חלפו יומים ותקותי ה ת ג ש מ ה,
תרתי משמע: גשם ראשון פקד אותנו והוכשרו לפחות התנאים החיצוניים לכתיבת פרק
הסיום. נניח איפוא למטבח ונפליג במימי העלילה. הים
סוער, אך אי שם בקו האופק מסתמנים כבר חופי הסיום.
'ושלא תשכח את הסוּבּרו של אורי ותסביר לי
סוף סוף מה יוספה עושה
אצלי' מוסיפה לי העלילה ברכת פרידה.
'בסדר בסדר.' אני מרגיע אותה 'לא אשכח! אני מבטיח להוציא מאורי את הסיפור
ולשאול את יוספה מה היא עושה כאן. מלה שלי!'
* * *
'מן השרות המטראולוגי נמסר כי מזג האויר הסוער הפוקד את איזורנו ימשך
גם מחר. לקראת שבת צפויה התבהרות. הים יהיה רוגש עד גבה-גלי. בים כנרת ינשבו
רוחות...'
בתיה כיבתה את המקלט, קמה מן המטה והביטה
החוצה. הגשם תופף על גג האסבסט והרוח יללה בעוז. טפות
הגשם ניצנצו באפלה כמו סרטי כסף דקים.
ממש כמו דמעות – חשבה לעצמה בהתבוננה בטפות המחליקות ומתגלגלות על פני השמשה, ושלא לרצונה נזכרה
בתקליט ששמעה אצל יובל בערב חנוכה שנה לפני כן, 'גשמי אהבתי'. חנן היה היחיד שזכר
כי יום הולדתה היום ושלח לה מכתב ברכה. על עצמו לא כתב כמעט דבר, רק ציין בלקוניות
שהם עומדים לעלות לרמה, אבל שבועיים לפני כן פגשה את אמו ברחוב ומפיה נודע לה שגמר
קורס מטקי"ם כחניך מצטיין וקיבל דרגת סמל. חנן
המסכן. טוב לדעת שלא שכח אותה והוא שומר לה פינה חמה בלבו. האם תרגיש כך גם היא
באחד הימים ביחס לאורי?
קולות צחוק והמולה שנשמעו לפתע במסדרון הקטן
המוליך לחדרה, קטעו את מחשבותיה. עוד היא תוהה לפשר הדבר והנה נשמעה דפיקה בדלת.
"יבוא!"
"אחת שתים שלוש!" לחש אורי ופתח
את הדלת לרווחה.
Happy
birthday to you!"",
געתה בקול מקהלת קולות עליזים "מזל טוב! מזל טוב!"
עדית ואורי נכנסו לחדר. בעקבותיהם פסעה
חגית, נושאת קופסת קרטון גדולה ובמאסף חנה, יובל ורפי.
"יוּ, איזה הפתעה! באמת לא ציפיתי.
תיכנסו תיכנסו. לא חשבתי שמישהו יזכור. שלום רפי, כבר
שנים לא ראיתי אותך. איפה אתה?"
"שלום" הוא משיב בלוחצו את ידה.
"אני משרת בחיל האויר. יש לי עכשיו 'רגילה'."
"וואללה, בחיי שאני מתרגשת. של מי
הייתה היוזמה?"
יובל מחייך: "עבודת צוות. רפי העלה את
הרעיון, עדית ואורי תכננו וחגית ביצעה, כלומר אפתה את העוגה."
חגית הסירה את המכסה מקופסת הקרטון והוציאה
ממנה עוגת גבינה מקושטת.
"איזה יופי! ומה היה החלק שלך?"
"אני שימשתי קצין בטחון – דאגתי שלא
תהיינה הדלפות לפני הזמן!" השיב יובל בכובד ראש מעושה והכל
צחקו.
"רפי, בחיי, כל הכבוד! ממש יפה
שזכרת."
רפי מצטחק: "שטויות, ממילא התכוונתי
לקפוץ לבקר כאן, אז אם כבר אז כבר."
"מה אתה עושה בחיל האויר?"
"גמרתי קורס אלחוט. משהו שקשור לתקשורת
עם מטוסים במשימות חו"ל."
"נו, ואתה לא מצטער שעזבת את
הגרעין?"
רפי משך בכתפיו: "אני יודע? ממילא זה
לא משנה עכשיו. אני מבסוט ממה שאני עושה וזה העיקר!"
"בואו תשבו, מה אתם עומדים. מה
תשתו?"
בתיה ששה להשקיע עצמה בתפקיד המארחת. בבת
אחת סרה ממנה כל תחושת המלנכוליות שאפפה אותה לפני בואם, ודומה שגם יתר בני החבורה
נתונים לאותו הלך נפש.
"חכי, אל תשימי מים." קופצת חנה
"הבאתי משהו יותר טוב. הכנתי פונטש. זה במטבח. רק שמישהו יעזור לי
לסחוב."
"אז למה לא אמרת קודם? יכולנו כבר
להביא אתנו ישר."
"סתם שכחתי, וכשנזכרתי כבר היינו על יד
הדלת."
"בואי, אני אעזור לך." מתנדב רפי
ושניהם יוצאים החוצה.
בשובם הם מוצאים את המסיבה בעיצומה. עדית
פורסת את העוגה לפרוסות ויובל מטפל בפטיפון.
בתיה מתבוננת באורי.
"מתאים לך השפם." היא אומרת.
"באמת? עדית כמעט נשתלה כשראתה אותי עם
שפם. היא אמרה שאני מתחיל להיות דומה למג'ד."
"מה קורה עם מג'ד?
הוא עדין אצלכם בדרום?"
"מה, לא שמעת?!"
"לא, מה קרה?"
"איפה את חיה? היה על זה אפילו בעיתון.
הוא ניסה לרצוח אותה!"
"אני לא מבינה. מי ניסה לרצוח אותה? מג'ד?"
"לא, מספרית שכמותך, חמד, האח
שלה!"
"מתי זה היה?"
"יש כבר חודש. אני ממש מתפלא שלא שמעת.
איך שהוא נודע לאבא שלה שהיא מצאה מחסה אצל הקרובים של מג'ד
על יד טבריה. הם באו לשם יום אחד בצהרים, הוא והבן שלו. אבא שלה נשאר במכונית
ואחיה נכנס אליה לאוהל והנחית עליה גרזן..."
"הוא היה בטוח שחיסל אותה." הוסיף
יובל "ובא למשטרת טבריה להסגיר את עצמו, אבל בסוף התברר שהוא רק פצע אותה.
הקרובים שלה מצאו אותה בתוך שלולית של דם והריצו אותה לבית חולים, ואחרי שטיפלו בה
התברר שהיא יצאה מזה בחסד."
"ומה אתה עכשיו?"
"שום דבר. הכל
נגמר. היתה סולחה, את האח שלה שחררו בערבות ומג'ד חזר."
"בחיי שהם הגזימו!"
"למה? אצלנו זה לא יכול לקרות?"
"אני יודעת? בעתון
אתה תמיד מוצא ספורים כאלה, אבל איך שהוא זה אחרת לגמרי כשאתה מכיר את האנשים
מקרוב. זה לא נתפס אצלי שבחור כמו חמד מסוגל לעשות דבר כזה לאחותו."
"זה רק מראה עד כמה שאנחנו לא מכירים
את השכנים שלנו. אנחנו חיים בשני עולמות."
"אני חושבת שגם את עצמנו אנחנו לא
מכירים באמת." מעירה עדית. "אצל כל אחד מאתנו יושב איזה שד קטן שמחכה
להזדמנות שלו!"
"לפתח חטאת רובץ." אומרת חנה
ומוסיפה: "תגיד רפי, אתה היית מוכן לשבת בבית הסוהר בגלל בחורה?"
רפי מחייך: "כבר ישבתי בבית סוהר בגלל
בחורה!"
"מה?! מתי? איך זה קרה, מה עשית?"
"שלחתי נשיקות לבחורה והגישו נגדי
תלונה."
"ברצינות? אתה רוצה לומר לי שבגלל
נשיקות הכניסו אותך לכלא?"
"לא בדיוק כלא. שבעה ימים מחבוש
ועבודות רס"ר."
"אבל למה? איך זה קרה?"
"טוב. זה סיפור שלם. במסגרת הקורס
למדנו גם איתות מורס כי משתמשים בזה עוד היום בתקשורת לטווחים ארוכים. אולי אתם לא
יודעים, אבל במורס כמו באלחוט דיבור אפשר לזהות מי עובד מולך על פי 'כתב היד' –
הצורה שהוא מקיש על המפתח. אז יום אחד אני משדר ולפי התשובה הייתי בטוח שזאת גבי,
בחורה אחת שהיתה אתנו בקורס, ובסוף השידור שלחתי לה 88 וש"ש. 88 זה קוד בינלאומי לנשיקות וש"ש
זה פשוט שבת שלום. רצה אלוהים ובדיוק ישב בהאזנה בבסיס אחר בחור מהקורס שלנו
והכניס לנו תלונה על שימוש בקודים אסורים בלי לדעת שזה אנחנו. ומה שהכי מרגיז זה
שבסוף מי שישב מולי זה בכלל לא היתה גבי אלא סבון אחד
מקורס אחרינו שבמקרה יש לו 'כתב יד' דומה.
הוא חטף עשרה ימים בכלא שש, ואני שבוע מחבוש בבסיס ושלושים וחמישה על תנאי על כל
עבירה משמעתית."
"רפי המסכן. לפחות דאגת שהגבי הזאת תדע
מה סבלת למענה?" שואלת בתיה ומבלי לחכות לתשובה היא פונה אל אורי: "זה
מזכיר לי משהו: תגיד, מה היה הסיפור שלך על הסוברו? יובל רמז משהו אבל לא הסכים
לספר."
"אה, זה – סתם מזל נחס שהיה לי, אבל
יצאתי מזה בשלום, זאת אומרת הרס"ר חשד בי, אבל לא היו לו הוכחות ו..."
"רגע רגע,
אולי תספר כמו שצריך מה בדיוק קרה ובלי אלף התנצלויות?"
"אין הרבה מה לספר. זה היה תכף אחרי
סוף הטירונות. הציבו אותי זמנית בבסיס כאן קרוב ובדיוק פגשתי שם את זאב – אתם
זוכרים: הבחור הזה מאושה. הוא היה שנה מעלינו ועזב את
הקיבוץ בערך בסוף י"א – לא חשוב, העיקר הוא משרת שם בתור אפסנאי ויש לו סוברו
שלו פרטית. יום אחד היה לי ערב חופשי ובא לי לנסוע הביתה. שאלתי אותו אם אני יכול
לקחת ממנו את המכונית לערב אחד והוא הסכים בלי בעיות. אני לוקח ממנו את המפתחות,
נכנס למכונית, מניע ויוצא לדרך. אחרי שהייתי כבר איזה עשרים קילומטר מהבסיס אני
מציץ במד הדלק ואני רואה שהדלק הולך להגמר. בדיוק אני
עובר על יד תחנה של סונול. אני עוצר, נותן לבחור את המפתחות ואומר לו: 'תמלא לי
בעשרה שקלים.' כעבור שניה הוא חוזר אלי עם הצרור ואומר
לי: 'מפתח הדלק לא פותח. אני לא יכול למלא.' 'שטויות,' אני אומר 'מוכרח להיות כאן
מפתח דלק!' אני יורד ובודק את המפתחות אחד אחד – מה
אגיד לכם: הבחור צודק, אין מפתח. איזה פוץ זה הזאב הזה, אני חושב לעצמי, ממש דפק,
מה עושים?
מנסה פה מנסה שם – שום דבר לא עוזר. בסוף
אני רואה על יד התחנה יש גם מוסך קטן לתיקון פנצ'רים. חשבתי אולי הם יוכלו לעזור.
קדחת! ראש קטן. לא יודעים, לא מבינים, לא
מוכנים לפרוץ בכח – אתם יודעים איך זה: בענינים כאלה אף אחד לא מוכן לנקוף אצבע וכבר מסתכלים עלי
בחשד: אולי האוטו לא שלו, אולי הוא סחב אותו. בקיצור כבר לא ידעתי מה לעשות. בסוף
אני רואה בצד שני עומד אחד אינטליגנט עם עט ביד, מדבר עם לקוחות. 'אתה בעל הבית?'
אני שואל אותו. אומר לי: 'כן.' טוב, אני מסביר לו בקצור את הבעיה. 'איפה הסוברו?'
הוא שואל 'זה סוברו ישנה?' 'כן' אני אומר ואני מרגיש שהוא גם כבר מתחיל לחשוד –
אתם יודעים, זה מין טיפוס כזה, גרז'ניק בדם עם ראש על הכתפיים..."
"נו תמשיך, אנחנו במתח!"
"טוב, אז מה מתברר? שבסוברו ישנות
צינור הדלק עובר דרך הבגז' ושחלק מהצינור עשוי מגומי
ואם מפרקים את הבורג שמחזיק את הטבעת אפשר לפתוח את הצינור ולמלא את המיכל דרך הבגז'.
אמרתי לו תודה רבה, פרקתי את הצינור וחזרתי לתחנה.
ההוא השתגע – אני פותח לו את הבגז' ואומר לו: 'תמלא!'
מלאתי, שלמתי וחזרתי לכביש. אחר כך אני אומר
לעצמי: איך זה יכול להיות שכל המפתחות מתאימים ורק מפתח הדלק לא מתאים? אני פותח
את תא המסמכים ומסתכל בביטוח, מה שבטוח בטוח – חשכו עיני! זה לא האוטו של זאב כי
אם של הרס"ר. לא חשבתי פעמיים, עשיתי 'אחורה פנה' וטסתי לבסיס.
אני מחנה את האוטו במקום שעמד קודם, סוגר
ונועל, ושניה אחרי זה אני רואה את הרס"ר יוצא
מהצריף שלו וניגש לאוטו. אני מחליק את
המפתחות לכיס, מוציא מסרק ועושה את עצמי כאילו אני מסתרק מול הראי של האוטו.
'הי חייל!' הוא אומר לי 'כבר אין לך ראי
בחדר? רוץ לשק"ם ותקנה!' 'כן המפקד.' אני עונה לו, ופתאום הוא נוגע באוטו
ואומר: 'מה זה? המנוע חם! איך זה יכול להיות? מישהו היה פה נגע באוטו? ראית?' 'לא
המפקד' אני עונה 'אני רק הסתרקתי. בטח מהשמש, היה היום יום חם.' והוא מציץ בי ככה,
מכווץ את המצח ותוקע בי עינים, אבל לא אומר כלום, ואני
– נשמתי פרחה.
אני חוזר אל זאב לתת לו את המפתחות. 'מה זה,
לא נסעת?' הוא אומר לי.
סיפרתי לו את הסיפור והוא נשכב על הרצפה
מרוב צחוק. 'באמת הייתי צריך להגיד לך איפה הרכב שלי חונה. בסוברו ישנות – זה ידוע
– המפתחות של הדלת ושל הסטרטר מתאימים הרבה פעמים גם למכוניות אחרות...'
* * *
בחיי שאתה מגזים! מאיפה אתה ממציא את
הסיפורים האלה?
ממציא? הכל מעשים
בעלמא. מי צריך דמיון כשהמציאות כל כך עשירה! הסיפור של מג'ד
ארע פה אצלנו בגליל לפני שנים אחדות והסיפורים על המורס והסוברו לקוחים מהביוגרפיה
האישית שלי, אז אם תתקעו פעם עם סוברו ישנה ובלי מפתח דלק אל תשכחו את הבגז', והעיקר – אל תשלחו נשיקות למישהי שאתם לא מכירים...
אבל בואו נחזור לעלילה. אני כבר מריח את
הסוף.
* * *
"אתה יודע" אמרה עדית "כל
הזמן אנחנו אומרים: היה לי מזל – לא היה לי מזל, אבל לי יש הרגשה שבעצם לכל אחד
קורים הדברים בדיוק לפי מה שהוא, לפי האופי שלו והאישיות שלו."
"מה שנכון נכון." הצטרפה חגית
לשיחה "הנה הסיפור שלך עם המכונית ברמזור." והיא הוסיפה בפנותה אל בתיה
"אל תגידי לי שזה לא משקף משהו באופי שלך!"
"רגע, איזה סיפור? על הסוברו שלך עוד
לא שמענו!" אמר יובל.
"ספרי, ספרי!" מחרים מחזיקים
אחריו כל היתר.
"זה סיפור מהיום הראשון שקבלתי רשיון נהיגה." מתרצה בתיה ומספרת: "לקחתי בערב את הפייסטה של אבא שלי לעשות סיבוב. זה היה כבר ערב, די מאוחר,
והכבישים היו ריקים. נעצרתי ברמזור אדום ובדיוק לצידי נעצרה עוד פייסטה עם שני בחורים ושתי בחורות והם רמזו לי ככה בידיים
שנעשה תחרות, מי מגיע ראשון לרמזור הבא. בקיצור, החלטתי שאני מקבלת את האתגר. הכנסתי
לרוורס ונסעתי קצת אחורה כדי ליישר אתם קו אחד וברגע שהתחלף מאדום לכתום נתתי פול
גז, ואז קרה דבר משונה: ראיתי פתאום שגם הם וגם הרמזור מתרחקים ממני במהירות. זה
היה ממש שוק! פשוט שכחתי לשחרר את הרוורס. מזל שהכביש היה ריק ושמאחורי לא נסעו
מכוניות..."
קול
דפיקה קלה נשמע ומיד לאחריו נפתחה הדלת. עיניה של בתיה נפערו לרווחה: "אמא! איך הגעת לכאן? אוח, את רטובה לגמרי! באת
באוטובוס?"
"נסעתי ברוורס והגעתי!" היא צוחקת
ומושיטה לה צרור גדול של סיגליות. "מזל טוב, חמודה שלי. אוף זה קצה העולם פה!
מצאת לך מקום!"
"שמעת מה שספרתי? זה היה סוד!"
"היתה לי
ברירה? הדלתות כאן עשויות מדיקט והבת שלי בורכה בקול חזק! לא נורא – מאמא לא מסתירים שום דבר."
"תכירו: אמא
שלי." אומרת בתיה "זאת חגית וזה יובל, אורי, חנה וזה רפי, ואת עדית את
כבר מכירה."
"נעים מאוד. אני רואה שעורכים לך כאן
חגיגת יום הולדת כהלכתה." אמרה בעודה סוקרת את החדר ויושביו. עיניה נתקלו
בעיניה של עדית וכמו צל חלף על פניה.
* * *
בתיה ואמה נותרו לבדן.
"בואי אעזור לך לשטוף את הכלים."
"עזבי, אמא,
לא צריך. יש פה בקושי צלחת וחצי."
"לא חשוב, נשטוף ביחד. יש לך פה חבר'ה
נחמדים. כולם מהגרעין?"
"לא. הרוב בני משק"
עדית גם מהמשק?"
"כן. את לא זוכרת שהיא היתה אצלי?"
"בקושי. היא איך שהוא נראית שונה לגמרי
ממה שזכרתי אותה." ולעצמה היא חושבת:
מה יש בעיניים שלה שכל כך מזכיר לי מישהו?
"נו, איך החיים פה? את מבסוטה שהלכת
לנח"ל?"
בתיה אינה משיבה ורק מוסיפה לקרצף את הצלחת
שבידה.
"מה הענינים,
את מצוברחת?"
"לא. סתם, שום דבר."
"לזה שישב על יד עדית קוראים אורי,
נכון? זה הבחור שספרת לי עליו?"
"כן."
"חשבתי שזה החבר שלך."
"גם אני חשבתי!"
"מה קרה, הוא עזב אותך?"
בתיה אינה משיבה. האם באמת היו חברים? האם
לא השלתה את עצמה לכל אורך הדרך? אז בבית החולים כשחיבקה אותו והוא נענה לה, ואחר
כך, בשבוע שבילו יחדיו לפני הגיוס ובאותו ערב כשנסעו לראות את ההופעה של שלום חנוך
ורקדו יחד?
אמא מביטה בה
ודומה שהיא מנחשת את מחשבותיה.
"בתיה?"
בתיה תולה בה מבט שואל.
"את זוכרת את סוחר השטיחים שראינו אז
בירושלים?"
"כן, בטח. מה פתאום נזכרת?"
"נזכרתי במה שהוא אמר על הזמן. זוכרת?"
"אני זוכרת יותר את הפרצוף שלו ואת טון
הדיבור."
"הוא אמר משהו כזה: יש זמן טבעי – יום,
לילה, עונות השנה, ויש זמן ביולוגי, הזמן שאנחנו גדלים, מתבגרים ומזדקנים בו, אבל
באמת אנחנו חיים בסוג אחר של זמן, זמן פסיכולוגי; בזיכרונות שלנו על מה שקרה ובדמיונות
שלנו על מה שיקרה, וזה כל כך נכון."
"את אומרת לי את זה ביחס לאורי?"
"אני אומרת את זה בכלל, גם על עצמי.
כולנו בני אדם וכולנו נוטים ליפול לתוך הדבר הזה. יש בזה משהו מושך, סוחף וזה לא
דבר שמיוחד דוקא לגיל שלך. זה קרה וזה קורה לי גם
כיום."
"אז מה את רוצה להגיד לי, שלא הייתי צריכה לנסות להתחיל אתו?"
"לא. לנסות אפשר וצריך. כל החיים זה
התנסות ואנחנו צריכים לפתוח את עצמנו להתנסות הזאת ולא למצוא מפלט בדמיונות. הרי
זה מה שיפה בחיים שאין יודעים מתי, איך והיכן..."
נשמעה דפיקה בדלת.
"מה זה, מי זה יכול להיות בשעה כל כך
מאוחרת?"
בתיה פתחה את הדלת.
"ערב טוב." דרור ניצב בפתח.
"עדית עדין פה?"
לפתע נתקל מבטו באמה של בתיה והבעת פתיעה
עלתה על פניו: "יוספה, מה את עושה כאן?"
הקדמה הכרחית ואולי לא
הכותרת לפרק זה היא מוזרה למדי שהרי מקומה
הטבעי של הקדמה הוא בתחילת הספר ולא בסיומו, והכוונה כמובן היא לבוא לקראת אותם
מקוראי הסקרניים שאימצו לעצמם את ההרגל להציץ בסוף הספר בטרם יתישבו
לקרוא אותו בצורה מסודרת.
מאידך גיסא, חס לי מלהזניח את קוראי ההולכים
בתלם שליווני באורך רוח לאורך מאה ומשהו עמודים עד הלום. עלי לרצות גם אותם ולא
לטחון קמח טחון. אז איך עובר החתול על פני המים? יובל היה מוצא מן הסתם תחבולה,
ואתם שמכירים אותו / עתידים להכירו, בודאי מסכימים / תסכימו אתי
בנקודה זו.
האם יובל הוא הגיבור המרכזי? זו שאלה שקשה
לי להשיב עליה גם עכשיו אחרי שקראתי את מה שכתבתי (אני כותב את ההקדמה הזאת לאחר
שסיימתי כמעט את כתיבת הספר). אורי, בתיה, דרור, עידית ודמויות נוספות – כולם
"מככבים" כאן ובמידה לא פחותה משלו, וגם כבודי, עבדכם הנאמן, מרשה לעצמו
להתערב מפעם לפעם במהלך העלילה בצורה חסרת תקדים, דבר שעיצבן חלק מקוראי וגרם להם
להפסיק את קריאת הספר עוד בשלב מוקדם למדי. לאלו מכם העושים ברגע זה את פסיעותיהם
הראשונות בין דפי ספרי אני מאחל שיגלו אורך רוח יותר מהם.
אבל בואו ונחזור לשאלת הגיבורים: לכשעצמי
אני סבור שהציר המרכזי, או מוטב לומר, 'נשמת הסיפור', הוא מה שאני מכנה
"תחושת פליאה" – אותה תחושה המלווה אדם בבואו לתור נופים חדשים וארצות
לא ידועות.
כתיבת סיפור היא מבחינתי מסע הרפתקאות מלווה
בתחושה כזו, ותקוותי היא שהצלחתי / אצליח לשתף גם אתכם בחוויה. עלילת הספר ו'הנפשות הפועלות' הם רק הנופים הנקרים לנו בדרכנו. הגיבורים
האמיתיים של הסיפור הזה (ולדעתי גם של סיפורים רבים אחרים) הם אתם ואני.
אני בשלב זה נפרד מכם הקוראים כדי לחזור
ולפגוש בכם, כך אני מקוה, אם בין דפי הספר הזה ואם...
ואם היכן? מי נביא וידע? אולי בזיכרונכם, בשעה שתשובו ביום מן הימים להגות בדברים
שקראתם (ואני תקווה שהשארתי בכם משקע בעל ערך), ואולי בחיים עצמם, "במציאות
האמיתית".
והרי זה מה שיפה בהרפתקה, שאין יודעים מתי,
היכן ואיך.
יודפת
תשרי תשמ"ח