מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף סיפורים סיפורי עם סיפורים יהודיים סיפורי עם של יהודי אפגניסטאן
היהלום של אדם הראשון אחת הבעיות המעניינות בחקר הסיפור העממי היא בעיית הזיקה שבין הסיפור החי המסופר על פה לבין הגרסה הכתובה שלו. זיקה זו אינה תופעה חדשה. בתרבויות שבניה אינם יודעים קרוא וכתוב היווה המספר העממי תחליף למלה הכתובה, אבל בכל תרבות בעלת ספרות כתובה התקיימו הסיפור שבעל פה והסיפור שבכתב זה לצד זה כשתי ישויות נפרדות ועם זאת בעלות קשרי גומלין מתמידים. במיוחד נכון הדבר בתרבות היהודית שהיא חברת כתב עוד מתקופות קדומות. סיפורי התנ"ך, המשנה, התלמוד והמדרשים הזינו ומזינים עד היום את הסיפור שבעל פה ומחקרים רבים עוסקים בקשר זה. כאן ברצוני להתייחס לנושא אחר שזכה, אולי, לפחות תשומת לב מאחרים, והוא העיבוד הספרותי של סיפורי עם בדורות האחרונים. מדפי הספרים גדושים בעיבודים של סיפורי עם ממקורותינו וממקורות זרים, אך המעיין בהם ייווכח לדעת עד מהרה שרובם ככולם רחוקים מאוד מן המקור החי ואינם משקפים אותו. בין השפה הכתובה לשפה המדוברת קיים פער תמיד. מלים כתובות אינן יכולות להעביר את הקצב והאינטונציה, הבעות הפנים ושפת הגוף וכל יתר המאפיינים המהווים חלק בלתי נפרד מן הסיפור שבעל פה. לעומת זאת עומדים לרשותו של המעבד הספרותי שזמנו בידו, כלים אחרים המאפשרים לו לעצב וללטש את הסיפור, לסגנן אותו, לקשט אותו במלים ובביטויים שאינם שכיחים בשפה המדוברת, וכך להפוך אותו ליצירה ספרותית. זהו תהליך לגיטימי שאין בו פסול. הבעיה מתעוררת כאשר מנסים להתייחס אל העיבוד הספרותי כמייצג ממשי של הסיפור העממי. סטודנטים לפולקלור ולספרות העממית ממעטים להתייחס לגרסאות מוקלטות ומצולמות של סיפורי עם ומסתמכים (לעתים מחוסר ברירה) על גרסאות כתובות. אפילו גרסאות רשומות שנעשו בידי חוקרים ואספנים ברישום יד או על פי הקלטות, ושאינן בגדר עיבוד ספרותי, אלא אמורות לשקף בנאמנות את הטקסט שסופר על פה, אינן עושות זאת, ואם לא די בכך – גם שיטות המחקר ונושאיו מושפעים ממסורת רבת שנים שצמחה בתקופה שתיעוד אודיו-ויזואלי לא היה קיים כלל. כך קורה שהסיפור העממי החי נחקר ומנותח על פי אמות מידה ספרותיות שלא נועדו לו מלכתחילה והרבה מן האספקטים הייחודיים והיותר מעניינים של הסיפור העממי אינם זוכים לטיפול. אבל זהו נושא לדיון נפרד. השאלה שברצוני להציג כאן כמספר סיפורים היא זו: באיזו מידה ניתן להעלות סיפור על הכתב באופן שישמר לפחות חלק מן האיכויות הסיפוריות. בהיותי אמון על כתיבה ספרותית רגילה ועיבוד טקסטים, ניסיתי לבחון מקרוב את תהליך העיבוד ולהגיע לנוסח שאולי לא יהיה פנינה ספרותית, אך ישקף באופן חי יותר את המקור שבעל פה. נוכחתי לדעת שיש כמה גורמים מכריעים ששימוש בהם יכול לקרבני למטרה וראשון להם אופן הטיפול בדיאלוגים. השימוש בדיבור ישיר תוך השמטת זיהוי הדוברים ושמירת רצף דיאלוגי מחייה את הסיפור. רוב המעבדים אינם סומכים משום מה על האינטליגנציה של קוראיהם ורואים חובה לעצמם להוסיף לכל משפט בשיחה את זיהוי הדובר: המלך נכנס לחדרה של המלכה. פנה המלך אל המלכה ושאל אותה: "מה שלומך?" השיבה המלכה למלך: "חן חן. חשה אני בטוב." במקום לרשום פשוט: המלך נכנס לחדר של המלכה. "נו, מה שלומך?" "בסדר" שני גורמים נוספים בעלי חשיבות הם השימוש בלשון הווה והימנעות משימוש מופרז בסמיכויות. ניקח לדוגמא משפט מעין זה: "כאשר נכנסה הנסיכה לחדרה ראתה את כלבה זהוב השער שניצב בפתח וכשכש בזנבו." מספר עממי היה, מן הסתם, אומר זאת כך: "נכנסת הנסיכה לחדר – את מי היא רואה? את הכלב שלה, הכלב עם השער הזהוב, ניצב בפתח, מכשכש בזנב!" ולבסוף, חלוקת הטקסט למשפטים קצרים, הוספת שאלות שמגרות את הקורא ויוצרות בו מתח ואף פניה ישירה אל הקורא: "ואז, מה אגיד לך – הופיע השד. שד כזה בחיים לא ראית. אם היית שם במקומי היית מתעלף על המקום!" שימוש נאות בכלים הללו יכול להעניק לטקסט צבע וחיות כך שלקורא תהיה תחושה שהוא מאזין למספר חי. בשורות הבאות אנסה להדגים זאת באמצעות סיפור עם יהודי מאפגניסטן שנטלתי מקובץ סיפורים יהודים-אפגניים של זבולון קורט בשם "בת המלך שהפכה לזר של פרחים" ושעיבדתי על פי הכללים שתיארתי לעיל. אדם הראשון חי בגן עדן. קרה מה שקרה והגיעה השעה לסלק אותו משם, ולא נכנס לשאלה מי אשם, בשביל לא להביך חצי מהמאזינים... איך שלא יהיה – אתם יודעים – במזרח אי אפשר לסלק אורח סתם כך ובמיוחד אורח מכובד כמו אדם הראשון. זה פשוט לא מקובל. הקדוש ברוך הוא רצה להוציא אותו משם, כמו שאומרים, 'בדרכי נועם'. יום אחד אמר לו: "תגיד, אדם, לא בא לך לשוטט קצת בעולם, לראות ארצות רחוקות?" "למה? מה רע לי פה? גן עדן! מה אני צריך את זה?" "תראה, אתן לך מתנות – שדות, כרמים..." "שדות? כרמים? רק זה חסר לי, להתחיל לעבוד, להוציא את הנשמה. פה יש לי מכל טוב – רק להושיט יד ולקטוף. לא תודה!" "תראה, יש גם מתנות אחרות. בוא, אעשה לך סיור מודרך בבית הגנזים שלי. תבחר לך משהו." מה אגיד לכם – לקח אותו לבית הגנזים, עברו מחדר לחדר. היו שם אוצרות של כסף, זהב, פנינים, אבנים יקרות – לשם שבו ואחלמה. בסוף הגיעו לאוצר היהלומים. היה שם יהלום גדול כמו אבטיח, ואדם הראשון התפתה – הסכים לקחת את היהלום הזה ולצאת מגן עדן. הוא יוצא משם, היהלום בידיו ומלאך מלווה אותו. מסתכל אחורה – רואה את להט החרב המתהפכת – אבל את הנעשה אין להשיב. ממשיכים עוד קצת והנה הם מגיעים לנחל קטן. אדם הראשון מתעכב – איך לעבור את הנחל? והמלאך דוחף אותו: "נו יאללה, קדימה!" ותוך כדי כך נשמט היהלום מידיו ונפל לתוך הנחל. "היהלום שלי!" "טוב, מה קרה? רד לנחל, תביא אותו." יורד לנחל וכעבור רגע הוא צועק: "אבל אדוני המלאך, יש פה המון יהלומים. איך אדע איזה יהלום שלי?" "נו, מה חשבת?" עונה לו המלאך, "שאתה האדם הראשון שזרקו אותו מגן עדן?..."