|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורים
תלמודיים ומדרשיים |
|
|
מקום שהשמים והארץ נושקים זה לזה אמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טייעא, תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא
ורקיע בהדדי. אזלי וחזאי, דעביד כוי כוי. שקילתא לסלתאי, ואנחתיה בכוותא דרקיעא.
בהדי דמצלינא בעיתא, ולא אשכחיכה. אמרי: איכא גנבי הכא? א"ל: גלגלא דרקיע
הוא דהדר. נטר עד למחר כי השתא, ומשכה לה! (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא עמוד י'). בתקופה מסוימת בחיי ערכתי
מסעות רבים והגעתי למקומות נידחים שלא רבים הגיעו אליהם. בן לוויתי בחלק מאותם
מסעות היה בדווי זקן, אדם פשוט, אבל בקי בהוויות העולם ועם הרבה חכמת חיים. יום אחד הוא מגיע אלי עם
הצעה מפתה: "בא לך לראות את מקום המפגש בין השמים והארץ?" פיתני ואפת. ההצעה שבתה
את דמיוני. ארגנתי את כל עניני ושבוע אחר כך יצאנו לדרך. לא אלאה אתכם בתיאורים
מיותרים. המסע הזה היה סיפור לא פשוט; התמודדנו עם קשיים אין ספור, אבל בסופו של
דבר, יום בהיר אחד, לפנות ערב, מצאנו את עצמנו בקצה העולם. המראה היה מדהים. כפת
הרקיע שנראית לנו תמיד כקיר תכלת מטושטש ואוורירי במרחקים עלומים על קו האופק,
הייתה עכשיו בהישג ידי. נגעתי בה וחשתי את העצמה האדירה החבויה באותה חומת ענק
מוצקה שהתנשאה מעלי לגבהים בל יאמנו. בגלגל הרקיע היו קבועים
סביב סביב במרחקים קבועים חלונות ענקיים. המראה המהמם הותיר אותי נפעם וחסר
נשימה. הרגשתי שזה הרגע לתפילה. הנחתי את התרמיל על אדן אחד החלונות ושעה ארוכה
שכחתי עולם ומלואו ושקעתי כולי בתפילה חרישית. אחרי שסיימתי את התפילה
ניגשתי להוציא משהו מן התרמיל. אני ניגש לחלון - התרמיל איננו! מסתכל סביב, אולי
נפל על הארץ - שום דבר. מה אומר לכם - חשתי אכזבה עמוקה: גנבים, פה, במקום הנפלא
הזה המלא הדרת קדומים? מי היה מאמין. פתאום אני רואה מזווית
העין את ידידי הבדווי מחייך. "מה העניין?"
אני שואל אותו, "ראית משהו?" "לא." הוא
צוחק, "אל תדאג, אין פה גנבים. גלגל הרקיע הוא שנע. התרמיל שלך עושה עכשיו
הקפה סביב העולם. תצטרך לחכות עשרים וארבע שעות עד שתזכה לראות אותו שוב!" את הסוף אינני צריך לספר:
כמו שעון, עשרים וארבע שעות אחר כך שבתי ומצאתי את התרמיל שלי מונח על האדן
כאילו לא ארע דבר. המעגל נסגר. הסיפור שהובא לעיל, אם
טרם זיהיתם, הוא הרחבה בלשון ימינו של סיפור מופלא מתוך התלמוד הבבלי. את מקורו
הארמי ציטטתי בראשית הסיפור והרי לכם גם תרגומו העברי על פי ספר האגדה של ביאליק
ורבניצקי: אמר רבה בר בר-חנה: אמר לי אותו הערבי: "בוא ואראך מקום שארץ
ושמים נושקים זה לזה." הלכתי וראיתי הרקיע שהוא עשוי חלונות חלונות. נטלתי
סלי והנחתיו בחלון הרקיע, ועד שגמרתי את תפילתי - ביקשתיו ולא מצאתיו. אמרתי:
"יש גנבים כאן?!" אמר לי הערבי: "זהו הגלגל החוזר ברקיע. המתן עד
למחר - ותמצאנו." אבא רבה בר בר-חנה הוא
מתלמידיו המובהקים של רבי יוחנן ומספר סיפורים מופלא שיכול היה להתחרות בהצלחה
בברון מינכהוזן ובדוברי אמת נוספים. בין היתר דומני שהוא המקור הראשון לסיפורו
של סינדבד הנודד בימים על אי שהתגלה כלווייתן: ואמר רבה בר בר-חנה: פעם
אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדלים עליו. סבורים
היינו - יבשה היא, עלינו ואפינו ובישלנו על גבו. כשחם גבו של הדג - נתהפך...
ואלמלא הייתה הספינה קרובה - היינו טובעים. תלמידי ישיבות, שעה שהם
לומדים גמרא, בהגיעם לקטעים הללו מדלגים עליהם או מתייחסים אליהם כאתנחתא מבדרת.
מה טעם, אפוא, ראו עורכי התלמוד לשמרם ולכללם בגוף הטקסט? חשבתי על כך רבות ופה
אני מביא בפניכם מעט קט מהרהורי לבי: התלמוד הבבלי פותח במלים:
"מאימתי קורין את שמע בערבים?", דהיינו בשאלה הפרוזאית מהו תחום הזמן
שקריאת שמע של ערבית מותרת בו, וכבר בתחילת הדיון עולה השאלה מדוע בכלל מקדימה
המשנה את הדיון בקריאת שמע של ערבית לקריאת שמע של שחרית? על כך משיבה הגמרא,
שהערב קדם לבוקר, שהרי בפרשת בריאת העולם אומר הכתוב: "ויהי ערב ויהי
בוקר". אם הקדוש ברוך הוא הקדים ערבית לשחרית, אף אנו בני אדם נדרשים לאותו
סדר. עכשיו, משנקשר הדיון למאורע הקוסמי של
בריאת העולם, מחזירה אותנו הגמרא לקרקע המציאות הארצית ומתחיל בירור ארוך
שעניינו קביעת הזמן המדויק לקריאה. בין יתר הראיות על הגדרת המושגים 'יום'
ו'לילה' מצטטים החכמים את דבריו של נחמיה על בניין חומות ירושלים: "ואנחנו
עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים." ומיד אחר
כך מובא פסוק נוסף מדברי נחמיה: "ויהי לנו הלילה משמר והיום מלאכה";
מכאן ראיה שהלילה מתחיל עם צאת הכוכבים. דומה, שכל עניין ירושלים
עלה כאן באקראי, וכל תכליתו לתת תמיכה להגדרת זמן זו או אחרת, מכיוון שעכשיו
נוטה הדיון לכיוון חדש - מה בין עניים לשאר בני אדם? העניים חסים על ממונם
ומקדימים לאכול פת ערבית, עוד בטרם דעך אור היום, כדי לחסוך בנרות למאור. אך עד
מהרה מקבל הדיון בזמן תפנית נוספת המחזירה אותנו לירושלים. השאלה העומדת עתה
לדיון היא: לכמה משמרות נחלק הלילה? רבי אליעזר סבור, שברקיע יש שלוש משמרות,
וכך צריך להיות גם בארץ. וכך הוא אומר: "בכל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך
הוא ושואג כארי ומבכה את חורבן ירושלים ואומר: אוי לבני שבעוונותיהם החרבתי את
ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם." ושלוש משמרות שעל הארץ -
כיצד מבחינים ביניהן? רבי אלעזר נותן לנו סימנים ציוריים: "משמרת ראשונה -
חמור נוער, שנייה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם
בעלה." כיוון שעלה שוב עניין
ירושלים וחורבנה, ונרמז לנו הקשר שבין מעשי הקדוש ברוך הוא למעשי בני אדם, מיד
סומכת לכאן הגמרא את סיפורו של רבי יוסי. וכך הוא מספר: "פעם אחת הייתי
מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו, זכור לטוב,
ועמד לי על הפתח, והמתין לי עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי:
שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת
לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא
הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה! ואותה שעה
למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה (מחשש מזיקים ומפולת) ולמדתי
שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפילה קצרה." עד כאן לשון התלמוד.
כשאני מתבונן בדרך שהגמרא בונה את הדיון בענייני הלכה ומשלבת בו את הסיפורים אני
נוכח לדעת שיש כאן תנועה מתמדת בין הרמה השמימית לארצית, בין הספירה האלוהית
לרמה האנושית - מדיון בזמן קריאת שמע לנושא הנכבד של בריאת העולם וחזרה לענייני
יום יום ולהתייחסות סוציאלית ומשם לירושלים הסמל של הקשר בין אדם לאלוהיו, בין
מה שנעשה למעלה למה שנעשה למטה והנתק הנובע ממחדלי בני אדם ועוונותיהם והמסומל
בחורבנה של ירושלים. כל סיפור וכל ציטוט באים
להורות את הדרך ליצירה מחודשת של הקשר שניתק ולביסוסו. אמור מעתה: אותו סיפור
מפליא על מקום המפגש בין השמים והארץ, לא באקראי נקלע לכאן. זהו לב לבה של תפיסת
העולם התלמודית, השאיפה והתכלית של כל אדם מרגע שהוא מבין שאותה קרקע מוצקה שהוא
עומד עליה ומאמין לתומו ביציבותה, אינה אלא גבו של דג שבכל רגע עלול להתהפך
ולהשליכו לים... רבי נחמן מברסלב, שהיה
מספר סיפורים לא פחות מופלא מרבה בר בר-חנה, עמד אף הוא על ערכם של סיפורי פלאים
אלה ובספרו 'ליקוטי מוהר"ן' הוא מצטט אותם בתורות שלו כנקודת מוצא לתלי
תלים של דרשנות מעמיקה, והרוצה להחכים, ילך וישאב מן המקור. מספר אחר שעמד על ערכם
של סיפורים אלה ועשה בהם שימוש הוא זאב יעבץ. זאב יעבץ הוא מחנך וסופר עברי
שנולד בפולין בשנת 1847 ונפטר בלונדון ב1924-. זאב יעבץ היה חלוץ אמיתי.
בשנת 1887 עלה לארץ ישראל כדי לעסוק בעבודת האדמה וניסה כוחו ככורם בכרמי יהוד,
אחר כך היה לרב ומורה בזכרון יעקב. בין היתר הוא זה שחידש עם תלמידיו את טקס
הנטיעות בט"ו בשבט בשנת 1890. יעבץ היה גם חלוץ בתחום ספרות הילדים וביקש
להביא את אוצרות האגדה הטמונים בתלמוד לילדי ישראל וזאת עשה בספרו "שיחות
מני קדם" (וארשה 1887) . מהדורה מחודשת של הספר ראתה אור בשנת 1959 תחת השם
"סיפורי פלאים" עם הקדמה של י. זמורה והספר חזר ונדפס עוד פעמים אחדות
(הוצאת מחברות לספרות 1972). אביא כאן לסיום את הלבוש שנתן זאב יעבץ לסיפור
בלשון מקראית מקסימה: "ויוסף
האיש ללכת, הלוך ונסוע, עד בואו של המקום אשר שמים וארץ נשקו. ויעל שמה וישלח את
ידו וישם את הצידה אשר לקח בידו לדרכו, בארובת השמים. ויפן כה וכה וישב לקחת את
לחמו והנה אין ארובה ואין לחם. וישתומם ויקרא: "היש גנבים גם פה בקצה השמים
ובקצה הארץ?" וישמע קול מדבר לאמור: "למחר, לעת כזאת, לעת שוב הגלגל,
הנה תמצא את לחמך במקום אשר שמתו. כי בגלגל נתתו, והוא נשאהו והוא ישיבהו."
ויעש האיש כן, ויוחל יום תמים וישב הגלגל למקומו, ויקח התייר את צידו
וילך." |
|