|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי לכלוכית |
|
|
לכלוכית מקבילה ארמנית נוסח עברי: יואל פרץ פעם אחת חי זוג
זקנים ולהם שלוש בנות. כאשר מת האב, הוא הותיר להן מעט כסף. אך כפי שכולנו
יודעים, כסף שלא מתווסף לו, אלא רק נלקח ממנו עתיד להעלם עד מהרה. כך היה הדבר
עכשיו, והאחיות ואמן נותרו עד מהרה חסרות פרוטה. שתי האחיות
הבכירות הזכירו ללא הרף לאמן כי הן עניות ואין להן דבר לאכול, אך האחות הצעירה
מעולם לא התלוננה. "בואו נצא
החוצה ונשיג אוכל ולא חשוב מה יהיה עלינו לעשות לשם כך." אמרו האחיות הבכירות. "לא, אל
תעשו זאת," אמרה האם, "אני מעדיפה שתהרגו אותי ותאכלו אותי מאשר
שתמיטו חרפה על הבית הזה." "לא! לא!
לעולם לא אניח להן לעשות זאת!" אמרה הבת הצעירה בוכייה. במשך עשרה ימים
אמרו שתי האחיות לאמן שהן רעבות, ובמשך עשרה ימים נתנה להן האם אותה תשובה. על
כן ביום העשירי החליטו האחיות להרוג את אמן. "אוי! אמא, אני לא אניח להן לעשות זאת!" קראה הבת הצעירה
בקול בוכים והשליכה עצמה על צוואר אמה. כאשר היו הבנות
הבוגרות מחוץ לבית, לקחה האם את ילדתה הצעירה הצדה ואמרה: "אל תבכי, ילדתי,
הן תהרוגנה אותי. אני יודעת זאת. אין מה לעשות. הניחי להן לאכול כאוות נפשן, אך
את עצמך אל תאכלי. לאחר שתסיימנה, קחי את עצמותי וקברי אותן מאחורי הבית. בכל
פעם שתזדקקי למשהו – יהיה זה אוכל, בגדים, כסף – פשוט בואי לקבר שלי ובקשי את זה
ומבוקשך יהיה ברשותך. כאשר לא תזדקקי לו יותר, חפרי מעט באדמה ותנעצי את זה
בפנים. אך לעולם אל תניחי לאחיותיך לדעת זאת." אמרה האם. וכך קרה.
האחיות האכזריות הרגו את אמן והתיישבו לאכול אותה. "בואי, תאכלי!"
דחקו בה שתי האחיות, אך הנערה הצעירה סירבה באומרה: "אני לא אוכל את הבשר
של אמא שלי." לאחיות הבכירות לא היה בכלל אכפת
מכיוון שעכשיו היה להן יותר מה לאכול. כאשר גמרו שתי
האחיות לאכול ועזבו את הבית, לקחה האחות הצעירה את העצמות של אמא שלה וקברה אותן מאחורי הבית. בינתיים במהלך הימים
הבאים, הזכירה הנערה הצעירה לאחיותיה שוב ושוב שהן הרגו את אמא
שלהן ואכלו אותה. יום אחד הודיע
המלך לכל עמו, עשירים ועניים כאחד, שבנו האחד והיחיד עומד להינשא, וכל אחד מוזמן
למסיבת החתונה. שתי האחיות היו נרגשות מאוד וכאשר עטו על עצמן את מחלצותיהן
הטובות ביותר, הן שאלו את אחותן הצעירה מדוע היא אינה מוכנה. "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתם אותה."
אמרה בוכייה. הם הלמו על ראשה ויצאו לדרכן. כאשר יצאו
האחיות, הלכה הבת הצעירה לקבר של אמא שלה, שם ביקשה
בגד כחול יפיפה. מיד הופיעה על האדמה למרגלותיה שמלה נהדרת כחולה. הנערה הצעירה
סירקה את שערה ולבשה את המלבוש הנהדר. יופי כמו שלה לא שזפה עין אנוש! בנשף
הבחינו הכל בנערה היפיפייה, אך איש לא הצליח לגלות את
שמה. כאשר ראתה האחות הצעירה שכבר מאוחר, היא חמקה החוצה מבלי שיבחינו בה וחזרה
הביתה. היא החליפה את בגדיה והחביאה את המלבוש כפי שהורו לה לעשות. כאשר חזרו
האחיות הן אמרו: "היית צריכה להיות שם היום! הייתה שם נערה כזאת יפה, אבל
אף אחד לא ידע מי היא!" "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתם אותה."
אמרה הצעירה. שתי האחיות
שהתזכורת הזאת הרגיזה אותן, נתנו לה עוד מכה ושכבו לישון. בערב הבא התכוננו
השתיים ללכת לנשף החתונה וביקשו מאחותן הצעירה ללכת אתן. "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתם אותה."
אמרה הצעירה. שוב הכו אותה האחיות ויצאו לדרכן. האחות הצעירה הלכה אל מאחורי
הבית ביקשה לבוש נוסף. כאשר הוא הופיע, היא התרחצה, סירקה את שערה לבשה את השמלה
ויצאה אל הארמון. שוב השתאו הכל ליופייה והתפלאו מי היא. המלך, אף הוא, נהייה סקרן
וציווה על אנשיו לעקוב אחריה. אבל בערב השני
כמו בראשון, חמקה האחות הצעירה אל מחוץ לארמון בלי שהתגלתה. היא נחפזה לשוב
הביתה, החליפה את בגדיה, החביאה את הלבוש והייתה מוכנה לשובן של אחיותיה. "אה! היית
צריכה לבוא אתנו הלילה! הנערה היפיפייה הייתה שם גם הפעם! היא הבריקה כמו יהלום! אמרו שתי האחיות. "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתם אותה."
אמרה האחות הצעירה. שוב התרגזו האחיות, הכו את אחותן הצעירה ושכבו לישון. ביום השלישי של
החתונה לבשו שתי האחיות את שמלותיהן היפות ביותר ושאלו את אחותן הצעירה אם היא
תלך אתן. "לא, וכי
למה שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתן
אותה." השיבה האחות הצעירה. האחיות האכזריות הכו אותה שוב ויצאו. כאשר האחות
הצעירה מצאה את עצמה לבד, היא הלכה מאחורי הבית וביקשה מאמא
שלה שמלה שלישית. כאשר היא הופיעה, היא התרחצה, סירקה את שערה, לבשה את השמלה
והלכה לארמון. עכשיו המלך שמע כאלה תיאורים של היצור היפיפה שמגיע לנשף כל לילה,
שהוא החליט לבדוק בעצמו עד כמה אמת יש בדיבורים. הוא הסתיר את עצמו בצורה שיוכל
לראות אנשים בלי להיראות. כמה נכון! היא הייתה חמודה כמו שאמרו ואפילו יותר מזה!
מי זאת? הוא קרא לכמה מאנשיו וציווה עליהם שלא יניחו לה לחמוק מתחום ראייתם
אפילו לא לרגע. האחות הצעירה ראתה שהיא מוקפת גברים כל אותו הערב, אבל לא ידעה
מדוע. היא שוב חמקה אל מחוץ לארמון מבלי להתגלות. המלך התפוצץ מכעס ואמר לאנשים
שלו שהם ייענשו אם לא יתפסו אותה בלילה הבא. האחות הצעירה
הלכה הביתה, החליפה את בגדיה, הסתירה את שמלתה וישבה לחכות לאחיותיה. כאשר הן
חזרו, הן דיברו על הנערה היפה ושאלו את אחותן הצעירה למה היא לא באה אתן. "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן את אמא שלי ואכלתם אותה."
אמרה האחות הצעירה ועל כן הכו אותה שתי האחיות הבכירות ושכבו לישון. ביום הרביעי
שתי האחיות עשו שוב הכנות לקראת נשף החתונה. שוב הן ביקשו מאחותן הצעירה להצטרף
אליהן. "וכי למה שאלך אתכן? אתן הרגתן ואכלתן את אמא
שלי." אמרה הצעירה. שתי האחיות הכו אותה פעם ויצאו אל הנשף. כאשר נותרה
הנערה לבדה היא הלכה מאחורי הבית לקבר אמה וביקשה שמלה יפה. היא התרחצה, סירקה
את שערה, לבשה את השמלה ויצאה לדרך. המלך, שלא רצה
להסתכן בכך שיאבד אותה, התחפש ובחברת אנשיו הם הקיפו אותה ללא הרף. כאשר היא ראתה שכבר מתחיל להיות
מאוחר, היא חמקה אל מחוץ לארמון, אך בפעם הזאת הבחינו בהתחמקותה. המלך וכמה
מאנשיו עקבו אחריה וראו אותה נכנסת לתוך בית. הם הקישו על הדלת ואמרו לה:
"מה את עושה כאן? בואי, המלך רוצה לראות אותך." "כאן אני
גרה, אחרת למה שאהיה כאן?" ענתה הנערה, "מה המלך רוצה ממני?" "האם אינך
גאה שהמלך רוצה לראות אותך?" הם שאלו. "אני לא
יכולה ללכת למלך עכשיו. יש לי שתי אחיות שנמצאות בחתונה." "טוב,
שיישארו מאחור." אמרו השומרים. "לא, הם
הרגו את אמא שלי ואכלו אותה." אמרה הנערה
והתחילה לבכות. "מה פירוש
הדבר?" שאלו האנשים בהפתעה. אז סיפרה להם
הנערה הצעירה את הסיפור על מות אמה. "כשאמא שלי
ידעה שהאחיות שלי הולכות להרוג אותה, היא אמרה לי לשמור את עצמותיה ולקבור אותן
בחצר האחורית של הבית. היא אמרה לי שבכל פעם שאזדקק למשהו – כסף, אוכל, שמלות –
שאלך לקבר שלה ואבקש את זה ואקבל את זה. ואחרי שאגמור להשתמש בזה יהיה עלי לקבור
את זה באדמה." אמרה הנערה. "מה? האם
דבר כזה אפשרי?" שאל המלך (שהיה מחופש בין אנשיו), "הראי לי איך את
עושה את זה." האחות הצעירה
לקחה את האנשים אל מאחורי הבית. היא ביקשה שמלה ושמלה הופיעה מתוך האדמה. המלך
אמר לאנשיו לחפור באדמה ולראות מה עוד יש מתחת. האנשים מצאו תבשילים, בגדים,
נעלי בית וכל דבר שנערה הייתה חפצה בו. המלך נדהם. בעוד הם תמהים
על כך, שתי האחיות הבכירות חזרו הביתה. "כל מה שאת עושה זה לשבת בבית
ולבכות כל הזמן. היית צריכה להיות אתנו, לראות את הנערה היפיפייה היום. עכשיו
כבר לא תראי אותה לעולם, כי היום היה היום האחרון של החתונה." אמרו האחיות. "וכי למה
שאלך אתכן? אתן הרגתן ואכלתן את אמא שלי." היא
אמרה. שתי האחיות נתנו לה מכה הגונה ואז שכבו לישון. למחרת בבוקר
הגיעה קבוצת חיילים לדלת והביאה את שתי הנערות הבוגרות לפני המלך. "מכיוון
שהרגתן את אמא שלכן, אתן תושלכו לכלא." הוא פסק.
שתי האחיות ניסו בכל דרך אפשרית שידעו להכחיש את המעשה, אבל כמובן, הן לא יכלו
לשנות את המצב. הם הושמו על כן בכלא. באותו יום המלך
הלך אל בית הנערה והביא משם את האחות הצעירה. הם חגגו חתונה גדולה ארבעים יום
וארבעים לילה. בינתיים שתי האחיות, שהיו בכלא, לא ידעו מה קרה לאחותן הצעירה. יום אחד המלך
אמר לאשתו: "אני אבנה כנסייה במקום שבו ניצב הבית של אמא
שלך ואציב פסל יפה במקום שעצמותיה קבורות." כנסייה יפה נבנתה אז ופסל גבוה
עם שם האם כתוב עליו, הוצב על קבר האם. "עכשיו את יכולה ללכת כל בוקר
לכנסייה הזאת ולהתפלל." אמר המלך לאשתו, בתקווה שהדבר יקל על צערה. בכל אופן המלך
כעס עדין על המעשה האכזרי של האחיות ורצה להרוג אותן. אבל האחות הצעירה התחננה
על נפשן ולבסוף שכנעה את המלך לשחרר אותן במקום זה. מכיוון שהמלך אהב את אשתו
הוא שחרר את שתי האחיות. הן חזרו הביתה וגילו שהבית שלהן כבר לא קיים יותר, אבל
במקומו ניצבה עכשיו כנסייה יפה. סמוך לה הן ראו פסל גדול של אמן. הן היו מופתעות
מאוד, מכיוון שכמובן הן לא ידעו שאחותן הקטנה גרמה לכל זה. הן שאלו את השכנים שלהן
על כך אבל אף אחד לא היה יכול לומר להן מה קרה. בוקר אחד כאשר
האחות הצעירה עמדה לעזוב את הכנסייה, היא ראתה את שתי אחיותיה הולכות בחצר
הכנסייה. היא רצה ונפלה לרגליהן. שתי האחיות היו מופתעות מאוד. מי הן, שגבירה
כזאת אצילה תיפול לרגליהן? "האם
אינכן מזהות אותי, אחיות?" שאלה המלכה. כאשר שמעו
השתיים את אותה גבירה עשירה ולבושה בצורה יפיפייה, קוראת להן "אחיות",
הן הביטו שוב וזיהו את אחותן הצעירה. שתי האחיות הבכירות החלו לבכות והצעירה
הצטרפה אליהן. לאחר זמן מה הן סלחו אחת לשנייה. שתי האחיות עזבו את העיר והאחות
הצעירה הלכה חזרה לארמון. כאשר היא הגיעה הביתה, היא סיפרה למלך על הפגישה שלה,
והוא היה מאושר שהאחיות סלחו אחת לשנייה.
המלך ואשתו חיו
מאז באושר. _______________ מקבילה זו של
סיפור לכלוכית לקוחה מתוך ספרה של סוזי הוגאסיאן
וילה, "מאה סיפורים ארמניים". הוגאסיאן היא
פולקלוריסטית ארמנית, שבהיותה סטודנטית לפולקלור, חקרה את המורשת הארמנית בקרב
הקהילה הארמנית שבעיר דטרויט בארצות הברית. הסיפורים נרשמו
על ידה במהלך שנת 1946 ועשרים שנה אחר כך פורסמו בהוצאת אוניברסיטת ויין שהתמחתה
אז בהוצאת קבצים של סיפורי-עם עם הערות השוואתיות. את המקבילה
הארמנית לסיפור לכלוכית רשמה הוגאסיאן מפיה של סבתהּ,
מרים סראביאן (Mariam
Serabian)
בשנת 1946. 100 Armenian Tales, collected
and edited by Susie Hoogasian Villa, Wayne State
University Press, Detroit, 1966, story No. 30, p. 240-244. הוגאסיאן הייתה
מומחית לקצרנות וידעה ארמנית היטב, כך שהתעתיק של הסיפורים מאוד קרוב לצורה בה
סופרו. עם זאת בעיניים ביקורתיות של היום, הם רחוקים מלהוות תעתיק ממש נאמן
למקור; לא כלולות בהם הערות השומעים, נסיבות ההיגוד, וצורת ההיגוד. בהערותיה
לסיפור היא מביאה את תולדות חייה של סבתה, וכך היא רושמת: גברת מַרְיָם סֵרַבְיַאן, סבתי הקטנטנה, אדומת השער שמתה בשנת 1953,
הייתה כבר באמצע שנות השבעים שלה כאשר הוקלט הסיפור מפיה. (סבתא טענה שהחינה שבה
היא מורחת את שערותיה כנראה עוזר לכאבי הראש שלה. תארו לעצמכם אם אתם יכולים, את
התמונה החיה הזאת של אשה ששערה בצבע תפוז מבריק ופניה
– פני אשה זקנה בת שבעים). כאשר הייתה עוד בסוף שנות
העשרים שלה בשנת 1890, היא נותרה אלמנה עם שתי בנות קטנות. הבית שלה, העושר שלה,
כל רכושה הושמדו במהלך מעשי הטבח של שנת 1895. ענייה וחסרת כל המשיכה לעבוד כמה
שנים עד שנישאה לבן משפחת סרביאן. היא הביאה בן
לעולם, בשם הרוטיון, שהיה לה למקור גאווה כל חייה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה היא סבלה מאוד, אך איך שהוא עלה בידה להישאר בחיים.
בשנת 1923 היא והדוד הצעיר שלי היגרו לאמריקה וחיו עם משפחתנו שנים רבות. סבתא, הנמוכה
והעגלגלה, הייתה מומחית בהגדת מזלות (קוראת בקפה) והשתמשה לשם כך בספלים זעירים
של קפה תורכי. היא הייתה גם אחות מיומנת ומומחית לשימוש ברפואה עממית, במיוחד
בטכסי ביטול של עין רעה! הסיפורים של שעת השינה שמצויים כאן בין דפי הספר, הם מן
החיים שבזיכרונות ילדותי. |
|