|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורים
תלמודיים ומדרשיים |
|
|
רבי יהושע בן לוי ומלאך המוות כשהגיעה
שעתו של רבי יהושע בן לוי להיפטר מן העולם והייתה לו זכות גדולה בעולם הזה וגם
לעולם הבא והקדוש ברוך הוא, בכל זאת [החליט שהגיע שעתו], הרי אפילו משה רבנו,
זכר צדיק וקדוש לברכה, [גם הוא מת] כמו שאומרים: 'אם משה רבנו היה נשאר חי,
ישראל לא היו יוצאים לגלות ובית המקדש לא היה נחרב.' אז שלח לו, הקדוש ברוך הוא,
שלח לרבי יהושע בן לוי את מלאך המוות. אמר לו: "אבל דבר אחד - לפני שתיקח
את נשמתו, שלוש משאלות ישאל אותך ותמלא את משאלותיו." ציווה על מלאך המוות. עד
שבא יהושע בן לוי, מלאך המוות היה בא בגלוי לבני אדם. עד שהיה מגיע לבן אדם שתצא
נשמתו - הבן אדם היה רק רואה את הדמות, את רוב העיניים, את רוב הקומה את רוב
העצב בפנים שלו, גודל החרב, המאכלת שהיה בא אתה, נשמתו של אדם הייתה יוצאת. כבר
לא היה צריך להגיע אליו. בא
לו, לרבי יהושע בן לוי, אמר לו. בזכות הגדולה שלו לא היה יכול לשלוט עליו -
אפילו מלאך המוות. אומר לו: "תראה, אני באתי בצוואת (=במצוות) האל כדי
שתיפטר מן העולם, כדי שאני אקח את נשמתך."
אמר לו: "טוב, אני יש אתי שלוש משאלות, ואתה חייב למלא אותן!"
אמר לו: "בבקשה שאל משאלה ראשונה - תן משאלה ראשונה."
אומר לו: "משאלה ראשונה - אתה מפקיד בידי את החרב שלך." (צחוק
בקהל). קודם כל משאלה ראשונה. הוא לא יכול להגיד לו, כי ציווה לו הקדוש ברוך הוא
גם כן. לקח את החרב.
אומר לו: "משאלה שניה?"
אומר לו: "עכשיו אני רוצה שאתה לוקח אותי עד לגיהינום לסיור מקיף,
מכל אבן, כל גרגר אדמה, כל ביתן, עד שאול תחתית וגם לראות את דּוּמָה. מי זה
דוּמָה? זה המלאך שהיה שולט על גיהינום. "ולא כל יורדי דּוּמָה"
[תהלים, קט"ו פסוק י"ז] זאת אומרת, זה דּוּמָה, זה המלאך שהיה שולט על
גיהינום.
אמר לו: "שקט(?)" לקח
אותו, גמר על כל סיור - עשה אתו מלאך המוות. התחיל להימאס לו, אמר: 'מה זה עושה
בגיהינום?'
הוא יצא מגיהינום. הוא אומר לו: "עכשיו מה?" הוא
אומר לו: "עכשיו אני רוצה שתיקח אותי לסייר בגן עדן וגם לראות איפה מקומי,
איפה נחלתי בגן עדן."
וכל הזמן, החרב של מלאך המוות הייתה אצלו, אצל רבי יהושע בן לוי. נכנס
לגן עדן: פה כת של צדיקים, פה כת של חסידים, פה כת של אנשים גדולים כמו מלאכי
שמים וכולם רק לומדי תורה וקדושה ונהנים מזיו השכינה - אין שמה, לא אוכל ולא
שתייה. נהנים מזיו השכינה.
[הרושם: "למה? אומרים: לוויתן ושור הבר."
מספר: "זה יהיה בבואו של מלך המשיח. זה באמת מדרגה - גם סוכה מעורו
של לוויתן, כתוב."]
ואז הוא מגיע שמה, מסייר, מסייר. הגיע הזמן, הוא אומר לו: "גמרתי
לסייר." הראה לו את מקומו גם בגן עדן. אומר לו: "נו, הגיע הזמן שתצא.
תצא." אמר לו: "תצא!"
אמר לו: "אני לא יוצא מכאן! לא יוצא מכאן!"
התחנן. אמר מלאך המוות: "אסור לי להתקרב לגן עדן, להיכנס."
אין! למלאך המוות אסורה הכניסה לגן עדן - בכלל אסורה לו.
"תצא!" - מדבר לו מעבר
לחומה - "תצא!" - לא יוצא.
אומר לו: "טוב, תחזיר לי את החרב."
אומר לו: "לא. אני לא מחזיר לך את החרב עד שאתה נשבע לי!"
אומר לו: "מה להישבע לך?"
אומר לו: "אתה נשבע לי שמהיום והלאה אתה יותר לא בא בגלוי לבני
אדם!"
ואחרי שבועתו של מלאך המוות לרבי יהושע בן לוי שלא יבוא בגלוי, החזיר לו
את החרב.
מאז, רבי יהושע בן לוי נשאר בין עשרה אלה שלא טעמו טעם המוות כי נשארו
חיים בגן עדן. ואחד מהם, הראשון הראשון, היה חנוך - "כי לקח אותו אלוהים
ואיננו", לא נאמר עליו שנפטר. ואז
מדובר בבת פרעה שלא ירדה לקבר בזכות ההצלה שהצילה את משה רבנו - גם היא לא מתה.
[הרושם: ומה עם סרח בת אשר?
המספר: וסרח גם כן לא מתה, בזכות הבשורה שבישרה שיוסף עודנו חי.]
הסיפור שהובא לעיל הוקלט על ידי מפיו של מבורך מכלוף מאבן מנחם, יוצא
לוב, במסגרת פרויקט לאיסוף סיפורים ביישובי קו העימות בצפון הארץ, פרויקט
ששותפים לו משרד התרבות והספורט, אומנות לעם והמתנ"ס של מ.א. מעלה יוסף.
ההקלטה נערכה במסגרת אירוע היגודי שהתקיים במועדון כבדי ראיה בעבדון ביום
15.11.2000.
סיפור זה כמו רבים אחרים הוא עדות לחיוניותה של מסורת הסיפור העממי שבע"פ
הממשיכה להתקיים ולפרוח בקהילות ישראל עד עצם היום הזה.
הסיפור ידוע גם ממקורות שבכתב, מעניין על כן לבחון חלק ממקורות אלה
ולהשוותם לגרסה שבפי המידען בן ימינו.
הגרסה הראשונה לסיפור נמצאת בתלמוד בבלי, מסכת כתובות עז ע"ב וכך
נאמר בה: ר'
יהושע בן לוי דבק בבעלי ראתן (נהג לשהות במחיצתם של חולים מסוכנים שמחלתם מדבקת
אפילו ללא מגע, בדרך האוויר) ועסק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן"
(משלי פרק ה' פסוק י"ט) – אם חן מעלה על לומדיה, לא תגן עליו?
כשהגיעה שעת פטירתו אמרו לו למלאך המוות: "לך ועשה לו רצונו."
הלך ונראה לו.
אמר לו: "הראני מקומי."
אמר לו: "לֶחָי." (=טוב, יהי כדבריך).
אמר לו: "תן לי סכינך, שמא תְבַעֲתֵנִי בדרך."
נתן לו. כשהגיע לשם, הגביהו והראהו. קפץ (רבי יהושע בן לוי) ונפל לצד
ההוא. תפסו (מלאך המוות) בכנף בגדו.
אמר לו (רבי יהושע בן לוי): "בשבועה, שלא אצא."
אמר הקדוש ברוך הוא: "אם נשאל על שבועתו, יחזור, ואם לא - לא
יחזור." (כלומר, אם יתברר שעבר על שבועה שנשבע בימי חייו והפר אותה יש
למלאך המוות רשות להוציאו מגן עדן ואם לא, תקוים גם שבועתו זו והוא יישאר בגן
עדן).
אמר לו (מלאך המוות): "החזר לי סכיני." לא
החזיר לו.
יצאה בת קול ואמרה: "תן לו שהיא צריכה לבריות."
סיפור פגישתו של רבי יהושע בן לוי עם מלאך חוזר ומופיע בגרסאות רבות
בתקופה שלאחר התלמוד ובקבצי סיפורים מימי הביניים. הגרסה ששמעתי מפי מבורך מכלוף
חוזרת בקוויה העיקריים על הגרסה התלמודית, אך שואבת גם מגרסאות מאוחרות יותר.
עיון מדוקדק בגרסאות אלה מחזק את הסברה שהמספר מסתמך על עיצוב מאוחר יותר של
הסיפור ולא על המקור התלמודי. מה שמעניין אותי כמספר הם שני דברים:
ראשית מעניין לראות איך אלמנטים סיפוריים שלא הובלטו בגרסאות הכתובות,
עוצבו כאן בצורה אופיינית לסיפור העממי שבעל-פה: האמירה של הקב"ה למלאך
המוות: "לך ועשה לו רצונו" הפכה כאן לשלוש משאלות מוגדרות. בנוסחים
הכתובים מבקש רבי יהושע בן לוי לקבל את סכינו או את חרבו של מלאך המוות ולהראות
לו את גן העדן. כאן נוספה משאלה שלישית: לבקר בגיהינום. באחת הנוסחאות הכתובות
מבקש רבי יהושע בן לוי: "העלני למעלה ואראה כל גן עדן, והורידני למטה
והראני המקום שאני עתיד לשכב בו." הצמד הבינארי שמים-ארץ הופך אם כך בגרסתו
של המידען שלנו לצמד בינארי חדש: גן עדן לעומת גיהינום (אפשר גם שאחת הגרסאות של
הסיפור הייתה בגדר השראה לדאנטיי אליגרי בבואו לכתוב את יצירתו 'הקומדיה
האלוהית'). הדיאלוג בין הגיבור למלאך המוות מקבל אופי הרבה יותר דרמטי. המספר גם
סוטה פה ושם לעניינים צדדיים - תחבולה שכיחה אצל מספרי סיפורים הקוטעים את הרצף
הסיפורי ברגעי המתח על ידי דיון בפרט זה או אחר שעולה בסיפור, במקרה שלפנינו
הפתיחה הסומכת את דמותו של ר' יהושע בן לוי לדמותו של משה רבנו ומביאה מסורת על
הקשר בין מותו של משה לחורבן הבית, הדיון בשאלה מי הוא דוּמה, הדיון בשאלת המזון
בגן עדן (בעקבות הערתו של הרושם בזמן שמיעת הסיפור) והסיום העוסק בגיבורים
נוספים שלא טעמו טעם מיתה. הסיפור כולו אינו עומד לעצמו, אלא משובץ במסורות אגדה
שהמספר בקי בהן וניכר בו שהוא חי את הדברים והסיפור הוא חלק מהוויתו התרבותית
הכוללת.
הנושא השני שמשך אותי בסיפורו של מכלוף זו הדרישה ממלאך המוות שלא להפחיד
את האדם כאשר הוא בא ליטול את נשמתו כתמורה להחזרת החרב, בגרסאות המאוחרות מתואר
מלאך המוות כך: "אמרו עליו על מלאך המוות: אורכו מסוף העולם ועד סופו, מכף
רגלו ועד קודקודו מלא עיניים, לבושו אש, כסותו אש, כולו אש והסכין בידו, וטיפה
של מרה תלויה בו, ממנה אדם מת וממנה מסריח וממנה פניו מוריקות" תיאור זה
מוצא את ביטויו בסיפור שלפנינו: "הבן אדם היה רק רואה את הדמות, את רוב
העיניים, את רוב הקומה את רוב העצב בפנים שלו, גודל החרב, המאכלת שהיה בא אתה,
נשמתו של אדם הייתה יוצאת. כבר לא היה צריך להגיע אליו." ואילו בגרסה אחרת
נאמר: "אמר לו רבי יהושע: 'השבע לי שלא תראהו (את החרב) לשום אדם בשעה שאתה
נוטל נשמתו' - שקודם זה בכל מקום שהיה מוצא שום אדם, היה שוחט אותו בפני הכל,
אפילו שכב בחיק אמו. באותה שעה נשבע לו ונתן לו החרב." מה
המשמעות של הביקור בגיהינום לפני הכניסה לגן העדן ומדוע הדרישה ממלאך המוות שלא
להפחיד את האדם לפני מותו ולא להגלות לפניו בצורתו המבעיתה? שאלה
זו אותיר לכם הקוראים כחומר למחשבה. |
|