|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורים
תלמודיים ומדרשיים |
|
|
אין חדש תחת השמש אביי ורבא הם שני אמוראים בני הדור הרביעי שחיו בבבל. אביי (338-278 לסה"נ) היה ראש ישיבת פומבדיתא בעוד שרבא (אבא בן יוסף
בן חמא) כיהן תקופה מסוימת כראש ישיבת מחוזא. בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מדברי השניים
בענייני הלכה, אבל פה ושם בהקשרים שונים של הדיון ההלכתי, מביאה הגמרא גם פכים
קטנים מחייהם של אותם חכמים מפורסמים. אחד מאותם סיפורים מופיע בפרק החמישי של
מסכת כתובות בתלמוד בבלי וכך היה המעשה: לאביי הייתה אשה יפת תואר ושמה חומא (במקומות אחרים היא נקראת חומה). לפני שנישאה לו
הספיקה חומא לקבור שני בעלים, ואביי
היה בעלה השלישי. כאשר הלך אביי לעולמו באה האלמנה
לבית דינו של רבא לתבוע את מזונותיה. לאחר שפסק לה מזונות, תבעה ממנו גם יין (על
פי ההלכה אם מנהג המקום הוא שנשים שותות יין, פוסקים להן גם דמי יין
במזונותיהן).
רבא שהכיר היטב את אביי בחייו, מתפלא על
הדרישה ואומר לה: "יודע אני בו, בנחמני (שמו
השני של אביי), שלא נהג לשתות יין ולכן לא מגיעים לך
דמי יין."
אבל האלמנה מתעקשת: "בחייך, אדוני," היא אומרת לו, "הוא
נהג להשקות אותי יין בכוסות כאלה גדולות!" ותוך כדי דיבור היא מרימה את ידה
להראות לו את גודל הכוס, וזרועה החשופה נגלית לעין.
יופייה של חומא הוא כה גדול עד שברגע שהדבר
קורה, אם לצטט את דברי הגמרא, "נפל נהורא בבי דינא" – אולם בית הדין התמלא באור. האם קיבל רבא את
טענותיה ופסק לה גם דמי יין? נראה שכן, אך התלמוד עובר על כך בשתיקה. מכל מקום
בכך לא נסתיים העניין; מן הסתם הלהיט מראה זרועה החשופה של חומא
את יצריו של רבא, כיוון שעם סיום הדיון הוא ממהר לביתו ותובע לקבל מאשתו את מה
שכל בעל זכאי לו מאשת חיקו...
אשתו של רבא איננה בחורה תמימה (היא הייתה בתו של רב חסדא
וקיבלה ממנו חינוך מיוחד במינו כפי שנראה להלן) והיא חושדת מיד שיש דברים בגו.
"יקירי," היא מפזמת לו, "מה יום מיומיים שככה השמעתני? מה
עורר פתאום את יצרך? ספר לי מי היה היום בבית הדין?" ורבא שנדחק אל הקיר
משיב לה בלשון רפה: "חומא, אלמנתו של אביי, הייתה היום בבית הדין." לאשתו
של רבא זה מספיק; היא נוטלת את החפץ הראשון שמזדמן תחת ידיה – מנעול של ארגז –
ורצה נסערת החוצה לחפש את חומא. וברגע שהיא מוצאת
אותה היא מתחילה לחבוט בה עם המנעול שבידה ולא חדלה עד שהיא מגרשת את האלמנה
היפיפייה מכל תחומי העיר מחוזא.
"לא די לך שקטלת שלושה בעלים," היא אומרת לה, "שאת נטפלת
גם אל בעלי ומבקשת להביא גם עליו את מותו?!"
וזו לשון הגמרא (מסכת כתובות, פרק חמישי, ס"ה עמוד א'): חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא. אמרה ליה:
"פסוק לי מזוני!" פסק לה. "פסוק לי חמרא!"
אמר לה: "ידענא ביה בנחמני,
דלא הוה שתי חמרא." אמרה ליה: "חיי דמר,
דהוי משקי ליה בשופרזי כי הא." בהדי דקא מחויא ליה, איגלי דרעא. נפל נהורא בבי דינא. קם רבא, על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא. אמרה
ליה בת רב חסדא: "מאן הוי האידנא
בבי דינא?" אמר לה: "חומא
דביתהו דאביי." נפקא אבתרה, מתתא לה בקולפי דשידא עד דאפקה לה מכולי מחוזא. אמרה לה: "קטלת ליך תלתא, ואתת למיקטל אחרינא?!" תרגום: חומא, אשתו (אלמנתו) של אביי, באה לפני רבא. אמרה לו: "פסוק לי מזונות!"
פסק לה. "פסוק לי (דמי) יין!" אמר לה: "יודע אני בו, בנחמני, שלא היה שותה יין." אמרה לו: "בחיי אדוני, שהיה משקה אותי בשופרזי (לפי מילון הערוך = כוסות זכוכית ארוכות) כמו
זו." תוך שהראתה לו, נגלתה זרועה. נעשה אור בבית הדין. קם רבא, נכנס לביתו,
תבע (מאשתו) מבת רב חסדא (לשכב אתו). אמרה לו בת רב חסדא: "מי היה עכשיו בבית הדין?" אמר לה: "חומא, אשתו של אביי." יצאה
אחריה, הכתה אותה במנעול של ארגז עד שהוציאה אותה מכל מחוזא.
אמרה לה: "הרגת לך שלושה (גברים) ובאת להרוג אחר (אחד נוסף)?"
הערנו כאן שאשתו של רבא קיבלה מאביה חינוך מיוחד, ולא בכדי; במקום אחר
בתלמוד בבלי, במסכת שבת, מספרת לנו הגמרא על עצות שנתן רב חסדא
לתלמידי חכמים וממשיכה בעצות שנתן רב חסדא לבנותיו
בענייני גברים:
"נהגנה בצניעות כשאתן בחברת בעליכן." אומר להן רב חסדא, "אל תרבו באכילת לחם לפניהם (מן הסתם כדי שלא
תראינה כגרגרניות), לפני השינה אל תאכלו מיני ירק הגורמים לריח רע בפה. בלילה אל
תאכלו תמרים ואל תשתו שכר כיוון שהם גורמים לשלשול, וכשאתן מתפנות לצורכיכן, עשו
זאת במקום שונה מזה של בעליכן. ולבסוף, אם שמעתן מישהו דופק על דלת הבית, אמרו
תמיד 'מי זאת?' ולא 'מי זה?' כדי שיראו הכל שאין לכן
עסק עם גברים אחרים." רב
חסדא אינו מסתפק בעצות מילוליות. הוא גם מגלה לבנותיו
סודות מחדר המטות: כיצד לעורר את חשקו של הבעל ולהגביר את תאוותו, וזאת הוא עושה
על ידי הדגמה סמלית: הוא מחזיק פנינה בידו האחת ורגב אדמה בידו השנייה. את
הפנינה הוא מראה להן מיד, אבל את ידו השנייה הוא משאיר קפוצה ורק לאחר שסקרנותן
מתגברת והן מרבות להפציר בו, הוא נאות ומראה להן גם את תוכן היד השנייה.
הגמרא מסתפקת בסיפור ואינה מסבירה לנו את הנמשל, אך מי שיעיין בביאורו של
רש"י ימצא שם דברים מפורשים הרבה יותר. וכך כותב הוא בביאורו: "לקח
מרגלית ביד אחת ורגב ביד אחת" – כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז
הדדים בידו האחת והאחרת עד אותו מקום – "מרגלית הראו לו" – הדדין הוציאו לו, שתרבה תאוותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו
מהר, כדי שיתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער. אחר כך הראי לו.
וזו לשון הגמרא: אמר להו,
רב חסדא, לבנתיה: "יהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו[ לא תיכלון ירקא בליליא,
לא תיכלון
תמרי בליליא ולא תישתון שיכרא בליליא, ולא תיפנון היכא דמפני
גברייכו, וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון: 'מנו?', אלא 'מני?'" נקיט
מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא - אחוי להו, לא וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן, והדר אחוי להו. (תלמוד בבלי,
מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב') תרגום:
אמר להן, רב חסדא, לבנותיו: "תהיינה
צנועות בפני בעליכן; אל תאכלו לחם בפני בעליכן, אל תאכלו ירק בלילה, אל תאכלו
תמרים בלילה ואל תשתו שכר בלילה, ואל תפנו (לצורכיכן) במקום שנפנים בעליכן וכאשר
קורא בפתח אדם, אל תגידו 'מי הוא?', אלא 'מי היא?'
החזיק מרגלית ביד אחת ורגב ביד אחת. את המרגלית הראה להן ואת הרגב הראה
להן עד שהצטערו ואחר כך הראה להן.
זהו כל הסיפור כולו. במלים מועטות ובלשון קצרה ותמציתית מצליחה הגמרא
למסור לנו מסכת שלימה של קנאה ויצרים, מהולה בהרבה הומור, ולצייר בפנינו את אישי
התלמוד כאנשים בשר ודם, ודומה שדווקא הצגה זו של חולשות אנושיות גורמת לנו
להזדהות עמם ביתר שאת. |
|