כבר כמעט שמונה. מזה שעה וחצי אני יושב כאן
בפינה חבויה בצל היער כשהחלטתי נחושה לקדם את הסיפור ולהתחיל לעצב סוף סוף את אותו מפנה מפתיע שאמור להפוך את הקערה על פיה ולחלץ את
גיבורי מתוך שגרת המאורעות הפסטורליים שכפיתי עליהם. זו הזדמנות לברר לעצמי פעם
אחת ולתמיד האם מה שמעכב אותי בכתיבתי הוא חוסר פנאי או חוסר כשרון. כנראה
שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר.
חמש
שורות בשעה וחצי... וכל זאת כדי להעלות על הכתב לא את הסיפור עצמו אלא את מחשבותי שלי. במרוצת השעה שחלפה בחנתי ודחיתי על הסף אפשרויות
שונות: לרצוח את הגיבור הראשי במכת גרזן; להנחית בקרבת מקום חללית ממאדים עם אנשים
ירוקים קטנים דמויי נמלים שיקחו את כל החבורה בשבי;
לשלוח את רחל למסע ביערות העד של חבל האמזונס בחיפוש אחרי ידיד נעורים שיצא לטיול
ונעלם שם בנסיבות אפופות מסתורין, או...
אלוהים
אדירים! לא, זה לא יכול להיות! משהו שנראה כמו כלי טייס שלא מן העולם הזה חג עכשיו
בשמים מעל צמרות העצים. הוא מתקרב בהדרגה. הוא מתמרן בזריזות בין העצים. הוא יורד
לאיטו. הוא עומד לנחות!!!
לא, זה לא ילך. אורי מרים את עיניו. מעניין על מה חולמות עכשיו
בתיה ועידית. הן נראות כל כך שלוות בשנתן, כמו צמד תינוקות. צריך להעיר אותן אם
רוצים להספיק את כל מה שתכננו להיום, אבל ממש לא בא לו. האם מישהי מהן חולמת עלי?
אולי שתיהן?
"מה השעה?" בתיה פוקחת את עיניה
ומביטה באורי השעון על גזע העץ וכותב במחברתו.
"כבר
אחרי שמונה."
"מה,
באמת?" בתיה פוערת פיה בפהוק: "אוף, ישנתי
כמו מתה. מה אנחנו עושים היום?"
"בבוקר
– קלעת נמרוד והבניאס
ובערב לכנרת. לארבל כבר לא נספיק היום. אנחנו בפיגור של יותר משעה לעומת
התכנית."
"אז
למה לא הערת אותנו, יה טמבל?"
"ישנתן
כל כך טוב. לא בא לי להעיר אתכן!"
"בחיי
שאתה חמוד" סונטת בו בתיה, ואורי לא יודע להחליט אם היא מתכוונת לכך או לועגת
לו.
"עי-די-ת,
בו-קר טו-ו-ב!" היא לואטת בהברה מתנגנת באוזנה של
עידית המכורבלת עדין בשק השינה שלה וראשה נח על זרועה.
"בוקר
טוב! אורי, בוקר טוב! מה אתה עושה? כותב?"
"כן.
מנסה לפחות, אבל זה לא כל כך הולך. קשה לכתוב בתוך השקט הזה." אורי שמח על
תשומת הלב הבלתי צפויה ושש לשתף אותה בחוויותיו.
"על
מה אתה כותב? הכנסת גם אותנו לסיפור?" מצטרפת בתיה לשיחה.
"בטח.
ברגע זה נחטפתן על ידי איש מאדים ירוק שמנסה להפשיט אתכן ו... ו..."
"ומה?
נו תגיד! נשמע את המחשבות המלוכלכות שלך עד הסוף!"
אורי מרגיש איך
מציף הדם את פניו. לא הייתי צריך להגיד את זה... "הוא בכלל לא מתעניין בכן.
הוא אף פעם לא ראה בגדים והוא פשוט מנסה לברר מה זה." הוא מפטיר לבסוף.
"שקרן-רמאי-בדאי-כזבן-צ'יזבטניק-בלופר! אנחנו עוד נראה לך מה זה להתעלל בשתי נערות
חסרות מגן הנתונות לחסותך!"
"תפסיקי,
הוא סתם מבלף. הוא לא כותב עלינו. בהזדמנות ראשונה נסחוב
לו את המחברת מהתרמיל ונראה מה הוא כתב באמת." אומרת עידית ומתיישבת בתוך שק
השינה.
"שלא
תעיזו!"
"תשתוק,
יה מופרע. אתה בכלל חושב שמישהו מתעניין במה שאתה כותב?"
"אני
לא חושב, אני בטוח!"
"טה טה טה! טוב, עכשיו תסתובב ושלא
תעיז להציץ. אנחנו רוצות להתלבש!"
אורי
קם בצייתנות, סוגר את המחברת ותוחב אותה לתרמילו ואחר כך מתרחק פסיעות אחדות ומפנה
להן את גבו.
בחיי
שלא הייתי מתנגד לראות את איש המאדים מפשיט אותן – חולף בו הרהור שלא לרצונו.
הדקות
חולפות ואורי מתחיל לאבד את סבלנותו. "נו, גמרתן?"
"לא,
חכה. רק התחלנו."
אורי
צופה למרחקים. מבעד לחלל קטן בין אמירי העצים מזדקרת פסגת החרמון המנומרת עדין
בכתמי שלג לבנים. רעיון הטיול לאחר הבחינות נתגלה כמוצלח למרות כל התקלות. נקווה
רק שיובל וחגית יחכו להם במקום המפגש. שהייה של יום תמים בחברתן הבלעדית של עידית
ובתיה נתגלתה כמייגעת למדי.
"נו,
מה אתכן? אני מסתובב."
"שלא
תעיז! אנחנו לא לבושות. עידית בלי חזיה ואני בלי
תחתונים!"
הוא
מאזין ללחשושים ולצחקוקים שהן מחליפות ביניהן ומנסה לדמות לעצמו את המראה. מה יהיה
אם יסתובב פתאום ויפתיע אותן? הוא מטה ראשו מעט הצידה.
"מציצן!
מופרע! שלא תעיז!"
פתאום
אוחזת בו תשוקה עזה. הוא יסתובב וזהו. מה כבר יכול להיות? יכעסו עליו קצת ואחר כך ירגעו...
הוא
סב על עקביו באחת ומסתכל בהן.
"לא!
לא!" הן צווחות יחד ופורצות בצחוק. שקי השינה מקופלים וקשורים ובתיה ועידית,
שתיהן לבושות, גוחנות מעל התרמיל שלו ומביטות במחברתו.
"הי!
מה אתן מציצות! תפסיקו!" אורי רוגז על שהיתלו בו ובו בזמן חש הנאה מסותרת בהווכחו לדעת שכתיבתו מסקרנת אותן.
"מי
שמדבר על מציצים! למה הסתובבת? ואם באמת לא היינו לבושות? הרי לא יכולת לדעת. אתה
ממש לא בסדר!"
"מה
פתאום. עקבתי אחריכן עם ראי וחיכיתי בסבלנות עד שתגמרו."
"מה?!"
מזדעקת עידית "אתה רוצה לומר שהיבטת עלי כל הזמן
כשהתלבשתי?"
"לא
כל הזמן. חלק מהזמן הבטתי גם על בתיה..." מרגיע אותה אורי ושלושתם פורצים
בצחוק.
הדרך
מתפתלת ועולה בהר ודקות ספורות אחר כך הם מגיעים אל מעיינות הבניאס.
"אני
רק מקווה שהם יחכו לנו. אנחנו כבר באיחור נוראי."
"שטויות.
כמו שאני מכירה את יובל הוא יאחר בעצמו, ואתה – תפסיק להיות מתוח כמו קפיץ."
"אני
מתוח? בכלל לא. אבל זה יהיה חבל מאוד אם נפספס אותם, כי בלי אבובים אין לנו מה
לעשות פה."
"למה
אתה מתפתל. תגיד שסתם נמאסנו עליך!"
"מה
פתאום. אני..."
"הנה
הם!" קוטעת אותו עידית "שם על יד המים. לא נעים, הם באמת חיכו
לנו."
"עזבי,
מה את מתרגשת. נמתח אותם. נגיד להם שכבר שעתיים אנחנו מחכים להם. בסדר אורי?"
"בשביל
מה זה טוב? העיקר שהכל הסתדר ואנחנו ביחד." אורי
חש שאבן נגולה מעל לבו. כשתכנן את הטיול חשב כל הזמן איך לתמרן אותו כך שחלק מן
הזמן יימצא ביחידות עם בתיה ועידית, אלא שחשש להציע זאת גלויות, והנה הפלא ופלא –
התברר שיובל לא יכול להתפנות ליום הראשון והכל הסתדר
כמו שקיווה. אלא שמשהו אחר השתבש: בסתר לבו האמין שהיום הזה יעזור לו להחליט ממי
מן השתים יבקש חברות, אך הנה זרחה השמש על יום חדש והוא לא רק שלא התקרב לכלל
החלטה, אלא להיפך – מבולבל עוד יותר מתמיד. אלוהים, למה אתה משחק אתנו. למה לא
בראת אותי מוסלמי. למה רק לתרנגול מותר לכייף על כל הלול...
"מה
אתה תוקע בי עינים של תרנגול? אתה נראה קצת אסטרונאוט
היום! תכיר, זה יריב וזאת שחר מדגניה א' ואלה ניצה וקובי מאשדות מאוחד. הזמנתי
אותם להצטרף אלינו לשיט, אם לא אכפת לך. תגיד, מה העניינים? עכשיו אתם באים? קבענו
בשבע וחצי ועכשיו כבר כמעט תשע!" יובל פונה לעבר שני הבנים הניצבים לידו:
"זהו אורי שסיפרתי לכם עליו קודם. ברנש מפוקפק שקשה לסמוך עליו, אבל הוא הביא
אתו שתי בנות חמודות בתור נדוניה, אז נסלח לו."
"מי
שמדבר! כבר שעה וחצי אנחנו מתיבשים פה. איפה לא חיפשנו
אתכם. מה קרה לכם? איפה אתם?"
"באמת?
טוב, אם להגיד את האמת הגענו לפני שתי דקות; ישנו בחורשה על יד הכנרת ולא רצינו
לוותר על טבילת הבוקר. באמת הגעתם מזמן?"
יובל
נועץ בהם מבט בוחן ועידית משפילה את עיניה.
"חיפשנו
אתכם בנרות ו.."
"יאללה
יאללה, ספר לסבתא! אני לא קונה. בטח הגעתם אחרינו! – מה
אמרתי לכם" הוא פונה אל הבנות שלצדו "ממש נוכל מושלם!"
"טוב,
אז אנחנו תיק"ו. יאללה בואו נזוז."
* * *
"ב
ר ר ר... איזה קור!"
בתיה טבלה את רגלה היחפה במים ומיד הזדרזה להוציאה "אתה בטוח שאפשר לשוט עליו
בלי לחטוף דלקת ראות?"
אורי
לא השיב. טרוד היה בהוצאת האבובים מן המכונית. קובי ויריב סייעו בידו בעוד הבנות
צופות במעשיהם. לאחר שעה קלה היה הכל מוכן והם נכנסו עם
האבובים בזה אחר זה למים הרדודים שמתחת לגשר.
עידית
עוד היססה מעט: "איך אתה מכוון את האבוב? לא צריך איזה מקל להשיט אותו?"
"לא,
לא, זה נורא פשוט. תני לזרם לסחוף אותך ורק תזהרי לא
להיזרק לגדה ולהסתבך בפטל. הנה, תסתכלי, אני אפליג ראשון למקרה שאיזה אבוב יסחף.
אל תעברו אותי ותשתדלו להישאר ביחד." וכבר הוא מתיישב בתוך האבוב ודוחף עצמו
בתנועות קצובות למרכז הזרם כשהוא מסב ראשו לאחור לראות אם כל היתר באים בעקבותיו.
אלא שמעשה שטן, נסתבכה פתאום כנף חולצתו בסבך של חוטי
תיל שהיו שקועים במים. הזרם הסוחף משך את האבוב בכח
מתחתיו ושניה אחר כך מצא עצמו שקוע במים בעוד האבוב שט
חופשי בזרם.
יובל
מיהר לרדוף אחרי האבוב ולהביאו, אבל עד שהצליח אורי לחלץ את חולצתו מן התיל חלפו
כל היתר על פניו והוא מצא עצמו בסוף הטור.
* * *
הלאה
הלאה נסחפים הם במורד הזרם. קולות צחקוק וצעקות חדוה מפרים מדי פעם את שלוות הנחל. אורי מנסה לחזור ולתפוס את
מקומו בראש הטור, אך בתיה ועידית אינן מניחות לו לעשות זאת. הן דוחפות אותו אל עבר
הגדה העטויה שיחי פטל דוקרניים ומשתמשות באבובו כמנוף לתמרן עצמן אל מרכז הנחל,
מקום שהזרם בו עז יותר. הכל שיכורים מהרגשת המעוף שמקנה
הזרם ומבקשים לתת פורקן להרגשתם.
מכסאי בבית קפה קטן בנהריה הנשקף
אל נחל הגעתון, אני מתבונן בהם – הביטוי הספרותי המקובל הוא 'מביט בהם בעיני
רוחי', אבל אני מעדיף לומר זאת כך. מרחק הזמן והמקום אינו מפריע לי כלל. הפוכו של דבר: התמונה כה ברורה וכה גדושה בפרטים עד שמתקשה
אני לבחור ולהחליט: מה ראוי לדלות מתוך השטף ואיזה פרטים מוטב להם שישקעו במצולות
הנשייה, ואם מפליג אני (תרתי משמע) במליצות שכאלה אין זה אלא משום שגם אני כגיבורי
חש ברגע זה ממש מעט שכרון חושים והרגשת מעוף – אותו שכרון חושים שמעניקה אלת המוזה
בשעת חסד לשוחריה ביום סתיו ערפילי על גדות הגעתון – ועם זאת אין אני יכול להסיח
דעתי מן המלאכה שלפני:
האם
הצלחתי להעביר לכם, קוראי, את צבע המים ואפלולית השמים – אותם אלף גוונים ירוקים
עם בעבועי קצף לבן וצל עצים רחבי פארות הסוגרים עליך
כמנהרה והמיית המפלים וציוץ הציפורים, וחיוכי הנערות וצמרמורת הקור שאחזה בהן
כשעלו על הגדה לחנית ביניים קצרה? והיכן אשלב את שיחתם של אורי ועידית שכבר זמן רב
אני מחפש לה פינה בספרי? האם לפני התאונה, או מוטב אולי לאחריה, בעת הביקור בבית
החולים? השעה כבר ארבע ואינני יכול להתמהמה עוד. אדיוס!
מתי אתפנה לכתוב פרק נוסף רק האל הטוב הוא היודע, אך מקווה אני עוד לשוב ולפוקדכן
ממטרות בגשם שלי...
* * *
"נו,
נרד אותו עם האבובים?"
"השתגעת
יש פה סלעים!"
הם
ניצבו במים הרדודים שלפני המפל הגועש והתבוננו בזרמי המים השוטפים את הסלעים.
"השד
לא נורא כל כך" אמר יריב "יש מספיק מים ואפשר לעבור."
ניצה,
שעמה הסתודד לאורך כל הדרך הביטה בו ולא אמרה דבר, אבל הבחורה השנייה, זאת עם זנב
הסוס שאורי שכח את שמה שניה אחרי שיובל הציגה בפניו,
התריסה כנגדו: "מי שמדבר! נראה אותך!"
יריב
לא השיב. הוא התישב בתנופה על האבוב ותימרן עצמו לכיוון המיצר שבין
הסלעים. הזרם תפס בו באחת. האבוב החליק במהירות בתוך המערבולת הקוצפת, הסתחרר מעט
והושלך אל תוך המים השקטים שלמרגלות המפל.
יריב
נופף להם בידו.
"נו,
יובל, אתה עושה את זה?"
יובל
לא השיב. הוא לעס בשקט את קנה הקש שבפיו והתבונן בסלעים ובזרם במבט בוחן.
"אין
לך דם!" המשיכה בתיה לדחוק בו.
"יובל
חייך בביטול, הכתיף את האבוב על כתפו וטיפס על הגדה. "העולם מלא טפשים ואני לא מתכוון להיות פראייר של אף אחד!"
"אתה
סתם מקשקש!" אמרה בתיה "אני יורדת." היא התישבה
על האבוב.
"אל
תשתגעי!" אמרה עידית, אבל בתיה כבר ניתקה רגליה ויצאה לדרך.
"על
החיים ועל המוות!" צעקה בעת שנסחפה במהירות אל עבר המפל. ברגע האחרון כשהגיעה
אל שפת המפל אחז בה הפחד. היא הורידה רגליה במאמץ לעצור את עצמה, אך לשוא. הזרם אחז בה בכח וסיחרר את האבוב במערבולת והיא נסחפה לתוך המפל כשגבה אליו
מבלי שתוכל לתמרן את עצמה. שניה אחת של חרדה והיא מצאה
עצמה במים השקטים.
היא
ייצבה את עצמה ונשאה מבטה אל החבורה שמעליה. אורי הכין את עצמו לירידה.
"אל
תרד!" צעקה לו "תשמע לי! זה שיגעון! זה נורא מסוכן!"
אורי
לא שעה להפצרותיה ועלה בתנופה על האבוב כשהוא חותר בידיו. "יו הו! פנו דרך,
אני בא!" צעק. האבוב הגיע לראש המפל, אך הזרם גרף אותו מעט ימינה מן המיצר.
מה
שאירע לאחר מכן ארך חלקיק שניה. בתיה ראתה את העתיד
להתרחש אך ידה קצרה מלהושיע. האבוב התהפך ואורי הוטל מעליו בקשת. ראשו פגע בסלע
והוא שקע בתוך המים השוצפים. עידית צעקה בקול. האבוב המיותם צף על פני המים ובתיה
שעמדה בתוך המים סמוך לגדה, הושיטה ידה ועצרה אותו. יריב שעמד בקרבתה החל להשיט את
האבוב שלו לכוון המפל, אבל יובל הקדים אותו. ממקום עומדו על הגדה זינק אל תוך המים
ובכמה תנועות חתירה נמרצות הגיע לקרבתו של אורי, כרך את ידו סביב גופו והעלה את
ראשו מעל המים. "עזרו לי!" צעק. יריב ובתיה באו לקראתו וסייעו לו להעלות
את גופו הרופס של אורי אל האבוב ולהשיטו אל החוף, שם חיכו להם יתר בני החבורה.
"מה
קרה לו?" קולה של עידית רעד.
"תרגעי. הוא יהיה בסדר." השיב לה יובל "הוא קיבל מכה
מהסלע ובלע קצת מים, אבל הוא נושם."
ואכן
כעבור שניות אחדות פקח אורי את עיניו והתישב כשהוא
משפשף ראשו בידיו. "מה העניינים? מה אתם מביטים בי?" אמר.
"אתה
בסדר?"
"בטח
שאני בסדר."
"כבר
חשבתי שזה הסוף שלך!" אמרה בתיה.
אורי
התבונן בה במבט בוהה: "מה אמרת?"
"אתה
מרגיש טוב? תשכב קצת לנוח. יש לנו מספיק זמן."
"לא
צריך. בואו נחזור לנחל. אני רועד מקור."
"טוב,
איך שאתה רוצה."
"עכשיו
זה שיא הכיף" אמר יריב "הגענו למים השקטים של התעלה. בואו נחבר את
האבובים ל'רכבת' אחת."
השיט
בקטע האחרון של הדרך נותר בזיכרונה של עידית כחוויה מרגשת יותר מן הקטע שקדם לו.
שייטת האבובים החליקה על פני מימיה השוקטים של תעלת הירדן הרחבה בתנועה איטית כמעט
בלתי מורגשת. שלווה גדולה היתה נסוכה בכל. ניצה, יריב
ובתיה שרו את כל השירים הנוסטלגיים ואורי ויובל הצטרפו אליהם מפעם לפעם יחד עם יתר
בני החבורה, אבל עידית העדיפה להחריש ולהתבונן בכל זאת כצופה מן הצד. משהו
בהתנהגותו של אורי נראה חשוד בעיניה וככל שהוסיפו לשוט הפך חשדה לודאות. אורי נראה מפוזר וחולמני מן הרגיל, כאילו מנותק מכל
הסובב אותו.
"לאיפה
אנחנו שטים?" שאל לפתע באחת ההפסקות שבין השירים.
"מה
זאת אומרת? לגשר של שדה נחמיה כמובן. הרי אמרת!" מיהר יריב להשיב.
"כן"
אורי התבונן בו במבט בוהה "הראש שלי מסתחרר. לאיפה אתם לוקחים אותי?"
"יה
טמבל! מה העניינים אתך? אתה לא זוכר מה קרה?"
"לא.
מה קרה?"
"ירדת
במפל וחטפת מכה ואיבדת את ההכרה לרגע."
"אה."
שתיקה
ארוכה ושוב: "מה קורה כאן? לאיפה אנחנו שטים?"
עידית
ובתיה החליפו מבטים.
"את
בחורה יפה!" אמר פתאום אורי לבתיה בלי כל קשר "קצת נמשים על הפרצוף ואף
מחודד, אבל סך הכל יפה." הוא התבונן בה במבט בוחן
ממקומו על האבוב כאילו ראה אותה בפעם הראשונה.
בתיה
התבוננה בעידית ולא ידעה מה להגיד.
"הוא
נראה קצת מסטול." אמר קובי.
"שטויות"
אמרה ניצה "הוא עובד עליכם בעינים!" היא פנתה
לעברו של יובל "אתה בעצמך אמרת שהוא אלוף בזה."
"לא,
אני חושבת שבאמת קרה לו משהו." אמרה עידית "צריך לקחת אותו לבדיקה.
"אורי,
תגיד, אתה זוכר מה קרה לך קודם במפל?"
"איזה
מפל?"
"אורי,
תקשיב לי, בלי צחוק! אתה עושה את עצמך או שאתה באמת לא זוכר?"
"מה
קרה? לאן אתם לוקחים אותי?"
לאט לאט השתכנעו גם היתר שמשהו קרה לאורי. עתה כבר היו סמוכים
מאוד לנקודת הסיום של השיט בקרבת גשר שדה נחמיה. כמעט מיד לאחר שעלו על הגדה והחלו
לרוקן את האבובים מן האוויר התחיל אורי להקיא.
"בשלב
זה נעשה ברור לכולנו שאורי לא יוכל לנהוג בדרך חזרה." (אמרה עידית לאביה
כשסיפרה לו באותו ערב את פרשת הטיול), אבל בא לי לתקוע את המשפט הזה דוקא פה בהיותו משקף גם את מצבו של עבדכם הנאמן. אי אפשר
בנקודה קריטית זו לתת לגיבורים שלי לפעול כרצונם. דרושות כמה הנחיות. המצב הוא
כזה: יש שתי מכוניות, אבל רק נהג אחד – יובל. בתיה התחילה ללמוד נהיגה לפני
חודשיים וחצי והצליחה אפילו להיכשל בטסט הראשון. היא מבלפת ומודיעה לכולם שיש לה רשיון נהיגה, ויתר בני החבורה אינם נוטים בנקודה זו, כשאורי
שוכב על הספסל האחורי חיוור כמו מת, להקשות קושיות מיותרות, והם שמחים להסיר
מעליהם את נטל האחריות.
כל
הכבוד לבתיה על האומץ ועל הנכונות, אך האם זה לא מסוכן מדי? – מבחינה חינוכית
כמובן! – הרי אין לחשוש פן תקלע לתאונת דרכים או שיעצור אותה שוטר, או שיקרה לה
משהו בלתי שגרתי בדרך הקצרה לבית החולים, משהו מסוג הדברים שסופרים כל כך אוהבים
לזמן לגיבוריהם ברגעים כאלה, אבל יש סכנה שיאשימו אותי, הסופר, 'הנושא באחריות
המיניסטריאלית' על שאני מכניס רעיונות לא בריאים ללבם של בני תשחורת.
כלום
לא פשוט היה הרבה יותר (כמו שהציעה עידית) לנסוע אתו לשדה נחמיה ומשם להזמין
אמבולנס?
טוב,
מה שקרה הוא שהבטחון העצמי של בתיה הכריע את הכף. בלווית עידית שהתעקשה להצטרף אליה, יצאה לדרך כשיובל נוהג
במכונית השניה ו... Believe
it or not, ממש כשכבר
היו בסוף הדרך חתכה בתיה את הסיבוב והשוטר ציפה לה מעבר לעיקול: "את הרשיונות בבקשה!"
* * *
הופה!
– ללא ספק זהו רגע מעניין: מילכוד שהיציאה ממנו בשלום
יכולה להוות אתגר לדמיוני הפורה. אבל מי אמר שזה המוצא היחידי. למה בכלל להכנס למילכוד שיסיט אותי ממטרתי
ויסבך אותי בבעיות של חוסר אחריות והסטת הנוער למעשים פזיזים? איך אומרים בבית
המשפט: 'נא למחוק מן הפרוטוקול' כל מה שנכתב בקטע הקודם ולציין לפניכם: לבתיה יש רשיון נהיגה בר תוקף והשוטר לא עצר אותה. מה שקרה באמת הוא
שלקראת סוף הדרך כשכבר היו בתחומי העיר, המשיכה בתיה לנהוג במהירות וניידת הבחינה
בה והחלה נוסעת בעקבותיה.
"בתיה,
תאיטי. משטרה!"
בתיה
הציצה בראי והמשיכה ללחוץ בעקשנות על דוושת הדלק. אם אעצור עכשיו – חשבה – זה הסוף
שלי!
"בתיה,
הוא מאותת לך לעצור!"
"אני
יודעת. יהיה בסדר."
היא
המשיכה בנסיעתה, והשוטר שראה כי אינה ממהרת לעצור, האיץ ברכבו והחל לעוקפה.
מה
עושים? האם הוא יגלה הבנה? האם יאמין שאורי נפגע כה קשה עד שהיה הכרח להביאו בכל
המהירות לבית חולים? הרי זאת האמת... מה עושים?...
ופתאום
הבריק רעיון במוחה: "יותר נכון" – כך סיפרה אחר כך לאורי בעת ששיחזרה את מה שאירע – "ראיתי פתאום את עצמי פותחת את
החלון ביד שמאל בלי להאיט וצועקת לשוטר שישב במושב
הימני, כמעט לתוך האוזן: 'פצוע! לבית חולים!' ואז המשכתי לנסוע בכל המהירות
והניידת עקבה אחרי ובדיוק הגענו לרמזור. אני עברתי בירוק מהבהב, והם עצרו, ואחרי
הרמזור כבר לא ראיתי אותם..."
"את
הצעקה שלך אני זוכר כמו בתוך חלום." אורי תיקן את הכר הצחור מתחת לראשו
והתבונן בבתיה שישבה דרך חרות על מיטתו. "אני זוכר שאמרתי לעצמי: על מה היא
מדברת? לא קשרתי את זה אלי."
"אני
יודעת. היית מטושטש לאללה. עכשיו אתה זוכר משהו מהתאונה?"
"בקושי.
אני רק זוכר שהתחלתי לרדת במפל ואחר כך יש לי תמונה כמו בחלום איך שאנחנו שטים על
המים בתוך מרחב ירקרק."
"אתה
זוכר מה אמרת לי בדרך?"
"לא,
מה אמרתי?"
"לא
חשוב, סתם עניין אותי אם אתה זוכר."
"אבל
מה אמרתי?"
"עזוב.
סתם שטויות."
"תגידי,
את מתביישת להגיד?"
אבל
בתיה מתחמקת מלהשיב ומטה את השיחה לאפיק חדש: "תגיד, אתה לא משתעמם פה?"
"קצת.
יש לי הרבה ספרים וחוץ מזה אני גם כותב."
אורי
מצביע כלאחר יד על היומן המכורך המציץ מן המגירה הפתוחה למחצה, אך בתיה קולטת את
המשאלה החבויה בקולו.
"מותר
להציץ או שזה סודי?"
"טוב,
אם את רוצה את יכולה לקרוא." משיב אורי בחצי קול כשהוא משתדל לשמור על טון
אדיש.
בתיה
נוטלת את היומן, מרכיבה רגל על רגל ומתחילה לקרוא, ואורי מתבונן בה, עוקב אחרי
הבעות פניה המתחלפות ומנסה לנחש את המחשבות החולפות בראשה.
'איני
יודע מה פתיחה אקדים לדברי אלה ועל כן אפתח בהם עצמם. אני נמצא בתקופת מבוכה.
מבוכה שגדלה והולכת בגלל הכוחות והרגשות המפעמים בי בצורה חזקה מכפי שהיו אי פעם.
דומה עלי שתקופת 'עשר שנות ההקשבה' של תלמידי אפלטון הולכת ומסתימת ואני חש צורך
דחוף לסכם את הדברים ולהוציא מסקנות מהם או לפחות להכניס בהם סדר כלשהו.
קשה לי
אף להגדיר את עצם המטרה אותה אני מבקש. האם אני מחפש את תכלית החיים, או עדין שואל
את השאלה היסודית: האם יש בכלל תכלית לחיים. דומה ששתי השאלות כרוכות זו בזו משום
שאם אין תכלית הרי מאי נפקא מיניה אם אני משתעשע בחיפוש תכלית שאיננה או מדיר עצמי
מאותו שעשוע. משמע: שאלה כזו היא מיותרת מטבע ברייתה.
הנחה
שנייה אותה אוכל להניח היא כי החיים תכליתם החיים. שוב אין בהנחה כזו כדי לספק את
סקרנותי שהרי צריך אני להגדיר מהם בכלל חיים, שהרי מה משמעות תהיה להגדרה: 'תפוח
הוא תפוח' שעה שרוצה אני לדעת מ ה ו תפוח? למעשה הרי לא נראה לי שיתכן יעוד אחר
לחיים חוץ מן החיים עצמם, דוקא משום שהחיים הם הכל. איני יכול להפריד את חיי משל חייהם של אחרים – להקדיש את
חיי למען הזולת או החברה שהרי הזולת חייב, לפי אותה אידאה,
להחזיר אלי את הכדור בכך שיחיה למעני, והחברה אינה אלא ציבור של יחידים שלפי עניות
דעתי אין לה קיום נפרד. האפשרות היחידה היא להניח שהחיים מקבלים משמעותם מן הצרוף
של בודדים. לא צרוף חיבורי, אלא איחוד שלם ויצירה של דבר חדש שלא קיים בחלק הבודד.
מבחינה זו יש לחברה משמעות עצמאית, אבל לא בהבאת אידאה
חברתית מוסרית לעולם כדרך שרואה למשל אחד-העם את תפקיד היהודים כעם, שהרי אידאה כזו מחזירה אותנו שוב לטובת האינדיוידום
– הפרט הבודד.
כך גם
לגבי אידאות כלכליות שמקורן בהנחה "אדם לאדם
זאב" וכוונתן להסדיר חיי שלום וקיום ללא פחד. על ידי ארגון כולל ודיכוי יצרים
הורסניים אצל הפרט.
ארגון
הכלל וחינוך הפרט בכוון למטרות אלו נראים לי כמושכלות ראשוניות ואינם אלא אמצעי
למשהו נשגב יותר ולא מטרה בפני עצמה. וודאי הוא הדבר (לעניות דעתי) שמחובתו של
הפרט לדכא בקרבו את הרע ולעודד את הטוב. דברים אלה הקרויים טוב ורע אינם מוחלטים
ומתוך כך עלול אדם להקלע למצבים של בחירה בין אידאות אמיתיות שוות ערך ואף על פי כן סותרות. יתכן מצב שבו
צריך אתה להעדיף רע אחד על משנהו (הרע במיעוטו). למשל המלחמה שניהלה בזמנו ארצות
הברית בהתפשטות הקומוניזם בוויטנם ושגררה בעקבותיה הרס
כלכלי של החיים משני צידי הגבול. במקרה כזה חייב אדם לבחור והבחירה לא תמיד קלה
היא. אך דבר זה אין בו כדי להעמיד בסימן שאלה את עצם קיום הטוב והרע. דברים אלה,
לעניות דעתי, הם מעבר לכל מחלוקת וניתנים לאדם מורשה עם הולדתו מאז אכל אדם הראשון
מעץ הדעת.
איבסן
ביצירתו 'פרגינט' רואה בכך את הכל
– את תמצית חיי אדם (אם הבנתי נכון את כוונתו) ואכן הגשמה זו של הטוב בתוכי דייה
בלבד כדי למלא חים שלמים, אבל אני שב ושואל את השאלה היסודית: האם קיים משהו מעבר
לזה?
נניח
שהגענו לידי אוטופיה. בני אדם הגשימו את הטוב שבהם עד למקסימום, איפשרו והבטיחו בצורה סבירה את חינוכו של הדור הבא והורשת
הטוב גם לו, עדין אני שואל: מה מעבר לזה?
נאמר
שאין גאולה באה לעולם אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. אבל מה משמעה של
גאולה בדור של צדיקים? דור שכולו חייב הרי הוא דור אבוד, דור ששרף את כל הגשרים
ואין בכוחו לחזור ועל כן הוא זקוק לגאולה חיצונית. אבל דור שכולו צדיקים מה משמעות
יש לגאולתו?
ננסה
לתקוף את השאלה מצד שונה במקצת: במה יתרונו של דור עתיד שיזכה לגאולה בעוד שדורנו
שלנו או כל דור שקדם לנו זכותו רק שיקרב את אותה גאולה אבל לא יזכה לה בעצמו? שהרי
אין גאולה באה לעולם באווחת חרב. זוהי מלאכת דורות
שקדנית שחלקו של דור אחד, של עם אחד, ושלא לדבר על חלקו של הפרט הבודד, אינו אלא
טיפה מזעיר (לעיתים נדמה לך שלא זו בלבד שהעולם לא התקדם אלא הוא אף נסוג לאחור
כאילו כדי להביא גאולה בדרך של חטאים גמורים).
שוב,
יכול אדם לטעון שמשמעות יש רק לכלל וחייב הפרט להסתפק בעצם תרומתו לקרוב הגאולה.
אם כך מדוע זה יטרח אדם ללחום מלחמתו של הדור הבא? הרי אחת היא לו אם יטרח ואם לאו
– לא בדורו שלו תבוא הגאולה. וכאן שואל אני את השאלה השניה,
מבלי להתיחס לעצם משמעותה של גאולה, האם לא תתכן גאולה
עצמית בלא קשר עם כל העולם? אם אני מעביר את משמעות החיים אל הכלל וכל תפקידי הוא
להיות בורג במכונה הכללית בדרך אל המטרה הנשגבת הרי אני שוב חוזר אל הפרט שהרי
גאולה לדור תהיה גאולה לכל אחד ואחד מבני הדור, כלומר גאולה אישית במסגרת רחבה.
אם אניח
לפי שעה לחיי עולם הבא, הרי שאיני יכול להשלים עם העובדה שבכורח תנאים מסוימים
(העובדה שאני חי דוקא בדור הנוכחי ולא בדור אחר) יקבע
חלקי בגאולה: לעזור בהבאתה או לזכות לה באופן אישי. דרך כזו תוביל אותי למסקנה שהכל צפוי, הכל חקוק בסיבה וכח רצון אין. אינני מסוגל להבין את המאמר 'הכל צפוי והרשות נתונה'. לגבי זוהי סתירה שטרם התגברתי עליה
(קרוב לי יותר המאמר 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'
שהרי כאן, אם הבנתי נכון, יש לאדם חלק במעשי הבורא ואם כיוון עצמו נכונה לרצונו,
זכותו לבקש התחשבות לפי מידת מעשיו).
דרך זו
שבה אין קיום לרצון חופשי אפילו במסגרת של תנאים מוקדמים קבועים תביא אותי לידי אי
עשייה, על כן בהכרח מציב אני את השאלה השניה המתאחדת עם
הראשונה: איך אשיג את הגאולה האישית שלי? את ה'משמעות'
של חיי? (במידה וזו כמובן קיימת).
יתכן
שהמושג גאולה נתפס כאן על ידי לא במשמעות הרגילה ואני משתמש בו שלא כהלכה. אנסח על
כן את שתי שאלותי בצורה שונה: א. היש משמעות אישית מעבר
לעקרון הטוב? ב. מה הדרך לחיפוש ומציאת משמעות זו במידה והיא ישנה?
כדי
לענות על השאלה השניה אני פונה אל תולדות האנושות: אם
משמעות זו אינה כרוכה בציבור מסוים ובתקופה מסוימת וצריך רק לחפשה הרי אין סיבה
לחשוב שלא הוגשמה כבר על ידי פרטים בודדים בדורות עברו שהרי דורי שלי אינו נבדל
מקודמיו בהגשמתו את עקרון הטוב. השאלה נעשית על ידי כך פשוטה וניתנת לפתרון. ראשית
כל עלי למצוא מה משותף לבני אדם בכל התקופות ולהוציא מכלל אפשרות את הדברים שלא
התקיימו בכולם. לדוגמא, המצאת המטוס היא ענייין השייך
למאה העשרים, מכאן שאין הנסיעה במטוס תנאי הכרחי לפתרון השאלה ובדרך של הכללה נוכל
לומר שכל ההתקדמות הטכנית אין לה נגיעה לענייננו וכך גם פיתוחן של תאוריות מדעיות בידי תאורטיקנים
דוגמת ניוטון, איינשטיין או כל גילוי מדעי בתחומי האסטרונומיה, הפיסיקה וכדומה.
התפתחויות
כאלה מספקות לכל היותר ת נ א י ם טובים יותר לפתרון הבעיה. לעומת זאת האומנות על
כל ביטוייה – שירה, ציור, פיסול, מוסיקה וכדומה – עוברת כחוט השני לאורך כל ההסטוריה האנושית.
כמובן
עלינו להבדיל בין תנאיו החומריים הספציפיים של פרט מסוים לבין תנאיה של תקופה.
יכול להיות שתנאים חומריים קשים לא יאפשרו לפרט זה או אחר להגשים את עצמו. אותה
הגשמה אישית שאני מניח את קיומה במהלך ההסטוריה האנושית
חלה בודאי רק על יחידים ולא על הכלל כולו. אנסח איפוא
את השאלה בדרך זו: כיצד יכול אדם להגשים את משמעות חייו שעה שאין שום מניעה חומרית
המעכבת אותו מלעשות זאת? האם הגשמה זו היא חומרית? (ואז מותר האדם מן הבהמה – אין,
ואנו שבים אל נקודת המוצא). האם היא רוחנית-בידורית, כלומר השתעשעות בכלי המחשבה
על מנת לשאול שאלות ללא פתרון, להתפלסף לשם ההתפלספות ולהשתעשע במדע או להשתמש בו
רק כדי להיטיב את תנאי הקיום החומריים, וזאת שוב, על מנת להגדיל את הזמן הפנוי לשעשועים
וחוזר חלילה? או אולי זוהי הגשמתה של הכרה אומנותית, איזו שהיא הנאה אסטטית שאינה
קשורה בשכל ותלויה בו ושהרווחה החומרית היא לגביה רק אמצעי? ואולי יש לחשוב בכון אחר של אמונה ואלוהים?
אם אבוא
לסכם כרגע את דרכי הרי זוהי דרך של ח י פ
ו ש אחרי משמעות שהיא מעבר להגשמת הטוב
המוסרי, ודרך זו, לעניות דעתי, היתה אפשרית בימים עברו
ואפשרית גם כיום...
"זהו? אין המשך?"
"בינתיים
זהו."
"ושירים
אתה לא כותב יותר?"
"שירים?"
אורי חוזר על המלה בהטעמה כמו שוקל אותה בכף ידו "את יודעת – החיים כולם זה שיר
אחד גדול שאני מחפש לו מלים ולא מוצא."
"טה טה טה,
כבר אתה מתחיל להתפלסף? תגיד, יה טמבל, למה קפצת?"
"בגלל
שטמבלית אחת קפצה לפני!" ומאוזנה של בתיה לא נעלמת הנימה הרגוזה שבקולו.
"טפשון שלי, טמבל זה כינוי חיבה אצלי" היא אומרת ומוסיפה:
"אתה יודע, בעצם אני נורא מבסוטית שקפצת."
"למה,
רצית שאני אהרג?"
"נסה
עוד ניחוש אחד!"
"נו,
אולי תגידי כבר?"
"לא חשוב – כשתגדל תבין..."
* * *