מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף סיפורים סיפורי עם סיפורים תלמודיים ומדרשיים
משורר על הירח בתקופת המשנה היו נוהגים לקדש את החודש על פי שני עדים שהעידו על מולד הירח. פרק שני של מסכת ראש השנה עוסק בין היתר בנוהלי קבלת העדים ומהימנותם. במשנה נאמר: "בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם. משקלקלו הבייתוסים – התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין." (כלומר מאנשים מוכרים וידועים שאין חושדים בהם). מיהם אותם בייתוסים שקלקלו את השורה וניסו לתת עדות שקר ומדוע עשו כן? לפי דברי חז"ל הצדוקים והבייתוסים הם שתי כתות פורשות שראשיתם בשנים מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, צדוק ובייתוס. כיום ידוע לנו מעט מאוד על כת הבייתוסים. נראה שכמו הקראים בדורות מאוחרים יותר ביקשו הבייתוסים לפרש את התורה בדרך שונה מן המקובל. לדעת הבייתוסים בין היתר צריך חג השבועות לחול תמיד ביום ראשון בשבוע ("למחרת השבת" - כלומר שבת ממש ולא במשמעות חג כפי שפירשו החכמים). כדי שדבר זה יקרה ניסו הם בתחבולות שונות לשנות את מועדי קביעת החודשים והיו שוכרים עדי שקר שיעידו על הופעת הירח באופן שיתאים לגרסתם. בתלמוד בבלי יש סיפור מופלא על ניסיון מעין זה שנסתיים בכישלון. לפני החכמים מופיעים שני עדים שנשכרו בידי בייתוסים לתת עדות שקר. הראשון שבהם מעיד על מולד הירח ועדותו מתקבלת ואז בא תורו של העד השני. החכמים שואלים אותו כמקובל: "אמור, כיצד ראית את הלבנה?" להפתעתם הוא משיב להם תשובה פיוטית מלאת השראה וזו לשונה: "עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והציץ בי ונרתעתי ונפלתי לאחורי!" החכמים מציצים בו בעיניים תמהות, אך עוד בטרם יספיקו לפתוח את פיהם, ממשיך המשורר שלנו ואומר להם: "מה? אתם לא מאמינים לי? יש לי הוכחה! הנה כאן בצרור שבידי יש מאתים זוז שקבלתי!" החכמים מבינים מיד שמדובר כאן בעד שניסו לשחדו, והוא מטעמים השמורים עמו החליט לחשוף את עצמו והם שואלים אותו: "מי הזקיקך לכך?" כלומר, מי שילם לך כדי שתעיד עדות שקר? "הגיעה לאוזני שמועה" הוא משיב להם, "שהבייתוסים מתכוונים להוליך את החכמים שולל ולשלוח להם עדי שקר. כיון שכך החלטתי להודיע לכם על המזימה והדרך שבחרתי הייתה להציע את עצמי כעד, וזאת כדי שלא יבואו, חלילה, אנשים לא מהוגנים ויסכימו להעיד עדות שקר." החכמים אסירי התודה מחליטים להחרים את דמי השוחד ולמוסרו לידיו של המשורר ישר הדרך כאות תודה על מעשהו, ואילו את שולחו הם שולחים להוקיע על העמוד ולהלקותו. מיד אחר כך הם מתקינים תקנה שקבלת עדות תהיה אך ורק מאנשים ידועים ומוכרים. כך השתבשה מזימתם של הבייתוסים. המשורר המקורי זכה במאתיים זוז ואילו אנו זכינו בסיפור ושיר גם יחד. וזו לשון הגמרא (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה, פרק שני כ"ב עמוד ב') "בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם וכו'". תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת ביקשו בייתוסין להטעות את חכמים. שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז. אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: "אמור, כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והציץ בי (על פי מקורות וכתבי יד ישנים. בגרסה המקובלת – והצצתי בו) ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי – הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים. אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין."