אני מוכרח לומר שעד עתה לא נתקלתי בסופר
שקטע את קוראיו באמצע הפרק עם הביטוי 'וכולי וכולי', אבל בכל דבר יש פעם ראשונה.
ישנם כללים לא כתובים שמשום מה מספר רב של סופרים, יתכן שאף מרביתם, מקפידים שלא
לעבור עליהם. שום סופר אינו מתעד בצורה כרונולוגית כל רגע ורגע בחייהם של גבורי ספרו, אך מרבית הסופרים מנסים לתת לקורא את התחושה של
רצף סיפורי ומצניעים את המעבר מסצינה אחת למשנה, אם על
ידי מלות קשור – 'אחר כך' 'חמש דקות לאחר מכן' 'לא עברו ימים מרובים' 'השנים נקפו'
– ואם על ידי סיום מעוגל – משכיבים גיבור זה או אחר לישון או שולחים אותו למסע
כלשהו ונפנים לעסוק ביתר הגיבורים. וכולי וכולי.
* * *
אורי
ויובל יצאו מן החדר ובתיה ועידית נותרו לבדן.
"תגידי,
אבל איך זה התחיל כל העסק? הוא תכנן את זה מראש?"
"אני
לא יודעת. זה היה לא רחוק מן המשק. יש לנו פה גבעה אחת על יד המטע שאנחנו קוראים
לה גבעת הסחלבים, ובשבועות האחרונים הייתי קופצת לשם כמעט בכל רגע פנוי, כי עכשיו
התחילה הפריחה. את העבודה הגשתי מזמן, אבל עניין אותי לבדוק כמה דברים שלא הספקתי
לבדוק בזמנו. בקיצור, ראיתי אותו כמה פעמים מרחוק עוקב אחרי, אבל לא תיארתי לעצמי
שהוא ינסה לעשות לי משהו. אתמול בדרך לגבעה שוב ראיתי אותו ואמרתי לעצמי שאני קצת
לא בסדר ושכדאי לבקש מאורי או מיובל לבוא אתי, אבל את יודעת איך זה – לפעמים בא לך
להשאר עם עצמך לבד בלי לווי והמחויבויות שהוא
גורר" – בתיה מנענעת לה בראשה – "אז הייתי שם איזה רבע שעה ולא ראיתי
אותו יותר וחשבתי שהוא הסתלק. אבל בדרך חזרה, על יד הגדר של המטע ראיתי אותו בא
לקראתי ותכף ידעתי מה הולך לקרות והתחלתי לדבר אליו..."
"אני
לא מבינה. התחלת ביוזמתך לדבר אתו?"
"לא.
תביני הוא חסם לי את הדרך וכבר הבנתי שזה לא יעבור בשקט והתחלתי לסגת לאחור והוא
התקדם לעברי וראיתי שהוא עומד להתנפל עלי ואמרתי לו: 'תשמע, לא כדאי לך!' וזה יעלה
לך ביוקר וכל מיני דברים כאלה, אבל הוא לא עשה רושם שהוא מבין בכלל – אני חושבת
שהוא קצת דפוק בשכל. בכל אופן הוא הפיל אותי על האדמה ואני הייתי במכנסי ג'ינס כך
שזה לא היה סיפור פשוט בשבילו והוא שכב מעלי והרגשתי את האבנים מתחת לגב כי זה היה
שטח זרוע אבנים. אני חושבת שעד עכשיו נשארו לי סימנים כחולים מהאבנים."
"ולא
צעקת לעזרה או משהו?"
"לא
היה טעם. ממילא אף אחד לא יכול לשמוע אותי. תפסתי אבן והתחלתי להכות אותו ולשרוט
אותו. היה לו פרצוף כזה עם כתמים לבנים, אולי איזה מחלת עור. פצעתי אותו והדם שלו
ירד עלי ולכלך אותי."
"ותגידי,
לא פחדת?"
"בטח
שפחדתי. היה לי בכיס אולר שהייתי משתמשת בו לעקור צמחים בשדה וכשהוא הפיל אותי
האולר נפל לי מהכיס על האדמה וכל הזמן פחדתי שהוא ירים אותו, אבל הוא כנראה לא שם
לב. בכל אופן כשהוא ראה שזה לא ילך לו והתחיל לו כל הדם הזה על הפרצוף, הוא עזב
אותי ותפס איזה מקל והתחיל להצליף עלי עם המקל ולקלל אותי בערבית, ואני שכבתי על
האדמה והגנתי על עצמי בידים. בסוף הוא עזב אותי
וברח."
"ומה
קרה אחר כך?"
"אחר
כך? שום דבר. סחבתי את עצמי לכביש ובדיוק עבר טרמפ לכוון השני, אבל לא רציתי להשאר שם והעדפתי לנסוע אתו. זה היה נהג מאחד הישובים בסביבה
והוא הוריד אותי למשטרה. סיפרתי להם מה קרה. שאלו אותי אם אני מכירה את הבחור. אמרתי
להם שאם אראה אותו בטח אכיר אותו ושיש לו סימנים לבנים כאלו על הפרצוף ושהוא קצת
פצוע מהאבן וזהו. הם אמרו שכבר יתפסו אותו בלי בעיות ובאמת איזה שעתיים אחרי זה הם
כבר הצליחו לעצור אותו. בכל אופן השוטרים לקחו אותי חזרה למבוא הגליל, אבל בדרך
זכרתי שהורי לא בבית ושרק סבתא שלי נמצאת שם בביקור, ואני הייתי פרועה ומלוכלכת עם
חולצה קרועה מלאה מהדם שלו וקצת פצועה בעצמי. חשבתי לעצמי שהיא בטח תתעלף אם תראה
אותי ככה, אז אמרתי להם שיורידו אותי במצפה והלכתי אל אורי וסיפרתי לו כל מה שקרה.
אורי השיג לי חולצה נקיה מאחת הבנות ואחרי שהתקלחתי
ושטפתי את כל הדם והלכלוך וקצת נרגעתי, חזרתי הביתה. ובינתים
כבר הורי באו. זהו. אני מרגישה נורא משונה. כולם מתרוצצים סביבי כאילו זה סוף
העולם ורוצים להביא אותי לפסיכולוג ולסדר לי מטפלת והשד יודע מה."
"ומה
זה התחבושת על היד?"
"אה,
זה – זה שום דבר. אחת המכות שלו פגעה לי במרפק. אתמול זה רק כאב לי, אבל הבוקר זה
התנפח לי והאחות חבשה לי את זה ואמרה לי להכנס למיטה
לאיזה יום."
עידית
משתתקת ובתיה מביטה בה ומנסה לדמיין מה היתה עושה היא
עצמה במצב דומה. אחר כך היא נזכרת באורי שישב על מטתה
של עידית והחזיק בידה.
"נו
נו, איזה סיפור. הלוואי עלי... לא, מה אני אומרת!
התכוונתי לומר: שלא נדע. היום אין שום מקום בטוח בארץ הזאת. מה את חושבת יעשו
לו?"
"מה
יעשו לו? – ישב קצת בחד גדיא ויצא. המשטרה ובית המשפט
לא יכולים לעשות הרבה. זה תלוי בנו." השיב במקומה דרור, אביה של עידית, שנכנס
באותו רגע לחדר.
"מה
שלומך חמודה? מרגישה בסדר? שלום בתיה, אני רואה שהשמועה כבר עשתה לה כנפיים."
"שלום
דרור. תגיד למה אתה אומר שזה תלוי בכם? אתם מתכננים משהו? שמעתי שהטלתם חרם על
הכפר או משהו כזה? מה הם אשמים?"
"אחרי
העבודה שעשית היית כבר צריכה לדעת. בענינים כאלה יש
כללי התנהגות קבועים. זה לא ענין של אשמה אלא של
אחריות. כמו שאצלנו כאן במושב השיתופי יש אחריות הדדית וכל חבר זוכה לגיבוי של
המשק כולו, גם אצלם בכפר יש בנושא המסוים הזה קונצנזוס: האחריות מוטלת על הכפר
כולו. זוהי מסורת עתיקה המבוססת על חכמת חיים ותכליתה לשמש כגורם מרתיע ולצמצם ככל
האפשר מקרים כאלה".
"אבל
מה יעזור לכם אם תעשו עליהם חרם? מה זה, 'ברוגז' של ילדים?"
"אוהו!
יעזור באבוה! את צריכה להבין; לפני כל דבר אחר זה סוגר
להם מקורות תעסוקה – פיטרנו את כל הפועלים השכירים תושבי הכפר – ולטווח ארוך יותר,
זה מערער את כל מערכת היחסים באזור ומביא אותה למצב בלתי נסבל, כי גם יתר היישובים
היהודיים בסביבה הצטרפו לחרם."
"אה,
אני מתחילה להבין, אבל מה הלאה? הרי זה לא ימשך לנצח?"
"זה
בדיוק העניין. במוקדם או במאוחר, ולפי הערכתי מוקדם מאוד, יתחילו גישושים ראשונים
אחרי סולחה. אנחנו נתנה זאת בבוררות של צד שלישי, אני מניח שאלה יהיו הזקנים של החיג'ראת, השבט הבדווי שיושב על ידינו, והם יוציאו פסק דין
מחייב: קנס כספי או סילוק המשפחה מהכפר."
"עד
כדי כך?"
"כן.
הבדווים מאוד מחמירים בענינים כאלה של כבוד האשה. אם זה היה בינם לבין עצמם, המשפחה לא היתה מחכה בשקט לבוררות, אלא היתה
כבר נושאת רגליה ועושה 'ויברח' מפחד נקמת דם. אבל גם לנו אסור לוותר; מוכרחים
לעשות מזה ענין כדי להבטיח שמקרים כאלה לא יישנו."
ובפנותו לעדית המשיך: "נו, בת שלי, איך ההרגשה להיות במרכז הענינים?"
"מזופתת!"
* * *
טעיתי.
אין לי זכות ראשונים על השימוש ב'וכולי וכולי'. אתמול
הביאה רעייתי הביתה עותק של הספר 'ספיח' מאת ז'אן גיונו
בהוצאת שטיבל (המוכר חשב בטעות שזה 'ספיח' של ביאליק ומכר לה אותו במחיר מוזל).
והנה מעשה שטן, פתחתי את הספר בעמוד מאה ומה רואות עיני? 'וכן הלאה וכן הלאה'.
אותו ביטוי ואותן נסיבות: תאור מפורט שנקטע, ואם יורשה לי לנחש – גם אותו הלך רוח
של סופר המשאיר מרחב תמרון לקוראיו להשלים בדמיונם את החסר. כל כך לא אופיני לכתיבה של סופרים מראשית המאה ועם זאת כל כך מתאים
לגיונו (קראתם פעם את 'ספיח' או את 'שירת העולם', ספרו השני שתורגם לעברית? שני
הספרים יצאו בזמנו בהוצאת שטיבל המפורסמת, ואם יזדמנו תחת ידכם במדף נידח של ספריה
ציבורית או בפינה חשוכה של חנות לספרים משומשים, אל תחמיצו את הזדמנות לקוראם –
מומלץ!).
* * *
בתיה
ישבה על המטה והביטה בחפצים המוכרים: הגיטרה, הפטיפון,
הכריות והציור של אורי על הכוננית. יובל נסע והשאיר לה את חדרו. את אורי ראתה רק
בחטף בזמן שישבו ליד מטתה של עידית, אבל טרם החליפה עמו
מלה ביחידות. האם יבוא לבקרה? ואולי מוטב שתלך אליו? אולי אינו יודע שהיא כאן? הרי
יובל נסע ואת ענין החדר סידר אתה ברגע האחרון... לא,
הוא יודע שהיא כאן, במבוא הגליל, ואם ירצה יצליח למצוא היכן השתכנה.
קול
דפיקה על הדלת קטע את הרהוריה. היא קמה ממקומה, העבירה יד חפוזה על שערה ואמרה:
"יבוא." לבה הלם בחוזקה: האם זה הוא?
אל
החדר נכנס בחור צנום בן גילה שחתימת שפם מעטרת את שפתו.
"שלום.
איפה יובל?"
"נסע
לתל-אביב. מי אתה?"
"קוראים
לי נתן."
"נעים
מאוד, בתיה."
"מתי
הוא יחזור?"
"לא
יודעת. בכל אופן הוא לא מתכון לחזור היום כי הוא השאיר לי את החדר."
"אה,
הבנתי. טוב אז להתראות."
הוא
נפנה אל הדלת ובדיוק באותו רגע נשמעה נקישה.
"כן"
השיב נתן.
מבחוץ
בקע קולו של אורי: "יובל, תגיד ראית אולי את בתיה?"
"בשביל
מה אתה צריך אותה?" השיב נתן וקרץ לבתיה.
"הי,
מי זה? נתן? איפה יובל?"
"יובל
נסע עם בתיה לבלות."
"תפסיק
להתבדח. אתה בכלל יודע מי זאת בתיה?"
"לא,
מי זאת?" נתן קרץ שוב בעינו ורמז לה להסתתר מאחורי הדלת.
אורי
פתח את הדלת ונתן ניצב בפתח, חוסם את דרכו. "בתיה זאת הבחורה הנחמדה הזאת
מהגרעין."
"מי,
המכוערת הזאת עם הנמשים?" ובתיה יודעת מבלי לראות שהוא מחייך.
"איזה
מכוערת. היא חתיכה לא נורמלית. אתה לא זוכר שהיא היתה פה בחנוכה?"
"אה,
זאת. אז תגיד! מה תתן לי אם אגיד לך איפה היא?"
"וואלה,
אני מחפש אותה כבר שעתיים. תקבל ממני מה שאתה רוצה – עד חצי המלכות!"
"עזוב,
מה אתה, אחשורוש. אני מוכן להסתפק בחצי ממה שתקבל ממנה."
"אין
בעיות. אבקש ממנה שתי סטירות לחי ואתה תקבל אחת!"
"מה,
היא יודעת להרביץ?"
"אוהו!
חתולה אמיתית – יודעת להרביץ ולבעוט ולנשוך וכל מה שאתה רוצה!"
"אם
כך אני מוותר על העסקה. היא באמת הכתה אותך?"
"היא
הכתה אותי פעם בשבט לשונה. תאמין לי, זה יותר גרוע ממכות. באמת ראית אותה?"
"יש
פה בשבילך על השולחן איזה פתק מיובל." מתחמק נתן מהשאלה. הוא מצטדד ומניח
לאורי להכנס פנימה ואחר כך סוגר אחריו את הדלת ומחייך
לעצמו.
* * *
זהו
אחד הרגעים המענגים בכתיבה. אתה מניח לרגע למחברת ומנסה לדמיין לעצמך מה יהיה עכשיו.
בנקודה זו אני באמת ובתמים ובלי כל התחכמויות, דומה לך הקורא או לך הקוראת: אינני
יודע מה כתוב בעמוד הבא. אני מדמה לעצמי כל מיני סיטואציות נדושות יותר או נדושות
פחות ומקוה שהסופר, כלומר אני, יפתיע אותך ואותי.
נניח
למשל שאורי ימצא את החדר ריק כי בתיה הסתלקה דרך החלון. תהיה הגיוני: מתי לעזאזל
הספיקה לעשות זאת? – לא רוצה להיות הגיוני: החלון היה פתוח והיא לא חיכתה עד שנתן
יסיים את שיחתו עם אורי! – אם כך היא החמיצה את כל ה'פנינים'
של אורי. – מה זה חשוב. הרי הקורא, בדיוק כמוני, לא ידע זאת בזמן שקרא את הקטע הקודם
והתענג על האשליה שהיא אכן מצוטטת, אז עכשיו נפתיע אותו! – טוב, תעשה מה שאתה
רוצה. אני לא בעסק!
זה
היה כמובן מבחר 'פנינים' מן האסוציציות שחלפו בי כרגע.
אז מה כן?
"אוי
את פה!"
"לא,
זה מישהי אחרת. אתה בטח מתכוון לאחותי התאומה!"
"אה,
גם אני זה בכלל לא אני. את מבלבלת אותי עם אחי התאום!"
"אם
כך זה בסדר. נעים מאוד, שמי בתיה ב'."
"נעים
מאוד, אורי ב'." ושניהם פורצים בצחוק.
"מתי
הגעת?"
"אחרי
הצהרים."
"ידעת
על כל הסיפור עם עידית?"
"לא,
מה פתאום. זה עוד לא הגיע לכותרות 'מבט'! במקרה פגשתי את יובל והוא סיפר לי. תגיד,
איך היתה העבודה על האיסיים?"
"אה,
יופי. ממש נהניתי."
"אתה
יודע, אחרי מה שסיפרת לי התחלתי קצת להתעניין בנושא: קראתי את הספר של ידין על פרשת הגילוי של המגילות הגנוזות; זה פנטסטי איך
שהצליחו לאסוף את כל המגילות ולהביא אותן לארץ – ממש סיפור הרפתקאות!"
"כן"
מסכים אורי "זה ספר לא רגיל. אמרתי לך שתיהני."
"שב,
למה אתה עומד. אני הולכת להכין קפה; תצטרף אלי?"
"בסדר".
אורי מתישב על מטתו של יובל
ומביט בבתיה הטרודה בהכנת הקפה: "וואללה המון זמן לא ראינו אותך פה. מה
נשמע?"
"בסדר.
כבר המון זמן אני מתכננת לבוא ולא יוצא – כמה סוכר? – אפילו כתבתי לך מכתב, אבל
בסוף לא שלחתי."
"שימי
שתים – תגידי, מה כתבת?"
"מה
כתבתי? – תגיד, החלב הזה עוד טוב? זה לא חמוץ?"
"תביאי,
אני אטעם ואגיד לך. לא, זה בסדר, אבל אל תשימי לי הרבה. אז מה כתבת לי?"
"כל
מיני דברים. אבל אחר כך חשבתי שזה סתם ישעמם אותך אז לא שלחתי."
"כל
מה שתכתבי זה מעניין!"
"טה טה טה!
התחלת עם המחמאות? אולי כתבתי לך שיש לי חבר חדש?"
"גם
זה מעניין. תגידי, באמת יש לך חבר חדש?"
"זה
תלוי."
"תלוי
במה?"
"בהרבה
דברים. למה, אתה מקנא?"
"כן!"
"בתיה
נפנית אליו, אוחזת את הספלים בשתי ידיה. "טוב, אז בינתיים אין לי."
היא
מושיטה לו את הספל ומתישבת מולו ושניהם לוגמים מן הקפה
ומתבוננים בלי אומר זה בזו וזו בזה.
"את
יודעת" פותח לבסוף אורי בטון מהסס במקצת "קנאה זה דבר מעניין, יש לה
הרבה דרגות."
"ובאיזה
דרגה אתה?"
"לא,
אני לא מתבדח, בכל הרצינות: אני מתכוון לומר שיש הרבה רמות כמו באהבה..."
"אתה
סתם מתפלסף. אהבה זה אהבה! אין דרגות באהבה!"
"על
זה אפשר להתווכח, אבל את לא נותנת לי להסביר. יותר חשוב לך להשמיע את מה שאת יודעת
מאשר להקשיב לדברים שאולי הם חדשים בשבילך!"
בתיה
פתחה פיה לענות לו, אך משהו עצר בעדה. היה משהו בוטה באמירה זו שלו ועם זאת הטון
בו נאמרו הדברים לא היה מתגרה כלל. הוא פשוט קבע עובדה ותו לא.
"נעלבת?"
"לא,
מה פתאום. תמשיך"
"תראי,
בזמנו כשלמדנו על חתימת ספרי המקרא – אני לא יודע אם אצלכם למדו את זה – הייתה שם
בעיה עם ספר שיר השירים. חכמים לא רצו לכלול אותו בתוך התנ"ך; טענו שזה סתם
אוסף שירי אהבה שאין לו מקום בחברה המכובדת של תהילים ומשלי וכל השאר. והנה קם רבי
עקיבא והתחיל ללמד עליו סנגוריה בטענה שזה לא סתם שירי אהבה אלא אהבת
הקדוש-ברוך-הוא לכנסת ישראל, והצליח לשכנע בטיעונים שלו את חבריו, ואת הסוף אנחנו
יודעים: הספר נכלל בתוך התנ"ך. חשבתי על זה הרבה. במבט ראשון זה נשמע אבסורד:
אלוהים לא מוזכר שם אפילו ברמז. הכל תיאורים ארוטיים על
געגועים, אהבה ותשוקה, ורבי עקיבא זה לא אחד שאפשר לעבוד עליו בעינים.
ומצד שני גם התדמית של נואף זקן שנותן הכשר לדברי פורנוגרפיה לא הולם אותו. שאלתי
את המורה להיסטוריה מה היא חושבת על זה. את יודעת מה היתה
התגובה שלה? בהתחלה היא כרגיל לא תפסה על מה אני בכלל מדבר – זה פנטסטי איך שמישהו
אומר משהו מטופש וכולם עונים אמן – התחילה להסביר לי שכבר גרץ או מישהו מבני דורו
קבע שרבי עקיבא ניחן בראיה הסטורית וחשוב היה לו לשמור
את השירים העתיקים האלה למען הדורות הבאים.
אמרתי
לה: חביבתי, את ב א מ ת מאמינה בזה, או שנוח לך לא לחשוב ורק לצטט
פרשנים משנת תרפפו!..."
"רגע,
אתה רוצה לומר לי שקראת לה 'חביבתי' והיא עברה על זה לסדר היום?!"
"אה,
זה סיפור בפני עצמו: זאת לא היתה הפעם הראשונה. בפעם
הראשונה שעשיתי לה את זה כל הכתה התפוצצה מצחוק והיא מחתה נואשות, אבל במשך הזמן
אילפתי אותה ומאז, כל פעם שהיא שומעת את המלה חביבתי יוצאת מפי היא עוברת לדום
מתוח ומתחילה לחשוב על-באמת, כי היא יודעת שהיא עומדת להיכנס לשדה מוקשים. פעם
בשיחה בארבע עינים אפילו הודתה שבזכותי החיים בבית הספר
אף פעם לא משעממים. אני חושב שבעצם היא מתה עלי ו..."
"שמע,
אורי" קוטעת אותו בתיה: "נדמה לי שאתה חוטא באותו חטא עצמו שהאשמת אותי:
אתה מת להשמיע את כל מה שיש לך על הלשון ולא חשוב אם זה לעניין או לא
לעניין!"
שתיקה.
"נעלבת?"
"לא"
"אז
תמשיך. איך א ת ה מבין את רבי עקיבא?"
"אז
טוב, אז כמו שאמרתי, מהמורים לא היתה לי תשועה. התחלתי לחשוב
חזק ופתאום תפסתי שכל ההפרדה הזאת לאהבה גופנית ולאהבה אפלטונית ולאהבה סימבולית
זה ענין של רמת הראייה שלנו. בעצם הכל
אותו דבר: יש רק אהבה אחת."
"נו
זה מה שאמרתי מההתחלה."
"כן
ולא. מה שהתחלתי לתפוס זה שהקשר הזה שקוראים לו אהבה, הזרימה הזאת של אנרגיה
שמאחדת שני לבבות, זה כח יסודי בעולם והוא בא לידי
ביטוי בכל הרמות, אבל בעצם זה אותו דבר עצמו. שיר השירים הוא שיר הלל לכח הזה בטהרתו. הוא לא סמל של משהו, זה הדבר בעצמו וכמות
שהוא נכללים בו כל הרבדים האפשריים ו..."
"ומה
עם קנאה?"
"קנאה
זה משהו דומה: זה גם כן כח שפועל ומפעיל אנשים. זה דבר
שאני תוהה עליו הרבה בזמן האחרון: יש בעברית מושג של 'לקנא ב...' ויש 'לקנא ל...'.
אליהו הנביא אומר: 'קנא קנאתי לה' צבאות' וכשאת מתחילה לבדוק לעומק מה זה אומר, זה
משהו מדהים! בן-אדם שמצד אחד הוא כזה רגיש ומבין ואוהב ועושה מאמצים עליונים לבצע
הנשמה מפה לפה לאיזה תינוק מסכן ולהציל את חייו ואותו בן-אדם עצמו הולך ושוחט בלי
ניד עפעף שלוש מאות איש שכל חטאם שעבדו קצת לבעל. שלוש מאות איש! את מתארת לך מה
זה שלוש מאות איש שהולכים ושוחטים אותם אחד אחד? איך
אפשר שבאותו בן-אדם ישכנו אהבה כזאת ושנאה כזאת? וכשהוא אומר שם במדבר: 'קנא קנאתי
לה' צבאות' את מרגישה שהוא מדבר על כל החיים שלו, על כל מה שעשה לטוב ולרע וכל מה
שדן לחסד ולחובה, ואת שומעת את הזעקה שלו: 'אלוהים, מי אני?! לאן הגעתי?!'."
אורי
פסק מדבורו ולגם לגימה ארוכה מן הספל שבידו.
"אתה
יודע" אמרה בתיה לאחר שהיה ארוכה "בעצם כולנו כאלה. כולנו כמו אליהו –
ממזגים בתוכנו המון הפכים: אוהבים ושונאים ומקנאים ולא יודעים איך לחיות עם
זה..."
"כן"
מסכים אורי ושוב הם מחשים שעה ארוכה, שותקים את כל הדברים שמעולם לא היו ולעולם לא
יהיו מילים שיוכלו להביעם.
* * *
אני
מוכרח לומר שהסיום של הפרק קצת הפתיע אותי. במחשבה שנייה הוא אפילו מוצא חן בעיני:
מידי פעם צריכים קצת פיוטיות בחיים. כתיבת סיפור היא הרפתקה נפלאה וכמו כל הרפתקה
אמיתית יש בה רגעים של תסכול ואכזבה ויש בה רגעים של מתח והנאה. בטח כבר אמרתי את
זה באחד העמודים הקודמים, אבל ברגע זה כשאני יושב בבית קולנוע ומנצל את ההפסקה
בסרט לכתיבת כמה מילים, אל תצפו ממני שאזכור מה כתבתי ומה לא.
* * *
אלה
היו באמת כמה מלים והסרט היה מצוין, אבל זה לא שייך לענין.
בית קולנוע זה לא בדיוק שולחן הכתיבה הקבוע שלי. מרבית הספר נכתבה (ונכתבת כמו
ברגע זה) על גלגלים, דהינו באוטובוס.
אורי
עלה על משהו מענין אבל אני לא בטוח שהצליח להבהיר זאת
לבתיה כמו שצריך. אם אני מבין אותו כראוי הרי מה שהוא בעצם התכוון לומר זה לא רק
שכל דבר בעולם בא לידי ביטוי ברמות שונות המייצגות בסופו של דבר אותו דבר עצמו,
אלא גם שאנחנו כבני אדם חיים רוב הזמן בכל דבר רק רמה אחת מיני רבות, תהיה זו
הנעלה ביותר או הנמוכה ביותר, אבל כמעט תמיד זו רק רמה אחת. איננו חיים ב'ציר האנכי' של העולם. רק ברגעי חסד נדירים ניתנת לנו
האפשרות לחוות בו זמנית כמה רמות של אותו דבר עצמו, חוויה שיש עמה טעם של שלימות
ומלאות ושבלשון הרגילה חסרים לנו המלים לבטאה: קול דממה דקה...