"אבל איך זה יכול להיות? אתה רוצה לומר שהם באמת היו מחבלים או משהו
כזה?" "אני לא מבינה איך מכל האנשים שבעולם הצלחת לבחור דוקא באחד שנסע לסחנה..."
"ושהיו לכם בגדי ים..."
"ושהצלחתם לתת לו רשימה מדויקת של כל
אלה שהיו שם. אתה סתם מבלף, עובד עלינו בעינים!"
אתם מבינים מה הולך פה? ראיתי את הכלב עוד
מרחוק ואמרתי לעצמי שאם היא לא תאיט כל הסיכויים שהכלב
הזה הולך פייפן והמכונית גם היא תחטוף את שלה, אבל היא
רק הסתפקה בצפירה.
"זה לא יעזור!" צעקתי "תאיטי!"
"טעיתַ? מה טעיתַ?"
"לא, התכוונתי שתסעי
לאט. כמעט דרסת אותו!"
"אני יודעת, אבל לא היתה לי ברירה כי המכונית מאחור ממש נדבקה אלי."
"אם כך באמת ט ע י ת י
בעין, ראיתי רק חלק מן התמונה." התבדחתי וחשבתי לעצמי: יה טמבל, למה
ציפית? שבמסגרת שיחה כזו תצליח להציג את התמונה כולה על כל גווניה? לרמת כישרון
כזו עוד לא הגעת. פה קבור הכלב! (לא הכלב ההוא – כלב אחר. ההוא יצא בעור שיניו).
מוכרחים להכניס יותר 'נפשות פועלות' ולהגדיר לכל אחת את תפקידה. אולי כך בכוחות
משותפים נצליח לתת את המימד הנוסף. בואו נאמר שניתן לעידית את תפקיד הכלב שמלפנים
ונשים את בתיה במקום המכונית שמאחור, וחגית משהו בתווך. אתם מבינים? לא? תמשיכו
לקרוא!
"רגע" אמר יובל "אתן שואלות
יותר מדי שאלות!" הוא מתמתח בכורסא מוצץ מציצה ממושכת מן המקטרת – הרגל חדש
שקנה לו זה מקרוב ושהחליף את לעיסת קנה הקש – וסוקר את עדת הבנות המקיפות אותו
ובולעות בצמא את ספוריו. "אתן יודעות מה – נעשה
כמו באגדות: אני מתחייב לענות לכל אחת על שאלה אחת. שלוש שאלות, שלוש
משאלות..."
"יופי!" קופצת בתיה "אני רוצה
לדעת את האמת: איך זה התחיל ומה באמת קרה, לא את הבלופים שחינטרשת
שם למפקד שלך!"
עידית מתבוננת בה ומחייכת. כל כך משונה
לפגוש את כולם במדים. עוד לא התרגלה לכך, אף שאין זו הפעם הראשונה. בתיה נשארה היא
עצמה, אבל יובל נראה במדים כל כך מוזר. והיא עצמה? לאחרונה חשה שהיא מושא
להתעניינותם של בנים רבים. האם תמיד היה זה כך והיא לא הרגישה? או שמא באמת המדים
הם שהפכוה מושכת יותר? ואולי הדייטה? ואולי... אולי
עכשיו כשהיא ואורי... אותה תחושה נפלאה הממלאת אותה עד גדותיה, קורנת גם החוצה?...
"אם אתה מקציב לי שאלה אחת, אז הייתי
רוצה לשמוע מה היה הסוף: מה יצא מכל הענין; באמת תפסו
אותם?"
"ומה מבקשת הנסיכה השלישית
לשמוע?"
"אדון שחרזדה"
משיבה לו חגית בנימה מבודחת "אתה יודע מה באמת הייתי רוצה לשמוע?"
"מה?"
"אבל בתנאי שאתה מתחייב להגיד את האמת!
מבטיח?"
"שמעת ממני פעם איזה שקר?" מתמם יובל.
"שקר אחד?! על ידך מינכהוזן
הוא האמת בהתגלמותה!..."
מתאים להם להיות זוג – חושבת עידית – שניהם
מקרינים סביבם אווירה קלילה של בדיחות הדעת ועם זאת יש בהם גם משהו נוסף: מין
תערובת של ראיית עולם מפוכחת ורגישות פנימית – ושוב מרחפת לנגד עיניה אותה פגישה
עם יובל בעין-גדי על שפת המצוק. מתי זה היה? נדמה לה שחלפו יובלות מאז. האם גם הוא
משחזר לעצמו את אותו רגע כל אימת שהם נפגשים? ומה חשב אז כשטמנה ראשה בכתפו
והרטיבה את חולצתו בדמעותיה? עד היום לא העזה לשאול את אורי אם יובל סיפר לו את כל
הפרטים...
"טוב." אומרת חגית "אז מה
שאני באמת רוצה לשמוע זה את הסיפור שמאחורי הסיפור – לא רק מה אמרת ואיך שהיה לך
יותר מזל מאשר שכל, אלא גם מה הרגשת כשעמדת שם לפניו. תגיד, עם יד על הלב, לא
שקשקת?"
"ועוד איך שקשקתי, אבל את יודעת, יש
רגעים שאתה פועל ומגיב עוד לפני שנתת לעצמך דין וחשבון, כאילו מישהו הרבה יותר
זריז ומתוחכם לוקח את הפיקוד ליד..."
מבטו של יובל תועה במרחקים, אבל עידית בטוחה
עכשיו שגם הוא מהרהר באותו מפגש. עד היום אין היא יודעת איך הגיע לשם ברגע הנכון.
האם חשד בה שהיא רוצה לקפוץ ועקב אחריה? והרי היא עצמה לא העלתה דבר זה על דעתה.
סתם חשבה לעלות על המצוק ולראות את הים מרחוק ורק כשעמדה שם ונזכרה שוב בשפתיהם
הצמודות של בתיה ואורי, שם בבית החולים, ולא היה לה מפלט מן הכאב, אחזה בה פתאום
תשוקה עזה לזנק מטה מטה אל התהום – אל השכחה והחדלון. האם היתה קופצת? פעמים
רבות שאלה את עצמה ולא העזה לחשוב את המחשבה עד סופה. לעולם לא תדע. הכל יכול היה להסתיים אחרת לולא שמעה באותה שניה את קולו הלגלגני של יובל ונוכחה לדעת ששוב אין היא לבדה.
ואולי ככלות הכל לא היתה
עושה מעשה גם אם היתה לבדה. אולי כמו שאומר יובל, היה
מופיע פתאום אותו 'אני' אחר מהיר-החלטה ומושך אותה לאחור? בחיי שאני לא נורמלית – חולף הרהור במוחה – אולי אני סכיזופרנית, מהלכת
בבלי דעת על החבל הדק המפריד בין שפיות לשגעון?...
"ידעתי מהרגע הראשון שזה שיגעון"
בוקע קולו של יובל ומעיר אותה מהרהוריה "אבל הפיתוי היה גדול מדי: מג'ד סיפר לי שהברנש הזה, אבו-זיידן,
נוהג באופן קבוע לבוא לסחנה כל יום חמישי בבוקר ו..."
"אני לא מבינה, מג'ד
מכיר אותו?"
"לא. באותה תקופה הוא היה עובר כל יום
חמישי בבוקר ליד בית אלפא וניר דוד עם הרכב שלו וכמה פעמים יצא לו לראות את הברנש
הזה נכנס לכביש של הסחנה, אבל לא עלה בדעתו לעקוב אחריו או לחשוד בו, וגם אני
הייתי בטוח שהוא רק נוסע להתרחץ."
יובל פוסק לרגע מסיפורו להאדרת הרושם ובעודו
מתאמץ להדליק את מקטרתו שכבתה עולה בזיכרונו פגישתם הראשונה במחנה – בקושי זיהה
בגבר הזקוף עטור השפם את מג'ד, אותו עלם נכנע ומבויש
ששימש כעוזר חצרן לדוד במבוא הגליל. בימים הבאים בילה הרבה בחברתו כל אימת שנתפנה
מחובותיו בקורס ופעם אחת אף יצא עמו לסיור שטח ואז גם נזדמן להם במקרה לראות את
הפג'ו המיושנת חונה במרכז הכפר ומג'ד העיר לתומו שהברנש
משוגע על הסחנה.
"בקיצור, שבוע אחרי זה כשקבלנו את
המשימה לעקוב אחרי רכב, בא לי הרעיון לנסוע לסחנה ולראות אם הוא שם, ואם כן – פשוט
לכייף שם ולכתוב בדוח שעקבנו אחריו מהכפר שלו עד לשם בלי להכנס
לפרטים מיותרים, אבל המדריך הדפוק הזה חירבן לנו את כל
העסק. אני לא יודע אם הוא עבר שם בכביש במקרה או שהיו לו כוונות להתרחץ שם בעצמו,
בכל אופן את הרכב החנינו בכביש הראשי כדי לא לעורר חשד וכשהחבר'ה האלה התחילו
להתקפל, יצאנו גם אנחנו מתוך כוונה לעקוב אחריהם הלאה, אבל ליד הרכב חיכה לנו
המדריך וזה היה סוף המעקב. הוא לא רצה לשמוע בכלל על המשך העיקוב אף על פי שהראינו
לו את המכוניות כשיצאו. הוא היה בטוח
שאנחנו עובדים עליו ונתן לנו הוראה לחזור מיד למחנה."
"אני מתה, איזה סיפור! אבל עוד לא אמרת
מאיפה היה לכם את השמות והכתובות שלהם."
"זה כבר סיפור אחר. זה הכל בזכות מיכה הנהג; זאת אומרת, הרעיון היה שלי, הביצוע שלו
וההשראה של אורי."
"מה אורי שייך לעסק?"
יובל מחייך: "הוא לא סיפר לכם על
הסוברו?"
"לא. מה הסיפור?"
"טוב, אם הוא לא סיפר אז לא אני אהיה
זה שישבור את קשר השתיקה."
"לא בחייך, ספר. אני רוצה לשמוע."
אומרת בתיה.
'לא אני שאשבור את קשר השתיקה'. אפשר להגיד
עליו הרבה דברים – חושבת עידית – אבל כשהוא מחליט לחתום את שפתיו, איש לא יוציא
ממנו מלה. בחיי שמתאים לו להיות במודיעין. עכשיו היא בטוחה שגם לאורי לא סיפר כל
מה שקרה בעין-גדי.
"בחייך, עוד חצי שעה הוא יהיה פה.
תשאלי אותו בעצמך."
"מה? אורי בא היום הביתה? מתי? מי אמר
לך?"
"מה, לא ידעתן?" יובל חש איך בבת
אחת הוסחה דעתן מסיפורו ואורי תפס את מרכז התענינותן,
ולא נעלם ממנו גם המתח שהשתרר פתאום בין בתיה לעידית. רק חגית מאיצה בו להמשיך
ולספר.
"אתן מבינות, כשהגענו לשם, הסחנה היתה ריקה ובמגרש החניה היו רק שתי מכוניות: הפג'ו המסחרית
וסוברו אדומה, דגם 79 אני חושב, וראינו את הצעירים מדברים עם הציפור שלנו ואז עלה
בדעתי שכדאי קצת לרחרח ולראות מה יש להם במכונית. ברגע שהם יצאו ממגרש החניה
ניגשנו למכוניות. שתיהן היו סגורות, אבל אז ירדה עלי השראה. אמרתי למיכה: 'שמע, לך
יש מפתחות של הסוברו שלך, אולי הם מתאימים גם לסוברו הזאת?' 'שטויות' הוא אומר לי
'אין שום סיכוי', אבל אני התעקשתי ובסוף הוא הוציא את המפתחות וניסה וכמו שעון – הדלת
נפתחה. דבר ראשון העתקנו את הפרטים מתעודת הביטוח ואחר כך המשכנו לחטט קצת כדי
לראות אם נוכל להוציא משהו נוסף. היה שם תיק עור דק ובפנים עתון
וספרים בערבית – לא נראה מענין במיוחד – וכבר התכוונו
להסתפק בתעודת הביטוח, אבל פתאום שמתי לב שיש שם גם מעטפה פתוחה. רק כדי להיות
בטוח שאנחנו לא מחמיצים שום דבר הוצאתי את הנייר מהמעטפה. זה נראה כמו רשימה של
איזה עשר כתובות עם טלפונים ומספרי מכוניות, ואני החלטתי שאני מעתיק את הרשימה.
אמרתי למיכה לפקוח עליהם עין כדי לוודא שהם לא חוזרים, ואני ישבתי להעתיק."
"ממתי אתה קורא ערבית?"
"אני לא קורא ערבית. העתקתי את זה
כאילו זה ציורים. לא היה שם הרבה ותוך עשר דקות גמרתי להעתיק, החזרתי הכל למקום וסגרתי את המכונית כאילו לא קרה כלום. ובדיוק באותו
רגע אותת לי מיכה שאחד מהם בא. בחיי היה לנו מזל כי הוא בא לקחת את התיק. השאר כבר
היה פשוט. בעזרת חבר של מיכה שעובד במשרד הרישוי איתרנו את שמות בעלי הרכבים, אבל
זה היה כבר אחרי שנתפסנו על חם ופשוט רצינו להכין לעצמנו איזה אליבי."
"אבל מה כל הסיפור על מחבלים?"
"נו זה כל הענין.
מתברר שהאבו-זיידן הזה הוא קליבר רציני. חשדו בו מזמן
אבל לא היה להם שום הוכחות ולא רצו לעצור אותו בלי לברר קודם מה הוא זומם ועם מי
הוא נפגש, והדוח שלנו זה היה בשבילם ממש מתנה מן השמים."
"ולא שאלו אתכם מאיפה
האינפורמציה?"
"שאלו. בטח ששאלו." בעיני יובל
ניצת חיוך ממזרי "אבל תסמכי עלי שסיפרתי להם את כל מה שהם רצו לשמוע בלי
'להפליל את עצמנו', כמו שאומרים, ובלי לחטוא לאמת יותר מדי. זהו? סיפקתי את
סקרנותכן?"
"על השאלה שלי עוד לא ענית." אמרה
חגית "מה באמת עבר אצלך ברגע שכל זה קרה? אתה יודע – יש תהום בין מה שקורה
לנו באמת לבין מה שאנחנו מספרים עליו. אני מתכוונת לא רק למה שאני מבטאת במלים,
אלא גם ובעיקר למה שאני מספרת לעצמי: לכל הכרכורים והתרוצים
וההתפתלויות שאני עושה בשביל לא לעמוד פנים אל פנים מול מה שאני..."
"פילוסופיה בגרוש!" השיב יובל
מינה וביה, אבל בלבו חשב: וואלה, כמה שהיא צודקת; יש לה
ראש על הכתפים לבחורה הזאת.
* * *
אני חושב שאורי לא היה מסתפק במחשבה כזו,
אלא טורח מיד לתקן את הרושם, אבל יובל חש שחגית יודעת שעל אף הכל
מה שהוא אומר זה לא מה שהוא חושב ו...
אתה עם המטבח שלך! אולי מספיק? יאללה, תמשיך
את הסיפור!
* * *
"אני חושבת שאלך עכשיו להתקלח ולהחליף
בגדים." אמרה בתיה.
"חכי לי. אני גם באה." אמרה חגית.
יובל ועידית נותרו לבדם.
"למה אתה קורא לזה פילוסופיה בגרוש.
אתה חושב שהיא לא צודקת?"
"אם אני אתחיל להגיד לבחורות שהן
צודקות לא אגיע רחוק!" משיב יובל תשובה מתחמקת ואחר כך הוא מוסיף: "את
יודעת כשמג'ד עוד שרת אצלנו בצפון ולפני שהתפוצץ כל
הסיפור עם החטיפה, היו לי הרבה שיחות אתו ונעשינו חברים טובים. זה ממש מוזר איך
שאתה רואה בן-אדם במשק על ידך במשך שנים ואתה בטוח שאתה מכיר אותו לפנַי ולפנים
ופתאום אתה נתקל בו בתנאים אחרים וזה כאילו בן-אדם אחר. אצלנו במבוא הגליל הוא היה
מין אחמד כזה – את יודעת: 'תלך לפה, תביא לי את זה, תלך
לשם.', חוטב עצים ושואב מים – וכאן בצבא הוא מלך. באים אליו סגני אלופים לשתות
מהקפה שלו ולשמוע את הסיפורים; הספיק כבר לקבל ציון לשבח או משהו כזה על דבקות
במשימה באיזה פעולה בלבנון, ובכלל לראות אותו בפעולה זה ממש תענוג. את יודעת, יצא
לי לצאת אתו לסיור שטח. סך הכל זה סיור די שגרתי שעושה
אותו בתורנות אחד הממכפי"ם של גדוד אבטחה עם עוד
חייל, וכבר עשיתי די הרבה סיורים כאלה, אבל עם מג'ד זה היה
משהו מיוחד – ממש הבדל של יום ולילה. הוא נוסע לאט, לא ממהר לשום מקום – אל עג'לה מן שיטאן, כמו שאומרים
הבדואים. מסתכל בכל דבר, בודק עקבות על יד הגדר, יורד מהדרך ומטפס עם משקפת על אחת
הג'בלאות לראות אם אין פעילות יוצאת דופן; ואחר כך בכפר – במקום לעשות הקפה סמלית בככר הראשית ולצאת, הוא מסתובב בסמטאות, מחליף מלה עם זה,
מתבדח עם אחר. נכנס לשתות קפה אצל המוכתר, כביכול ביקור נימוסין,
אבל כל מלה שנאמרת שם נקלטת ומתויקת אצלו בראש ואחר כך לפי ההערות שלו אפשר לראות
שהוא ממש חי את זה ואכפת לו ו..."
"ולך לא אכפת?"
"מה זה – שאלה פרובוקטיבית?"
"אם אתה רוצה. תגיד משהו: יצא לכם לדבר
על ענין החטיפה?"
"להגיד לך את האמת הוא לא דיבר לא על
זה וגם לא על רזלה, אבל יכולתי לנחש שיש משהו ביניהם.
איזה שבוע לפני שהוא חטף אותה, הוא לקח אותי טרמפ הביתה למבוא הגליל והרגשתי כל
הדרך שהוא לא שקט, שמשהו מציק לו. בהצטלבות לדהריה – את יודעת, למטה על יד עצי השיטה – עמד האוטו של חמד, ורזלה ישבה בפנים בספסל האחורי. מג'ד
עצר את הג'יפ וירד לדבר אתו, יעני שכנים – לא התראו הרבה זמן, ואני נשארתי יושב
במקומי, ופתאום אני רואה שרזלה עושה לו סימנים בידיים
מאחורי הגב של אחיה, ולפי הפרצוף שלה לא היה קשה לנחש שהיא מאוהבת בו עד למעלה
מהאוזניים; ממש ראו על הפנים שלה כאילו משהו נדלק אצלה. וזהו. אחרי שהמשכנו לנסוע
שאלתי אותו, ככה בתמימות: 'מה הענינים, מג'ד? שמעתי שרזלה עומדת להתחתן עם
מוסה' והוא לא ענה לי, רק הסתכל בי שניה והמשיך לנהוג
ואחר כך סינן בין השיניים: 'כולו מן אללה, כולו מן אללה!' ואני חשבתי לעצמי שהוא
בטח הולך לתכנן משהו, אבל לא תיארתי לי שזה מה שהוא יעשה."
"ותגיד, איך התייחסו לזה בצבא?"
"דווקא היו נורא בסדר אתו. את מבינה,
אם אבא שלה היה מגיש תלונה רשמית על החטיפה ומערב בזה את המשטרה, אז זה בטח היה
מסבך אותו גם בצבא, אבל ככה זה נשאר עסק פרטי שלו ואפילו הלכו לקראתו ואיפשרו לו לרדת לכמה חודשים לדרום עד יעבור זעם, כי ידעו
שהמשפחה תנסה לרדת עליו בדרך לבסיס או כשהוא יוצא לחופש."
"ואיך זה עומד עכשיו? זה הסתדר?"
"קשה לדעת אצלם. עד כמה שאני יודע הוא
הפקיד את רזלה אצל איזה קרובים רחוקים שלו שיושבים
במאהל מעל טבריה ואבא שלה קצת נרגע, אבל לא היתה עוד
סולחה רשמית כך שהכל יכול לקרות."
"מה עוד יכול לקרות – יחטפו אותה
בחזרה?"
"אני יודע? תשאלי את אבא שלך. כשהענין נוגע לכבוד המשפחה ולאהבה הם מפסיקים להיות רציונליים ועושים מה שעולה להם לראש!"
"אני חושבת שבעניינים כאלה כולנו ככה.
אני מתה לדבר עם רזלה ולשמוע את הסיפור שלה. כשהם היו
אצלנו בבית, מיד אחרי החטיפה, אני כבר הייתי בקורס, אבל אבא שלי סיפר שהם ממש
שקשקו, ביחוד רזלה. אני לא
יודעת מה היא בדיוק חשבה, אבל היא אמרה לאמא שלי שאם יתפסו אותה וינסו להכריח אותה להתחתן עם מוסה
היא תתאבד."
יובל הניד בראשו אך לא אמר דבר, ועידית
שינתה נושא: "תגיד יובל, כבר מזמן רציתי לשאול אותך: איך ידעת אז שאני
בעין-גדי?"
"ווטסון
יקירי, כאשר ניתוח הגיוני מעמיק של העובדות מפיל אחת לאחת את כל האפשרויות
הסבירות, אין ברירה אלא להניח שמה שנשאר זה האמת גם אם אין היא מתקבלת על
הדעת..."
"מה?"
יובל מחייך: "את לא מכירה את שרלוק הולמס? טוב תראי, האמת היא
שהייתי אז בירושלים ובמקרה הרמתי טלפון הביתה ושמעתי את כל הסיפור שמחפשים אותך
ושלפי המפה החסרה והעדות של צ'רה חושבים שאת באילת.
עכשיו, לגבי המפה לא היה לי ספק שזה לא
מוכיח כלום כי הרי שבוע לפני כן לקחתי אותה ממך והיא הייתה בכלל אצלי בחדר.
לגבי השמלה לא הייתי בטוח, אבל את צ'רה אני הרי מכיר:
הוא קצר-רואי אבל מתעקש לא להרכיב משקפים. רק כשהוא נוהג בעצמו הוא מרכיב. ואם הוא
נסע באוטובוס אז כמעט בטוח שהוא לא הרכיב משקפים ויש סיכוי טוב שהוא ראה מישהי
דומה ולא אותך. עכשיו אמרתי לעצמי: אם לא באילת אז איפה היא יכולה להיות? בטח
בירושלים – את הרי לא שייכת לאלה שמתכננים מראש להוליך שולל – ומכיון
שממילא הייתי בירושלים החלטתי לגשת למוזיאון ולשאול.
תיארתי אותך לשוער והוא זיהה אותך די בודאות לפי התיאור. פשוט היו מעט מאוד מבקרים באותו יום כי זה
היה יום חול, ולך יש – תסלחי לי – כמה נתונים גופניים שמעוררים את תשומת לבו של כל
גבר, ביחוד אם הוא בגיל המתאים, כלומר שלושים ומטה, וזה
היה המקרה...
אחר כך עשיתי חשבון שהגעת לשם די מוקדם.
הסתובבת במוזיאון מקסימום שעתיים. לאן כבר יכולת ללכת אחר כך? בטיול לבניאס אמרת
משהו שאת רוצה להשיג זרעים של בן-חורש גדול. בבוטניקה אני לא חזק במיוחד, כמו שאת
יודעת, אבל את העבודה שלך בזמנו קראתי, או נכון יותר עיינתי בה. נזכרתי שזה סחלב
די נדיר שגדל רק בעין-גדי ובעין-עניבה..."
"גם בבניאס, אבל שם זה ורינט קצת שונה. בחיי שאתה אשף. לא תיארתי לי שתזכור דברים
כאלה. טוב לדעת שפועלי הספרותי זוכה למעריצים."
"זה לא בגלל פועלך הספרותי, זה למרות!
אם מישהי אחרת היתה כותבת את זה בטח הייתי זוכר הרבה
יותר..." מפטיר יובל וממשיך: "בכל אופן אמרתי לעצמי: אם זה מה שעשית אז
בטח הלכת לאכסנית נוער במצדה או בעין-גדי. צלצלתי
לאכסניה במצדה ושם לא ידעו שום דבר. ניסיתי בעין-גדי ותכף אמרו לי שישנה שם אחת
שעונה לשם ולתיאור. השאר היה משחק ילדים: נסעתי לשם והלכתי לנחל דוד ואת ההמשך את
כבר יודעת..."
יובל ביקש להוסיף עוד משהו, אבל ממש באותו
רגע קלטה עידית מזווית עינה את דמותו הרחבה של אורי הניצב בפתח, לבוש מדים מאובקים
והתרמיל על שכמו.
הוא הבחין בה ועיניו אורו. עידית קמה על
רגליה, מיהרה לקראתו וכרכה ידיה סביב לצוארו, והוא תפס
אותה במותניה, הניפה באויר וחג אתה סיבוב שלם סביב
עצמו.
"אכלת? אתה לא רעב? להכין לך
משהו?"
אלה היו המלים הראשונות שפלטה לאחר שנרגעו
מעט. יובל חייך לעצמו ועזב את החדר על בהונות רגליו בהותירו אותם לנפשם, וסבורני
שבשלב זה מן הראוי הוא שאצטרף אליו. גם גיבורים ספרותיים זקוקים לעתים לקצת
פרטיות.
מה? מה היה הסיפור על הכלב, אתם שואלים?
חשבתי שכבר שכחתם. סתם, בדרך לעבודה נתתי
לברנדה קצת לנהוג כדי שאוכל להתפנות לכתיבה וכמעט ועלינו על כלבון ששוטט על הכביש,
או לפחות זה מה שחשבתי שעומד לקרות באותו רגע. ואיך שהוא אחרי שנתתי לו (לכלב
הספרותי בן-בנו של הכלב הממשי) להיכנס למטבח, הוא ניסה גם להתפרץ לחדר האורחים.
* * *
היה ערב נפלא של סוף הקיץ גדוש בניחוחות
יסמין וצרצורי חרגולים ורוח חמימה מלטפת. גשם מעורב בברד הכה בעוז על גג האסבסט
והרוח הקרה והמיבבת הרעידה את החלונות וגילגלה נטפי דמעות גדולות על פני הזגוגית...
רגע, רגע, מה קורה כאן? בעל הבית השתגע?
כשהתחלתי לכתוב את ספרי עלה בדעתי שאם תהיה
התאמה בין הזמן הסיפורי והזמן הממשי, יקל עלי הדבר את מלאכת הכתיבה, אך תוכניות
לחוד ומציאות לחוד. הנה אני ניצב בפתחו של הפרק האחרון – פרק פרקי הפרקים, המבריח
את כל השערים וסוגר את כל המעגלים, והערב הוא ערב נפלא של סוף הקיץ, ואני אמור
לתאר את מטחי הגשם התופפים על גג האסבסט. מה אומר ומה
אדבר: אכלתי אותה!...
אין ברירה אלא לחכות לשינוי במזג האויר, ובינתים לנצל את הזמן למעט
שיפוצים. ציירי הזן היפניים גורסים ששיפוצים כאלה מקומם לא יכירם; הנף אחד או שנים
של המכחול וכבר הדיו יבש והציור מוכן ואין מקום לחרטה. להודות על האמת – הרעיון
מאוד נראה לי, אלא שטרם הגעתי למידת שלמות שכזאת. מכל מקום אני משתדל לצמצם
התערבות זו שלאחר מעשה למינימום הכרחי: מלה או שתים פה, משפט או שנים שם ותו לא.
כל פרק שנכתב הוא תוצר של תנאים פנימיים וחיצוניים בנקודת זמן מסוימת, צרוף ייחודי
של מצב רוח ומזג אויר שלא ניתן לשחזרו, ומוטב שלא להסתכן.
מה שיפה וטוב לגבי הפרקים שכבר נכתבו יפה
וטוב גם לפרק אחרון זה העתיד להכתב: מן הראוי היה שפרק
זה יצמח באופן אורגני מתוך מכלול התנאים החיצוניים והפנימיים שאני נתון בהם כרגע,
אך בהיותו הפרק החותם, כפוף הוא יותר מכל פרק אחר לאילוצים הנובעים מן הפרקים
הקודמים. כל מה שלא טופל ולא טופח עד כה במהלך העלילה אמור למצוא בו את תיקונו –
אתם הרי מכירים את המצב הזה: יום אחרון בחופש
לפני חידוש הלימודים...
הפתרון שלי הוא פתרון של פשרה. ערכתי לי
רשימה של כל אותם ענינים המצפים לגאולתם ואני מחזיק
אותה ב'היכון', וכמו עדית, מצפה בסבלנות שיופיע אור
בקצה המנהרה.
* * *