חזרה לתוכן העניינים

חזרה לדף סיפורים, שירים ותרגומים של יואל פרץ

חזרה לדף הראשי של אתר מס"ע

אל תשאלו אותי למה היא מתכוונת. אולי אני סתום כמו אורי ואולי היא בעצמה לא יודעת, ואולי – וזה הכי מתקבל על דעתי – יותר משהיא רוצה לבטא אמת זו אחרת, היא מבקשת להקרין סביבה איזה שהיא הילה של מסתורין נשיי, איזה קסם נסתר. אולי היא עושה זאת אפילו בעל כורחה, או בואו ונאמר, בצורה 'אינסטנקטיבית'. בעצם היא רוצה שלא להיות כזאת, היתה רוצה להיות תמימה וגלוית לב כמו אורי, ואולי – די מספיק! תשברו אתם את הראש. אני רק מתעד את מה שקרה, ואליבא דאמת יש לי קושי די גדול לצאת מעורי שלי ולהכנס לעורם של טיפוסים אחרים. מה שנדמה בהתחלה כמשחק משעשע, הולך ונעשה לתהליך מייגע למדי של נסיון לחשוף את עולמו של הזולת ולראותו כפי שהוא רואה את עצמו בעיני עצמו, או אף להתיימר לראותו מנקודת השקפה 'אוביקטיבית', חסרת פניות.

הפרק הבא על שיחתם של עידית ואביה כבר הולך ולובש צורה במחשבותי, אבל לפני שאגש להעלותו על הכתב, אני חש צורך לחשוף בפניכם בצורה מעמיקה יותר את המתרחש במטבחי ולא להסתפק ברפרוף קל ובלתי מחייב. ראשית אני תוהה בלבי עד כמה אתם, קוראי, מוצאים ענין בחלק המטבחי של הספר. אני מניח שכמו בכל דבר בעולמנו, הדעות חלוקות: יש כאלה שהיו שמחים לקרוא את הסיפור עצמו ולוותר על כל קטעי הביניים, ויש כאלה שלהיפך, רואים בכך חידוש ומוצאים עניין דווקא בנעשה מאחורי הקלעים. אשר לי, הייתי מבקש ליצור איזון מסוים בין השניים והייתי אומר אף יותר מזה: לגבש אותם למקשה אחת. כבר אמרתי בתחילת הספר שכתיבה בצורה כזו היא עבורי בגדר חידוש ומן הסתם יש בה את היתרון שבהתנסות ראשונית, של מפגש ראשון עם דבר מה לא מוכר, ומאידך גיסא אורב לפתחי הכישלון הנובע מחוסר ניסיון.

כמו שהדברים נראים לי כרגע – ואולי זה רק מצב רוח חולף – כל העסק הוא פיספוס אחד גדול.

יש לי כנראה, כמו שנהוג לומר, 'עיניים גדולות'. כשישבתי למלאכה ראיתי את עצמי בעיני רוחי משרטט תמונה חיה של חיי המושב השיתופי. רציתי לכלול בו את הזוטות של חיי יום יום ואת הרגעים הגדולים יוצאי הדופן – את החשבון הקטנוני שערך א. עם ב. באסיפת חברים האחרונה לעיני כל והטעם הרע שנשאר בפה (איפה הימים הרחוקים ההם ולאן הלכו כל האידיאלים ומאויי הנפש) ורציתי לשקע בתוכו גם את תחושת הליכוד ואחדות הלבבות באותם ימים כאשר הכל היו המומים עדין מן האסון וכל אחד נתן את המקסימום בלי חשבון ובלי חישובים, וגם את רוממות הרוח ותחושת החג שלבש כל המשק בחתונה ההיא המפורסמת שחודשים אחר כך עוד דיברו עליה והתרפקו על זיכרונה.

ומה עם רקמת היחסים בין הדורות שהיתה אמורה להוות ציר נוסף שהעלילה תיסוב עליו? וכל המעגלים שהיו אמורים להסגר באלגנטיות בצורה שכל קורא יוכל לומר עליה: 'הנה, זה סופר כלבבי – איך שהכל מסתדר אצלו, איך כל פרט קטן משתלב ומוצא את מקומו בפסיפס!'

אתם יודעים למה כוונתי: אי שם בתחילת העלילה או המשכה נזכר מאורע זה או אחר או ועלתה דמות כלשהי על הבמה ומאותו רגע והלאה מוטלת עלי האחריות לסגור את המעגל, לתת לקורא את התחושה הברורה שכל מלה וכל משפט נכתבו בכוונת מכוון ולא נשפכו סתם כך מבלי משים מעטי.

זאת כמובן התיאוריה. אבל רק לעתים רחוקות מתרחשים הדברים מאליהם, כמו למשל בעת שהתברר לי פתאום – שעה קלה לפני שגם בתיה גילתה זאת – שדרור הוא אביה של עידית. אבל בדרך כלל צריך להשקיע הרבה עבודה שחורה ותחכום על מנת שהקשרים יראו הגיוניים וטבעיים, והמעיל הזה, כך אני מרגיש כרגע, גדול עלי בשני מספרים.

בנקודה כלשהי במהלך הכתיבה לפני כשנה בערך ירדה עלי השראה: החלטתי שברגע מסוים אכתוב פרק שממנו ישתמע כאילו נהרג אורי במסגרת שרותו הצבאי בהתקלות עם מחבלים. זו תהיה הזדמנות – כך חשבתי לעצמי – להעמיד את כל הגיבורים בסיטואציה מיוחדת במינה, לחשוף פן נוסף של אופיים והתנהגותם. אחר כך אמור היה לבוא פרק נוסף שממנו יתברר כי לא היו דברים מעולם – היה זה רק חלום בלהות שחלמה בתיה או שעידית תבוא אלי ל'מטבח' להתחנן על נפשו ולבטל את רוע הגזירה, ואני כמו מלך כל יכול אעתר באבירות לתחינותיה ואשיב את אורי לחיים כמו שקונן דויל השיב לחיים את גיבורו, שרלוק הולמס, לפי דרישת הקהל.

והנה ככל שחולף הזמן, אני הולך ומשתכנע שזהו רעיון אווילי וחסר טעם וכי לא תהיה תפארתי על הדרך הזו, ושוב אני תקוע עם הגבורים שלי 'בלי מים במדבר' או בכל דימוי אחר שיעלה על דעתכם.

אולי מוטב כך. הרפתקה היא הרפתקה ואי הודאות הכרוכה בה היא חלק מהמשחק. בעצם במחשבה שנייה, סביר להניח שאתה (או את) קורא יקר שלי, כבר קורא ספר זה במתכונתו המודפסת ומן הסתם ספר זה לא היה רואה אור לולא היו המעגלים נסגרים והגיבורים מגיעים לארץ נושבת, אלא אם כן... אלא אם כן... המו"ל שלי השתגע והחליט שגם לכישלון ספרותי יש זכות לראות אור.

עכשיו ששפכתי את כל לבי בפניכם והכנתי אתכם לגרוע מכל, אפשר לשוב למלאכה.

* * *

חמש לפנות ערב. השמש העומדת בשיפולי הרקיע מפילה צללים ארוכים על פני הגבעות והנוף כולו מקבל לפתע ממד נוסף של עומק המעניק לו חיות מיוחדת. דרור אוחז בהגה ועידית יושבת לצדו ושניהם שותקים.

הזדמנות כזו לשוחח אתה קצת בכובד ראש, הוא חושב, אך משום מה אין הוא מצליח להביא עצמו לכלל דיבור.

"תגיד, אבא," קוטע לפתע קולה של עידית את מחשבותיו "כשאתה ואמא הייתם..."

"היינו מה?"

אבל עידית מהססת ודרור נזהר שלא להאיץ בה. אם יאיץ בה תחזור ותתכנס בקליפתה. יש משהו מוזר בעובדת היותו אב לנערה בת שבע-עשרה, או יותר נכון בכך שבתו משייכת אותו באופן שהוא כה טבעי לגביה ל'עולם המבוגרים'.

"לא, סתם חשבתי על משהו. אבא, תראה את ההר איזה יופי..." ודרור יודע שכבר

לא תשוב לנושא הקודם.

הכביש מתגלגל בעליזות מתחת לרכב והשיחה מתגלגלת אף היא מעניין לעניין.

"אז מה שלום הגיבור שלנו – חטף זפטה רצינית, מה?"

"לא נורא. בסוף השבוע כנראה ישחררו אותו."

"ואיך המצב-רוח? איך הוא מעביר את הזמן? קורא? כותב?"

"אני יודעת – גם זה וגם זה. כרגיל, מתפלסף עם עצמו. מנסה להבין מה הוא עושה בעולם."

"נו, והוא גם מצליח?"

"להגיד לך את האמת, אבא, יש משהו נוקשה וקצת מצחיק בחשיבה שלו. הוא מנסה להגדיר הכל בצורה שכלתנית. הוא אומר למשל דברים מהסוג הזה: הפתרון לבעיה של משמעות החיים לא יכול להיות קשור בהתפתחות הטכנית או המדעית, כי אם כן אז נובע מזה שרק לפני האדם המודרני בן המאה העשרים פתוחה האפשרות להבין את משמעות החיים ובימי קדם לא היתה אפשרות כזו, אבל לעומת זה יש יותר סיכוי בכוון של חיפוש בתחום האומנות, כי האומנות, למרות העובדה שהיא משתנה מדור לדור, היא עתיקה כמו האדם עצמו..."

דרור מחייך "את יודעת, אני מקשיב לך ורואה לנגד עיני את אורי אומר את הדברים, אבל יש בזה משהו."

"כן, אבל איך שהוא זה נשמע כמו תרגיל מחשבתי אף על פי שהשאלה כנראה באמת מציקה לו."

"ולך היא לא מציקה?"

"אני יודעת – לפעמים זה עולה, אבל זה לא מתנסח אצלי אף פעם במלים. זה יותר עניין של הרגשה, של מין תהייה שממלאת אותי ברגע מסוים ואחר כך עוברת. איך אתה מרגיש את זה?"

"אני? – אולי זאת מלת המפתח 'אני', כאילו שבאמת קיים בתוכנו איזה שהוא גורם יציב ובלתי משתנה ששאלת המשמעות היא רלוונטית לגביו. האמת היא שהשאלה הזו מעסיקה רק חלק קטן בתוכי, חלק שמתיימר אולי ברגע מסוים ליצג אותי כולי, אבל עלול בעוד רגע להיות מוחלף על ידי איזה 'אני' אחר שכל מה שמעניין אותו זה לאכול או לראות טלוויזיה או לדבר או..."

"אבא, אתה סתם מתחמק. לפי מה שאתה אומר אין בכלל משמעות כי אין בעל-בית שמוכן לקבל אחריות."

"להיפך יש הרבה משמעויות – לאן עכשיו?"

"בצומת הבאה תפנה ימינה. בית החולים הוא בהמשך אחרי הרמזורים."

"אה, כן, אני רואה. יש גם שלט."

"מ י רואה?"

"א נ י רואה – עוד אחד מה'אניים' שתפס כרגע פיקוד... את מבינה, יש הרבה משמעויות ולגבי חלק מהן אנו מהוים גורם פסיבי שולי: בעל כורחנו אנחנו נוטלים חלק במשחק הזה של האנרגיה שפושטת צורה ולובשת צורה בעולם. איננו יכולים להפסיק לנשום או לאכול או לחשוב, אבל זה לא אומר שבזה תם כל הסיפור. האפשרות להיות אקטיביים פתוחה בפנינו. גלום בנו איזה פוטנציאל שיאפשר לנו להפוך לגורם בעל משמעות בעולם, אבל כדי להגשים אותו צריך להשקיע הרבה עבודה. צריך לשנות דברים מיסודם. זה נכון שאין 'בעל-בית', אבל זה לא אומר שאין אפשרות שכן יהיה בעל-בית, שהמלה 'אני' תתמלא בתוכן..."

דרור מתלהב ועידית מביטה בו ברגשות מעורבים: חציה מקשיבה בעניין, חציה בביקורתיות ואי שם ברקע עולות בה כל הזמן מחשבות על אורי. אורי, ובתיה, ושוב אורי. הייתה רוצה לשתף את אבא במחשבותיה, לשאול ממנו עצה... בתחילת הנסיעה כמעט ושפכה את לבה לפניו, אבל ברגע האחרון חזרה בה. האם תמצא אותו לבד? בטח היא שם אצלו...

היא מוציאה מסרק מתיקה ומסתרקת מול הראי הקבוע במגן השמש. הייתי צריכה לשים עגילים – היא חושבת בעודה מתבוננת בדאגה בפרצופה בראי – אלוהים, איך שהשמנתי בזמן האחרון – "אבא, תגיד, נכון שאני צריכה לעשות קצת דיאטה?"

"לא, את בסדר גמור. מה פתאום?"

"אבא, אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא גם לבקר אותו?"

"לא. יש לי מספיק מה לעשות. את אומרת שממילא עומדים לשחרר אותו בסוף השבוע, אז נראה אותו כבר במשק. אני אחכה לך כמו שקבענו בקפה 'המרכז'. יהיה לכם מה לדבר במשך שעתיים?"

"מקסימום נשתוק ביחד." היא משיבה בחיוך ומכתיפה את תיקה על שכמה "להתראות אבא."

* * *

צינה של סתיו בשערך

והבדידות חובקת את ידיך,

ולא אוסיף לבוא בשערך

וכבר קהה חוד הכאב – חלף עבר הקיץ.

לובן סתיו בסודרך

ורוח בשמים

נושאים קרעי אהבתי –

מה טוב היה בשניים.

גשם לא ירד אבל משהו באויר בישר שימי הגשם לא יאחרו לבוא. סתיו. הטרקטור מתקדם לאטו, חורש תלם אחר תלם וקול נהמתו השקטה חורש את הדממה וכל הזמן שבעולם הוא לרשותך לחרוש בשדות הזיכרונות, לפתוח תלם אחר תלם, עצב אחר עצב ושחוק אחר דמעה, לעלעל במעגלות חייך וקלקלתם.

לדרור נדמה לרגע שלא זיכרונותיו שלו חולפים לנגד עיניו כי אם קורות חייה של דמות נעלמה מרוחקת, והלא ברחל בתך הקטנה!

עידית בתי הקטנה... מה שאירע בין אורי ועידית באותו ביקור חטוף בבית החולים נשאר כמוס בלבם של השניים. עידית מעולם לא הודתה בפה מלא שהיה קשר בין מה שאירע שם ומה שאירע אחר כך – סמיכות פרשיות ותו לא. לא 'בריחה מן הבית ומעצמה' כפי שקראה לכך רונית אשתו, ולא 'פסק זמן לשחרור לחצים' כפי שכינה זאת הוא עצמו, סתם טיול אחרון של קיץ לפני הצבא. ולמה לא אמרה, ומדוע כל הסיפור על כך שהיא נוסעת לירושלים בחברתה של ניצה מאשדות יעקב לבקר בתערוכה במוזיאון ישראל ושהן עתידות לישון אצל אחותה הנשואה של ניצה?

ב'שיחזור' שלאחר מעשה טענה שזו היתה כוונתה מלכתחילה, אלא שלא תפסה את ניצה והחליטה לצאת לבדה לירושלים, וההמשך היה רק פועל יוצא – לא תיארה לעצמה שהדברים ישתלשלו כדרך שהשתלשלו.

אם להודות על האמת הרי צדקה. כדור השלג התחיל להתגלגל בעקבות טעות אומללה של צ'רה. אחרת לא היה עולה כלל על דעתם לחפש אותה והיו נמנעים מהם אותם יומיים של חרדה...

השדה הגיע לקיצו. דרור הגביה את המחרשה בתנועות מיומנות, נכנס לתוך התלם הבא ושב למחשבותיו: הכל החל כשצ'רה זרק לו בצהרי אותו יום בזמן הארוחה: " תגיד, ככה אתה נותן לבת שלך להסתובב לבדה ולנסוע בטרמפים לאילת?"

"על מה אתה מדבר? עידית נסעה עם חברה לירושלים. איפה ראית אותה?"

"זה מה שאתה חושב. אם עיני לא הטעו אותי, ראיתי אותה עוצרת טרמפ ביציאה מבאר-שבע לכוון דרום. ראיתי אותה אומנם בחטף מחלון האוטובוס, אבל אני די משוכנע שזאת היא. יש לה חולצה אדומה משובצת כזו עם שרוולים קצרים, לא?"

"כן, זאת החולצה שלה, אבל אני כמעט משוכנע שאתה טועה."

רק כדי להסיר מלבו כל ספק, ניגש הביתה ושאל את רונית אם עידית התקשרה, אלא שאז נתברר שלא זו בלבד שלא התקשרה אלא שגם מספר הטלפון של אחותה של ניצה בירושלים איננו בידם, ומיד החל מחול השדים: ראשית מעשיהם היה להתקשר אל הוריה של ניצה. את השפופרת הרימה ניצה בעצמה ומיד התברר שעידית כלל לא דיברה אתה ושגם לסיפור בדבר אחות ירושלמית אין אחיזה במציאות. באמת היתה לה דודה שהתגוררה בזמנו בירושלים אבל כבר לפני חמש שנים ירדה מן הארץ. עידית אומנם דיברה על כך שברצונה לראות את התערוכה במוזיאון ישראל ושאלה אותה אם היא רוצה לבוא, אבל הן לא קבעו שום תאריך מוגדר.

דרור מחייך לעצמו: עכשיו במבט לאחור נראה הדבר קצת מוגזם והיסטרי, אבל אז באותו יום היו מוכנים להאמין בכל; ניסו לשחזר מה עשתה ומה לבשה ואם היה משהו יוצא דופן בהתנהגותה. דרור נזכר ששבוע קודם לכן כשחזרו מבית החולים למבוא הגליל, היתה עידית שתקנית שלא כרגיל ועיניה אדומות כאילו בכתה, ובערב שלפני יציאתה לטיול הסתגרה בחדרה. ורונית נזכרה שהריחה ריח חריכה כאילו משהו נשרף בחדרה של עידית וגם דפקה על דלת חדרה ושאלה אותה מה היא עושה, אבל עידית הרגיעה אותה שהכל בסדר. ובאמת כשנכנסו לחדרה מצאו שרידי נייר חרוך וגם בדלים של שלוש סגריות, והרי עידית לא עישנה מעולם. אוגדן המפות היה מונח פתוח על השולחן ובדיקה קצרה הראתה שמפת אילת היתה חסרה, ואז כבר היו בטוחים שאכן נסעה לאילת.

הוא התקשר למיכאל, אחד מידידיו מתקופת למודיו שהשתקע באילת וביקש את עזרתו באיתורה של עידית וכשגם חפושיו של מיכאל על החופים, בבתי המלון ובאכסניות העלו חרס, הפכה דאגתם לחרדה וכרגיל במקרים כאלה חשבו שניהם, מבלי שהעלו זאת על דל שפתיהם, על הגרוע מכל: שמא עשתה מעשה נמהר או נפלה קורבן למעשה אלימות או נקלעה לתאונת דרכים או השד יודע מה. החליטו שאם עד הבוקר לא יתקבל ממנה אות חיים יפנו למשטרה ויארגנו חיפוש בהיקף נרחב. דרור רצה לשוחח עם אורי כדי לראות אם יוכל להציל דבר מה מפיו, אלא שאורי לא נמצא אותה שעה במשק. הלילה עבר עליהם בציפיה דרוכה – אולי יגיע הטלפון הגואל. אך לאחר חצות דעכה תקותם.

כמה מעט אני מכיר את בתי עצמי ובשרי – חשב אז לעצמו. בסתר לבו לא האמין שאהבה נכזבת עשויה להוציאה משווי משקלה הנפשי, אך מי יודע – חשב – אולי היא רגישה יותר ממה ששיער לעצמו. אולי דוקא בגלל נטיתה להפנים דברים ולא לשתף אותם בלבטיה נקלעה לדרך שאין ממנה מוצא?

דרור מחייך לעצמו: בדיוק שבוע לפני שהתחיל הסיפור ישב עם יוספה בקפיטריה ואיך שהוא גלשה שיחתם לעניני משפחה והיא סיפרה לו קצת על ילדיה שלה. התברר לו שגם לה יש בת בגילה של עידית. סיפרה לו מקצת משגעונותיה והתבדחה על עצמה: כדי להפיס את דעתה של הוד מעלתה הנסיכה צריך להיות סופר-וומן... כל כך אימפולסיבית, כל כך חמת מזג; רגע היא שקטה כמו שיה תמימה וחמש דקות אחר כך – הר געש מתפרץ ולעולם אינך יודעת אם היא מצפה ממך שתתפקדי כמו אמא או כמו אומנת או כמו יועצת סתרים.

יוספה. מה פתאום נזכר בה דוקא עכשיו?...

"דרור, עצור רגע!" קולו של משה בוקע אליו פתאום וקוטע את מחשבותיו.

דרור מנמיך את הטורים במנוע ומסב ראשו לאחור: "מה הענינים?"

"עצור רגע. בוא נלך לצריף. אבו-חסין מחכה לך שם. הוא רוצה לשאול אותך משהו."

"אז למה לא הבאת אותו אתך? חבל על כל רגע. הגשם עוד יפתיע אותנו."

"יה זלמה, בכוונה לא הבאתי אותו. רציתי קודם לעדכן אותך בחדשות."

"מה העניינים, עוד פעם הוא רוצה שאתווך בינו לבין המשפחה של דיאב?"

משה צוחק: "לא, הפעם מדובר דווקא בבת שלו, רזָלה. מג'ד חטף אותה!"

"ברצינות! אתה רוצה לומר לי שהוא עשה את זה בסוף?"

"היתה לו ברירה? אתה יודע הרי מה היה הסיפור: אבו-חסין בחיים שלו לא היה מסכים לתת לה אותו מרצונו הטוב. הוא התכוון לתת אותה למוסה, בן דודה."

"כן, אני מכיר את הסיפור. אז מה – הוא עשה מעשה וחטף אותה?"

"קשה לקרוא לזה חטיפה. זה ברור לגמרי שזה בהסכמתה ושהם תיכננו את כל העניין מראש."

"מתי זה קרה?"

"אתמול. היא נסעה לנצרת עם חמד אחיה והוא נכנס לרגע לקיוסק לשתות קולה וכשיצא הספיק לראות את המונית מתרחקת עם הצמד-חמד בפנים. עכשיו הם מחפשים אותה בכל הארץ, הוא ואבא שלו והם באו לשאול אם ידוע לך משהו."

"אז מה – הוא בטח חושב שהם הגיעו אלינו, למבוא הגליל. למען האמת לא הייתי מתפלא אם הם היו עושים את זה."

משה מחייך חיוך דק: "טוב, בוא. הוא רוצה לשמוע את זה מפיך שהם לא אצלך."

* * *

"אהלן, יה שייך! כיף חלכ, כיף אל סחה אבו-חסין?"

"אלחמדוללילה, עיישין. כיף חלכ אינתי?"

אבו-חסין שרוחו קצרה עליו, יצא לקראתם ופגשם באמצע הדרך. כבן נאמן למסורת שבטו לא שכח את נימוסיו הטובים ופתח בדברי ברכה, אך ניכר בו שהוא נרגש, ומיד לאחר שנכנסו לצריף החל משיח בפרשת החטיפה ואף לא המתין למשה שיסיים את הכנת הקפה.

"באללה, באללה!" חזר ואמר שוב ושוב "לאן לקח אותה הממזר? חיפשתי אותה בכל ההרים ובכל הכפרים. עזור לי יה סחבי, הגד לי היכן הם!" כך היה משיח והולך ולא נרגע עד שהוציא מפיו של דרור דבר שבועה שהשניים אינם אצלו.

אחר כך נענה להם משום דרכי נימוס וישב אתם שעה קלה, אך מיד לאחר שרוקן את ספלו קם ממקומו, הפטיר 'בכתרכום' (ברשותכם) חטוף ועלה על הטרקטור הישן שלו.

"מעניין באמת אצל מי מצאו מחסה?" תהה דרור לאחר שגווע קול נהימתו של הטרקטור במרחק.

משה צחק: "ידעתי שיוציא ממך שבועה, לכן שמרתי לך את ההפתעה לסוף: הם יושבים אצלך מאז הבוקר. רונית כבר דאגה להם לחדר..."

דרור שב לעבודת החריש, אך מחשבותיו נתונות עתה לצרה חדשה זו שנתרגשה על ראשו: לא יתכן להשאיר אותם לאורך זמן במבוא הגליל. צריך לארגן עבורם בעל חסות אחר עד שיעבור זעם ולברר אם ניתן לפתור את העניין בדרכי שלום, אחרת עוד ישפך כאן דם...

להקה של אנפות בקר נחתה בקרבת הטרקטור במשק כנפיים קולני ועמדה ללקט חרקים וזחלים שמנים שנחשפו לעין השמש. אחת מהן צעדה מעדנות לפני הטרקטור כאילו מבקשת היא להתגרות בנהג ולשחק אתו בתופסת. דרור מתבונן בה ממרומי הטרקטור. עוד מטר, עוד חצי מטר, הנה הוא כבר נוגע בה, וטפח – בשנייה האחרונה היא פורשת כנפיה, מדלגת שנים שלושה מטרים קדימה, מסבה ראשה לאחור ונועצת בו מבט מתרברב: לא הצלחת – נסה שוב!"

כסות הנוצות הלבנה שלה מזכירה לו משהו ואין הוא מצליח לברר לעצמו מהו. על מה חשב לפני שמשה ואבו-חסין טרדוהו ממחשבותיו? ופתאום עלתה לנגד עיניו התמונה כולה ברורה עד לכאב: יוספה. בשמלתה הלבנה וסודר הצמר העבה, ישובה במקומה הקבוע ליד החלון בקצה הקפיטריה: "זהו זה. אתה יודע, גמרתי היום את הבחינה האחרונה, והקפיטריה תצטרך להסתדר בלעדי בעשר השנים הקרובות."

תמיד ידע שהרגע הזה בוא יבוא ואותו קשר חטוף שביניהם יבוא אל קיצו. יכול היה לשאול לכתובתה, לקחת מספר טלפון, אבל ידע בחוש שאין בכך טעם. בכוונה לא אמרה לא שלום ולא להתראות או 'היה נחמד להכיר אותך' ו'בהצלחה' ולא שום דבר מאותן מלים נדושות שאינן מעלות ואינן מורידות. מה שנאמר נאמר ומה שלא נאמר, ממילא לא היה כל צורך לאומרו.

הייתי צריך לחטוף אותה כמו שמג'ד חטף את רזלה, ולהוביל אותה במונית לאי שם, לארץ נעלמה – חלפה בו מחשבה מבודחת. מוזר, בסך הכל נמשך כל סיפור הכרותם פחות מחמישה חודשים. סיפור שתחילתו בישיבה מקרית ליד שולחן בקפיטריה של אוניברסיטת חיפה וסופו באותו מקום עצמו, באמירה סתמית זו של פרידה-לא פרידה, אבל לדרור נדמה שהדבר ארך יובלות: כמה תמונות וזכרונות, קטעי שיחות ומחשבות – המחשבות המטרידות ההומות שאין מהן מפלט... לכאורה חתם את הפרשה בלבו, סגר עליה את הגולל. היה ונגמר. סוף פסוק! אלא שלכל מה שקורה אתנו בחיים יש אולי התחלה מוגדרת, אבל לעולם לא סוף מוגדר: אדם קשור בסבך חוטי זיכרונותיו ואין לו מפלט מהם. האם זה מה שביקשה עידית לעשות אז? להנתק מכל מה שאירע? מן הסתם לא תוודע לו האמת במלואה, ואולי טוב הדבר שאדם מושך אחריו את עגלת זיכרונותיו. זיכרון טוב אחד שקול כנגד מאה רגעי צער; הנה אותו רגע כשהגיע הטלפון הגואל מיובל: 'מדבר יובל. אתרתי את עידית בעין-גדי והכל בסדר. היא כאן על ידי. הנה דברו אתה.' – משפט אחד קצר ובין רגע חלפו כל החרדות, נמחו כל הדמיונות ונותרה רק אותה תחושת הרווחה: תודה לאל, הכל בסדר! ושוב אפשר להסתכל על העולם ולחייך. ויובל – חידה היא איך הצליח למצוא אותה ודווקא בעין-גדי... הנה היא שוב מתגרה בי, האנפה הלבנה: 'איפה אתה? נסה לתפוס אותי!...'

* * *

לפרק הבא