תעזבי את הבת שלי. תני לה..." לא! החליטה שהיא תשלח את הבת שלה אתה. שלחה את הבת שלה. אז היא אומרת: "תחקרי אותה!" – היא דיברה עם הבת שלה – "תחקרי אותה מה היא אוכלת, מאיפה היא שותה, למה היא נראית ככה?" אז הילדה – ממזרתא – חוקרת אותה: "תגידי, אחותי, מה את עושה? מה את אוכלת? מה את שותה? מי מביא לך?" אומרת: "תשתי(?), את לא יודעת." אומרת: "אני הולכת בוכה על הקבר של אמא, ואמא שלי מדברת אתי והיא אומרת לי ללכת לאכול, לקטוף פירות מהעץ ולשתות מים מן המעיין. והפרות – היא אומרת להם שהם יאכלו, ישבעו. והכלי הזה יתמלא גללים." הילדה אכלה אתה ושתו. טוב, והכל טוב ויפה. אחרי הצהרים, למחרת, זאת אומרת, אחרי הצהרים, הולכות הביתה. היא רואה שאותו דבר. אז היא אומרת: "תגידי, מה היה? מה היה? מי הביא לה?" היא אומרת: "אמא, זה סיפור. היא הולכת, בוכה על הקבר של אמא שלה, והיא אומרת לה: 'בתי, אל תדאגי, לכי תאכלי מן הפרי של העץ ותשתי מן המעיין, אין לך מה לדאוג. הפרות יהיו שבעות. עצים יהיו לך'." היא אומרת: "הכלבה הזאת! אני אסדר אותה! אני אנקום בה!" אומרת: "שבי. היום את יושבת פה בבית! את לא הולכת!" "למה?" "לא! את לא הולכת! הבת שלי תלך למרעה. תשבי, יש לי חיטה לטחון. חיטה לטחון ושעורה, ותכיני אוכל, ויהיו לנו פועלים." – אני יודעת מה. שלחה את הבת שלה. הבת שלה לקחה את הפרות והלכה. אילך שהילדה הלכה – בכתה על הקבר של אמא שלה. ההיא שמעה את הקול שלה – שונה!
קהל:	האמא?
מספרת:	האמא מהקבר שמעה את הקול שלה שונה, שזה לא הקול של הבת שלה. אומרת לה: אמא, אני רעבה! אמא, אני צמאה!" אומרת: "תלכי. אם העץ מתנדנד, שקט – סליחה, מתנדנד – תאכלי מהפירות שלו. ואם המים – תלכי למעיין – אם המים זורמים, אל תשתי. המים עומדים – תשתי!" טוב.
קהל:	הפוך.
מספרת:	כן, אמרה לה הפוך.
נכדה:	זה בלבל אותה.
מספרת:	טוב, הילדה חזרה כבר מפחד. "מה קרה לך? מה עשית?" אומרת: "אני עשיתי מה שהיא עשתה אתמול." בסדר. ישבה אתה והבת שלה מאותו יום יותר לא שלחה אותה. השאירה אותה ב... איך אומרים – בארמון.
נכדה:	"אבל מה קרה לה?"
מספרת:	העיקר, מביאה לה הבת שלה את האוכל, וזאת שפחה בבית. הבת הזאת גדלה והייתה חתיכה. אז היא אומרת: "אני יודעת, אני יודעת כל זה." והאמא הורישה לה פרה. פרה אחת הורישה לילדה.
קהל:	פרה?
מספרת:	כן. אז היא אומרת: "כל זה הפרה! גם כן היא עושה את זה." אמרה לבעלה, אמרה: "שמע, אני חולה ואני רוצה לאכול מהכבד של הפרה של הבת שלך. אם אתה אוהב אותי, תשחט את הפרה! אתה לא אוהב אותי?"" אמר לה: "אני אעשה בשבילך. אני אעשה את הכל, אבל מה עם הבת שלי?" "לא מעניין אותי!" טוב, היא יצאה. – סליחה – הוא יצא. והיא: "אני חולה, אני חולה, אני חולה! אני אמות, אני אמות, אני אמות, אני אמות!" היא כבר דיברה עם הקאדי: "כשאתה תבוא – אני אשלח אותו, יבוא אליך – אתה תגיד: תרופה שלי רק מהכבד של הפרה. הפרה פלונית של הילדה." אז היא אומרת לו: "לך תביא את הקאדי, לך תביא לי אותו. אני מתה, אני מתה, אני מתה!" וצועקת. הלך, הביא אותו. הוא נכנס: "מה קרה? מה יש? שום דבר לא יהיה. מה? תירגעי, יהיה בסדר, יהיה בסדר!" הוא פותח את הספר. הוא אומר: "שמע, אשתך במצב קשה. אשתך במצב קשה! אבל אם אתה אוהב את אשתך – והתרופה שלה רק מהכבד של הפרה פלונית!" הוא אומר: "אבל איך אני אעשה? זאת הפרה לא שלי! הפרה של הבת שלי, בירושה מאמא שלה!" אומר: "איך שאתה רוצה." הילדה רק שמעה, רצה ישר לקבר של אמא שלה. התחילה לבכות, נענעה את הקבר. "מן הז גברי, הזה אללה. לא דון חנינת-אללה, גחלא אומהה."
קהל:	תגידי את זה בעברית: מי מנדנד את הקבר שלי...
מספרת:	"מי מנענע את הקבר שלי, אלוהים ינענע אותו. רק הבת שלי, שהרגה את אמא שלה."
קהל:	זה עושה צמרמורת.
מספרת:	אומרת: "אמא, שוחטים לי את הפרה. הדודה שוחטת לי את הפרה!" אומרת: "לא נורא. אם שוחטים את הפרה, תיקחי את העור והעצמות ושאר המעיים, תיקחי אותם, תקברי אותם במתבן." "בסדר," אמרה, "שישחטו." איך שהקאדי הזה שוחט את הפרה, הבחורה, האשה, מתחילה להתאושש. איך שרק גמר להוריד את העור, היא נהייתה בריאה. בקיצור רק לקחה את הפרה מהילדה. עכשיו, היה להם חתונה בעיר, אז היא אומרת לה: "שמעי, אני מוזמנת, אני והבת שלי, ללכת לחתונה. יש חתונה בעיר יותר רחוקה, גדע. אני הולכת עם הבת שלי לַשַּׂמֵחַ, ואת תישארי בבית. הנה את רואה את החיטה, השעורה – תמייני כל אחד בנפרד. היא לקחה ובלבלה את הכל: החיטה, השעורה, הדורה, התירס, הכל. עשתה לה את זה תערובת. "תמייני את הכל, כל גרגר לבד. תטחני, תנפי עד שאני אבוא!" הילדה התחילה לבכות. היא בוכה.
קהל:	(מלמולים)
מספרת:	היא ירדה ליד המתבן, שמה עמדה והתחילה לבכות. אז פתאום האמא שלה אומרת לה: "תשמעי..." – אה, סליחה, הלכה לקבר של אמא שלה, בכתה: "היא עשתה והיא עשתה..." אומרת: אין לך מה לדאוג. תרדי למתבן והעצמות והאפר וכל העור וזה נהפך לבגדים.
נכדה:	נהפך למה?
קהל:	לבגדים.
מספרת:	"קחי את הנעליים, קחי את הבגדים שלי ואת התכשיטים, תתלבשי ותלכי לחתונה, לַשַּׂמֵחַ, ותיקחי את התמר, קחי כמה תמרים. תגיעי, כשאת מגיעה לשם, תרקדי, תרקדי, תרקדי, עד שתתעייפי. אל תשבי. ברגע שאת גומרת ואת מרגישה שאת עייפה, תעברי בין כל האנשים, תחלקי להם תמר, תמר, תמר לכל אחד, ולדודתך ולבתה – תני להם את הפחם.
קהל:	אמא חורגת.
מספרת:	אמא חורגת. "תני לה את הפחם, היא והבת שלה. כן, מיד שלא יתפסו אותך." בסדר. אז בא הערב, היא אומרת לה: "טוב, את תעשי ותעשי ותעשי ותעשי!" אמרה לה: "בסדר. הי דודה, אבל אני רוצה, דודה, אני רוצה לבוא אתך, אני רוצה לבוא לַשַּׂמֵחַ, אני רוצה לראות את הכלה." "אה, רק את תבואי לכלה – יעני לכלוכית – תשבי עוד מסריחה כמוך! עוד מכוערת כמוך תבוא לחתונה? לא! אני אבוא רק עם הבת שלי." הילדה נשארה. איך שאמא שלה אמרה לה, היא באה. אומרת לה: "תשמעי, קחי את הבגדים, תתלבשי, תלכי. אין לך מה לדאוג." לקחה, התלבשה יפה, לקחה את הדברים, לקחה שני פחם והלכה. האמא מיינה את הגרעינים. האמא טחנה. האמא ניפתה את הקמח, כל דבר לחוד. והילדה הלכה לַשַּׂמֵחַ, רואה חדר מלא. שם בתימן היו חדרים גדולים. הגיעה והיא מאוד יפיפייה. הגיעה, רקדה, רקדה, רקדה, עד שהתעייפה, וכל הבחורים ככה, מסתכלים עליה. "איזה בחורה יפה! איזה בחורה יפה! איזה בחורה יפה!" גמרה לרקוד, עברה בין כל האנשים, חילקה להם תמר, תמר, תמר לכל אחד.
נכדה:	פחם.
מספרת:	לדודה שלה – נתנה לה פחם, ולבת שלה פחם, ונמלטה. ניסו לתפוס אותה הבחורים, לא הצליחו. הלכו אמרו לחתן: "אה, אתה לא יודע איזה בחורה באה, יפיפייה! מה זה נסיכה! אתה מתחתן עם אחת מכוערת, לא יפה!" אמר לו: "אל תגזים!" אמרו לו: "תבוא בערב השני." אותו דבר בערב השני. עכשיו בערב השני, כבר ארבו לה הבחורים שהם יתפסו אותה. הגיעה, רקדה, רקדה, רקדה אותו דבר. רקדה, רקדה, רקדה, חילקה להם תמרים.
קהל:	אמא, כמה זמן חגגו להם את החתונה?
מספרת:	שבעה ימים.
קהל:	גם בתימן.
מספרת:	הביאה לה, חילקה תמר, תמר, תמר, ולאמא – הביאה לה פחם, לה ולבת שלה, והיא רצתה להימלט. הם חיפשו אותה. הצליחה להימלט. נפלה לה הנעל.
קהל:	זו הגרסה התימנית של סינדרלה.
מספרת:	נפלה לה הנעל, לקחו את הנעל, והיא – הביתה! הגיעה מהר. הורידה את הבגדים מעליה, שמה אותם במתבן. ואמא שלה אומרת: "יאללה אני הולכת." לקחה קצת קמח וזרקה על עצמה שיהיה בה, והנה כבר ישבה, התחילה לנפות את שאר הקמח, והדודה שלה באה. "יו, דודה, אני עייפה, אני מתה!" אומרת לה: "למה את עייפה? למה, מה עשית?" "איך היה השמח?" אומרת: "תשמעי, היה שמח מהמם. אבל מה? באה בחורה, בחורה יפיפייה, דומה לך – איך אומרים – דומה לך ולא דומה לך. אה, דומה לך, אבל חס וחלילה שאת תהי כמוה. היא יפה, אבל את מגעילה. אבל מה – כלבה בת כלב!" אומרת לה: "למה דודה?" אמרה: "חילקה", אומרת: "נכנסה חילקה לכולם תמר, תמר, ורק לי ולאחותך – הביאה לנו פחם!" אומרת: "תלך לעזאזל!" בקיצור, היה הערב השני. איך שנפלה לה הנעל, הבן של המלך – או שזה היה בערב השלישי – הבן של המלך הלך לאבא שלו, אמר: "שמע, סְטַפּוֹ! אני עוצר את החתונה! אני לא מתחתן!" "למה, בני? לא יפה! אתה שמח וזה." אמר: "לא! אני עוצר את החתונה! אני לא רוצה עכשיו להתחתן!" לקח את הנעל, הלך לזקנה. הזקנה בעיר, כי הזקנות הן חיות.
רושמת:	כי מה הזקנות?
מספרת:	חיות.
רושמת:	חיות?
מספרת:	כן.
קהל:	במירכאות.
מספרת:	הלך לזקנה בעיר, אומר לה: "ג'דע..."
קהל:	הפתעה.
מספרת:	"אם לא תמצאי לי את הנעל, אני הורג אותך! באמת, באלוהים, בשם אלוהים!"
קהל:	מה אמר לה?
מספרת:	אמר לה: "באמת, בשם אלוהים," – לזקנה – "אם לא תתני לי אחות של הנעל הזאת..."
קהל:	הנעל השנייה. האחות של הנעל הזאת.
מספרת:	"את ראשך אני כורת!" "שמע, בני, מאיפה אני אתן לך? מאיפה אני יודעת. מאיפה זה? מאיפה זה?" אומר: "לא מעניין אותי. אני רוצה את הנעל, את הנעל השנייה!" אמרה: "איפה מצאת אותה?" אומר: "לא מצאתי אותה. באה בחורה, בחורה רקדה ורדפנו אחריה ורק הנעל נפלה לה." אמרה: "טוב, תן לי זמן שבוע." הסתובבה בכל העיר, בכחל העיר שלהם. מודדת על אשה גדולה, על קטנה, על בחורה, על נערה. זו קטנה, זו גדולה, זו קטנה, זו גדולה, זו קטנה, זו גדולה. סרקה את כל העיר, הלכה אליו. אומרת: "תשמע, אני לא מצאתי. תגיד לי איפה היא, לאיזה כיוון הבחורה הלכה?" אומר: "אני לא יודע. הבחורה נמלטה." אמרה: "אני אלך לכפר הסמוך." עכשיו, הדודה שלה כבר שמעה שמחפשים את הנעל.
נכדה:	איזה דודה? אמא שלה?
קהל:	האמא החורגת. היא קוראת לה דודה.
מספרת:	טוב, אז אני אגיד האמא החורגת. מחפשים את הנעל. נכנסה הזקנה הזאת בית בית. עכשיו היא כבר מתקרבת לבית שלהם. אומרת: "תשמעי, בואי הנה" – אומרת לבחורה, לחנינת-אללה – "בואי, הנה קחי לך תמרים, תיכנסי בתוך התנור!" הכניסה אותה בכוח בתוך התנור וסגרה אותה.
נכדה:	מי?
מספרת:	האמא החורגת. עכשיו, הזקנה הזו באה, נכנסת אליהם הביתה, מדברת עם האמא החורגת, אומרת: "תשמעי, אני רוצה למדוד את הנעל אם תבוא עליך או על הבת שלך. אני מחפשת את הנעל השנייה. על מי תהיה הנעל הזאת." טוב, מדדה האמא – לא עולה עליה. מדדה הילדה – לא עולה עליה. וזאת, הוציאה את הרגל שלה מפתח התנור, אומרת: "בואי, בואי תראי! אולי תהיה עלי, אולי תהיה עלי!"
קהל:	צחוק של הנאה.
מספרת:	התלבשה בול עליה. כן. זה שלה. טוב, הלכה, אמרה: "תודה רבה לכם." ישבה אתם קצת והלכה.
קהל:	בטח הייתה מידה לא רגילה.
נכדה:	לקחה אותה? לקחה אותה?
מספרת:	לא. לקחה את הנעל ולכה לבן המלך הזה, לחתן. אומרת: "מצאתי אצל אחת במקום פלוני." נתנה לו את המספר – לא, לא היו אז מספרי בתים שם. ציירה לו את המקום באיזה בית. אז הוא הלך. הלך לשמה. הלך עם האבא שלו ועוד כמה אנשים נכנסו לשם. דיבר עם האבא, אמר: "תשמע, אני רוצה להתחתן עם הבת שלך, אני רוצה את הבת שלך." אומר לו: "לא, הבת שלי קטנה, הבת שלי ככה, לא..." אומר: "לא מעניין אותי. אני רוצה את הבת שלך!"
קהל:	אמא, בת כמה היא הייתה?
מספרת:	לא שאלתי אותה. אומר לו: "בסדר."
קהל:	שש-עשרה, זה הגיל.
מספרת:	ביקש כסף, אמר: "תבקש מה שתבקש, רק אני רוצה את הבת שלך!" הוא העמיס מוהר, נדוניה – אני יודעת.
קהל:	נדוניה.
מספרת:	אמר: "אני אשלם כמה שתגיד." בקיצור, הייתה חתונה. עשו את תאריך החתונה, עשו שבעה ימים – אני יודעת – פה ושם רוקדים. הגיע זמן החופה שאנשים באים לקחת את הכלה. היא הולכת – הילדה הזאת – בכתה לאמא שלה. אומרת: "אמא, את יודעת אני מתחתנת – מה יהיה אתי? ואני יודעת, מה יהיה אתי?" אומרת: "תשמעי שתתחתני, שיהיה לך במזל טוב ושתצליחי, אבל מה, תרדי למתבן במקום פלוני, יש שם צרור של כסף, כיס של כסף. ברגע שתתחתני – כבר באים לקחת אותך – קחי אותו אתך, ושמה את כבר יודעת מה תעשי עם זה."
נכדה:	מי אמר את זה?
קהל:	זה האמא האמיתית אומרת, האמא הקבורה!
מספרת:	האמא האמיתית.
קהל:	זו מהקבר, זו שמתה.
מספרת:	טוב, זאת היא. הגיע זמן החתונה, זאת היא כבר מלובשת. אנשים כבר באים לקחת את הכלה. אז היא אומרת: "מה אני מביאה את הבת היפה, והבת שלי המכוערת תישאר בבית, שהיא לא תתחתן בכלל? לא!" אז היא אומרת לה: "תשמעי, את תורידי את הבגדים שלך. אני אלביש את הבת שלי." "למה, אמא, למה אמא? אני צריכה להתחתן." אומרת: "לא! את לא תתחתני, אבל הבת שלי תתחתן!" נתנה לה תמרים וצימוקים, הכניסה אותה בתוך התנור, סגרה עליה, והלבישה את הבת שלה. עכשיו באו האורחים לקחת את הכלה. כבר מוציאים את הכלה – סליחה, עוד לא הוציאו את הכלה. האמא שלה – לא יודעת לאן היא הלכה. אז היא אומרת לה: "בואי, בואי, בואי, בואי, בואי אחותי, תראי מה אמא שלך הביאה לי! תראי מה אני אוכלת – תמרים, צימוקים, שקדים – הכל. בואי תאכלי, תביאי את הבגדים שלך, נתחלף בבגדים. בואי תיכנסי במקומי, ואחר כך אני אכנס."
קהל:	צוחק
מספרת:	ההיא, אהבלה, נכנסה. איך שהיא גמרה להתלבש, נכנסו, לקחו אותה. לקחה את הצרור כסף הזה אתה ויצאו לדרך. הרכיבו אותה על סוס.
נכדה:	מי? מי? מי?
מספרת:	את הכלה, חנינת-אללה.
נכדה:	אה, חנינת-אללה.
מספרת:	והנה הם יוצאים, אז האמא מהחלון אומרת: "שלום לך..."
קהל:	צוחק
מספרת:	הבת שלה, קראה לה...
קהל:	צוחק
נכדה:	עכשיו אני מבינה.
רושמת:	רגע, אני לא קלטתי.
קהל:	ש... זאת אחת שאוכלת הכל, זללנית.
מספרת:	זללנית.
קהל:	וזה היה הכינוי של ש.
מספרת:	והכוונה שלה שזאת היא הבת שלה ואת הבת החורגת השאירה בבית. ההיא יצאה. "לא! הנה אני, הנה אני פה, הנה אני פה, אני אוכלת."
קהל:	צוחק: "אני באמת אוכלת"
מספרת:	"קיבינימאט עליך!" הבחורה הזאת הלכה, הגיעה ליער, לשדה פתוח. אז היא אומרת להם: – אני אגיד את זה בערבית. "תפרשו לי שטיח. לאן אני אלך, לאן אני אגיע." ולקחה את צרור הכסף הזה ופיזרה על כל המלווים. מה זה, התחילו לאסוף כולם, התחילו לאסוף את הכסף. אז הם אומרים: "מה, זאת הלא יפה שהאמא הכריזה עליה? מי יודע איך היא יפיפייה! היא הלא יפה שהאמא הכריזה עליה, מי יודע איך היא יפיפייה! זאת הלא יפה? מקסימה! נסיכה! מי יודע איך השנייה." טוב.
נכדה:	זאת היא באמת חנינת-אללה?
קהל:	כן.
מספרת:	בן דודו אומר: "אני לוקח את השנייה, את אחותה. לא יעזור, לוקח את אחותה!"
נכדה:	מי זאת אחותה?
קהל:	הבת של האמא.
מספרת:	בסדר. אחרי כמה זמן הוא הולך לבקש את אחותה, והיא הלכה. אז היא אומרת: "תגידי, אחותי, מה עשית? למה כל כך התלהבו? מה עשית?" אומרת לה: "אהבלה, את לא יודעת מה אני עשיתי? אני פיזרתי להם כסף!" "איך עשית? מאיפה בא לך כסף?" אמרה: "אני אכלתי שלושה ימים, סתמתי את הטוסיק שלי בפקק ואכלתי שלושה ימים, וכל האוכל נשאר בפנים וזה נהפך לכסף. ואחר כך כשהם לקחו אותי, אני כבר על הסוס, אני אומרת להם: 'תפרשו לי שטיח. איפה אני אלך, איפה אני אגיע.' אני מוציאה את הפקק וכל הכסף נשפך."
קהל:	צוחק: לא זכרתי את הסוף הזה.
מספרת:	עכשיו הם כבר נזהרו מהפעם הקודמת שהם לא הכינו להם כובעים.
קהל:	לא הכינו שקים.
מספרת:	חלק בכובעים שלהם, חלק בחולצה, חלק...
קהל:	צוחק
מספרת:	טוב, עשו את החתונה, הכל טוב ויפה. ההיא שלושה ימים לא אכלה...
קהל:	שלושה ימים אכלה!
מספרת:	וכל מה שהייתה אוכלת – בפנים, בפנים הבטן שלה. אומרת: "יופי. עכשיו זה כבר כסף!" היא עלתה על הסוס, אז אומרת להם: "תפרשו לי שטיח. לאן אני אלך, לאן אני אגיע." איך שהיא גמרה לדבר את המלה הזאת, כל אחד הושיט את הכובע שלו.
קהל:	צוחק
מספרת:	זה הרים את החולצה, וזה הרים את הקצה של השל, גלימה, והיא מוציאה את הפקק.
קהל:	צוחק: שומו שמים!
מספרת:	נמרחו!
קהל:	צוחק
מספרת:	והיא עשתה כל זה כנקמה לאמא שלה, לאמא החורגת. היא נוקמת בילדה. ועד שתנקום עשתה לילדה. בסדר. התחתנו. הם גרו שם שתיהן באותו כפר. עכשיו, הבעלים – הן שתיהן כבר בהיריון – הבעלים הולכים למכה, לחאג'. מכירה את זה?
רושמת:	כן, כן.
מספרת:	מכה. הם נשארים תקופה של כמה זמן, ששה שבעה חודשים, והן היו כבר בהיריון. עכשיו, חנינת-אללה, היו לה תאומים, וההיא, השנייה, היה לה אחד. עכשיו, ילדה ההיא – ילדה אחד, וההיא ילדה שניים. אז היא הולכת אליה. כבר שומעים שמועות שהם כבר בדרך, הם מגיעים, הם בדרך הביתה. אז היא אומרת לאחותה: "תגידי, אחותי, מה את מכינה לבעלך, לקראת בעלך שיבוא?"
נכדה:	מי שואלת את מי?
קהל:	האחות החורגת את חנינת-אללה.
מספרת:	כן. האחות החורגת את חנינת-אללה. אומרת: "מה אני אכין לו? אני מגדלת לו את הכלב הזה, ואני מורחת, מסיידת את הבית, מורחת את הבית, לוקחת חרה של כלבים, מורחת בקירות ולוקחת קקי של כלבים, של עזים ושל כבשים יבשים, עושה מחרוזות, שמה בקיר."
קהל:	צוחק
מספרת:	"ואת הרצפה אני לוקחת חילבֶּה..." – את יודעת מה זה חילבֶּה?
קהל:	זה שאם את שמה על הרצפה, היא מחליקה.
רושמת:	כן, הרוטב הירוק.
מספרת:	מחליקה. "זה מה שאני מכינה."
קהל:	צוחק
מספרת:	"אבל איך יש לך שניים, ולי רק אחד? מה יגיד לי בעלי?" אומרת: "אהבלה, את לא יודעת מה אני עשיתי? אני חציתי אותו לשניים וכל חצי אני שמתי, והנה יש לי שני ילדים."
קהל:	צוחק: אוי ואבוי!
מספרת:	"מה, זה את מכינה?" שומעים האנשים כבר מתקרבים. ההיא שחטה את הכלב, בישלה את הכלב. הבית ההוא כבר מסריח מחרה של הכלבים. שני החצאים של הילד במיטה – כבר ריקבון כבר סרחון!
קהל:	צוחק
מספרת:	והבית חשוך וכל מי שעולה, מחליק ונופל.
	עכשיו, הם יצאו לקראתו, יצאו לקראתו שני הילדים של זאת, הם כבר אתו. וההיא, עכשיו קיבלו אותם בתופים ובמחולות ושרים וזה... אמרו: "קודם נלווה את הגדול. איך שהוא רק מגיע למדרגה לקחת את הכבש, שחטה את הכבש והיא נכנסה הביתה. הבית זוהר. הבית – מה זה מבושם! מה זה – שיגעון! קודם ישבו, אכלו. הוציאה את האוכל, עשתה מעדן של אוכל.
נכדה:	מי?
מספרת:	חנינת-אללה. עשתה אוכל מאוד יפה. אכלו ושתו. אמרו: "זה מספיק. לא נאכל הרבה, כי אנחנו צריכים עוד ללוות את השני." איך שמלווים את השני, מגיעים. הבית לא נראה בית. הסרחון כבר כבר נודף.
קהל:	צוחק
מספרת:	נופל אחורה. טוב, הבעל נכנס: "מה עשית לי? מה זה?" "זה מה שאחותי אמרה לי. אחותי גם הכינה ככה." "טוב, מה ילדת?" אומרת: "ילדתי שני בנים." הוא נכנס לחדר לראות אותם. הוא רואה שני חצאים, כבר הסרחון עולה.
קהל:	צוחק
מספרת:	מה עשה? הרביץ לה, נתן לה מכות עד ששבעה!
קהל:	יופי.
מספרת:	ושלח אותה הביתה. אז היא אומרת לה: "כל זה לא עשיתי בשבילך. כל זה נקמתי באמא שלך!"
קהל:	זה חנינת-אללה אומרת.
מספרת:	חנינת-אללה אומרת לאחותה: "כל זה בשביל שאמא שלך עינתה אותי ועשתה לי ועשתה לי ועשתה לי, והרגתי את אמא שלי בגללה." ההיא חזרה הביתה, וחנינת-אללה היא בחיים טובים ועשו הרבה ילדים.
קהל:	מחיאות כפים וקריאות שמחה.
מספרת:	זה בערבית נשמע אחרת לגמרי, הרבה יותר מרגש.

_______________

מקבילה זו של סיפור לכלוכית נרשמה על ידי פרופ' תמר אלכסנדר מפי מספרת עממית, בת לעדה התימנית. הטקסט משקף בנאמנות את לשון המספרת ואת תגובות הקהל.

דיון מפורט בסיפור תוכלו למצוא במאמר של תמר אלכסנדר "חנינת-אללה: נוסח יהודי-תימני של סיפור סינדרלה ומקבילותיו", עד עצם היום הזה...: על אמנות ההיגוד של המספר העממי, (עורכת: ת. אלכסנדר), הוצאת תג, רמת גן, 1993, עמ' 126-97.

הטקסט המלא מתפרסם כאן לראשונה ברשותה של פרופ' אלכסנדר.